ביקורות ספרים

קראתי את הספר הארוך מאוד הזה (מעל 800 עמודים) באנגלית בשם "The Luminaries" חיפשתי אותו בדאטה
של האתר אלא שהוא בכלל לא מופיע שם באנגלית! לשמחתי מצאתי שהוא תורגם לעברית ויצא ב"עם עובד" לפני כעשר שנים.
מדובר בספר היסטורי שיש בו גם מתח ושלל דמויות מעניינות!
לא כולן לגמרי אמינות אבל בסך הכל יש פה סיפור היסטורי מרתק שמתרחש באמצע המאה ה-19 מימיה הראשונים של ניו זילנד
ומה שחשוב למדתי ממנו רבות על ההיסטוריה של המדינה הזאת עם פרטים רבים שלא ידעתי; ארץ חדשה שהתחילה כמושבה בריטית
ועד היום יש לה קשרים חשובים עם בריטניה. לא ידעתי למשל שגם בניו זילנד כמו בארצות הגירה נוספות (למשל, אלסקה או דרום אפריקה)
הייתה"בהלה לזהב" ומהגרים רבים הגיעו אליה מתוך רצון להתעשר...
אז זהו שהכסף הגדול שמגיע בעקבות הזהב מביא עמו גם פושעים ומזימות ובסך הכל נפרשת לנו עלילה מרתקת למדי...
די נהניתי לקרוא את העלילה המפותלת שנפרשת פה עם סופרת שמעולם לא היכרתי, אבל בהחלט ראויה לתשומת לב!

צריך אורך רוח עבור הספר הזה אבל מי שנשאר מרוויח. המחצית הראשונה של הספר איטית מאד ולא פעם חשבתי לוותר. המחבר מתאר עולם דיסטופי שונה מאד מזה שהורגלתי למצוא למשל בספרים של מרגרט אטווד. עולם שהוא כמעט שטוח מבחינה גאוגרפית ורגשית. אבל לקראת המחצית השנייה הקצב נעשה מהיר יותר והסיפור סוחף. מה שאפשר לדעת על העבר מתוך מה שנשאר - זו שאלה שקשה לענות עליה אבל היא עדיין מאד מאתגרת. כמי שכבר שנים עוסקת במחקר משפחתי גינאולוגי ההרגשה של חוסר מיצוי שמתלווה לחקר העבר מאד מוכרת לי.

אשכול נבו מתאר בספר הזה את המקום שבו מתרחש הסיפור בצורה כל-כך מדויקת עד שהקורא יכול לדמיין מה חושבים ומרגישים האנשים שגרים שם ב״עיר הצדיקים״ קוו עלילה מדהים עם מגוון דמויות של אנשים כשבסוף הכל מתחבר בסיום מעולה
מי שרוצה ממש להתחבר לעלילה בספר אבל שזו לא תהיה עלילה נדושה זה הספר!

אחד הספרים הפחות טובים לטעמי. אמנם זה הספר היחיד של הסופר הזה, שקראתי אבל כבר שנים ארוכות לא נפל לידי לקרוא ספר כל כך שטחי, מתיימר ולא משכנע כמו זה. הכתיבה כ"כ פשוטה ומקלילה שסיימתי אותו בכלום זמן. בהחלט לא ממליץ.

הספר מיועד למוח היהודי
דיאולוגים שקופצים ממשפט למשפט באקראיות עמוקה ושפה קולחת של יהודי טוב שאפשר לומר מתעב את עצמו
אני ממש ממש אהבתי אבל מבין את כל האלה שלא

הבחירה ב"בנות הספיר" של פאם ג'נוף לא נבעה מציפייה למצוא בין דפיו יצירת מופת ספרותית על-זמנית; למודת ניסיון מספריה הקודמים של המחברת ומרומנים היסטוריים דומים, היה לי ברור מראש מול מה אני עומדת. עם זאת, החיפוש המכוון אחר ספר בעל זיקה לתקופת השואה עבור קריאה בתשעה באב, הביא אותי להעניק לו הזדמנות. למרבה הצער, הציפיות הנמוכות התממשו ברובן: מדובר בספר החלש ביותר של ג'נוף מבין אלו שקראתי (לצד "הילדות האבודות של פריז", שהיה גרוע במידה שווה), המציג הידרדרות נוסחתית ומעייפת, דמויות שטוחות ומשעממות.

העלילה פותחת בקורותיה של האנה מרטל, צעירה שנמלטת מגרמניה הנאצית לאחר שארוסה נרצח לנגד עיניה. כשהיא מוצאת מקלט זמני אצל בת דודתה לילי בבריסל הכבושה, המציאות הדוחקת מביאה אותה להשתלב ב"קו ספיר" – רשת מחתרת חשאית הפועלת להברחת נרדפים. כאשר בני משפחתה של לילי נלכדים ומיועדים לשילוח מיידי מזרחה ברכבת משלוחים, הדילמה בין הנאמנות למאבק המחתרתי לבין הניסיון הנואש להציל את יקירה הופכת למנוע העלילתי המרכזי.

יתרונה היחיד של ג'נוף, שמנע נטישה מוקדמת, טמון בטקסט התיאורי שבין הדיאלוגים: השפה נקייה, המבנה ממושמע והקצב המהיר מייצר קריאה נטולת חיכוך. אולם ככל שהספר מתקדם, המעטפת הסבירה הולכת ומתפוררת. הדיאלוגים ברובם בנאליים, מעושים ותפעוליים בלבד – מילים שנאמרות כדי לקדם את העלילה ותו לא, ללא שום סאבטקסט, עומק פסיכולוגי או אותנטיות אנושית. הדמויות. שטוחות, ילדותיות, שלא עוברות שום תהליך עומק, דילמות בנליות. בחלקו האחרון של הספר, הכתיבה מידרדרת לעבר מסכת גדושה בקיטש הוליוודי, צירופי מקרים מופרכים ו"תגליות" פתאומיות הנובעות מעצלנות עלילתית.
לצד המגרעות העלילתיות, ראוי להעניק לספר את הכבוד המגיע לו על הנגיעה המשמעותית בזוועות התקופה: חלקו המאוחר של הרומן אינו מהסס לגעת, בצורה ראויה ומכבדת, בעוולות שהיו מנת חלקם של היהודים ובגבורה ההרואית של אנשי המחתרת שנאבקו במנגנון הנאצי. נקודת האור הבולטת ביותר בתוך הים הבנאלי הזה – והרגע היחיד שבאמת הצליח לגעת בלב ולסדוק את החומות – הייתה הסצנה הדרמטית שבה מוכרעת דמותם של מנהיגי המחתרת, מישלין ומטיאו. ברגע הקשה והמכריע הזה, ג'נוף הצליחה להתעלות על השטאנץ הבסיסי שלה: הדיאלוג הקצר והטראגי בין האח והאחות רגע לפני מה שנחרץ, נכתב באיפוק, ביופי רב ובדיוק אנושי מצמרר שגרם לי להישבר מעט. חבל שאיכות כזו לא ליוותה את הספר כולו.
לסיכום, "בנות הספיר" הוא רומן היסטורי שטחי ונוסחתי ברובו, שאינו מחזיק מעמד וקורס תחת עומס של קלישאות וצירופי מקרים מופרכים. בעוד שהוא עונה על הצורך כחומר קריאה קצבי ומתאים ליום צום (בזכות שפה סבירה, הומאז' ראוי לגבורת המחתרת ונגיעה בזוועות השואה, לצד רגע עוצמתי בודד בשיאו), עבור קוראים המחפשים כתיבה מהודקת, אמינות סיפורית ועומק פסיכולוגי עקבי – מדובר בספר חלש שלא שורד את מבחן האיכות.

לחישת הזאב הוא מותחן ביטחוני סוחף שמצליח לשלב בין קצב מהיר, דמויות אמינות ועולם מודיעיני שנכתב מתוך היכרות עמוקה עם המציאות הישראלית.

יריב ענבר בונה עלילה שמתקדמת ללא רגעים מתים. עבורי לפחות עם רקע מודיעיני-צבאי הכוח האמיתי של הספר אינו רק במתח. מאחורי המבצעים, המרדפים והסכנות מסתתר עיסוק בשאלות של נאמנות אחריות חברות ומחיר אישי שמשלמים מי שפועלים הרחק מאור הזרקורים.

הכתיבה קולחת, הדיאלוגים טבעיים והעולם המבצעי מרגיש משכנע ואותנטי. גם מי שאינו מגיע מרקע ביטחוני ימצא את עצמו נשאב אל תוך העלילה, בעוד שקוראים שמכירים את התחום יעריכו את תשומת הלב לפרטים ואת התחושה שהאירועים היו יכולים להתרחש במציאות.

זהו ספר שקשה להניח מהיד, אבל גם כזה שמותיר מחשבה אחרי העמוד האחרון. מעבר להיותו מותחן מצוין, לחישת הזאב הוא תזכורת לכך שגם בעידן ה-AI מאחורי כל מבצע וכל הצלחה עומדים בני אדם אמיתיים (!!!) שנאלצים לקבל החלטות מורכבות ולשלם מחירים אישיים כבדים.

למי שאוהב ספרי מתח ישראליים עם רקע ביטחוני, דמויות אמינות ועלילה שמחזיקה מתח עד הסוף - לחישת הזאב הוא בחירה מצוינת.

נהנתי מאוד מהקריאה של אהבתה של גברת רוטשילד.
לא אכנס כאן לסיפור העלילה, בהחלט שווה קריאה.
הספר כתוב היטב, העברית קולחת, יש שימוש קל ביותר ביידיש. הספר מעביר בצורה כמעט מוחשית את מצבם הרחוק ממזהיר של היהודים, את החיים בגטו, גם של משפחת רוטשילד, למרות הפריצה הכלכלית. את הדרך בה נתפסים היהודים על ידי החברה. את הנסיון לצאת מהגטו לשבור את המחסומים והגבולות והקשיים הבלתי נגמרים והמכשולים בדרך.
מה שהיה חסר לי, היות ויש בספר היבטים היסטוריים, חברתיים, הייתי שמחה לדעת מאין נאסף הידע כדי לכתוב את הספר, לגבי הזוג רוטשילד וגם לגבי החיים באותה תקופה.

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

מאחר והסיפור כבר סופר פה בפרטי פרטים לא אחזור ואספר אותו. רק רציתי להגיד שזה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. הוא אנושי כמו שרק סיפור שנכתב עם כל הלב יכול להיות. הוא עצוב ולמרות זאת אין נסיון לייפות את האמת. נקשרתי לדמויות והזלתי דמעות לקראת הסוף. למרות שזה סיפור על אדם בערוב ימיו יש פה גם אולי מראה לצעירים לעצור לרגע ולהרהר. כולנו נגיע למקום הזה במוקדם או במאוחר.

הספר מספר את ספורו של יעקוב פיין יליד הארץ.דור שני לניצולי שואה.יעקוב הצבר קצין בצהל שסירב לשמוע ולדעת את ספור משפחתו שהושמדה בשואה בעיירה שידובצ'ה בפולין. בבגרותו אחרי שבנותיו נישאו ועזבו את הבית.מחליט להגיע לעיירת הוריו.גיבור הספור חצוי בזהותו.בין הצבריות עם הסממנים הכנעניים לבין תחושת השייכות למשפחתו שחיה דורות בשידובצ'ה.הספר מתאר את פגישותיו עם הפולנים אנשי העיירה.
חברי הקבוצה התיחסו לחווית הקריאה ברגשות מעורבים.מול הרעיון שהוביל את הספר לכתיבה שנועדה לתת תוכן לרעיון שלדעתם הביא לתחושה שהספר נועד לנוער כדי לספר הסטוריה

התרגום החדש קצת 'זול' בעיני.
בכל אופן הספר הוא קלאסיקה על זמנית, על מתבגר המרגיש תלוש מן החברה, מאשים אותה בחוסר אותנטיות, את כולם מלבד אחותו הקטנה, עימה יש לו קשר מיוחד.

קראתי את הספר רק בגרסה המקורית שלו, באנגלית.
לעד יהיה הספר שנחשב בעיני אל מוות. נכתב מזמן ועדיין רלוונטי לא פחות!
ספר מצוין שנכנס ללב.
לעד ישאר 5 כוכבים.

סיפורו של בחור מהציבור הדתי-לאומי שמתמודד עם כך שהוא הומו. הסיפור קופץ אחורה וקדימה בזמן, מאירוע לאירוע, אנקדוטה ועוד אחת - שנות הישיבה התיכונית, הצבא, הנישואים, ועוד כמה זמנים קטנים פה ושם.
יש פיוטיות בכתיבה ורגישות, אך דווקא בגלל הבחירה לקפוץ אחורה וקדימה בזמן אנחנו מהר מאוד יודעים איך הסיפור יתפתח ומה הולך לקרות. לכן, כל מה שנותר לספר להישען עליו זה ההזדהות שלנו עם דמות המספר ועם אשתו. עבורי זה לא היה מספיק. הרגשתי שהספר נמתח מדי, ארוך מדי ללא הצדקה.
ספר מאוד פיוטי ומאוד ישראלי. מי שאוהב את זה יהנה מאוד.

האלכימאי. עוד ספר שנכנס אצלי לרשימה של ספרים רבי מכר על כלום ושום דבר. בהתחלה לא הבנתי מה הסופר רוצה ממני, עד שהסבירו לי שכל הקטע בספר זה שהוא בעצם משל על החיים. אז המשכתי לקרוא ועדיין לא אהבתי! לא מבין על מה ההתרגשות. לא התחברתי, ולא חושב שהוא ספר מדהים וראוי להיות רב מכר. אני אישית לא כ"כ ממליץ. מי שקרא והתלהב אשריו.

WOW!
לא בכל יום פוגשים ספר שמצליח להיות מותח, חכם ומטלטל רגשית באותה מידה. כבר מהעמודים הראשונים הבנתי ש"לחישת הזאב" הוא אחד מספרי המתח והריגול הטובים שקראתי בשנים האחרונות.
יריב ענבר טווה עלילה שקשה מאוד להניח מהיד. כל פרק מגביר את הסקרנות, מעלה עוד שאלות ומוביל את הקורא עמוק יותר אל תוך הרשת הסבוכה של סודות, מניפולציות ובחירות בלתי אפשריות.
תחילה שיערתי שה"זאב" הוא מטאפורה לדמות הראשית, אך הופתעתי לגלות שמדובר בתמונה שהייתה נפוצה בבתים רבים של יוצאי ברית המועצות. בספר, אותה לחישה הופכת לזיכרון טעון במשמעות ומוסיפה רובד רגשי ועמוק לסיפור כולו.
לכתיבתו של יריב ענבר יש עומק רגשי יוצא דופן. היא בוגרת, חכמה, ריאליסטית ומדויקת, והדמויות נבנו בקפידה רבה. לא רק הדמות הראשית מעוררת עניין, אלא גם דמויות המשנה, שכל אחת מהן זוכה לקול ייחודי, לאישיות מובחנת ולמקום משמעותי בעלילה.
העלילה לוקחת את הקורא למסע מרתק בין מינסק, בלארוס, דמשק, תל אביב ואנטליה. במרכזה ניצבת אירית – אשת מוסד ממולחת, אמיצה ונועזת. היא נשואה לדודו ואם לשתי בנות, גאיה ואלה. בין בני הזוג שוררים אהבה והערכה, אך כמו אצל רבים, גם חייהם אינם חפים משחיקה וממורכבות. אירית חוזרת ממשימות חשאיות ומנסה לג'נגל בין עולם הריגול המסוכן לבין שגרת החיים המשפחתית – פקקים, קניות, ימי הולדת וסידורים אינסופיים.
על אירית מוטלת משימה רגישה במיוחד, שבמהלכה היא יוצרת קשר בלתי צפוי עם נור – אישה סורית שמגויסת, מבלי לדעת זאת, למען המודיעין הישראלי ומופעלת לרגל אחר בעלה.
אלא שכמו בכל מבצע מורכב, גם כאן לא הכול מתנהל לפי התוכנית. תקלות, הפתעות ותפניות בלתי צפויות מטלטלות את הדמויות, וסודות אפלים מתחילים להיחשף.
מה שהופך את "לחישת הזאב" לחריג בנוף ספרי הריגול הוא העובדה שהמתח אינו נשען רק על מבצעים חשאיים וסודות מדיניים. בלב העלילה עומדות דמויות אנושיות מורכבות, פגומות ואמינות, שהמאבקים הפנימיים שלהן מרתקים לא פחות מהאירועים עצמם.
לצד עלילת הריגול הסוחפת, יריב ענבר מתמקד בנפשו של האדם ובמערכות היחסים שבין בני אדם. הוא מציב זו מול זו שתי נשים – אירית הישראלית ונור הסורית. לשתיהן עבר מורכב, לכל אחת פצעים משלה וסודות משלה, וכל אחת מהן נושאת מטען רגשי כבד ומתמודדת איתו בדרכה.
הספר חושף בפני הקורא את עולמם של אנשי הצללים, הפועלים בזירות שונות ומשתמשים באמצעים וטכנולוגיות שנדמה כי נלקחו מסרטי ריגול. אולם אל תטעו – עלילת הריגול כאן היא רק המסגרת. במרכז הסיפור נמצאים בני האדם, הרגשות, המחירים האישיים והבחירות המוסריות.
בנוסף, ענבר מפגין שליטה מרשימה בקצב העלילה. הוא יודע בדיוק מתי לחשוף מידע, מתי להפתיע ומתי לעצור לרגע כדי להעמיק את הצד הרגשי. התוצאה היא ספר שכמעט בלתי אפשרי להניח מהיד.
בניגוד לספרי ריגול רבים, שבהם עולם הביון נשלט בדרך כלל בידי גברים, יריב ענבר מציב נשים במרכז הבמה. הבחירה הזו מעניקה לסיפור זווית מקורית, רעננה ומעניינת במיוחד.
הספר מעורר אצל הקורא שאלות רבות:
• כיצד עבודה תובענית משפיעה על חיי המשפחה?
• כיצד טראומות ילדות ממשיכות לעצב את חיינו גם שנים רבות לאחר מכן?
• איזה מחיר אישי משלמים אנשי הצללים?
• מה קורה למצפון ולמוסר כאשר המציאות כופה בחירות בלתי אפשריות?
• והיכן עובר הקו האדום?
זהו אחד מאותם ספרים שלא באמת מסיימים עם סגירת העמוד האחרון. גם לאחר הקריאה, הסיפור והדמויות ממשיכים ללוות את הקורא עוד שעות ואף ימים.
ספרים רבים מספקים הנאה בזמן הקריאה; ספרים מעטים ממשיכים להדהד בלב ובמחשבות זמן רב לאחריה. "לחישת הזאב" שייך ללא ספק לקבוצה המצומצמת הזו.
בשורה התחתונה
"לחישת הזאב" אינו רק ספר מתח וריגול. זהו מותחן פסיכולוגי מורכב, אנושי, חכם ובלתי נשכח, העוסק בנאמנות, מוסר, טראומה והמחירים הכבדים שגובים סודות.
בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרי מתח וריגול, אך מעטים הצליחו להשאיר בי חותם כמו "לחישת הזאב". זהו ספר סוחף, מרגש ומעורר מחשבה, שמצליח לשלב באופן יוצא דופן בין מתח, פסיכולוגיה אנושית ועומק רגשי.
מבחינתי – 5 מתוך 5 כוכבים, ללא שום היסוס.
מומלץ בחום לכל אוהבי המתח והריגול, ובעיקר לכל מי שמחפש ספר שלא רק יותיר אותו ער עד השעות הקטנות
לי יניני

קראתי אותו במהלך טיסה ומאוד רציתי להשליך אותו מהחלון אם היה אפשר.
הסיום היה מיותר לחלוטין וגרם לכל הספר להרגיש כמו בזבוז זמן.
עם זאת, ברשותי עוד ספרים של מורקמי ואני לא מוותרת לנסות לחבב אותו.

אל "הדו"ח של ברודק" נמשכתי מהרגע הראשון בזכות הכתיבה הנפלאה שלו. כבר מהעמודים הראשונים נשביתי במנעד הרהוט והעשיר של קלודל – כתיבה שנעה בטבעיות מרשימה בין פיוטיות עמוקה, אסתטית וכמעט שמלצית (במובן הטוב והנוגע ביותר), לבין שפה חשופה ועממית. אהבתי מאוד גם את המבנה ואת הקפיצות בזמן, שנבנו במקצב קולח וזורם. עם זאת, בהתחלה תהיתי מתי אבחין בעלילה ממשית ומתי הדברים יתחילו להתבהר, שכן הטקסט התמקד בעיקר בהגיגים. לקח לי קצת זמן עד שנפל האסימון והבנתי את היופי והחכמה האמיתיים של הספר: קלודל נלחם בכוונה שלא לתחום את העלילה לשואה בלבד. הוא נמנע לחלוטין משימוש בשמות מפורשים ("יהודים", "נאצים", "שואה") בדיוק כדי להפוך את הסיפור לרומן על-זמני. המטרה שלו אינה לדבר רק על האירוע ההיסטורי עצמו, אלא להציב מראה מול הסוגיה העקרונית של הקיום האנושי. ברגע שהפיענוח הזה התרחש – הכל ננעל במקומו וחווית הקריאה הפכה למטלטלת, ממוקדת וממגנטת.
העלילה סובבת סביב ברודק, אדם שחי בשולי כפר הררי מבודד וקפוא, שנכפה עליו לכתוב "דו"ח רשמי" עבור בני הכפר. תפקיד הדו"ח הוא לנקות אותם מאחריות לרצח קולקטיבי של האנדרר– זר שהגיע לכפר ובעצם נוכחותו וציוריו שיקף להם את כיעורם המוסרי. אך במקביל למטלה שנכפתה עליו, ברודק כותב בסתר מחברת נוספת – את הדו"ח האמיתי. דרך המחברת הזו נחשפת האמת על העבר, על התופת שעבר במחנה, ועל החיים בביתו לצד אשתו, בתו והאישה שגידלה אותו.
הכתיבה של קלודל היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית. היכולת שלו לנוע על ציר הזמן בצורה קולחת – לעצור, לחזור לעבר ושוב להווה – אינה מעצבנת כלל; היא מחקה באופן הכי טבעי בעולם את הדרך שבה זיכרון וטראומה פועלים בנפש. הדמויות מעוצבות בעומק יוצא דופן: ברודק אינו קורבן סטרילי או קדוש מעונה. הווידוי החשוף שלו על הרגע הנורא במחנה שבו גנב מים מאישה ומתינוקה הגוססים הוא אגרוף כואב בבטן, שמראה עד כמה האימה מפרקת את צלם האנוש. אך דווקא היושרה להודות בפצע הזה ללא כחל וסרק, והיכולת שלו להישאר אדם חומל ואוהב אחרי התופת, הופכות אותו בעיניי לדמות הירואית, טרגית והכי אנושית שיש.
סצנות רבות בספר נחרתות בזיכרון וקורעות את הלב: התיאור המצמרר של הריגת הסטודנט שחלק איתו את הקרון בדרך למחנה, טקס התלייה היומי במחנה מול אשת המפקד המטפלת בתינוקה; או הטיול של ברודק עם אשתו אמליה ובתו פופשט. אמליה, שנפשה נרצחה ברוע אכזרי בזמן המלחמה, קיימת-לא-קיימת, קליפה שותקת שממשיכה לשיר במונוטוניות, בעוד פופשט הקטנה (שהיא תוצר של ההתעללות באמיליה) קוטפת עבורה פרחים שנשמטים מידיה הרפות. החרדה העמוקה של ברודק כשהוא מאבד אותן מול העיניים לרגע אחד ממחישה בדיוק פסיכולוגי מצמרר את משא החרדה של ניצול שגזלו ממנו את עולמו.
העוצמה הגדולה ביותר של הספר טמונה בניתוח הנוקב של מנגנוני הרוע והחברה. קלודל מניח על השולחן את הבעיה העמוקה של הליכה עיוורת אחרי העדר, ואת תפקידם המזעזע של "העומדים מן הצד" – אלו שאינם מוחים, אינם מונעים את העוול, ובשתיקתם מאפשרים לזוועה להתרחש. מתוך כך נחשף גם מנגנון זיוף ההיסטוריה: ניסיונה של הקהילה לשכתב את האירועים ולנסח נרטיב שקרי ומכובד, רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות בשלום ובנוחות עם עצמם. כך בדיוק התרחשה השואה, וכך מתרחשים עוולות אנושיים בכל זמן ומקום. מול העדר והזיוף הזה עומד ברודק – אדם יחיד שאינו מוכן למכור את האמת.
הסיום כואב אך מדויק ומתבקש. ברודק מבין שהוא אינו יכול להמשיך לחיות לצד השקר המבעבע והחשש שיפגעו בו, והבחירה שלו לעזוב היא הרמת ידיים מפוכחת של מי שאינו מוכן להכניע את מצפונו.
שורה תחתונה: ספר עוצמתי, מורכב ומדהים ביופיו. יצירה חזקה ביותר שצריך לעכל, המעלה שאלות נוקבות על זיכרון, אמת, אנושיות, והמחיר של הליכה נגד העדר.

4.5 כוכבים.
ספר מצוין! קראתי את הספר כשיצא באנגלית, והשילוב עם האאודיו בוק, זה חוויה אחרת!

06:29 הוא ספר רציני, מקיף וכתוב היטב על הדרך שהובילה לשבעה באוקטובר ועל המלחמה שבאה בעקבותיו. הספר מצליח להמחיש שהמחדל לא נולד ברגע אחד, אלא היה תוצאה של תפיסת עולם, תרבות ארגונית וסדרה ארוכה של החלטות והימנעויות מהחלטה.

פחות התחברתי לחלקים הפוליטיים - הפרשנות בהם נחרצת מדי, הביטוי ״מכונת הרעל״ מכניסה אותך למקום שאינו צבאיים או ענייני ובכלליות עמדתו של המחבר נכנסת אל הסיפור במקום לאפשר לעובדות לדבר.

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

אבל הוא מדברר לא מעט גם את הקו הפוליטי של "הארץ". יש מפלצת ששמה "מכונת הרעל", כנזכר לעיל. יש החקיקה שהסעירה את המדינה ונקראת בספר "ההפיכה המשטרית". יש ייחוס של האשְמה לשיבושים במערך המילואים להתעקשות הממשלה להתמיד בחקיקה שקודמה על פי החוק, ולא למעשי סרבנות שהיו בעליל לא על פי החוק.

עם זאת, לפנינו "הארץ לייט" ולא "הארץ" של גדעון לוי. הפגיעה באזרחים עזתיים נזכרת בצורה ביקורתית, אבל הראל מסתייג מכינוי יותר קיצוני: "עם כל הזעזוע מעוצמת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית ומהשבר המוסרי, קשה להשתכנע שההגדרה ״רצח עם״ הולמת. שיעור ההרוגים מכלל האוכלוסייה אינו מעיד על לחימה חסרת אבחנה, ובוודאי לא על מאמץ מתוכנן לרצח אזרחים." — נקודת ה-70% מהספר. (בידיי הגירסה הדיגיטלית שאינה מציינת את עמודי הספר המודפס, סליחה.)

עוד סממן של הוגנות: ממשלת בנט-לפיד, כתוב, המשיכה את המדיניות של קניית שקט תמורת כסף קטארי, כמו כן המשיכה עם מדיניות של השלמה מול פרובוקציות מחיזבאללה. (אבל איזכור להתקפלות מול ביקור מזל"ט חיזבאללה באסדת גז שלנו, זה אין.) אולי המרשים ביותר לכתב "הארץ" הוא הכרה שמה שנקראה "הפסקת התנדבות" הייתה למעשה אקט של סרבנות. (הגם שסרבנות זו הייתה בעיני הראל מוצדקת.)

אפילו היחס לנתניהו אינו לגמרי שלילי. לצד פרקים שלמים המוקדשים לעוולותיו כביכול, יש פה ושם ציונים לשבח. למשל: "כאן רשם ראש הממשלה שני הישגים מדיניים־ביטחוניים גדולים, אולי הגדולים בקריירה שלו: טראמפ היה הנשיא הראשון שהסכים לתת לישראל אור ירוק מפורש לתקיפת אתרי הגרעין; בהמשך אף השתכנע לצאת למהלך המשלים." — נקודת ה-87%.

בחזרה למידת החידוש שבספר: הדבר תלוי, כמובן, בכמה אתם כבר ידעתם. לי בכל אופן הספר חידש הרבה. לא הבנתי קודם, עד כמה היה חמאס מאורגן כצבא מקצועי. קודם, תמיד התייחסתי בספקנות לידיעות כאילו השמדנו "גדוד" זה או אחר של חמאס. עכשיו אני מוכן להאמין שיש (או היו) לחמאס מסגרות בסדר גודל של גדוד. עוד דבר שלא הבנתי קודם: מספר הלוחמים המיומנים היטב שפלשו לשטחנו. חשבתי שהיה מדובר בכמאתיים בלבד (כשכל היתר אספסוף שידע רק לאנוס ולבזוז), אבל אני מבין עכשיו שמספר הלוחמים של ממש היה יותר מאלף. גם לא הבנתי עד כמה היו יעילים המארבים שחמאס הציב על כביש 232. גם לא הבנתי שהרצי הלוי, למרות התנגדותו לכיבוש רפיח ובכלל הארשת-של-כלב-מוכה שלו, נמצא בהרבה מחלוקות בצד התוקפני: הוא היה בעד הכנות לתקיפה באיראן עוד לפני ה-7.10; הוא תמך במתקפת מנע נגד חיזבאללה מייד אחרי ה-7.10; והוא רצה בתמרון קרקעי מייד בעקבות מבצע הביפרים כדי לבסס ולנצל את ההישג.

אבל מכל פרקי הספר, זה שחידש לי יותר מכל היה הפרק על מה היה בשעות הקטנות של בוקר ה-7.10. איזה סימני אזהרה היו בידי השב"כ ואלופי המטכ"ל, ולמה פירשו לא נכון את אותם סימנים? הסבר שלא שמעתי קודם היה "שלצד האיתותים המדאיגים נקלטה גם פעילות שהעידה על שגרה." — 2% מהספר. מעניין. וכמובן — ואת זה הבנתי עוד לפני שקראתי את הספר — היה חשש מ"שריפת מקורות". אבל לא מצאתי בשום מקום בספר תשובה לשאלה פשוטה והיא, למה לפחות לא נתנו פקודה שהחיילים יקומו מהמיטות, נניח ב-6:00, כך שיספיקו לעלות על המכנסיים והאפודים? היו חיילי גולני שמתו בתחתונים.

אז ספר שחידש לי הרבה. וגם בשאר, יש תועלת בהבאת כל החומר ההוא באופן מסודר. כי באמת מדהים כמה עבר עלינו בשלוש השנים האחרונות.

אוסף סיפורים שלא תמיד היה לי ברור הפואנטה שלהם. הם גם לא היו מספיק מעניינים.

כואב אך מרפא.

ספרו החדש של אשכול נבו שרכשתי בשבוע הספר בשרונה לא אכזב אותי. ולמרות שלא תכננתי באופן אקטיבי לרכוש אותו, לא יכולתי להתעלם מהעמדה העמוסה של ההוצאה ומספרו של נבו שכפות ידיים לא הפסיקו לגעת בו.

אין ספק שאשכול נבו יודע לכתוב מצוין. היכולת האדירה שלו להצליח לכתוב למספר גדול של קהלים, להישען על פרטים קטנים וספציפיים ולגרום לקורא לראות גם את עצמו בסיטואציה שעל הדף, היא יכולת מופלאה. כתיבתו פשוטה אך מרגשת בעצם היותה נטולת מניירות או ניסיונות סחיטה רגשית. היא פשוט מה שהיא. ככה.

זהו קובץ של סיפורים שכולם קשורים לימים שלאחר המלחמה ולהתמודדות של הדמויות איתה. לכל דמות סיפור משלה שהוא עולם ומלואו וישנן נקודות משיקות או מפגשים אקראיים (פיזיים או רוחניים) של הדמויות השונות בכל סיפור.

קשה לספר על מה הספר מכיוון שעלילתו, או יותר נכון לומר- אמירתו, היא רחבה ונוגעת בפצע הכי עמוק שלנו כחברה. נבו כותב על פוסט טראומה ומביא אותה בצורה "אגבית" אך חדה כחלק מחיינו הבלתי נסבלים בעת המלחמה ובלתי נסבלים אף יותר בעתות שאחריה.

ספר מיוחד שנקרא במהירות ובנשימה עצורה. לפעמים לא מספק תשובות חד משמעיות ומשאיר את הקורא בתהיות. זה גם חלק מהקסם שלו.

התרגשתי והתעצבתי ובעיקר הרגשתי כמה לא פשוט לכתוב ספר על נושא ותקופה שעדיין לא החלמנו ממנה. כמה אומץ יש בעבודת תחקיר שכזו ובנגיעה בפצע המדמם.

תודה לאשכול נבו שנתן הרבה מעצמו ובכך הצליח לתת הרבה לכל אחד מקוראיו.

לא היכרתי את אגור שיף הסופר, ולא ידעתי מאומה על ספרו "המאחרים". אינני יודע מדוע צדה עיני דווקא את הספרהזה באחת מספריות הרכבת. ואכן זכיתי להכיר סופר מצויין, בעל רמת כתיבה שגרמה לי הנאה גם מן התוכן הלא פשוט, גם מן השפה, וגם מן האופן בו מוצגת העלילה . הספר מצריך ריכוז ושליטה, מפני שמשולבים בו כמה סיפורים, והוא משתרע על שתי תקופות בהפרש של כ - 40 שנה. לאוהבי ספרות טובה מאוד תהיה חוויה ספרותית מהנה ביותר.
אינני מבין, מדוע כותבי ביקורות מפרטים את סיפור העלילה, האם למלא שורות, או הוכחה לקריאת הספר. אני נמנע מקריאת ביקורות כאלה, שחושפות את העלילה ומקלקלות לעתים את ההנאה של הגילוי העצמי.

סיפור אהבה לא שגרתי על גבר ישראלי שמוצא מפלט בסביליה היפהפייה ופוגש אישה שרחוקה מלהיות מושלמת. בין התיאורים הצבעוניים והחיים של העיר אנחנו נחשפים למערכת היחסים הזו על כל פרטיה הגולמיים, בלי לייפות את המציאות ובלי להסתיר את הכאב. את המשיכה והדחייה, את הקשיים הרגשיים והמיניים, ואת הפצעים של הגיבור שמובילים אותו שוב ושוב אל אישה שאינה מסוגלת להעניק לו את מה שהוא כה מייחל לקבל.
הייתי קוראת בטא של הספר הזה, והוא נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו. זה לא עוד רומן מתקתק, אלא סיפור כן ואמיתי על מגבלות, על המשקעים שהחוויה הישראלית משאירה גם בארץ וגם מחוצה לה, ועל הפער שבין החלום על אהבה לבין המציאות המורכבת של בני אדם.

“למה את כל כך שקטה וביישנית, אמה?” עקצתי אותה. “אני לא. אתה כלל לא מכיר אותי עדיין,” היא התגוננה. אולי גיחכתי או הרמתי גבה. היא בטח נראתה לי טרף קל. “אני תוהה אם אדם שמקבל את חולשותיו הופך להיות חזק יותר מאדם שמתכחש להן. מה את חושבת?” “אממ… לא יודעת. לא חשבתי על זה אף פעם. זו תאוריה מעניינת.” בפניה, שהביעו עד אז בעיקר קרירות מרירה מהולה בשיעמום פריזאי, ניצתה לפתע סקרנות. “ומה החולשות שלך?” שאלה בהתרסה. “אני לא מתכוון לספר לך.” חייכתי בממזרות.

זה, לבד, כתוב קטסטרופה.

ספר חזק ומרגש שחובה לקרוא
אהבתי לאשת הפח הוא מסע פסיכולוגי עמוק שתופס אותך מהרגע הראשון ולא מרפה.דוד כותב בצורה כל כך חשופה ואמיתית את הסיפור של דן שהוא הלום קרב שמנסה למצוא את עצמו בעולם שמרגיש לו מרוחק ומכני.
הרעיון של אשת הפח רלוונטי לכולנו ומדבר על גיבור שמנסה לאטום את עצמו מרגשות אנושיים והטא מראה לחברה שלנו שמעדיפה לשים לאנשים תגיות במקום באמת להקשיב לכאב שלהם.
הקשר המסובך שלו עם אמה והסוף המטלטל במדבר הופכים את הקריאה לחוויה שמרגישה הכי כנה שיש. וץ מזה שזה מסע של זמן ומקום לסיביליה הקסומה
אני ממליצה בחום לכל מי שמחפש ספר אמיץ וייחודי שנוגע עמוק בלב. זה ספר שנשאר בראש הרבה אחרי שהופכים את הדף האחרון.

פלישת הים? שעמום המחץ. אינסוף תיאורים גיאוגרפיים ולא מספיק עלילה.

לו יכולתם לנסוע בזמן, לאן הייתם מכוונים – לעבר או לעתיד? עבורי התשובה ברורה - עתיד האנושות וחותמה על כדור הארץ הרבה יותר מסקרן אותי, אבל למה לבחור כשאפשר לנוע ללא הגבלה לאורך ההיסטוריה.

מדען אנגלי חושף בשלהי המאה התשעה עשרה את ההמצאה החדשה שלו – מכונת זמן. חבריו ספקנים, אך הוא חוזר ומתאר בפניהם את מעלליו בשנת 802,701 לספירה – מסתבר שהמין האנושי התפצל אבולוציונית לשתיים, ליצורים שחיים באור יום על פני האדמה, ויצורים שחיים בלילה מתחתיה (כל זה מסיבות שונות ומשונות שלא ארחיב עליהן כדי לא לספיילר).

ההשראה ששאב ולס מחייו האישיים ומהתמורות בחברה, ניכרת. המהפכה התעשייתית (שיא הקידמה בזמנו) הביאה לחשש מהעמקת הפערים המעמדיים באופן שייצור שתי קבוצות נבדלות (בדומה ליצירה). קריאת התיגר של ולס על הטכנולוגיה, כחרב פיפיות שעתידה להוליד את ניוון האדם, הייתה רעיון מעניין בעיניי, גם אם איני מסכים עמה.

כל עלילה שעוסקת בעתיד האנושות מסקרנת אותי, אם כי העתיד שהסופר חזה לנו, היה מעט פשטני עבורי ולא מספיק משכנע. הרגשתי שוולס מתעלם מיצר האלימות הטבוע באדם וחוטא לבני דמותו – המורלוקים – כאילו הרוע המוחלט הוא ייצוגם הנאמן. ציפיתי לסוף שיחשוף קצת יותר אודות מערכת היחסים בין שתי המעמדות ויפוגג את הדיכוטומיה ביניהן (טובים מול רעים).

סגנון הכתיבה של ולס, תיאורי וציורי, הוא ברא עלילה יצירתית, שילדה תת-ז'אנר חדש במדע הבדיוני. חשבתי שהיה לא פחות מעניין לו היינו מגלים כי הגיבור חזר למעשה לעבר, ושני המינים אותם הוא פוגש הם בעצם ההומו ספיאנס והניאנדרטל. כנ"ל לגבי לו היצורים הנעברים היו בני לא יותר משנה.

סיפור המסגרת העלה תהיות אודות מסע בזמן, מהן נהניתי לא פחות מהסיפור המרכזי. להלן כמה מהן -
כיצד תראה מכונת הזמן עצמה בממד הרביעי – היא אינה נצחית, היא תשבות חיים ותיהרס מתישהו. מה קורה לה ולנוסע במובן המולקולרי?
כיצד הנוסע בזמן יידע לאיזה כיוון הוא נוסע בפעם הראשונה, האם מדובר בציר אחד כזה פשוט?
נניח שמכונת הזמן נוסעת במהירות האור, אם נתעד אותה בה בהילוך איטי מספיק, האם נצליח להבחין בה (אין לאדם כיום מספיק זמן לצפות בסרטון, אך לשם כך ישנם מודלי שפה).

ישנם פרדוקסים רבים במסעות בזמן, לחלק מהן, ולס נותן מענה. לאחרים? עוד דרושים הפתרונים. מי יודע, אולי בבוא הזמן.

ספר פורץ דרך,
ארבעה כוכבים.

משלי כתב את הפסוק שהפך למטבע לשון: "לא לעולם חוסן", ואיוו אנדריץ' עמל להמחיש את הפסוק הזה לאורך 304 עמודי הספר.
נבלים רבים יש בספר, אווילים רבים יותר, ממלכות מרושעות, ממלכות משוקצות, מקלות ענק לשיפוד אנשים בודדים וגם פצצות הוביצר לחיסול קבוצות של אנשים, אבל כל אלה סופם הרי להתבטל, והם אכן מתבטלים בתוך דור מרגע הופעתם. לא לעולם חוסנם של בני האדם, אבל חוסנו של גשר? הגשר הזה נותר ויוותר לדורי דורות, גם אם פה ושם ישרטו אותו ויפצעו אותו.
אנדריץ' עושה כאן לגשר וישגרד שבבוסניה, את מה שהרמן מלוויל עשה ללוויתן ושמו מובי דיק. כי מלוויל לא התעסק רק בלוויתן, הוא לקח את הלווייתן לידיו וכמו במשחק אסוציאציות, ניתח את כל מה שהמושג לוויתן אומר לנו, את ההיסטוריה שקשורה בו, את האימה שהוא מעורר. ובני האדם שהתעסקו עם הלוויתן הלבן הזה? הם פסיק לעומת מימדיו העצומים. כך גם בספרנו. המוקד הוא הגשר שעל הדרינה. יש את ההיסטוריה שלו, יש את האסוציאציות, ובכל אלה חש אנדריץ' צורך לדון ובצדק, כי זו ייחודיותו של ספר שסובב סביב גשר.
אבל בני האדם בספר הזה הם יותר מפסיק. אמנם חלק מהדמויות (בעיקר בתחילת הספר) מפציעות לפרק זמן קצר יחסית, 'דופקות' הופעה ברוטלית ונעלמות לתמיד, אבל יד האומן של אנדריץ' מתארת אותן באופן כה נוגע ללב, שאין קורא שיישאר אדיש אליהן ולא יישא את זכרם הלאה. הספר מעניק לכל דמות, מכל עדה, את הכבוד המגיע לה. יהיו אלה דמויות טורקיות-מוסלמיות, סרביות-נוצריות, ואפילו יהודיות, אל כולן אנדריץ' מתייחס בכבוד ובעדינות. בייחוד לא אשכח את דמותה של בעלת המלון היהודייה, שמתוארת בצורה מושלמת. סימן ההיכר למופתיות של הספר, היא שאף דמויות המשנה (וכאן הרי כולן כאלה, בעומדן בצילו של הגשר ההיסטורי) - מרגישות כדמויות מרכזיות. בכל דור, בכל מאה, מחייה אנדריץ' דמויות אלה (שחלקן כנראה בדיוניות) ומאריך בתיאור המראה החיצוני שלהן, לבושיהן, אורח חייהן ולבטיהן. וכך, באורח פלא, כל דמות משנה הופכת לדמות עגולה, מעניינת, שהקומי והטרגי משמשות בה לסירוגין.
לא רק דרמות אנושיות.
הספר עמוס בדיונים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, והקורא יוצא מהספר עשיר וסקרן לגבי חבל הארץ הזה שבבוסניה והרצגובינה.
לי אישית התעורר חשק לטוס ולבקר בוישגרד ביום מן הימים, ולראות במו עיניי את הגשר (לא משהו שאפשר לעשות כשקוראים רק ספרות פנטזיה, אה?).

ספר מעולה שמאד-מאד אהבתי.
האמת היא שבתחילת הספר הייתי קצת מבולבל. זה לא חיים באר שאני מכיר משאר ספריו. ואחר כך נראה לי קצת מוזר להתעקש לספר לקוראים על ספר שנכתב על ידי סופר אידי שאיננו מוכר בציבור (כמו שלום עליכם או יל פרץ).
אבל ככל שנסחפתי לתוך הספר גילתי עושר מדהים של ידע שעטף אותי ברכות - ממקורת שפת האידיש, דרך עולמם של יהודים במאות ה15 וה 16 בעולם דובר הגרמנית, דרך חיי הקהילה היהודית ועד לאופן כתיבת הסיפור על ידי הסופר ומקורות ההשראה שלו (כולל תיקוני זמנים!). מבחיניתי היה זה מסע קסום להעשרת הידע על יהודי אירופה, תרבותם, שפתם העממית, אורחות חייהם ועוד (עד "נס פרנקפורט"). פשוט תענוג צרוף. ולכן אני ממליץ בחום!

יש סופרים שאני אפילו לא טורחת לקרוא את התקציר שעל הכריכה. די לי בשם שלהם כדי לדעת שאקרא את הספר. דרור משעני הוא אחד מהם.
קראתי את רוב ספריו של דרור משעני, וכתיבתו תמיד הרשימה אותי בחוכמתה וברגישותה. הוא יודע לבנות דמויות שנכנסות ללב כבר מהעמודים הראשונים, וגם הפעם הוא עושה זאת בכישרון רב.
מי שמצפה לספר מתח קלאסי, עמוס רציחות, מרדפים וחקירה משטרתית, עשוי להיות מופתע. הפעם משעני בוחר להתמקד דווקא במערכות יחסים, בדילמות מוסריות ובמורכבותו של הטבע האנושי.
במרכז העלילה ניצבים שלושה:
ליה – צ'לנית ברביעייה קאמרית, הקשורה בכל נימי נפשה לכלבה הכנעני, פליקס.
אלי – אלמן בן 52, מתרגם ספרי מתח מצרפתית ואב לשני ילדים. מאז מות אשתו חייו השתנו: בנו עבר לחיות ביפן עם בת זוגו, ובתו מגיעה לבקר מדי פעם, בעיקר כדי ליהנות מתחושת הבית המוכר.
אל המשוואה מצטרפת חיה קרסנובסקי- חוקרת משטרה, שנוכחותה מעניקה לסיפור רובד נוסף.
אלי וליה נפגשים בארוחת ערב אצל חבר משותף, והקשר שנרקם ביניהם נראה מבטיח. אך טעות אחת, בלתי נסלחת כמעט, שאלי עושה, מעמידה את מערכת היחסים בסכנה ומובילה לשרשרת של שקרים, הסתרות ונקיפות מצפון.
כתיבתו של משעני מינורית, כמעט מאופקת, אך דווקא בשל כך היא עוצמתית כל כך. בלי דרמות מיותרות ובלי רעש, היא מצליחה לתת לקורא בוקס בבטן ולהותיר חותם גם לאחר סיום הקריאה.
הסיפור מסופר בגוף שני – בחירה סגנונית יוצאת דופן, שמעצימה את תחושת האשמה, את ההתלבטויות ואת השאלות המוסריות שמלוות את הדמויות. האם מגיעה הזדמנות שנייה? האם שקר יכול להצדיק את עצמו אם מטרתו טובה? ועד כמה אפשר לחיות עם סוד?
גם מבנה העלילה שובר את הציפיות. הקורא, שרגיל מספרי מתח להמתין לרגע שבו הפושע ייתפס, מגלה שהפעם הדרך חשובה יותר מהפתרון, וההתמודדות הפנימית מעניינת לא פחות מהאירועים עצמם.
כל שנותר לכם הוא לקרוא ולגלות מהו אותו מעשה שאלי עושה, מדוע הוא נתפס כבלתי נסלח, והאם יש טעויות שאפשר בכל זאת לתקן.
למרות שכעסתי על אלי לא פעם במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי גם מבינה אותו, ואפילו מרחמת עליו. זו בעיניי גדולתו של משעני – היכולת לגרום לקורא לשפוט את הדמויות, ובאותה נשימה גם לחמול עליהן.
סיום הספר מפתיע ומותיר מקום למחשבה. הוא הזכיר לי את דבריו של הנרי פורד: "כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש, הפעם בצורה חכמה יותר." נדמה לי שהמשפט הזה משתלב היטב ברוח הספר.
בשורה התחתונה: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" (וינסטון צ'רצ'יל)
אני נהניתי מאוד וממליצה עליו בחום. לי יניני

נ"ב: מסקרן אותי מדוע בחרו להעניק למהדורה האנגלית את השם DON'T השונה כל כך משם הספר בעברית. אם יש לכך הסבר, אשמח לגלות.

פר נהדר, שנקרא כמעט בנימה אחת.

בתחילת המאה ה-20 עולה אדם על הר ומקים חווה. בתוך שנות דור חווה זו וכמוהו כבר מקיימות ישוב פעיל ומלא על אותו הר.

זהו ספר מרגש ומעורר השראה על נפשו של אדם שבסופו של יום מתבררת כחזקה יותר מהכול. זהו ספר על בחירה מחדש. על מאבק יומיומי עיקש ורצון לבחור בחיים כנגד כל הסיכויים. ומעל הכול, זהו ספר מרתק וחשוב המביא לקהל קוראיו הצצה אל עולם ההתמכרות בצורה נגישה, כואבת, מרפאת כמעט.

ג'יימס בן ה23 נמצא במצב קשה של התמכרות לאלכוהול ולסמים. הוא התחיל לשתות ולעשן כבר בגיל 10 וברגע האחרון, ממש לפני שהוא בכל רגע יכול למצוא את מותו, משפחתו שולחת אותו למוסד הגמילה הטוב ביותר במדינה. משם אנו עוברים עם ג'יימס מסע ארוך ומטלטל בדרך אל ההחלמה וההשלמה העצמית. מסע שבו נפגוש דמויות מרתקות שלכולן מכנה אחד משותף וקשה.

אפשר להתווכח האם מדובר בסיפור אמיתי או לא אבל אני נתתי לעצמי לשהות בספק וללכת אחרי הסופר בעיניים עצומות, מה שצבע עבורי את הספר באותנטיות רבה ויכולת הזדהות עם הדמויות. יכולתי ממש להרגיש את הפחד, החרדה, הקושי. והכי חשוב, הצלחתי להבין. הצלחתי להיכנס לנבחי הנפש של אותם האנשים. אותם מכורים המתקשים להחזיק בחיים, אותם המכורים בעלי ההרס העצמי. אותם המכורים אשר רוצים להיגמל אבל מחלתם חזקה ואינה ניתנת לשליטה.

ספר חשוב, מעורר מחשבה וכאב גדול שבסופו יוצא הקורא עם תחושת ריפוי ותקווה אמיתי.

"תהיה חזק. תחיה בגאווה ותחיה עם כבוד עצמי. כשאתה חושב שאתה לא מסוגל יותר, תחזיק מעמד."

מדהים לטעמי, אחלה של תרגום ואחלה של ספר.
החרוזים מעולים ואין משהו רע.

ספר מופלא שנקרה בדרכי לפני כ20 שנה
וסיימתי לקרוא בכמה שעות ממש היום. נפעמת ומלאת ברכה על כך שהספר התחבר, כמו שאמר הסופר, ומבלי לדעת ששזור בחלומותיי באופן קוסמי מתוקשר, כאילו היה זה רק ״מקרה״. זהו בהחלט ספר נבואי!! ממליצה בחום ככל האפשר לקבל ממנו על השראה לטובת שיוצר שליחים לשליחות למען הטוב בעולם🤍🤍 תודה רבה מר רומנו - צריך לקרוא על מנת להבין שמדובר בגאונות וביחודיות אנושית!
תודה!
הילה 😇

ספר נהדר!

הדמויות עמוקות וחיות, יוצאות מתוך הדפים אל העולם הגשמי.
העלילה מתחילה בעצלתיים ומתפתלת ומתעקלת לקראת הסוף.
סיפור על משפחה מיוחדת הגרה במושה שבסוף העולם.

תאור מצמרר וקשה של מחלת הפרקינסון אבל כתוב טוב ומעניין.

מאז ומתמיד אהבתי לקרוא את קאלווינו. רק שעבורו צריך להיות במצב רוח אקספרמינטלי.

לאלו שקראו ולא נהנו, בטח שאני יכול להבין אותם. תסכול על מלא יש כאן.
כל מטרת הספר היא להדגים ולהדגיש מה עושה חווית הקריאה לאדם.

בכלל, מה זה בעצם ספר? למה לנו לבזבז את חיינו בקריאה? מה חשוב לנו בזמן הקריאה?
הספר הזה ללא ספק רכבת הרים פוסט מודרנית, מתקן שעשועים אינטלקטואלי, ובעיקר מראה ענקית שמוצבת מול הפנים של כולנו, הקוראים.

הגיבור של הספר הוא הקורא ואני לדוגמא, ממש לא גיבור :-)
קאלווינו פותח בפנייה ישירה אל הקורא ומתחיל בנקודה כשאתה קונה את הספר החדש שלו, מתיישב בכורסה הנוחה ומתחיל לקרוא, אך בדיוק כשאתה נשאב לעלילה משהו משתבש בהדפסה, הפרק נפסק באמצע והעמודים הבאים שייכים בכלל לספר אחר. כשאתה חוזר לחנות הספרים כדי להחליף את העותק הפגום אתה פוגש שם את....
לאחר כל פרק אתם מנסים להשיג את ההמשך של הרומן הקודם, אך מוצאים את עצמכם נזרקים לתוך רומן חדש לחלוטין, הספר מורכב מעשר..... לחלוטין, כשביניהן מחברים פרקי מעבר שעוסקים במסע שלך ושל.... בעקבות המילים האבודות.

הרעיון האדיר של קאלווינו טמון בדרך שבה הוא מפשיט את המחיצה והופך את הקורא לדמות הראשית, כך שהעלילה האמיתית היא חוויית הקריאה עצמה, הציפייה, האכזבה כשהסיפור נקטע והתשוקה לדעת מה יקרה בהמשך.
אפשר גם לקרוא עשרה סיפורים קצרים מעולים עם סיומות סמויות מעין.
עשר ההתחלות של הרומנים מהוות מפגן שליטה מטורף בסגנונות שונים, כשקאלווינו מדלג בין סוגות ספרותיות בקלות מרגיזה ומדגים את האופן בו סופרים מושפעים, מעתיקים, מנסים להשמע כמו וכולי.... וכל זה על שבלונות שכולנו מכירים כקוראים.

מתחת למעטפת ההומוריסטית והקצבית הוא מעלה שאלות עמוקות על מה הופך ספר לטוב, למה אנחנו צמאים לסוף, והאם ההנאה מהקריאה טמונה בכלל בציפייה של ההתחלה ולא בפתרון הסופי.

מי שמחפש עלילה ליניארית קלאסית עם התחלה, אמצע וסוף מסודרים ימצא את עצמו מתוסכל מול ספר שבוחן את הסבלנות של הקורא בכוונה תחילה, מתגרה בו ומשחק איתו. אבל למי שאוהב ספרות שמשחקת עם החוקים, נמשך למבנים מתוחכמים, ובעיקר מאוהב בפעולת הקריאה עצמה, מדובר בחוויה חד פעמית, מצחיקה ומטמטמת של אשף כתיבה.

"אם בלילה חורפי עובר אורח" הוא תזכורת לכך שספרים הם לא רק דמויות ועלילה, אלא מרחב מפגש בין מוחו של הכותב למוחו של הקורא, ואם זורמים עם המשחק של קאלווינו זוכים באחת מההרפתקאות הספרותיות מהנות ביותר של המאה העשרים.

למי שפספס, תקראו את שמות הפרקים ברצף.... זה למעשה ה....

הציון שלי: 8 מתוך 10
שווה לאלו שמחפשים הרפתקאות ולא סגירות סכמות ספרותיות רגילות.

קראתי אותו עכשיו בפעם השניה, ואני רואה ומבינהנהרבה יותר מפעם הקודמת. לטעמי, יצירת מופת.
נבוקוב הוא 'אמן מילה' במלוא מובן המילה. כל משפט אצלו בנוי בקפידה, וכל פרט משרת את היצירה השלמה. זה מסוג הספרים שלא רק מספרים סיפור, אלא נשארים עם הקורא זמן רב אחרי שסוגרים את הספר.
מאחורי סיפורו של לוז'ין נחשף דיוק פסיכולוגי נדיר, ויכולת כמעט בלתי נתפסת להפוך מחשבה, בדידות וגאונות ללשון חיה.

משפטו של רומן זדורוב, הוא כנראה ההליך הפלילי המוכר ביותר בישראל, יש בו את כל המרכיבים של סרט הוליוודי, רצח אכזרי של ילדה צעירה בבית ספר, מהגר עני שהורשע ברצח למרות טענות רבות שהוא חף מפשע, מתמודדת נפש שמואשמת ברצח ומאוחר יותר תתבע את מאשימיה, בקשה למשפט חוזר שמתקבלת אחרי מאבק של עיקש, מאבק בין פרקליטות, שופט, ציבור ותקשורת שמסתיים בזיכוי, שחרור, אבל גם תעלומה שנשארה, מי רצח את תאיר ראדה?
ספרו של פרופסור אזי לב און "רצח תאיר ראדה ופרשת רומן זדורוב-ממסד צדק אזרחים ורשתות חברתיות, הוא ספר מקיף, מעניין שסוקר את הפרשה משני הבטים עיקריים.
ההיבט הראשון הוא ההיבט העובדתי, אזי סוקר באופן דקדקני את הנסיבות לפני הרצח, את חייה של תאיר, מתאר את הממצאים בזירת הרצח. את חקירת רומן זדורוב, משפטיו השונים, עד למשפט החוזרו הזכוי ב 2023. התיאור הוא מפורט מאוד, מדוייק, מכיל תמונות רבות, הוא משתדל להיות אוביקטיבי ומביא את העובדות וטענות הצדדים, כמעט ללא פרשנות משלו. חלק זה א הוא מאיר עיניים ומדויק מאוד, בניגוד לספרים אחרים שעסקו בפרשה ומטבעם אינם אוביקטיבים, כמו ספרו של ירום הלוי פרקליטו האחרון של זדורוב, אזי מנסה כמיטב יכולתו לשמור על איזון ולא להביע את דעתו אלא לסקור את העובדות כמעט בלי פרשנות משלו, בסיפור שמטבעו מעורר כל כך הרבה רגשות זהו מהלך לא פשוט ואני חושב שאזי עומד בו היטב.
החלק השני החדשני יותר עוסק בהשפעת התקשורת בכלל והרשתות החברתיות בפרט על מהלך המשפט, הוא מראה את ההיבטים החיוביים הרבים של התקשורת אך גם מזהיר מפני השפעות שליליות לא מעטות.
הוא מנתח באופן מפורט את הנסיון להשיג צדק חברתי באמצעות בלשות המונים. התופעה שבה עשרות אלפי אזרחים הפכו את פייסבוק לחמ"ל חקירות אלטרנטיבי.
בעבר, המשטרה והפרקליטות החזיקו במונופול על חומרי החקירה, והתקשורת הממוסדת תיווכה אותם לציבור. פרשת זדורוב, דרך קבוצות פייסבוק ענקיות שברה את המבנה הזה. פרוטוקולים, עדויות, חוות דעת פורנזיות וסרטוני שחזור נסרקו והועלו לרשת. המידע הפך לנחלת הכלל, והציבור הפסיק להיות צרכן פסיבי והפך לשחקן אקטיבי.
הפעילים הקימו אתרים ייעודיים שבהם הועלו, תומללו וקוטלגו כלל פרוטוקולי המשפט, העדויות והראיות הפורנזיות. הדבר אפשר לאזרחים מן השורה לבדוק, לחקור ולבדוק את הממצאים, לדוגמה תומללו כל השיחות של זדורוב עם המדובב, שחלקן לא תומללו או תומללו בצורה מוטעית, דוגמה נוספת הפעילים שחלקם היו מומחים למחשב גילו כי ההאשמות על כך שזדורוב חיפש סרטי סנאף, עיין בחומר פדופילי וחיפש חומרים על תקיפה במחשב, לא היו ולא נבראו, האשמות אלה היו חלק מהבסיס להרשעה של זדורוב
לב-און מדגיש שהאקטיביזם הדיגיטלי בפרשה זו לא צמח בוואקום, אלא מתוך תחושת מיאוס עמוקה וחשדנות כלפי זרועות החוק. הרשת תפקדה כ"בית משפט של העם" מתוך הנחה מוקדמת שהממסד רקוב, עצלן או מנסה להגן על עצמו בכל מחיר מפני הודאה בטעות.
עם כניסתו של עו"ד ירום הלוי לתיק, נוצר שיתוף פעולה הדוק בינו לבין פעילי הרשתות. הספר מראה כי קטעים נרחבים מהבקשה הרשמית לקיום משפט חוזר התבססו באופן ישיר על תגליות של פעילים, שגם סייעו כספית כדי להשיג מימון להבאת עדים מומחים, ודאגו הנושא ישאר בתודעה ציבורית ותקשורתית.
אבל לבית המשפט של העם יש גם צדדיים שליליים, הפצת תאוריות קונספירציה ושמועות שיח בלתי מבוסס: ה\הקונספירציות טשטשו לעיתים את העובדות המשפטיות והפורנזיות היבשות והקשו על הציבור להבחין בין ידע מבוסס להשערות פרועות. הפעילות הנרחבת ברשתות ליבתה זעזוע מתמשך ואובדן אמון מוחלט במערכת המשפט, המשטרה והפרקליטות. דה-לגיטימציה של מוסדות המדינה: בעוד שבביקורת בונה יש תועלת, השיח ברשתות נטה לעיתים קרובות לשלילה מוחלטת וגורפת של החלטות שיפוטיות וחקירתיות, ללא היכרות עמוקה עם סדרי הדין והראיות. ובעיקר פגיעה באנשים חנונים והטרדות ("משפט השדה") השמצות ופגיעה בשם טוב: גולשים ברשתות הפנו אצבע מאשימה כלפי אזרחים וגורמים שונים שלא היו קשורים לפרשה או שלא הוכחה אשמתם, והפכו אותם ל"חשודים" בעיני הציבור. הטרדות ופגיעה בפרטיות: מעורבים ושאינם מעורבים סבלו מהטרדות קשות, מציד מכשפות דיגיטלי ומחדירה חמורה לפרטיותם על לא עוול בכפם.
האם מדובר בתפעה חיובית? האם חוכמת ההמון עדיפה על חכמת המומחים? האם הרשת היא מקום למצוא את האמת או דווקא כר לטיפוח תיאוריות קונספירטיביות? האם מדובר בסיוע של אזרחים לאחראיים ומודאגים מערכת הצדק או שפרשת רצח הפכה למשחק וירטאלי לגריפת לייקים?
אני ממליץ לקרא את הספר ולהכריע בעצמכם.

איש של קומדיה אפרים קישון פשוט ענק
ספר מדהים ומצחיק
אין על ההומור שלו

ספר שמשקף בצורה נחמדה תמימה ומצחיקה את המהפכה התעשיתית והבדלי המעמדות בפינלנד

מצאתי שהספר חביב מאד

"הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד,
והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה."

כך מצליח שטפן צווייג לתאר באופן מדויק את מהותו של הפחד.
כיצד חוסר הוודאות והציפייה לגרוע מכל עלולים להיות משתקים יותר מההתמודדות עצמה.
וזה בדיוק מה שעוברת הדמות הראשית, גברת אירנה.

לכאורה לא חסר לה דבר. היא חיה חיי נוחות ורווחה בורגניים, שבהם דבר אינו מפר את השלווה.
אך דווקא הביטחון והיציבות מעוררים בה כמיהה להרפתקה, השגרה והשעמום מציתים את סקרנותה ואת תשוקתה לריגוש.

ואז היא עוברת על הדיבר השביעי - "לא תנאף".
מרגע זה האימה חודרת אל ביתה, ומתברר לה לחלוטין חוסר התקווה שבמצבה.
פריץ, בעלה, הוא עורך דין מצליח ובטוח בעצמו, ואין לה מושג כיצד להתמודד מולו.
עם שני ילדיה הקטנים היא כמעט שאינה מתקשרת, והבית כולו מתנהל בידי המשרתים.

אירנה לכודה במלכודת פסיכולוגית ההולכת ומתהדקת סביבה, מעצימה את תחושת המחנק, הבדידות והחרדה.
הסופר מוביל את הקורא להזדהות עמה באמצעות התמקדות מוחלטת בסבלה, עד כדי תחושה כמעט פיזית של כאב.
הוא אינו שופט אותה מבחינה מוסרית, אלא מזמין אותנו לחוות יחד איתה את הפחד.

התובנה החזקה ביותר מהספר היא שהמחיר הפסיכולוגי של הבגידה פשוט אינו שווה את זה.
ספר עוצמתי, מרתק וגאוני.

סופר נהדר
ספר קצר,
קצר מידי
ו....צפוי.

גם החוות דעת קצרה

אהבתי. מרגש מעניין ומותח עד לסוף.

הספר הזה השאיר אותי קצת בדילמה אם הוא טוב או לא.
יש בו לטעמי פער גדול בין איכות הכתיבה וההנאה ממנה לבין הסיפור העלילתי. היה לי קשה להחליט מה אני יותר: נהנית לקרוא את הדמויות או מחפשת תוכן ועלילה שתתקדם לאנשהו.
הסיפור עוסק לסירוגין במספר דמויות: כולן היו על טיסה אחת שבה אחת הנוסעות עברה נוסע נוסע ופשוט אמרה לו את תאריך וסיבת המוות שלו.
למה עשתה כך? לא ברור. הספר מספר גם את סיפורה האישי בצורה מפורטת לאורך תחנות חייה ואפשר להגיד שהיא בעצם הגיבורה הראשית בסיפור.
הפרקים שעוסקים בה מובאים בגוף ראשון בניגוד לשאר הפרקים על הנוסעים שמובאים בגוף שלישי.
(למה בתיאור הספר בכריכה האחורית בחרו להתעמק דווקא בדיילת? ממש לא ברור).

סיפור חייה כתוב יפה ואופן חלוקת הספר לפרקים מצויין: כל פעם מתמקד בנוסע אחר מהטיסה ובחייו האישיים ואיך אותה נבואה שניתנה לו בחייו משפיעה עליו ועל החששות שלו ועל אופן קבלת ההחלטות שלו.
יש הרבה מאוד דמויות יחסית ולפעמים אפילו הרגשתי שהם יותר מידי.

ועדיין לאורך כל הקריאה הכייפית הזאת כל הזמן חיכיתי שמשהו נוסף יקרה... טוויסט או התפתחות עלילתית משמעותית. העמודים עברו וכל הזמן אמרתי לעצמי שבטח מחכה פה עוד משהו ..
שלא יכול להיות שעד כמה שזה כתוב יפה ונעים לקריאה שזה הכל בעצם...

ומכאן הדילמה שלי. ברגע שדברים לא ממש זזו מבחינה עלילתית קצת נשארתי עם חצי תאוותי בידי.
אולי אם הספר היה קצר יותר זה היה פחות מפריע לי אבל בסוף מדובר בלא מעט עמודים.
מתקשה להחליט אם מדובר בספר של 4 כוכבים או 3. תחליטו אתם

סאטירה נוקבת על מצבה של המערכת החינוך הממלכתית העל-יסודית בעשור השלישי של שנות האלפיים. בקיצור, מורה ומחנך מנסה לסיים את יום העבודה ולצאת מבית הספר ולהגיע לאשתו, אבל שורה של אירועים בלתי מתוכננים, לגמרי שגרתיים ומאוד קיצוניים מותירה אותו עמוק בבית הספר, חבול, חולה, תשוש ומדוכא.
מה כבר יכול לקרות בבית הספר (פרטים על העלילה, למי שלא רוצה להיחשף לספוילרים)?
מורה אחר נתקע בשירותים ללא נייר טואלט; מורה נוסף בוכה בשירותים וזקוק לעזרה; רכזת חברתית שמנחיתה על המורה את המצב העגום שלה בכל הקשור לשעות ההתנדבות בקהילה של התלמידים; שיחה בלתי צפויה במשרדו של המנהל בגלל תלמיד שקיבל ציון נכשל; תלמידה מכיתת החינוך של המורה (הוא גם מחנך) שזקוקה לעזרה ועוד כמה דברים ששכחתי או שאין טעם להזכיר.
אם הספר מיועד למורים (גילוי נאות - אני מורה ומחנך, די דומה לכותב הספר) אז הם ימצאו הרבה נקודות הזדהות וחיבור לקווי העלילה, אבל (לדעתי) שום דבר שיחדש יותר מדי למי שכבר בעל וותק מסוים במערכת.
לאנשים שאינם מורים זה יכול להיות ספר טוב כדי להבהיר את עומק המשבר של המערכת, אבל גם פה אין חידוש - כל ערב בכל מהדורת חדשות יש כתבה על המשבר במערכת החינוך. אז הנה ספר במקום כתבה.
בסופו של דבר, זה ספר לא רע, קצר ומהודק.
הטורים של אלון ארד (הסופר) ב"הארץ" טובים יותר.

בחורה צעירה עוברת מנתניה לתל אביב, עובדת במלצרות, מתאהבת בגבר נשוי שמבוגר ממנה בערך ב-15 שנים ומפה זה הולך ומסתבך. קצת ספוילרים החל מפה, לא שזה ממש משנה בספר הזה.

היא נכנסת ממנו להיריון ולא רוצה לשמוע על הפלה. באותו זמן בערך גם אשתו החוקית של הגבר הנשוי נכנסת להיריון והוא חוזר אליה. הבחורה הצעירה יולדת את בנו, ועוברת לגור בחזרה עם הוריה בנתניה. בהמשך היא נכנסת לזוגיות עם גבר אחר, אך כל הזמן אהבתה לגבר הנשוי לא פוחתת. היא נישאת לגבר השני, ונולדת להם ילדה. אך הוא מרגיש שהיא לא אוהבת אותו, היא בוגדת בו ללא הפסקה, ובסוף הם מתגרשים (ביוזמתה). בסוף הספר היא חיה לבד, בתל אביב, ללא גברים, הרחק (יחסית) ממשפחתה. סוג של ניצחון וגדילה.

סיימתי את הספר, כי יש משהו מאוד מושך בכתיבה של אדווה בולה (הספר הקודם שלה, "בריכה עירונית", מעולה, לכן היה לי ברור שאקרא גם את זה). אבל לצד הכתיבה שלה, היו הרבה דברים בספר שלא אהבתי. בראש ובראשונה, הדמות הראשית הפאסיבית רוב הזמן, שאמנם מקבלת החלטה אמיצה להביא את הילד, אך נכנעת בפני משפחתה ובעלה, ומפצה על תחושת המחנק והמצוקה הרגשית שלה בכך שהיא שוכבת עם אחרים.
בנוסף, הרגשתי שהספר מנסה לסמן איזו רשימת מכולת של דברים "חשובים" שאמורים להופיע ברומן ישראלי בעת הזאת - מלחמה ברקע, רילוקיישן, תל אביב מול פריפריה, קצת דת מול חילוניות.
הרגשתי גם שכל הדמויות הגבריות בספר הן עלובות במתכוון, אוסף של שקרנים, אגואיסטים, אינטרסנטים, חסרי מעוף ורגישות. חשוב לומר (לשם ההוגנות) שגם הדמויות הנשיות לא יוצאות חלקות תחת האיזמל של בולה, אבל לפחות הן זוכות לעדנה בסוף הספר, לאיזו סלחנות גדולה יותר ומבט אוהד (אני מתכוון כמובן לבעלת בית הקפה והגיבורה, אבל גם אמה של הגיבורה ואחותה זוכות לזה). אולי הדמות הנשית היחידה שלא מקבלת את זה היא דמותה של החברה הטובה ביותר של הגיבורה, ואולי גם פה יש אמירה - גיבורה צעירה שמסיימת את הספר ללא חברות.
בסופו של דבר, אמנם לא אהבתי את הספר אבל אני שמח שקראתי וסיימתי אותו. אני מרגיש שהוא חשוב, גם אם אני לא יודע לגמרי להסביר לעצמי למה.

מסקרן. כתוב קליל ונעים לקריאה.

דוקטור
בואי אצלי מאת מירה מגן.
הספר מספר את חייה של ד'ר גליה העובדת בבית חולים בירושלים.הוא מוקדש לבעלי החמלה והחסד- הרופאים.
הוא מספר על מורכבות חיי הרופאה המסורה לעבודתה ולבני משפחתה.חברי הקבוצה ציינו את הקריאה הסוחפת והחוויה הרגשית.
אבל ההתייחסות היתה שנויה במחלוקת לגבי הערך הספרותי .הטוענים לרבוי אלמנטים מורכבים אוסף של מקרים ובעיקר הסוף שהוביל לתחושה של פתרון חיובי.גם המפגש עם הזרם הדתי לאומי והיחס לאמונה הדתית כמעצב את הדמויות. הכל שבחו את השפה והכתיבה שהנעימה את העיון בספר

תקראו לאט ובכוונה מלאה ו 0 אחוז שהפסקתם
זה בדוק!!!

ספר ממש חמוד
זה הספר השני בסדרה, הסדרה זה על שלישיית אחים. (הם נולדו שלישייה)
הספר הראשון על האחות, פחות אהבתי.
את הספר הזה יותר אהבתי, מערכת היחסים ביניהם משעשעת וזורמת וממש כיף לקרוא על זה.
הם כביכול שונים באופי.
הוא מנהל חשבונות (או ווטאבר, באמת שלא הצלחתי להבין מה העבודה שם כי הכל מספרים ומשהו על חשבונות ומיסים) לחוץ ועמוס בעבודה.
היא יותר רוח חופשית עם פירסינגים ופס כחול בשיער.
אבל, כשמתחילים לקרוא ולהיכנס לזה יותר, רואים שהם הרבה יותר ממש שחשבנו בהתחלה.
כל אחד מהם מתמודד עם משהו אבל הם עוזרים אחד לשנייה, הם מבינים אחד את השנייה מהתחלה וזה היה ממש מקסים בעיניי.
ואין דרמה, אהבתי את זה מאוד.
אז מומלץ לקרוא, אפשר אפילו לקרוא אותו ישר בלי הראשון 🤭

אם אתן מחפשות רומן קליל, חמוד ומצחיק ממש, כדאי לכן לקרוא את הספר הזה.
ממש נהניתי בקריאה, אהבתי את הדמות של בוני ואיך שהיא מתפתחת בספר ומוצאת את עצמה.
אבל היה לי קצת מוזר שאין שם סגירת מעגל שלה עם ההורים שלה ושומעים עליהם קצת, אבל שיהיה.
רואן יצא ממש לא בסדר ואני לא חושבת שההתנצלות שלו הייתה טובה, אבל העיקר השלימו והם ביחד וחיים באושר ואושר עם בית הקפה והתיש חחח

כן, אני יודעת שזה מאפיה והכל אבל לדעתי זה היה ספר כתוב טוב והם זוג ממש חמוד בעיניי.
זה ספר ראשון של הסופרת שאני קוראת (כן, יודעת שיש אלף ספרים וסדרות, לא הרגשתי שחסר לי רקע).
האמת, קצת חששתי והכנתי את עצמי, כי בכל זאת, ספר מאפיה, אמור להיות אכזרי והכל, אבל הופתעתי לטובה.
יש אכזריות ואלימות, לא חשבתי אחרת, הכנתי את עצמי לאכזריות ביניהם, שהוא יתעלל בה, שהוא יעשה לה משהו, יבגוד בה, שהיא גם לא תהיה כזאת עדינה.
אבל הם היו זוג חמוד ונהניתי לקרוא ויש להם אהבה מטורפת אבל הם זוג ממש חמוד והם מתאימים אחד לשנייה, אהבתי שהם נאמנים אחד לשנייה ומתייחסים בכבוד אחד לשנייה.

ספר חמוד מאוד. חשבתי שהוא יהיה קליל על גבול המטופש, אבל הוא לא.
הספר בעיני עוסק באמהות, על קשר בין אם לבנה, בין אישה לבעלה, על משפחה ומה שמעגן אותנו בחיים.
בסוף לא הבנתי את הבחירה של לוסי עד הסוף, איך אפשר לקחת סיכון, מה גם שהיא לא תזכור כלום ולא תוכל לשנות דבר (זויה, קלואי), אבל גם הבנתי; היא רוצה את כל החוויות, את ההתחלות של הכל, את הדברים הפחות טובים, כי הכל מוביל בסוף אל החלק הטוב והחלק הטוב מורכב מצביר חוויות שהרכיבו את אותה לוסי שמסוגלת לקבל ולהיות חלק מ'החלק הטוב'. למרות שאני פשוט הייתי נשארת.
3.4

האוטוביוגרפיה *"אנחנו"* שכתב הרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר בני גנץ (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) היא בעיקר כתב תירוצים והתחמקויות. בהתייחס לספר כתב ב*"הארץ"* העיתונאי רביב דרוקר כי "אין הרבה אנשים שאמורים לכעוס על נתניהו יותר מגנץ. נתניהו ארגן נגדו התקפות אכזריות מעל לחגורה ומתחת לחגורה, רימה אותו וגזל ממנו את תפקיד ראש הממשלה. למרות זאת גנץ בספרו מגיב במתינות, יחסית; אולי מה שחווה לא חי בשלום עם החזון הנוכחי שלו לממשלת אחדות עם נתניהו ובלי קיצונים (נתניהו איננו קיצוני בעיניו)". הפרשן אמיר אורן כתב ב*"הארץ"* כי "כקצין בצה"ל, גנץ תמיד היה יותר ארוך מעמוק וחביב ממוערך. הוא לא היה שנוי בשום מחלוקת כי לא נקשר בשום מעלל מיוחד. נעים הליכות, לעולם לא שובר כלים. חנה בבלי, לא חנה סנש. לא חותר, צף. מפקדיו (גבי אשכנזי) ופקודיו (יאיר גולן) לא התלהבו ממנו. כרמטכ"ל וכפוליטיקאי, שומעיו בדיונים ולאחריהם נדהמו מהערצתו לנתניהו, המופת רב-השנים שלו שאותו עודנו שואף לחקות, ולא רק בטיפול בכרבולת. נתניהו, המבוגר מגנץ בעשור, הוא כמעט אחיו התאום. "בתוך תוכו הוא חושב בהרבה סוגיות כמוני", מפענח הבנימין הצעיר. "אם יכניסו אותנו לשני חדרים נפרדים ויציגו לנו שאלות זהות בסוגיות שונות – ואם יקרה הנס והוא יאמר אמת – התשובות שלנו יהיו זהות או לפחות דומות. ההבדל המשמעותי בינינו הוא שאצלו השלטון קודם לכל". הכל נכון ועם זאת יש בו כמה פרקים שמעניין לקרוא.  בטרם הגיוס, סיפר, "בשיחה על ערמת אספסת ליד הרפת, בשדה שעליו נטוע כיום כרם זיתים, המליץ לי אבי על מסלול בני משקים, מסלול פיקוד בנח"ל המוצנח לבני מושבים וקיבוצים. "אם אנחנו, בני ההתיישבות העובדת, לא נלך לקרבי– מי ילך?" אמר. דבריו נחקקו בי והיו לי כצוואה" (עמ׳ 159). ועוד סיפר, כי כשאחד מבניו היה צוער בקורס קצינים, הוטל עליו להציע נוסח חלופי "למוטו המוכר המתנוסס ברחבת בה"ד 1 – "ממני תראו וכן תעשו", דברי השופט גדעון ללוחמיו לפני הקרבות באזור עין חרוד. ניר התקשר להתייעץ איתי. הצעתי לו את המשפט ממשנה אבות: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". זו הייתה תמצית תפיסת עולמי כמפקד: תהיה הוגן, תישאר בן אדם. דרשתי מהמפקדים שהיו תחתיי מקצועיות חסרת פשרות. אחרי הכול, אנחנו לא בתנועת נוער. בצבא אנחנו עוסקים במלחמות ובחיי אדם. אתם לא יכולים ולא צריכים להבטיח שירות קל או נעים, אמרתי למפקדים, אבל אתם צריכים להבטיח שתמיד תהיו הוגנים, מקצועיים ומסורים למשימה ולאנשים, בסדר הזה. רק אז אנשים ילכו אחריכם באש ובמים" (עמ׳ 159). "את החודש הראשון בגדוד 50 עשינו באזור חרבת קאסן, דרומית ליישוב תקוע, באימון שטח מפרך שהיה מעין חזרה דחוסה של הטירונות. משם המשכנו לקורס צניחה. אחר כך הגיע מבצע ליטני" (עמ׳ 159). בגמר המבצע עברו גנץ וחבריו "לאימון משולב עם קורס מ"כים שסיים את המסלול" (עמ׳ 160). בהמשך, יצא לקורס קצינים "ולבסוף חזרתי לגדוד 50. במשך חצי שנה הייתי מ"מ דרגון, טיל הנ"ט אז, אחר כך חברתי לאורי ארליך המפקד שלי, הפעם כסמ"פ, ואז יצאתי לקורס מ"פ" (עמ׳ 160). 
בשנת 1980, והוא מ"מ, הוטל על חטיבת הצנחנים לצאת למבצע "איש דמים" בלבנון. "נערכנו לפשיטה מוסקת, ראשונה שלי, על מפקדת "חזית השחרור הערבית" מצפון לגשר קסאמיה. המפקדה הזו הייתה אחראית לפיגוע בפעוטון במשגב עם חודשיים קודם לכן, באפריל 1980, שבמהלכה נהרגו תינוק, אזרח וחייל. צורפתי לכוח של אורי ארליך. במסגרת ההכנות בניתי לעצמי פק"ל כבד משקל שנשאתי על גבי – מכשיר קשר, שני טילי לאו למקרה שאצטרך לירות לעבר מבנים, ומרגמה 52 מ"מ עם כמה פצצות לחיפוי בעת החילוץ לכיוון הים. באימונים במחנה שדמה הגעתי למיומנות גבוהה בתפעול הפק"ל הזה" (עמ׳ 192). בליל ה־29 ביוני 1980, כתב, "הנחיתו אותנו מסוקי יסעור בלבנון. כוח של שלדג, שהיה מצויד במכשירי ראיית לילה מתקדמים, הוביל אותנו. כשהתקרבנו לבתים התפצלנו לכוחות משנה והתקדמנו דרך מטע בננות אל היעד– בית מחבלים. התקדמתי עם כוח החיפוי, שהיה אמור לתת מכת אש, אותה ינצל אורי לריצה לכיוון הבית ולזריקת מטענים לתוכו" (עמ׳ 192). גנץ סיפר כיצד "התמקמנו על טרסה בקצה המטע ששלטה על הבית, וראינו מחבל יוצא ממנו. פתחנו באש והרגנו אותו. אורי נצמד לבית, שממנו עלו קולות נפץ. אמרתי לאורי בקשר: "זכור את שלכת, לך אחורה"– התכוונתי לשני המ"פים שנהרגו כשהבית קרס עליהם. פחדתי שהבית תכף יתפוצץ. החלטנו לנתק מגע ולא להשאיר את המטענים בפנים. נסוגונו, הבית עלה באש, ואיש מאיתנו לא נפגע. אפילו לא יריתי, והפק"ל הכבד עשה איתי את כל הדרך חזרה, יחד עם הידיעה שייתכן שהניסיון המבצעי שצברתי הציל את חיינו" (עמ׳ 192). לא פעם, כתב, בשומעו שרים שלא שירתו בצבא מייעצים בזלזול "לקצינים, גם לכאלה שנכשלו ב־7 באוקטובר, אני נזכר בלילה ההוא ובחשיבות הניסיון המבצעי. בסוף, אחרי הכול, להיות איש צבא – לוחם, טייס, טכנאי – זה מקצוע. אל לנו לשכוח זאת כדרג מדיני. אנחנו יכולים לקבוע משימות ויעדים, אבל אלו חייבים לפגוש את המציאות המקצועית בשטח, ולא פנטזיות של יחסי ציבור" (עמ׳ 193).
עוד כשהיה סגן מפקד פלוגה בגדוד 50, סיפר, "הצעתי למג"ד דורון אלמוג, לימים חבר טוב, לשנות את המסלול של בני המשקים שעד אז התפצל בין טירונות במחנה 80 לבין האימון המתקדם. המצב הזה הצריך להחליף סגל אחרי כמה חודשי טירונות, ופגע בתהליך ההכשרה. הוא קיבל את הצעתי וכשחזרתי כמ"פ, נשלחתי למחנה 80 במטרה להכין את הצוות לקליטת המחזור הראשון שיעשה את המסלול המלא, מחזור נובמבר 1981. בשיאן של ההכנות הגיעה שיחת הטלפון מחזי צפריר שפיקד בעבר על הפלוגה בבה"ד 1 שבה שירתי לצד חברי הטוב אומי. צפריר ביקש למנות אותי לתפקיד מ"פ מבצעי בשל הדחה של מ"פ אחר. כך הגעתי בהתראה של כמה שעות, התייצבתי בפלוגה ב־5 לפנות בוקר, הערתי אותם והודעתי להם שאני המ"פ החדש ויצאנו לדרך" (עמ׳ 160). בעת שפיקד על הפלוגה, כתב, "התכוננו למלחמה בלבנון, שנדחתה שוב ושוב. המח"ט יה־יה החליט שהיא כבר לא תקרה ושלח אותי לקורס של "הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, בצפון קרוליינה – כדי להפוך אותי לרמבו מוסמך. המלחמה פרצה כשהייתי בעיצומו של הקורס. רציתי לחזור לארץ מייד, אבל כפו עליי לסיים אותו. ביום הסיום תפסתי את הטיסה הראשונה לישראל, לקחתי כמה דברים מהבית והתייצבתי. הגעתי באיחור למלחמה" (עמ׳ 161). אבל אז גילה לתדהמתו שהציבו אותו במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקצח"ר), בתפקיד ראש מדור תו"ל מצרים. "סירבתי להשלים עם הגזירה, ועליתי צפונה. התייצבתי נטול תפקיד בגדוד 50, במשרדו של קשל"ח החטיבה, יוסי שוורץ. אמרתי לו שאני מיועד להיות מ"פ יחידה חטיבתית, הסיכום המקורי שנעשה איתי לפני שיצאתי לקורס" (עמ׳ 161). קצין השלישות אמר ליה־יה, מח"ט הצנחנים, שישנו סרן גבוה שברח ממקחצ"ר שאמר שהוא לא הולך לשום מקום עד שלא יצרפו אותו חזרה לגדוד 50. "פתור את זה" (עמ׳ 161), השיב יה־יה. "כדי שלא אסתובב סתם בין הרגליים, בנה לי חזי צפריר פלוגה מאולתרת עם מחלקת חי"ר, מחלקת טנקים שהייתה מסופחת לגדוד, טרקטור לפילוס הדרך, שני תותחים וסוללת וולקן" (עמ׳ 161). לדבריו, "עם הפלוגה המאולתרת הזו נקלעתי לקרב במערב ביירות. במשך כל הלילה חטפנו אר־פי־ג'י. שם פגשתי לראשונה מאז שובי ארצה, את יה־יה, שפנה לחזי ואמר: "תשמור על בני, הוא רק עכשיו חזר ואין לו מושג מה עושים פה". כך השתתפנו בכיבוש מערב בירות" (עמ׳ 162).
גנץ העיד בספר שהפיקוד על גדוד הצנחנים 890, בין השנים 1989-1987 היה אחת הפסגות של הקריירה הצבאית שלו. "כשנכנסתי לעזה במלחמת חרבות ברזל, חיכתה לי כתובת על אחד מקירות בית החולים הטורקי: "בני, גדוד 890 אוהב אותך". גם אני אוהב את הגדוד הזה. לימים, עבר בננו הבכור נדב מיונים לגדוד, וכשנשאל למה הוא רוצה להגיע אליו, ענה: "כי אמא שלי הייתה בו מש"קית ת"ש". את אביו, המג"ד, הוא לא הזכיר" (עמ׳ 157). נדרשו, סיפר, "שבע שיחות נדרשו לי כדי להתמנות לסמג"ד 890. למדתי בפו"ם ונהניתי מחיי העיר הגדולה. רציתי להתמנות לקצין האג"ם של חטיבה 35, גם כדי להתנסות בעבודת מטה וגם משום שחשבתי שזה יקדם אותי לתפקיד מג"ד. אבל שאול מופז, מח"ט הצנחנים, שמר את התפקיד למאיר כליפי, ומדי יום שישי זימן אותי לריאיון כדי להחליט על המשך דרכי. עד שנמאס לי. שאלתי את מופז מי הגדוד הכי בעייתי שלו. "890", ענה מופז. "אז אלך לשם", אמרתי, "לפחות יהיה מאתגר"" (עמ׳ 157). ואכן, כפי שציין, "890 הייתה יחידת שדה מובהקת. היינו עסוקים מאוד בלבנון ובאינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. באותם ימים ידענו היתקלויות רבות, איבדתי לוחמים וקצינים, ובתוך כל אלו הכרתי את רויטל" (עמ׳ 157). לדבריו, התפקיד היה מיוחד בשל החיבור המוחלט " לאנשים ולמשימה לבין הראייה הרחבה של התמונה. גדוד הייחוס שלי היה גדוד 50 שממנו באתי, גדוד שחי במחזורים של חצי שנה. ב־890 נהניתי מהרציפות. כיוון ששימשתי ברצף סמג"ד ומג"ד, הייתי לא רק הוותיק ביותר, אלא גם המקצועי והבקי ביותר. אני הייתי הגדוד" (עמ׳ 158).
"לא במקרה אמרתי עם פרישתי מצה"ל, אחרי 38 שנות שירות, שמג"ד 890 היה תפקיד חיי. אהבתי את שלדג, שאיתה הגעתי למבצעים במדינות ערב ואל מטוס שהיה אמור לנחות בעיראק כדי להילחם בסדאם חוסיין, אבל השירות ב־890 היה שיא. לגדוד לא היו בתקופתי כמג"ד קרבות הרואיים. לא נלחמנו בחווה הסינית ולא בסמטאות עזה, כפי שנלחם גדוד 890 בחרבות ברזל. אפילו במבצע "חוק וסדר", הפשיטה הגדולה של כוחות צנחנים, הנדסה ושריון על בסיס מחבלי חיזבאללה בכפר מיידון בדרום לבנון במאי 1988, היה לנו תפקיד משני" (עמ׳ 158). אבל, כתב, היה לו "סגל מצוין וחבורת מ"פים מופלאה: יאיר גולן, אז סרן נמרץ ואמיץ, היה הסמג"ד שלי. על המ"פ אביב כוכבי, מהקצינים המובילים בגדוד– מקצוען ורציני בעל כושר מנהיגות והבעה, יסודי, אינטליגנטי ואנושי במידה רבה– אפשר היה לזהות כבר אז שהוא נועד לגדולות. הפלוגה שלו ישבה כפלוגת גדר בגזרת מטולה והוא אכל לי את הראש איך הצנחנים על הגדר ולא בתוך לבנון. מ״פ נוסף היה דרור וינברג ז״ל שעליו עוד אספר" (עמ׳ 158). עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים.
ב־2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב*"מעריב"*, שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל. שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה". בהתייחס לכך 890 הייתה תחנה בולטת ויוצאת דופן. השאר, וגם הרמטכ"לות התכתבו היטב עם תיאורו של שלח, וגם מהספר הם מצטיירות כך.
כמובן שהפרקים על אשתו שחולה באלצהיימר הם הנוגעים ללב והיפים בספר. ניכרת בהם אהבתו אותה וכאבו על שאירע לה. בסופו של דבר גנץ כתב ספר מעניין, אבל כפי שציין דרוקר, "מספר הפעמים שגנץ מכה על חטא: הוא טעה כשנשא את "נאום הכלניות" בסוף מבצע "צוק איתן"; הוא מתחרט על שיצא בקמפיין "ממשלת אחדות חילונית" ב־2019; הוא טעה כשיצא מממשלת נתניהו בזמן המלחמה, וטעה עוד יותר כשלא ניסה להיכנס לממשלה אחרי הבחירות האחרונות". בקיצור, לא בדיוק טעויות מאז׳וריות. ועדיין ספר מעניין.

היו צריכים לקרוא לספר הזה ביבי- ראש הממשלה שהרס במו ידיו את מדינת ישראל- מדינת העם היהודי.

ספר שהוא חובה לכל משקיע, פותח את הראש ונותן פרספקטיבה אחרת על כסף השקעות חובות ונכסים .
אני קראתי אותו אי שם לפני 20 שנה והוא אחד המעצבים העיקריים להתנהלות הכלכלית שלי בעולם ההשקעות 💪

כשמרימים מותחן מדף, החשש הכמעט מיידי הוא ליפול למלכודת של כתיבה גנרית, נוסחתית ושטוחה. אלא ש"המשחק האחרון" של בראד פרקס מוכיח שמותחן לא חייב להיות כבד כדי להיות חכם, ושקצב מהיר לא חייב לבוא על חשבון אינטליגנציה.
במרכז העלילה עומד רעיון נחמד ביותר: החדרת שחקן תיאטרון אל תא מעצר שמור בתפקיד חייו – לדובב אסיר מסוכן ולהוציא ממנו מידע קריטי. הדינמיקה הזו, שבה אין "קאט", אין חזרות, וכל טעות בקריאת הפרטנר לסצינה עלולה לעלות בחיים, מייצרת מלכודת פסיכולוגית מתוחה במיוחד שמשחקת על הקו העדין שבין משחק למציאות.
נקודת החוזק הבולטת ביותר של הספר היא איכות הכתיבה והקצב שלו. בראד פרקס כותב בצורה שנונה, מלוטשת וזורמת, ללא תיאורים מיותרים וללא "משקל עודף". המילים פשוט מתגלגלות על הלשון, והקריאה הופכת לממכרת. מעבר למתח הטהור, הספר מעניק לקורא חוויה אקטיבית נהדרת: הוא מזמין אותך להיכנס לתפקיד הבלש, לנתח את לוח המשחק, לחשוד בדמויות ולנסות לפענח מי באמת משחק באיזה צד ומה המניעים הנסתרים של הפועלים בשטח. אהבתי מאד שיש עומק לדמות הראשית ואף לדמויות שסביבה. בעיני זה ערך מוסף משמעותי לספרי מתח, ולא רק העלילה במרכז.
הקצב החד מביא איתו תהפוכות עלילתיות מצוינות וחשדנות מתמדת שנבנית עד למענה בסוף, כולל התפתחויות בלתי צפויות בגזרת הדמויות השונות. אמנם נקודת הסיום נוטה לכיוון קצת "דביק" ומתקתק מדי שבו כל הקצוות נסגרים באופן מושלם, אך כשמבינים את חוקי המשחק של הספר ואת הטון הקליל והממכר שלו, מבינים שזהו בדיוק הפינאלה המספק והמתאים ביותר לחוויה כזו.
בשורה התחתונה, "המשחק האחרון" הוא מותחן מצוין, מבריק וכיפי בטירוף, מהסוג שפשוט אי אפשר להניח מהיד. מומלץ בחום למי שמחפש קריאה קצבית, חכמה ומהנה מעין כמוה. אני רצה לספריה לקחת את 2 ספריו הנוספים שטרם קראתי...

מתיר אסורים הוא רומן תיעודי על המאמץ הישראלי להשבת החטופים לאחר 7 באוקטובר מנקודת מבטו של קצין מילואים ביחידת השבויים והנעדרים. השמות והפרטים שונו, אך הספר מבוסס על אירועים, דילמות וחוויות אמיתיות מתוך חדרי המודיעין שבהם ניסו להבין מה עלה בגורלו של כל חטוף וכיצד ניתן להשיבו הביתה.

זהו שילוב נדיר של מותחן מודיעיני כתוב היטב, דרמה אנושית וניתוח מערכתי של אחד המשברים הגדולים בתולדות המדינה. לצד עבודת המודיעין והמרדף אחר פיסות מידע, הספר עוסק באחריות, ביוזמה, באחוות הלוחמים (לוחמי מודיעין במקרה הזה!) ובקבלת החלטות כאשר חיי אדם מונחים על הכף.

ייחודו של הספר הוא במבט המאוזן שלו: הוא חושף את הכשלים הקיבעונות והטעויות שהובילו את מדינת ישראל וגם את אדף המודיעין עצמו ל-7 באוקטובר, אך גם מתאר את האנשים הטובים והמסורים שניסו לתקן את המציאות מתוך תחושת שליחות. במובן הזה ראיתי שאילנה דיין קראה לו "ועדת חקירה אלטרנטיבית" וכך קצת הרגשתי גם אני.

הכתיבה ישירה, מהירה ולא מתייפייפת. דווקא ההומור - המפתיע מאוד בספר כזה - והאותנטיות שמורגשת בכל עמוד מעניקים לספר את כוחו והופכים אותו לקריאה סוחפת.

יותר מספר על החטופים, מתיר אסורים הוא ספר על האנשים ועל המערכת - וגם על המחיר, האחריות והמורכבות של קבלת החלטות בזמן מלחמה. הוא מגדיר במידה רבה ז'אנר חדש של ספרות מלחמה ישראלית - פרוזה תיעודית.
לסיכום - עשר מעשר במדד הראל. מומלץ לכל מי שמבקש להבין לעומק את אחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל.

ספרו של רבנו בחיי אבן פקודה עוסק ב"חובות הלב" – עולמו הפנימי של האדם המאמין. לשיטתו, קיום המצוות הוא יסוד הכרחי, אך אינו מספיק בפני עצמו; עבודת ה' השלמה מחייבת גם תיקון המידות, כוונת הלב והתפתחות רוחנית.

אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השימוש הנרחב בדברי חכמי אומות העולם. ניכרת בו במיוחד השפעתה של המיסטיקה הסופית, עד שניתן לראות בו את אחד החיבורים החשובים ביותר של הספרות הסופית היהודית.

הספר מחולק לעשרה שערים. השער הראשון נושא אופי פילוסופי ועוסק באחדות האל. השער האחרון, שער אהבת ה', מתאר את הפסגה הרוחנית שאליה שואף האדם לפי המחבר.

המהדורה בתרגומו של פרופ' בנימין אברהמוב מצליחה להנגיש את המקור הערבי־יהודי לעברית מודרנית, תוך שמירה על עקביות במונחים הפילוסופיים והדתיים. הערות השוליים, הכוללות הפניות והסברים מאירי עיניים, מעשירות מאוד את הקריאה והופכות את המהדורה למומלצת במיוחד.

האם יש משמעות למשמעות?

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שמנסה להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מרכז הבמה, אבל עושה זאת מתוך תחושה שהעולם כבר איבד את היכולת לשמוע את השאלה הזו בכלל. הספר מתנהל כמו ניסיון נואש להחזיר את הקורא אל עצמו, אבל לעיתים נדמה שהוא צועק לתוך חלל ריק — לא בגלל שהמסר חלש, אלא בגלל שהעולם שאליו הוא פונה כבר התרגל לרעש מסוג אחר.

המחבר מציג את המשמעות לא כמשהו שנמצא “שם בחוץ” אלא כמשהו שנולד מתוך מאבק פנימי, אבל לעיתים המאבק הזה מוצג בצורה דרמטית מדי, כאילו כל אדם חייב לעבור מסע קיומי אפי כדי להבין מה חשוב לו. יש בכך כוח, אבל גם יומרה: לא כל חיפוש משמעות הוא טרגדיה יוונית, ולעיתים הספר מתעקש להפוך כל שאלה פשוטה למערכה פילוסופית כבדה.

הספר מלא בניסוחים יפים — אולי יפים מדי. יש רגעים שבהם המשפטים מרגישים כמו ניסיון להרשים במקום לחדור. במקום לגעת באמת הפשוטה של החיים, הספר מתעקש לנסח אותה בשפה גבוהה, כמעט טקסית. זה מעניק לו נוכחות, אבל גם מרחיק אותו מהקורא שמחפש משהו אמיתי ולא רק מרשים.

ובכל זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך לשאלה. כשהוא מדבר על בדידות, על אובדן, על תחושת ריקנות שמופיעה דווקא כשהכול “בסדר”, הוא מצליח לנסח אמת שאינה זקוקה לשום קישוט. ברגעים הללו הספר הופך חד, כמעט מסוכן, כי הוא נוגע במקומות שאנשים בדרך כלל מעדיפים לא לפתוח.

אבל הרגעים הללו אינם רבים. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציע מסגרת גדולה מדי, כמעט מערכתית, לשאלה שהיא בסופו של דבר אישית מאוד. הוא מנסה להציע תשובות כלליות לשאלות פרטיות, וזה יוצר תחושה שהספר מבקש להיות אוניברסלי אבל נופל למלכודת של הכללה יתרה. המשמעות אינה נוסחה — והספר לעיתים מתעקש להתייחס אליה כאילו היא כן.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. הוא מצליח להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מקום שבו היא שוב מרגישה דחופה. הוא מזכיר לקורא שהחיים אינם רק רשימת משימות אלא גם מרחב של בחירה, של כאב, של אחריות. הוא אינו מציע נחמה — הוא מציע התעוררות. וזה, בעולם שמעדיף הסחות דעת על פני מחשבה, כבר הישג.

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שאינו מושלם — אבל הוא כן מצליח לעשות משהו שרבים נכשלו בו: לגרום לקורא לעצור. לחשוב. לשאול. לא תמיד לקבל תשובה. הוא חד, הוא שנון, הוא לעיתים מוגזם — אבל הוא חי.

ומי שמוכן לשמוע את הזעקה — יגלה שהיא לא רק לנשמעת, אלא גם בלתי נמנעת.

הספר מספר את סיפורה של קייקו פורוקורה.עובדת בחנות נוחות 18 שנים.מאז שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.ההסתפקות ב עבודה לא קבועה כמוכרת ללא קידום.
זוהי תופעה לא מקובלת בחברה היפנית.
נקודת המשבר היא הופעתו של הגבר שירהבה כמוכר לא יוצלח בחנות.ואחכ כדייר רחוב שהיא מכניסה לדירתה הקטנה. הסיטואציה החדשה משנה את חייה.
קייקו המספרת לא מבינה מסרים חברתיים,ספק אוטיזם או אספרברג לכאורע תמימות מנומקת. היא מביאה לקורא ביקורת על החברה היפנית שפועלת מתוך מכניזם וקונפורמיות עפ סטנדרטים קשוחים שקייקו רואה את כשליה ואינה מסוגלת להטמיע את הדברים..(תודה לדני שקרא והביא את הקטעים הרלוונטים.) חברי הקבוצה התיחסו לדמויות ולספור. הביאו את המחשבה שבחברה שלנו יש יותר אימפטיה.חמלה וקבלת האחר.

ספר מלא רגש, למי שאוהבת לקרוא על תקופת המעמדות, לגלוש ללונדון של המאה ה19, להיכנס לסוד תככים של משפחה.
להתרגש בשביל הדמויות.
לשמוח בשביל נשים שיש להן חברות אמת, תמיכה רגשית, מה שהייתי מאד רוצה לעצמי, אבל, לצערי, כמעט ולא קיים היום.
חשוב מאד לאחר עידן הקורונה, למי שעדיין חשוב לו הערכים המשפחתיים, הקושי והתמודדות כנגד כל הסיכויים, עם גזירה שמקשה על החיים.

העלילה מתרחשת באי גרנזי, מאיי התעלה הבריטיים, על רקע מלחמת העולם ה2.
נאמן למקורות הסטוריים ומדהים. חוסר האונים של התושבים מול הנאצים הרבים ששרצו שם והכתיבו להם את החיים, הקצבות מזון, ניסיון התושבים להילחם בהם למרות חוסר האונים. מלחמת מיעוט צודק מול הנאצים, הבנה שהשואה התרחשה גם שם. חשוב למי שמחפש הסטוריה, מתוך רומן.
אבל, הסיפור המקביל בן ימינו מאכזב, שטחי, וכרגיל, מחייב קללות. מומלץ לקרוא את הסיפור ההסטורי, ולהתעלם מהמקבילה.

שנות ההשמדה 1939–1945 הוא ספר שאינו מאפשר אדישות. הוא חד, הוא קשה, הוא מדויק, והוא מזכיר שהשואה אינה רק פרק בהיסטוריה אלא פצע פתוח. זהו ספר שאינו מנסה לנחם — הוא מנסה להבהיר. ומי שקורא אותו מבין שהבהירות הזו היא אולי הדבר החשוב ביותר שנותר לנו.

שנות ההשמדה 1939–1945 הוא ספר שמבקש לתאר את השואה לא כשרשרת אירועים אלא כפרויקט השמדה מתוכנן, שיטתי, קר ומקפיא־דם. כבר מן העמודים הראשונים ברור שהספר אינו מנסה לייפות דבר — הוא מתעקש להציג את המנגנון הנאצי כפי שהיה: מכונה שמטרתה היחידה היא מחיקת עם שלם. הקריאה בו אינה רק חוויה אינטלקטואלית אלא גם חוויה גופנית; יש רגעים שבהם העמודים עצמם מרגישים כבדים יותר.

הספר מצליח להראות שהשואה לא הייתה “התדרדרות” אלא החלטה. לא כאוס אלא סדר. לא טירוף אלא לוגיקה מעוותת. זהו אחד מכוחותיו הגדולים: הוא מסיר את המסך מעל האשליה שהרוע הוא מקרי, ומציג אותו כמשהו שנבנה שלב אחר שלב, חוק אחר חוק, רכבת אחר רכבת. אבל החדות הזו גם יוצרת תחושה שהספר מתעקש על תזה אחת בלבד — שהכול היה בלתי נמנע — ולעיתים זה מרגיש כמו קו פרשני נוקשה מדי.

הספר מתאר את הגטאות, את האקציות, את המחנות, את ההשמדה — אבל עושה זאת בלי לנסות לייצר דרמה. הדרמה כבר שם. המחבר אינו מוסיף צבע, אינו מגזים, אינו מנסה “לספר סיפור”. הוא פשוט מציג את העובדות, והעובדות עצמן צורחות. זהו מהלך שמעניק לספר כוח עצום, אבל גם הופך אותו למשהו שקשה לקרוא ברצף. זהו ספר שלא מאפשר לקורא להתרחק, לא מאפשר לו לנשום.

יש רגעים שבהם הספר כמעט קר מדי. התיאור השיטתי, הכמעט ביורוקרטי, של ההשמדה יוצר תחושה שהקורבנות נבלעים בתוך המספרים. זהו מחיר של כתיבה מחקרית: היא מדויקת, אבל לפעמים מאבדת את הפנים. מי שמחפש את הסיפור האנושי ימצא אותו רק בין השורות, לא בהן. אבל אולי זהו חלק מן הכוונה — להראות שהמנגנון היה גדול כל כך, אכזרי כל כך, עד שהאדם כמעט נעלם בתוכו.

ובכל זאת, הספר מצליח להאיר את המקומות שבהם האנושיות לא נעלמה. רגעים של התנגדות, של עזרה הדדית, של שמירה על צלם אנוש בתוך גיהנום. הרגעים הללו אינם רבים, אבל דווקא משום כך הם חזקים. הם מזכירים שהשואה לא הייתה רק השמדה — היא הייתה גם מאבק על משמעות, על זהות, על נשמה.

הספר כולו מתנהל מתוך תחושת אחריות כבדה. הוא אינו מנסה לחדש לשם חידוש, אינו מנסה לזעזע לשם זעזוע. הוא פשוט מבקש להציג את ההיסטוריה כפי שהייתה — בלי קיצורי דרך, בלי ריכוך, בלי התחמקות. זהו ספר שמבקש מהקורא להיות בוגר, להיות מסוגל להחזיק את האמת גם כשהיא בלתי נסבלת.

"יש לשפירא קסם. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים באמת מרגישים אבודים, והוא יודע להציע משפט אחד שפתאום עושה סדר.
הספר אינו עמוק כפי שהוא מבקש להיות, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה"

על הדברים החשובים באמת הוא ספר שמנסה לדבר על משמעות החיים בנינוחות של שיחה בבית קפה, אבל לפעמים נשמע כמו מישהו שמנסה לשכנע את עצמו שהכול פשוט יותר ממה שהוא באמת. שפירא כותב כאילו הוא מחזיק בידיו את מפת הדרכים לחיים טובים, אבל לעיתים נדמה שהמפה הזו מצוירת בעיפרון רך מדי, כזה שנמרח ברגע שמנסים להשתמש בו באמת.

שפירא אוהב ציטוטים, אולי קצת יותר מדי. הספר מרגיש לפעמים כמו תחרות מי יצליח להכניס יותר פילוסופים לדף אחד בלי שהם יתחילו לריב ביניהם. אפיקטטוס, ניטשה, בודהה — כולם מופיעים, כולם אומרים משהו חכם, אבל לפעמים נדמה שהציטוטים הם הקביים שעליהם הספר נשען במקום לעמוד בכוחות עצמו. במקום לנסח רעיון עמוק, שפירא פשוט שולף משפט יפה וממשיך הלאה.

הסיפורים הקטנים שלו — על ילדים, על חברים, על רגעים של אושר — אמנם נעימים, אבל לעיתים מרגישים כמו ניסיון לעטוף את החיים בנייר מתוק מדי. שפירא מציג את האושר כמשהו שנמצא ממש כאן, מתחת לאף, רק צריך להסתכל. זה נחמד, אבל גם נאיבי. החיים מורכבים יותר, כואבים יותר, מבולגנים יותר — והספר לעיתים מתעקש להחליק את כל הפינות כדי שלא יפריעו למסר.

יש רגעים שבהם שפירא מצליח לגעת באמת — כשהוא מדבר על זמן, על פחד, על החמצה — אבל הרגעים הללו נדמים כמו איים קטנים בתוך ים של פשטנות. הוא נוגע בעומק ואז מיד נסוג, כאילו הוא מפחד להישאר שם יותר מדי זמן. במקום להתמודד עם שאלות קשות, הוא מציע נחמה. במקום להעמיק, הוא מציע חיוך. זה נעים, אבל לא תמיד אמיתי.

הספר כולו מתנהל מתוך רצון להקל על הקורא, אבל לפעמים ההקלה הזו מרגישה כמו התחמקות. שפירא מציג את החיים כמשהו שניתן לפתור באמצעות שינוי תודעתי, כאילו כל בעיה היא רק עניין של פרספקטיבה. זהו מסר שמוכר היטב בסדנאות העצמה, אבל פחות בפילוסופיה רצינית. מי שמחפש עומק ירגיש שהספר מלטף במקום לחפור.

ובכל זאת, יש לשפירא קסם. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים באמת מרגישים אבודים, והוא יודע להציע משפט אחד שפתאום עושה סדר. הספר אינו עמוק כפי שהוא מבקש להיות, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה — גם אם זו מחשבה על כך שהחיים אינם פשוטים כפי שהספר מציג אותם.

על הדברים החשובים באמת הוא ספר נעים, שנון, קל לקריאה — אבל לא תמיד חד. הוא מציע חכמה, אבל לפעמים חכמה של משפטים יפים יותר מאשר של רעיונות גדולים. הוא מציע נחמה, אבל לא תמיד אמת. הוא מציע בהירות, אבל לא תמיד עומק.

מי שקורא אותו ימצא בו רגעים של אור — אבל גם יזהה היטב את המקומות שבהם הפילוסופיה מתחלפת בפופ־פילוסופיה עטופה בסוכר.

ספר מעולה מאת טוני רובינס. כבר כתבתי על הסופר בספר האחר שלו "להעיר את הענק שבפנים". ממליץ מאוד על הספר!

גורי אדם הם כנראה היצורים הכי שבריריים בטבע. אצל רוב החיות גם אם הגורים תלויים בהוריהם תקופה מסוימת, הרי שזו תקופה קצרה, כמה שבועות או כמה חודשים לכל היותר. לעומת זאת אצל האדם מדובר בתקופה בת כמה שנים. כדי לשרוד ילד זקוק למבוגר, או כמה מבוגרים אחראים, ויש יאמרו אפילו לכפר שלם. ועם זאת, על אף שהמצב מוכר וידוע, עדיין כותבי ספרים וקוראי ספרים נשאבים כל הזמן למלכודת "שכחו אותי בבית". בין אם זה הילדה שנשארה לבדה, שירת סרטני הנהר, ספר הג'ונגל, בילבי בת גרב או האי ברחוב הציפורים - המחשבה על ילד שנשאר לבד או כמעט לבד מרתקת אנשים. איך הוא יסתדר? או איך היא תסתדר, אם תרצו. האם יהיה להם טוב? האם יהיה להם אוכל? האם יצליחו לא להרוג את עצמם? וכמה זמן? שעות? ימים? שבועות? הרבה שאלות מסקרנות.

ג'ונה אמבוובה הוא ילד לונדוני בן תשע. והוא נשאר לבד. טוב, לא ממש לבד, כי יש את אחיו רפאל בן החמש. יש גם שכנים, ובית ספר, ויש גם סבתא, אבל היא כל כך גרועה שקוראים לה סבתא סיוט. ג'ונה גר בשכונת עוני בדרום לונדון. אמא שלו לוסי, או מאיו, היא ילידת זמביה והיא גרה איתם. אבא שלו רולנד לא גר איתם כי הוא נמצא בכלא. וכך הם גרים באושר ובעוני, עד שיום אחד ג'ונה קם ואמא שלו לא בבית. היא לא השאירה הודעה, כל הנעליים שלה נשארו בבית, וגם הטלפון והיומן. וג'ונה מוצא עוד חפצים חשודים כמו יין ומקלון לבן.

במשך ארבעה ימים ג'ונה מנסה לעבור מתחת לראדר בלי שבית הספר או רשויות אחרות יגלו שהוא לבד ויעבירו אותו אל סבתא סיוט. הוא גם מנסה לשמור על אחיו הקטן, להצליח להשיג לשניהם אוכל, להבין מה קרה לאמא שלו ולאן היא נעלמה, ולהיות ההורה האחראי של רפאל, כולל להיות הצופה בראפ שלו ביום כשרונות בבית הספר של שניהם. תוך כדי כך עולות הרבה שאלות על השכונה, על השכנים, על בית הספר. למה אנשים לא שמים לב, ואלה ששמים לב, למה הם לא מתערבים, ואלה שמתערבים למה זה לא בדרך שעוזרת, ולמה דורה שהיתה חברה כל כך טובה של לוסי מתעלמת ממנה. בשורה התחתונה ג'ונה נשאר לגדל את עצמו לפחות בארבעה ימים האלה ובדרך שמצלקת אותו במלוא מובן המילה.

לכתיבה מנקודת מבט של ילד יש הרבה חסרונות. כל מי שכתב היה פעם ילד, אבל רובנו לא זוכרים מאוד טוב את התקופה הזאת בלי שיש בה את הראייה הרטרוספקטיבית של האדם המבוגר שהפכנו להיות. את רוב החסרונות אפשר לתמצת הצורה הבאה: אם זה אותנטי אז זה כנראה לא יהיה מאוד מעניין, ואם זה כתוב מעניין אז כנראה שהאותנטיות תיפגע. יש בספר הזה עוד חסרונות מלבד המתח של עניין ואתנטיות. למשל הוא מודפס במספר גופנים שונים, חלקם ממש בלתי קריאים. זה ממש מנהג מגונה של הוצאות לאור והגיע הזמן שנכחיד אותו. אנחנו נדע שמדובר במכתב גם אם הוא יהיה מודפס בגופן של גוף הספר, שומעים?

ועם כל זאת הספר נוגע ללב, יש בו משהו מאוד אמיתי על אף העלילה המופרכת והקול הילדי. אני כנראה לא אזכור אותו בעוד שתי דקות ואין בו מסר מאוד עמוק, אבל בזמן הקריאה עצמה נהניתי.

הספר הוא בעצם אלגוריה על חיים בצל משטר טוטלאטירי על כל המשתמע מכך , במהלך הספר נוכחים לראות איך גם האדם המרדן ביותר הופך בעל כורחו לתומך שלטון.

זה הספר האהוב עליי. בכל קריאה בו עולות בי נקודות חדשות למחשבה — על העצמאות שלנו בתוך החברה, על חופש המחשבה ועל הנדסת התודעה שמקיפה אותנו כמעט בכל מקום.

זה ספר שלא נגמר בעמוד האחרון, אלא ממשיך ללוות אותך ולגרום לך לפקפק בדברים שנראים מובנים מאליהם.

ספר חובה לכל מי שאוהב לשאול שאלות ולא לקבל את המציאות כפי שהיא.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שאגתי מצחוק מספר כמו שקרה לי עם המדריך לטרמפיסט לגלקסיה. 🤣😁
זה ספר קורע מצחוק וגאוני, מלא בדמיון פרוע ובסאטירה מעולה על האנושות ועל האבסורד שבה.
עדיין לא קראתי את המשך הסדרה, אבל אני כבר ממש מחכה להמשיך.

ספר מדהים משתף את הקוראים בתחושת המלחמה בצורה יחסית מאוזנת התחלתי את הספר וישר התאהבתי ממליצה וחושבת שזה חובה של כולם לקרוא ולראות מה מסתתר בספר המדהים הזה לא סיימתי אותו וכבר צחקתי נהנתי הייתי עצובה והזלתי דימעה

לבנות חיים שראוי לבנותם זה ספר מעולה! ספר מדהים! ספר נדיר! וכל תיאור נוסף שעולה בדעתכם. הסופרת היא אישה אמיצה וגדולה מהחיים שהצליחה לצאת ממקום מאוד נמוך ולהגיע לפסגות גבוהות בעולם האקדמיה. היא פיתחה שיטת טיפול שעוזרת לאנשים עם הפרעות אישיות גבולית. השיטה הוכחה כיעילה עבור אותם אנשים [מה שלא קרה בשיטות אחרות]. בספר היא מתארת את סיפור חייה המדהים. ממליץ מאוד!

ספר מצחיק במיוחד, ולמרות שהוא עתיק יש הרבה סיטואציות שמרגישות מוכרות עד כאב ...
העלילה עצמה די משנית אבל רצף ההסתבכויות וההומור החד הופכים אותו לספר סוחף ומהנה.

כמו כל ספריו של אנגלמן - כתוב ביד אומן.
רב-מג של מילים . גם אם לעיתים הוא מרבה במילים הן תמיד שנונות וכמו בראש שלנו קופצות מנושא לנושא.
הסיפור מיוחד ושזור במספר רב של יריעות. כל הדמויות בנויות לעילא.
היטיב לתאר את הקיטוב בחברה הישראלית שגם האהבה מתקשה לשהות בה.
ספר מעולה. סופר מושלם

הספר כתוב טוב והיה לי כיף לקרוא אותו. החלקים הרומנטיים כתובים להפליא, התיאורים של הנופים של הכפרים נהדרים, אותנטיים ועשירים בהחלט ניתן להרגיש שאני ממש שם מטיילת בסמטאות ועוברת בין החווה לעיר, בכבשים הצרים והמפותלים וכו'
בקצרה אומר שמסופר על שתי חברות שנוסעות לספרד שם הם עוברות הרפתקאה מעניינת שמשפיעה להן על כל החיים, הן עדות למעשה פשע חמור והופכות לעדות מפתח בתיק. הן עוברות בין דירות מסתור כדי לברוח מהפושעים שמחפשים אותן ורוצים לנקום
כך בעצם כל הטיול שלהן מתהפך ומתגלגל לחוויה מטלטלת ולא פשוטה בכלל.
למרות הציון המצוין שנתתי 5 כוכבים זה כי לא הנחתי את הספר לרגע מהיד וסיימתי אותו בשבת אחת אני רוצה להתעכב רגע על מה היה חסר לי, אז ככה שתי חברות ילדות שמתואר שהן חברות כל כך טובות לדעתי היה חסר טקסטים של שיח בינהן
היה חסר עומק בקשר של השתיים. האחת נשואה והשאירה בארץ בעל ובת קטנה, החלום שלה היה להגיע לספרד כדי ללמוד ריקוד והשניה, היא גיבורת הסיפור, שמה שחר תבור, היא רווקה שמתאהבת שם בגבר צועני ספרדי מלא סתירות הוא עו"ד מודרני במעמד מכובד ובן למשפחה צוענית.
קל להתחבר לשחר היא דמות מאד נעימה ונוחה חושבת בהגיון וסה"כ הכל ברור ופשוט בחייה עד לרגע שהיא מתאהבת. שם עולמה מתהפך והא מרגישה שהיא לא יכולה לחיות בלעדיו. יחד איתה הרגשתי את הכאב שהיא חווה כאשר הדברים מסתבכים והיא מגלה שבתרבות הצוענית יש הרבה דברים שהיא תצטרך לקבל למרות שלא מסכימה אליהם, היא לא תוכל להתלבש עוד כפי שהיא רגילה ותצטרך לקבל אישור מבעלה לכל דבר..
היה לי חסר עוד מידע מה קרה בארץ, כשהסיפור שלהן התפרסם כל כך ואיך מערכת המשפט בספרד והשגרירות הישראלית שיתפו פעולה ועשו מאמצים כדי להחזיר את הבנות לארץ.
בכל אופן שמחה שקראתי נהנתי מכל רגע.

חזרתי אליו אחרי יותר מעשור.
זכרתי אותו כקסום, אפל, כמלא אווירה ומרתק.
בספר הראשון הרגשתי קצת מאוכזבת. הכל היה איטי כל כך, מהורהר, תהיתי איך צלחתי אותו בפעם הראשונה.
אבל המשכתי לספר השני ונזכרתי.

סגנון הפנטזיה של גאי גבריאל קיי (חוץ מבטרילוגיה הראשונה שלו) הוא סגנון ייחודי ומעניין: הוא בוחר תקופה היסטורית מסויימת, דמויות היסטוריות מסויימות ואז בונה עולם פנטזיה שמבוסס באופן חופשי על אותה תקופה ואותן הדמויות.
הוא ממציא דתות ואירועים, אבל הכל מבוסס - באופן חופשי כאמור - על דתות ואירועים שהתרחשו באמת.
והפנטזיה בספר היא שחקנית משנית: נוכחת מאוד, אבל פועלת מעט.
ההשפעה שלה על מהלך האירועים קטנה מהנפח שהיא תופסת והיא תורמת יותר לאווירה של הספר מאשר להנעת העלילה.
הספר הזה מתרחש בסרנטיום - המקבילה לביזנטיון בתקופת יוסטיניאנוס. המקביל הבדיוני שלו והמקבילה הבדיונית של אשתו תאודורה הם בין הדמויות הראשיות של הספר.
הגיבור הראשי של הספר הוא קאיוס קריספוס, אמן פסיפס המוזמן ע״י הקיסר ליצור פסיפס במקבילה הבדיונית של כנסיית איה סופיה.
הספר מצליח לתאר היטב את אמנות הפסיפס: את התשוקה ליצירה, את תשומת הלב לפרטים הקטנים שהיא דורשת, את החזון, החלום והירידה לפרטי הפרטים.
והספר עצמו בנוי גם הוא כמו פסיפס: מורכב מדמויות משנה ועלילות משנה שאת חלקן היה אפשר להוריד מהספר בלי להרגיש שמשהו במהלך העלילתי חסר... אבל היופי של הספר היה נפגם.
התמונה המלאה, העשירה והצבעונית לא היתה נוצרת.

קריספוס הגיבור המרכזי של הספר חווה אובדן קשה.
אשתו ובנותיו מתו במגיפה.
ההפלגה שלו לסרנטיום היא תהליך דמוי לידה - כואב וקשה, שבסופו הוא יחזור לחיים...
רק כדי לחוות עוד אובדן, מסוג אחר.
ואז, אולי, לחזור שוב לחיים.

בעוד שבחלק מהאירועים הסופר נצמד לסיפור ההיסטורי שעליו בחר להתבסס, הואה בחר סוף שונה מאוד לדמות הקיסר ורעייתו המלכה.
למה נבחר הסוף הזה? גם להם וגם לגיבור הספר?
סוף עצוב עם קורטוב של תקווה מעורבת בו?
מה ניסה הסופר לומר על השאיפות הגדולות של בני האדם: ליצור, לשנות סדרי עולם, להיזכר לנצח, לעומת הבחירה לחיות את החיים הפשוטים: לאהוב, להוליד, להישכח?
אני לא בטוחה, ולא בטוחה שהוא יודע.
כמו אמן הפסיפס שלו, אולי הצטיירה לו תמונה עוצמתית בראש והוא הוכרח להעלות אותה על הדף.
התוצאה היא כמו שזכרתי: ספר קסום, אפל, מהורהר ועם דוק של עצב שעוטף אותו מקצה לקצה.

ספר שמעט שונה מספרים דיסטופיים אחרים במיוחד השימוש בחיים בממגורות מתחת לאדמה. אך עם זאת, סוחף ובעל עלילה זורמת וקלילה יחסית. אני מאוד ממליצה עליו אבל חבל שאין את ספרי ההמשך בעברית כי נסחפתי לתוך העולם המרתק שבספר ואני רק רוצה לקרוא ממנו עוד.

הספר לוקח מושגים בוטניים מורכבים ומפשט אותם לקריאה נוחה ומהנה, תוך שהוא נשען באופן מלא על עולם המחקר האקדמי.

דניאל סוקר בשיטתיות את ה"חושים" השונים של הצמחים ומראה כיצד הם מגיבים לאור, מרגישים מגע ואף זוכרים אירועים. הקריאה בו משנה לחלוטין את חווית השהייה בטבע, ומעניקה ממד חדש של מודעות לסביבה החיה והרוחשת שמקיפה אותנו.

לסיכום, האם לצמח יש תודעה? הספר מראה שבהחלט כן, גם אם מדובר ב"סוג של תודעה" שונה לחלוטין משלנו. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להביט בעולם הצומח במבט חדש ומעריך.

אין לי איזה חוש מוזיקלי, לפחות לא שאני יודע.
לא הכרתי את וריאציות גולדברג או את אמנות הפוגה של באך.
גם לא את גלן גולד. ובכן, זה קצת בעייתי כי כנראה זה מה שגרם לחיבור שלי לספר הזה להיות קטוע.
ניגשתי אליו מתוך סקרנות ומתוך תקווה למיצוי חמישים האחוזים האחרים שלא תלויים בהכרת הנושא שיגרמו לי להתחבר.

הספר טוב. לא יודע להגיד כמה בפועל התחברתי לסגנון, כנראה זה מצריך כושר לחיבור כזה של לרוץ איתו ביחד וכל האטה או גימגום בקצב האחיד שהוא אמור להיקרא - יכולים להוריד מההנאה ולהרגיש ברי דחייה.
אין ספק שזה סגנון ואהבתי את הצורה בה הדמויות זורמות ואת העניין העיקרי בנוגע להתאבדות הכתובה מראש, מעבר לזה קצת איבדתי ראש ועניין.

נ''ב:
מה שכן מעניין אותי, זה איך ארגיש ב''מייסטרים דגולים'' שלו. כפי הבנתי וינה תככב שם הרבה, אולי כמעט כמו שבספר הזה זלצבורג מככבת. העניין זה שלא מזמן עשיתי מין טיולון ודווקא מזלצבורג התרשמתי עמוקות ומיוינה קצת פחות. יכלתי אולי להבין למה זלצבורג פה לא מוצגת באור חיובי, בכל זאת תומס ברנהרד הוא זה שגדל שם והמיאוס יכול להיות הגיוני אבל היה לי לפעמים מוזר לקרוא דברים כאלה על מקום ששינה אצלי הרבה.

בפן העלילתי הוא קצת יבש בלי הרבה מהמרות וסיפור מרתק אולם דמויות הספר מוצגים ברמה מושלמת מהתיאור החיצוני ועד למעלילהם ולאופים והמצב שהם נגררים אליו בחיים או מובילים אותו כל אחד לפי מצבו , אבל המסע הפנימי שעובר אהרון הסופר- הגיבור, בעיני הוא יצירת מופת {מי אני שאתן ציון } מתואר כל כך בצורה עשירה ונוקבת אני רק אכתוב את הרושם שלי.. למי שקרא כמובן אשמח אם מישהו מזדהה עם הדברים אני יפרט וכך ; מן הסתם סופרים העולם שבחוץ כל כך חי להם מלא וגדוש בנופח של חיים עם ערך משלהם ומבט פועם לכל מקום יצור ובריה אבל לסופר שלנו היתה בעיה והיא המוות.. שיכול לגדוע חיים ברגע את כל החיים שהסופר יודע להחיות וליצוק לתוכם אופי .. לכל יצור שמניע אותו המון דחפים ומחשבות את הכל יכול לגדוע וברגע... הרשע, א"כ נמשך מזה שלסופר הצעיר אין לו עינין ועסוק במה שהוא עושה או בחיים עצמם וזה וגרר אותו לחיפוש תשובה כלפי אלוקים או הטבע וכמו שכמה וכמה פעמים בספר הוא כותב ומאריך במונולוגים על כך .. וגם זה גורר אותו ג"כ לא להיות מחוייב למשהו אחד וזה תוצאה ישירה מהמחשבה שהכל יכול להתפך ויש אכזריות בעולם אבל מצד שני הגוף דורש את שלו ואת צרכיו ולכן הוא מלא במערכות יחסים שונות עם כמה נשים .. עד שהוא מגיע לתובנה ולתשובה והכל נהיה לו בהיר כמין רגע תשובה נפלאה שאותה לא אכתוב אלא אני ישאיר לכם ... לקרא או לחזור שוב ..

ב-1994 יצאה לאור ביוגרפיה של המשורר והמחזאי ברטולט ברכט, וגרמה למהומה גדולה בקרב אנשי תיאטרון וספרות. בספרו, "חייו ושקריו של ברטולט ברכט", טען פרופ' ג'ון פיוג'י בין השאר, שברכט כתב חלקים קטנים בלבד מהמחזות עליהם הוא חתום (למעט השירים), ושרוב הרעיונות והדיאלוגים הם פרי עבודתם וכישרונם של מאהביו ומאהבותיו. היו שהזדעזעו מהציניות ומהצביעות של המחזאי שהיה ידוע בדעותיו ההומניסטיות והסוציאליסטיות, והיו שטענו שהוא היה 'מנהל העבודה', ובזכותו נכתבו המחזות. ברכט אכן עבד בשיטה של 'סדנאת עבודה' (נקראה בזמנו, "הקולקטיב"), עם תחקירניות, כותבות ומתרגמות (עד שנות הארבעים וגלותו בארה"ב, האנגלית של ברכט היתה בסיסית בלבד), שהיציעו לו רעיונות ומתווים למחזות; מצד שני, ידוע גם כי אלכסנדר דיומא האב עבד עם ההיסטוריון אוגוסט מאקה, והיה החתום הייחידי על הספרים שכתבו בצוותא. אלא שפיוג'י מאשים את ברכט בכך שלא רק חתם בלעדית על המחזות, אלא ניצל אנשים ונשים שהיו מוקסמים ממנו, לא נתן להם קרדיט, לא שילם להם וכאשר נזקקו לעזרה - זנח אותם לגורלם.
כיום מנסים לתקן מעט את אי הצדק הזה, ובערכי וויקיפדיה המוקדשים ליצירותיו התיאטרוניות, מקפידים להזכיר את אותן נשים שעבדו איתו: אליזבת האופטמן, מרגרטה שטפין ורות ברלאו, ושהשתתפו גם בכתיבת שלושת המחזות שמופיעים בקובץ שלפנינו.
המחזה "אמא קוראז' וילדיה" (1939) שאב השראה מספרו של הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן, "קוראז' הנודדת", מ-1670 (נכתב בשיתוף עם מרגטה שטפין). המחזה האפי, כמו הספר הפיקרסקי, מתרחש במהלך מלחמת שלושים השנה במרחבי מרכז אירופה, ועוקב אחרי עלילותיה של אנה פירלינג, המכונה 'אמא קוראז'', בעלת קנטינה קשוחה וערמומית שמוצאת את מחייתה מנוראות המלחמה המתמשכת (המלחמה הכוללת הראשונה בהיסטוריה), ומקריבה הכל, גם את ילדיה, למען רווחים חומריים.
"הנפש הטובה מסצ'ואן" (1943), נכתב במשך כחמש שנים בשיתוף עם מרגרטה שטפין ועם רות ברלאו, והוא מחזה אפי אלגורי המתרחש בסין, ומספר את קורותיה של שן טה, זונה צעירה וטובת לב שמתעקשת לנהל חיים של צדק ועזרה לזולת, אך כאשר היא מבינה שהעניים והנזקקים ינצלו אותה, היא נאלצת 'לברוא' לעצמה אלטר-אגו בדמות בן דוד בשם שוי טה, מחושב וקר רוח.
המחזה המוקדם ביותר המופיע בקובץ, "אופרה בגרוש" (1928), הוא מחזה מוסיקלי שנכתב על ידי ברכט ואליזבת האופטמן, והולחן על ידי קורט וויל. המחזה מבוסס על "אופרת הקבצנים", אופרת-בלדה סטירית מאת ג'ון גיי ויוהאן כריסטוף פפוש (אנגליה, 1728). במרכז המחזה, כמו האופרה, עומדת דמותו של מקהית', שודד-רוצח-רמאי-סרסור-זנאי ורודף נשים, שכמעט ומוצא את סופו המר בגלל... נשים. המחזה מסתיים בסצנת "דאוס אקס מכינה", והכל בא על מקומו בשלום (האמנם?).
לדעתי, המחזה המרשים ביותר בקובץ, כיצירה ספרותית, הוא "אמא קוראז' וילדיה". זהו מחזה אנטי-מלחמתי חזק, מלא ברעיונות פילוסופיים וחברתיים עמוקים, אך גם מרגש ונוגע ללב (דבר ששבר את ליבו של ברכט והכעיס אותו, כיוון שלמרות 'אפקט הניכור' - הטכניקה התיאטרונית שיצר ברכט, במטרה לגרום לקהל לחשוב באופן ביקורתי ולנתח את האירועים בהיגיון ולא באמצעות הרגש - הקהל הזדהה עם אמא קוראז').
"הנפש הטובה מסצ'ואן", הוא מחזה מעניין מאוד, גם אם ארוך מדי, לטעמי, והפיצול בין שן טה ושוי טה הוא הברקה תיאטרונית מופלאה ממש. הוא מציג בצורה אלגורית את ההתנגשות בין אלטרואיזם ובין טבע האדם, בין הרצון לעשות את הטוב והצודק, בעולם רע ובלתי צודק.
"אופרה בגרוש" הוא הקברטי והמשעשע מבין השלושה, אבל אני חושבת שכוחו בעיקר על הבימה, ופחות בקריאה; בין היתר מפני שחלקה של המוסיקה של קורט וויל ביצירה, גדול כל כך.

המחזות של ברכט דידקטיים ביודעין ובלי להתנצל, אבל באותה מידה, אם לא למעלה מזה, יש להם ערך תיאטרוני וסיפרותי גדול והם השפיעו על הרבה מאוד יוצרים שלא בהכרח חלקו עם ברכט את אותה השקפה פוליטית. כאשר למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לימדו אותנו שלמרות גדולתו התיאטרונית של ברכט, 'אפקט הניכור' שלו נחל כישלון - ההצגות שהוא כתב והעלה על הבימות היו מרגשות.

ספר מתח מצוין שקשה להניח מהיד. ועם זאת יש כאן הרבה קטעי זוועה ואימה וטירוף אל-אנושי. אז לבעלי עצבים חזקים וחוסן לדימיונות זוועה - זהו ספר מצוין. לאחרים - קצת פחות...

ספר מתח טוב
קראתי אותו תוך יומיים

קומדיה זה לא ואף בקושי סאטירה. זהו מניפסט פוליטי מובהק (למרות ההערה על אי דמיון הדמויות למציאות ) שנכתב בידי אדם שרואה צל הרים כהרים גם אם זה רק במוחו הקודח. בעיני זהו מסמך בלתי נסלח שבהחלט מתכתב עם אירועים וקריקטורות מהמאה ה 19 ומשנות ה 30 של המאה שעברה. ולאחר שכתבתי זאת אני מאמין שזכותו של כל אזרח במדינה להביע את דעותיו בכל דרך שהוא רוצה במסגרת החוקים הקיימים.

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

אחד מספרי המלאכה הטובים יותר שיש ברשותי!
מלאכת הפיסול בנייר ועיסת נייר מאת רונית הוד - ממליצה בחום!

לקראת סופ"ש התחשק לי ספר קליל, כמי שהוציאה עכשיו לאור ספר על נושא חשוב "לי-היא בריקוד מרצפות" על נערה שמתמודדת עם אבחנה שהיא אוטיסטית ועל האופן שבו חלק מהאנשים חושבים ומתווכים לה שהיא כבר לא תוכל להיות רקדנית...
רציתי לקרוא ספר בקיצוניות השנייה: בלי מסרים גבוהים, בלי יומרות חינוכיות ומחקרים, הסיפור הידוע והמוכר של בחורה שמכירה בחור מוצלח שכולן רודפות אחריו ומצליחה לגרום לו להתחתן איתה למרות שהיא לא ראתה את עצמה כנחשקת, כי פשוט יש לה חוש הומור מדהים וציני שהוא לא יכול לעמוד בפניו, ומתוך היאחזות במה שכן יפה בה הוא מצליח להשתכנע שהיא יפיפיה הורסת...

שמעתי על הספר הזה כבר לפני זמן מה והרבה זמן התלבטתי אם לקרוא, בגלל הכריכה הוולגרית בעיניי.
אני לא אוהבת תיאורי רומנטיקה מפורטים, ובניגוד לכריכה ולשם - הספר עצמו לא מכיל שום דבר מסעיר. אז הלוואי שזו הייתה הבעיה. הבעיה היא קצת הפוכה...
מבחינת התוכן הדרך היחידה שיש לי להגדיר את הספר הזה: סאחי.
אם סאחיזם היה ספר הוא היה הספר הזה. מאיפה להתחיל?
תיאורי הרומנטיקה המעטים בו פשוט מסבירים בצורה טכנית איך לגרום לגבר לשמור על עניין בך. שזה היה יכול להיות יעיל, אם לא היה ברור שהגבר שבו הגיבורה מתעניינת אינו מעוניין בה בחזרה אלא בהוצאת מידע ממנה. המידע המסווג לא ניתן לו במשך שנים, מתוך שכל שכן היה לגיבורה בשנים האחרונות לשמור לפחות על בטיחותה ויציבותה של ילדתה, והדיסקרטיות הזו נגוזה עם הופעתו מחדש של אהוב נעוריה.
אני לא יודעת אם הסופרת משקרת לקוראים או לעצמה, אבל אין פה קלישאה אחת שלא כוסתה:
הגיבורה היא אם חד הורית, ולמרות שהיא בנאדם בלי יכולות התנהלות בוגרת בחיים גם בגיל שלושים -
היא עושה לבת המתבגרת שלה את ה"שיחות אמא בת" הכי נכונות על החיים, והבת המתבגרת שלה גם ממש מסכימה עם זה ואוהבת את זה, ובגדול שמחה שאין לה חברים ושאמא שלה היא האדם היחיד שמדבר איתה.
הגיבורה משוכנעת שאם תסביר את עמדתה בדרכים רבות של המחשה הגברים מסביבה פשוט ייאלצו לראות את העולם בדרך שלה, שמבחינתה היא הדרך היחידה שנכונה.
כל שאר הנשים מסביב לגיבורה בעיירה הזו פשוט מטורללות, וכשהגבר "שלה" מתפתה אליהן הוא נפגע באופן מידי ולומד את הלקח.
הגבר הבוגדני ורודף הנשים ביותר הופך לגבר שמכין פפרדלה להנאתו, רק מתוך היכרות עם הגיבורה ועם אורח החיים הנכון.

העיירה כולה מביכה ורק הגיבורה היא זו שלא מביכה, גם כשהיא עושה דברים מביכים, כי היא כל-כך שונה ומיוחדת...
היא לוקחת מחברותיה ואחותה שמלות, אבל לעולם לא מתפתה לקחת את השכל, וחבל. היא רוצה לקנות את האחוזה המתפוררת שמשפחתה עבדה בה דורות, כי היא חושבת שלחיות בבית מבודד ומתפורר זה מה שייתן יציבות לילדה.

אולי תחשבו שזה ספר גרוע, אבל הדבר הכי גרוע הוא שהספר באמת לא גרוע. אני אאלץ להשתמש במשפט המורתי ולהגיד שהספר לא מממש את הפוטנציאל שלו.

הרבה נכתב על הספר הזה, לכן לא אכביר מילים. אבל כן יש זרקור מסוים שאני רוצה להאיר:
זהו ספרו המפורסם ביותר של קונדרה. הייתי מעז לומר שזה גם ספרו האישי ביותר והכי טעון רגשית. במהלך הספר קונדרה מרחיק את עצמו במכוון מהספר. הוא טוען שהדמויות נולדו מתוך קרקורי בטן, משפטים בגרמנית, או תמונת גבר העומדת אל מול החלון. הוא שם בפיה של אחת הדמויות (סבינה) סלידה עזה מפני סופרים שמספרים את כל הסודות האינטימיים של חייהם וחיי ידידיהם. בהמשך הוא מתעסק בכך ישירות וכותב: "כלום לא נכונה הטענה, שהסופר מסוגל לדבר רק על עצמו?" ואז משיב על כך נחרצות שהדמויות שלו אינם הוא עצמו – הן חצו את הגבולות שהוא עצמו לא יכול היה לחצות. קראתי כמעט את כל ספריו של קונדרה והוא לא מתעסק בשאלה הזאת באף ספר אחר, מה שגורם לי לחשוד שמדובר בעצם בתרגיל – הספר הזה היה כל כך אישי שקונדרה ביקש להרחיק אותו מעליו! קונדרה ככל הנראה הוא בבואתו של טומאש (הוא היה ידוע כרודף נשים. הוא וחברו הקרוב "איבו" עשו ביניהם תחרות עם כמה נשים הם יוכלו לשכב). טרזה היא ככל הנראה בבואתה של אשתו השנייה, ורה – איתה חי עד מותו. ישנם גם עוד קווי דמיון אך לא ארחיב עליהם. מובן שהספר אינו מתאר את סיפורו האישי של קונדרה, אבל אני חושב שהוא כן תופס בצורה מאד אינטימית איזה מתח מאד מהותי בחייו ויצירתו בכלל.
המתח התמידי והמרכזי בספר מתבטא - באופן ראשוני ועל פני השטח - במתח שבין המין לאהבה, בפרט הרצון של טומאש/קונדרה לקיים יחסי מין עם הרבה נשים אל מול האהבה שלו לאישה אחת - טרזה. אך זוהי רק ואריאציה אחת למתח הרבה יותר כללי ועמוק שמתגלה ביצירה בין עונג למוסר. הוא מתגלם בספר לא רק בסיפור האהבה שבין טומאש לטרזה, או בהיפוך שלו בין סבינה ופראנץ, אלא גם בסיפור הפוליטי של הקומוניזם המדכא ששרר בצ'כוסלובקיה באותה תקופה ובמתח המחריד שבין צווי המוסר לבין הרצון לשרוד. וגם – במתח שבין הגוף והנפש, הקלות והכובד (שמצאו את דרכם לשמות החלקים בספר, וגם לשם הספר עצמו), האהבה והכוח, הקיטש והחרא ועוד. הציטוט היפה ביותר בספר (בעיניי) הוא כאשר סבינה שואלת את פראנץ מדוע הוא לא משתמש בכוח שלו עליה, והוא משיב: "משום שאהבה פירושה ויתור על כוח." הציטוט הזה מסכם בעיניי את הספר בצורה הטובה ביותר.
זהו ספרו המפורסם ביותר של קונדרה – וללא ספק גם היפה, הפיוטי, והמרגש ביותר. יצירת מופת. קראתי אותו כבר מספר פעמים ובטח אחזור ואקרא בו שוב בעתיד.

הספר נתן לי להרגיש שיש תקווה לכל הנושא של זוגיות בעידן מאוד טכנולוגי ומרוחק מאשר פעם. 🙏🏻

בנוסף, נתן המלצות מאוד טובות על מה מן הנקודות החשובות להתמקד כאשר מווכנים לזוגיות אמיתית אשר לא תלויה ביצרים קצרי טווח ומימוש סיפוק עצמי. ⭐

לכל מי שנמצא שם בחוץ ומחפש את החצי השני שלו: אל דאגה, תזמנו זאת אליכם וזה יגיע. 😊

כנראה שהמידע שכתוב בספר בעתיד יפגוש את המציאות שלנו (הוא כבר פוגש אותה, לא במסדרונות המקובלים) באופן רחב יותר מהמצב כרגע.
בינתיים בעוד רבים פוטרים אותו כעוד קונספירציה ומשמיצים את סיטשיין אגיד שבעיניי בתור קוראים עליו ועל מחקרו המרתק שווה להפעיל כאן המון חשיבה ביקורתית ולאמת מקורות ובו זמנית לנהוג כמו רבי נחמן מברסלב. כלומר, עדיף להיות אדם שהוא פתי גמור מאשר כופר בהכל וגם באמת עצמה.
נשמע כמו פרדוקס נכון? אלו החיים.
לא סתם לא ניתן להשיג את הספר הזה אבל מי שיהיה יצירתי ימצא את הדרכים.
רכשתי את הספר באיזור 2023 במחיר הוגן, לצערי המוכר סירב להצעתי שארשום את מספר הטלפון שלו.

פרט חשוב שמגבה את העדויות (מלבד כמות החרסים האדירה שהבנאדם תרגם) שאחיו, אמנון סיטשיין, היה ד"ר ומדען מומחה להנדסה אווירונאוטית וחלל והוא עזר לזכריה להבין את המסלולים של הכוכבים המדוברים בספר ולחבר מדע עם הטקסטים שתורגמו.

מאחל למי שקוראים את התגובה הזאת לחוש אהבה אמיתית בליבם ולהצליח להתמיר אותה לאהבה לעולם.

התחלתי לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז בתחילת 2026, ומאז הוא ליווה אותי חודשים ארוכים. לא קראתי אותו ברצף אלא עצרתי, חזרתי, קראתי קטעים שוב.
מה שתפס אותי מההתחלה הוא האופן שבו עוז שוזר את הסיפורים - הלוך ושוב, קדימה ואחורה בזמן, בלי להישמע לרצף כרונולוגי מסודר. המילים עצמן פיוטיות עד כדי כך שלפעמים הרגשתי שאני לא קוראת פרוזה אלא שירה שמתפרשת על פני מאות עמודים. יש קטעים שקראתי פעמיים רק כדי להרגיש שוב את המקצב.

הסיפורים על בני המשפחה שלו לפעמים חרגו מהמציאות עד כדי כך שהרגשתי כמו צופה מהצד בעולם סוריאליסטי כמעט ותהיתי, באמת, האם זה קרה ככה.

מה שריגש אותי במיוחד הוא איך העולם הפרטי של עוז היה שזור בדמויות ענק כמו עגנון, הדוד יוסף קלוזנר, ואפילו ישעיהו ברלין. פתאום ההיסטוריה הספרותית והאינטלקטואלית של ארץ ישראל לא הייתה עוד עובדה בספר לימוד, אלא משהו חי, שהילד עמוס גדל בתוכו ממש. תהיתי כל הזמן איך זה היה, גדול בבית שבו אורחים כאלה נכנסים ויוצאים, ובאיזו מידה זה עיצב את מי שהוא הפך להיות.

ובכל זה, הלב הכואב של הספר נשאר תמיד האובדן שהילד חווה - ואיך בדיוק מתוך החושך הזה, מתוך השבר, הוא צמח וגדל למי שהוא הפך כאדם בוגר. יש משהו כמעט בלתי נסבל וחיוני כאחד בלראות איך כאב הופך ליצירה.

זה ספר שנושאים איתך.

בסיס פו"מ בגלילות לקראת סוף שנות השמונים. הגיבורה הראשית, שאת שמה איננו יודעים לאורך כל הסיפור, משרתת כפקידה שולית של מפקד קורס שחניכיו קצינים בדרג בינוני. היא כבר בעיצומה של גרידה שלישית, אולי רביעית ואולי חמישית... מרוב שכולם מזיינים אותה היא כבר לא יודעת מי האב הפוטנציאלי.
זה לא משנה אם היא מסכימה או אומרת לא, היא בסה"כ חיילת מעיר פרבר של תל אביב, שהמוניטין שלה ושל מי שגר בה בסוף שנות השמונים לא הרקיע לשחקים.
היא מבינה שלהידפק על ידי קצינים, בעלי משפחות, שרואים בה מפלט מחיי השעמום של המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד ואפילו קצינות הח"ן והת"ש של הבסיס מעדיפות להעלים עין על מנת שההטרדות ויחסי המין בכפייה לא יגיעו אליהן, שזה לא יפגוש אותן אז היא מחליטה שלפחות אם להידפק אז זה יהיה להידפק על ידי מישהו שיהיה אליה נחמד, מישהו שילחש לה מילות אהבה תשוקה באוזן כשהוא עליה, למרות שהיא יודעת שאין לזה עתיד, לפחות שהיא תהנה ושלזמן קצר תרגיש נאהבת.
הגיבורה שלנו היא לא החיילת היחידה שחווה את מסלול המכשולים הצה"לי הזה; במקביל אליה חיילות נוספות שמשרתות ביחידה חוות הטרדות ויחסי מין בכפייה. חלקן מעדיפות לשתוק ולהשלים עם המצב ואולי להתאבד, וחלקן מנצלות את המצב לשיפור התנאים הסוציאליים שלהן בבסיס. חלקן מבינות שאם להיות ניצודות אז לפחות שהן תבחרנה את הצייד האידיאלי.
הסופרת, דרך מבט האישי ובגוף ראשון של הגיבורה, מספרת לנו את סיפורן של מספר חיילות, כל אחת וסופה ספק טרגי יותר וספק טרגי פחות. יש מוצלחות יותר שמקדמות את עצמן ויש מוצלחות פחות שעל חשבונן המוצלחות מקודמות.
מי ששירת בצה"ל, החל משנות המהפך של חוק ההטרדות מיניות ויחסי מרות, וקורא את הספר יכול לגלגל עיניים בחוסר אמון ולמלמל שאינו מאמין שכך היו הדברים אבל בתור מי ששירת בצה"ל בשנות התשעים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתופעת יחסי המרות בין קצינים לכפופות ויחסי מין אסורים היו עדיין קיימים. חלק מהמקרים התפוצצו בשלב כזה או אחרת כשהחיילות התבגרו והבינו שנוצלו ותבעו את אותן קצינים וחלק נותרו בגדר שמועות, בגדר שיחות בין מפקדים.. בין קריצות עיניים למתק שפתיים על כוס קפה ומבט על קצינה כזאת או חיילת אחרת.
סיפור מזעזע אבל בגדר אמת גם אם זה קרה בבסיס אחר, בזמן אחר, עם גיבורה אחרת...

הספר הזה, כמו רבים של הרלן קובן לפניו, עובד לאחרונה לנטפליקס, וזו בדיוק הסיבה שקראתי אותו עכשיו.
הספר מחולק לשלושה חלקים. מרבית העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון, מפיו של דיוויד בורוז, המואשם ברצח בנו בן ה-3, מתיו. מדי פעם העלילה מובאת גם מנקודת מבטן של כמה דמויות משנה בגוף שלישי. ואם כבר מדברים על זה, אהבתי מאוד את צמד בלשי המשטרה הצינים והתבאסתי שלא זכינו להופעת אורח של הסטר קרימשטיין, שרק מוזכרת בשמה, ומבחינתי הייתה משדרגת מאוד את הספר.
כרגיל, הקריאה קולחת והדפים מתעופפים במהירות שיא. הרלן קובן ידוע בשילוב סצנות אקשן בספריו, והפעם, מטבע הדברים ובהתאם לעלילה, הן תופסות נפח גדול יותר מבד"כ. אני פחות התחברתי לזה, אבל נו שוין..
מבחינת טוויסטים לא נפלתי מהכיסא, למרות שכן הייתי מופתע לקראת הסוף. הסיום מעלה חיוך עד העמוד האחרון, כולל התודות :)
לסיכום, ספר חביב לאוהבי הרלן קובן. לא גרוע אבל גם ממש לא יצירת מופת. יש לו טובים הרבה יותר. יאללה הלכתי לצפות בסדרה

ברצוני להמליץ על סדרת הטלוויזיה אל עצמי, שמשודרת בערוץ ניקולאודיון. על אף שאינני שייכת לקטגוריית נוער, עקבתי אחריה בעניין ואהבתי.
אומנם תמיד עדיף המקור בעיניי (הספר שיצא בשנות ה 70 והסרט שיצא בשנות ה 80). עם זאת נראה כי היה הכרחי להתאים את הסדרה לשנות האלפיים ולנוער של היום. למרות שאני אוהבת נוסטלגיה, אני חושבת שהסדרה לא רעה בכלל ואם יש לכם ילדים שהם בני נוער, מומלץ בחום לצפות יחד איתם.
הסדרה כללה עד עתה שתי עונות, אך כבר הוכרז כי בקיץ הבא תשודר העונה השלישית. לצד ליעד פאר שמגלם את ציון בחינניות רבה, משחקים עוד כמה בני נוער מוכשרים כמו: יהלי ווטסון המוכר בטיקטוק כזמר ששיריו שברו את הרשת. בנוסף אציין לטובה שחקנים ותיקים יותר כמו: חנה אזולי הספרי בתפקיד הסבתא, צחי הלוי בתפקיד האבא של ציון, יעל שרוני ועומר עציון בתור הורי המשפחה האומנת.
הערה: עומר עציון מוכר כטראמפ בארץ נהדרת וגם בסדרה אל עצמי הוא מביא לא מעט אתנחתות קומיות.
בכלליות, עדיין מדובר על ציון הילד ממשפחת המצוקה מבית שאן ולכן עדיין יש קטעים עצובים, אך הסדרה הרבה יותר קלילה, אופטימית ומעלה חיוך מאשר הספר או הסרט. כך למשל ציון וניר הפכו לצמד חמד, מה שלא קרה כל כך במקור. בנוסף, בסדרה זוכים הצופים להכיר את אבא של ציון כאב אוהב שעושה מאמצים להשתקם ולחזור למוטב בעיקר למען בנו. כמו כן בסדרה הסבתא הרבה יותר דומיננטית בחייו של ציון, היא דמות צעירה ברוחה שצברה המון ניסיון חיים והיא חכמה מספיק להעביר לו מניסיונה בעזרת מטבעות לשון קצרות וקולעות. אלו דברים שלא נכללו בספר או בסרט ומאד שמחתי שהוסיפו אותם בסדרה.

עיצומו של הקיץ + חופש גדול + ישראל
אני חושבת שאין כרגע במדינה נשים ובעיקר אמהות שהעצבים שלהן לא קצת רופפים, ומכאן זה היה מתבקש שאחטוף לידי את הספר 'אל תשכחי לנשום' - מיינדפולנס לנשים עסוקות. הסופרת, שונדה מוראליס מבטיחה לקוראות להפחית סטרס ולמצוא שלווה בחמש דקות בלבד. מבחינתי זאת הצעה שאי אפשר לסרב לה.
מה אהבתי בספר: זה ספר הדרכה הכי בסיסי שיש למי שמגששות בתחום כמוני. יש בו תרגילים קצרים וברורים ועצות פשוטות שמבהירות איך לתרגל נשימות עמוקות, הפסקות קשובות, להרפות וכדומה.
מה פחות אהבתי: באופן אישי אני מאוד ששוזרים פתגמים של אנשים חכמים בטקסט כדי להעניק לו עומק. אני בעצמי משתמשת באמצעי הזה בכתיבה. הבעיה היא שבספר יש המוןןן משפטים כאלה – כמעט אחד בכל דף ולפעמים שניים, וחלקם, איך לומר, מעט הזויים.
שתי דוגמאות:
1. 'השתמשו בצד החלק של המוח ולא רק בצד עם הסקוץ (סוריה דאס, לאמה).
2. 'האושר ממוקם איפשהו בין יותר מידי למעט מידי' (פגם פיני).
לבסוף, משהו שהפתיע אותי: שונדה מספרת שייעצה למישהי שהייתה עסוקה בעבודה ללכת ולתרגל מיינדפולנס בתא השירותים. אלו מסוג הסיפורים שקצת מערערים אותי כי הם מרגישים לי כמו מקדונלדיזציה של תחום הטיפול ומפחיתים מערכו.
משפט שאני אקח איתי: כאמור היו הרבה אבל זה שמיוחס לג'ורג' ברנרד שו נכנס לי ללב: 'המשמעות של לחיות היא לא למצוא את עצמך אלא ליצור את עצמך'.

וואווו, לא ברור לי מדוע הפסיקו להוציא את הספר.
וסילי גרוסמן העביר בעומק ואמת סיטואציות שישארו איתי לנצח.
אני מתנגדת בכל תוקף לספוילרים בביקורות הסימניה, ולכן לא אעמיק.
ממליצה לרשום את אילן היוחסין ולהתאמץ עליו בהתחלה, זה יקל על הממשך.
שמרתי את שלי למי שמעונין.
לא ספר קל, לא ספר קצר, אך שווה את המאמץ.

המחברת היא פסיכולוגית קלינית המתרגלת משנת 1999 בודהיזם טיבטי. הספר הוא למעשה עבודת הדוקטורט שלה עם עריכה כזו שתתאים לקריאה לקהל הרחב ולא תהיה קריאה אקדמאית.
יש הרבה ספרים נהדרים וטובים בהרבה מספר זה המסבירים על בודהיזם לסוגיו, לכן כשליש מהספר הזה הוא די מיותר למי שיש רקע עבר על בודהיזם, עד כאן החלק הפחות טוב של הספר.
שאר הספר מצויין ושונה מכל מה שתקראו ברוב הספרים. אפשר לחלק את הספר לשלשה חלקים עיקריים:
1) מבוא והסבר על בודהיזם לסוגיו (קטע מיותר למי שיש קצת רקע).
2) ראיונות עם נזירים בודהיסטיים ממוצא מערבי. זהו החלק הכי מעניין של הספר בו המחברת מראיינת ארבעה נזירים בודהיסטים המספרים על עברם, כיצד הגיעו לבודהיזם ומדוע בחרו בו כדרך חיים. הסיפורים מרתקים, במיוחד מעניין היה סיפורו של הנזיר דניאל שנולד נוצרי, אך אומץ בילדותו ע"י משפחה יהודית, הוא גדל כיהודי, אך תמיד לא ידע לאן הוא שייך בדיוק, וזהותו הייתה מבולבלת עליו, הוא מצא את עצמו משתמש בסמים ואלכוהוליסט, החשיפה לבודהיזם הצילה את חייו.
3) זהו החלק בו המחברת סוקרת כיצד הבודהיזם יכול להשפיע על הפסיכולוגיה של חיי אדם מנקודת מבט מערבית. הסקירה היא מבט רחב הקף מעיניהם של מייסדי הפסיכואנליטיקה המערבית כגון ויניקוט, ביון, וקוהוט.

ספר מעניין שנותן מבט רחב על הבודהיזם מעיניים מערביות ובהקשרו לפסיכואנליזה המערבית. שווה קריאה.