הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?

יש ספרים שאי אפשר להבין באמת בלי להכיר את הסיפור שקדם להם. "עופו ברבורי פרא" הוא בדיוק ספר כזה.

לפני שנים קראתי את "ברבורי פרא" והיה זה אחד מספרי הזיכרונות המרשימים שקראתי. מדובר בסאגה משפחתית ושיעור היסטוריה מרתק על סין במאה ה-20, על התהפוכות שעברה המדינה, השינויים, האסונות, הקשיים אתם התמודדה משפחתה של הסופרת והרבה מאוד גם על הרוח האנושית ונפש האדם.

כאשר יצא לאחרונה ספרה "עופו ברבורי פרא", היה לי ברור כי אני חייב לקרוא גם אותו. כאן מספרת לנו רונג ג'אנג על חייה בממלכה המאוחדת, על הקשיים של מהגרת צעירה הנחשפת לתרבות שונה וזרה לה לחלוטין, על דרכה האקדמית, על אהבותיה, נישואיה להיסטוריון ג'ון הלידיי, ועל הדרך שבה הפכה את סיפורה האישי לקול ספרותי בעל השפעה עולמית.

במקביל, היא ממשיכה לעקוב אחר השינויים הדרמטיים שעוברת סין. גם כשהיא חיה בלונדון, מולדתה אינה מרפה ממנה. היא מתארת את ניסיונותיה לשמור על קשר עם בני משפחתה, את כאבה על כך שספריה אסורים לפרסום בסין, ואת המתח המתמיד שבין החופש שזכתה בו לבין הגעגועים למקום שממנו באה.
אני חושב שכאן גם טמון ההבדל הגדול בין שני הספרים.

אם "ברבורי פרא" יכול לרתק כמעט כל קורא, גם כזה שאינו יודע דבר על סין, הרי ש"עופו, ברבורי פרא" פונה בעיקר למי שכבר התאהב בספר הראשון ובמחברת עצמה. מי שלא קרא את "ברבורי פרא" עלול להתקשות להתחבר לספר ההמשך, משום שחלק גדול מן העוצמה הרגשית שלו נובע מההיכרות המוקדמת עם חייה של רונג ג'אנג ועם גורלה של משפחתה.

אין כאן את הדרמה הגדולה של מהפכת התרבות או של הרעב הגדול בסין. במקום זאת יש סיפור שקט יותר, אינטימי יותר, על אישה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים מבלי לאבד את הקשר לעברה. עבורי, דווקא משום שקראתי את "ברבורי פרא", היה מרתק לגלות כיצד התפתחה כסופרת וכחוקרת, וכיצד המשיכה לעסוק בסין גם כאשר חיה אלפי קילומטרים ממנה.

זו גם הסיבה שניתן לדעתי להתייחס אל שני הספרים כאל יצירה אחת. הראשון מספר כיצד רונג ג'אנג הצליחה לצאת מסין, והשני מספר כיצד למרות הכול, סין מעולם לא יצאה ממנה.

אני ממליץ על "ברבורי פרא" לכל מי שיש לו ענין בסין, בהיסטוריה שלה ובספרים העוסקים בנפש האדם. כל מי שאהב את ברבורי פרא, כדאי שימשיך לספר הזה לאחר מכן.

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

יש ספרים שמספרים את סיפור חייו של אדם, ויש ספרים שמספרים את סיפורו של עולם שלם. העולם של אתמול של סטפן צווייג, הוא גם זה וגם זה.

צווייג לוקח אותנו אל וינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עולם שנראה אז יציב, בטוח בעצמו, משוכנע בקדמה. עולם של תרבות, של מוסיקה, של ספרות. עולם שבו נדמה היה שהעתיד רק ילך וישתפר. אך כל זה עומד להיעלם.

אחד הדברים המעניינים ביותר בספר הוא שצווייג אינו מתמסר רק לנוסטלגיה. יש בו גם מבט ביקורתי חד. הוא אינו מהסס להאיר את הפגמים של אותו עולם "נאור", במיוחד בכל הנוגע למערכת החינוך שבה גדל.

כשהוא מתאר את שנות לימודיו בתיכון, התחושה כמעט חונקת. מדובר במערכת נוקשה, היררכית, כזו שמקדשת שינון על פני סקרנות. המורים אינם מעודדים חשיבה עצמאית אלא דווקא מגבילים אותה. התלמידים נדרשים להתאים את עצמם לתבניות קבועות, והיצירתיות, זו שהייתה יכולה להצמיח דור שלם של יוצרים, נדחקת לשוליים במקרה הטוב או מדוכאת לחלוטין במקרה הפחות טוב.

יש משהו מפתיע בביקורת הזאת. דווקא מתוך אותה וינה שנחשבה לאחד ממרכזי התרבות הגדולים של אירופה, מצטיירת מערכת חינוך שמתקשה להכיל רוח חופשית. אולי זה גם אחד ההסברים לפרדוקס הגדול של התקופה: תרבות עשירה ומבריקה, לצד מבנים חברתיים נוקשים ומגבילים.

אני חייב להודות כי הפרק הזה שבו הוא כותב על מערכת החינוך, נגע בי במיוחד. וכאן בא גילוי נאות: השנים שבהן הייתי בתיכון לא היו פשוטות עבורי (בלשון המעטה), ולכן היה לי קל מאוד להזדהות עם התחושה שצווייג מתאר: התחושה של מערכת שמבקשת ליישר, לצמצם, לעיתים אפילו להשתיק ובכלל לא לראות את האדם שמאחורי התלמיד. צוויג החזיר אותי שנים רבות לאחור אל השנים הקשות שלי בתיכון, אך יש משהו כמעט מנחם בגילוי הזה שגם אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20 הרגיש כך, ושהדרך שלו אל הכתיבה עברה דווקא דרך ההתנגשות עם המסגרת.

בתוך העולם הזה פוגש צווייג גם דמויות מפתח, ואחת הבולטות שבהן היא דמותו של בנימין זאב הרצל. המפגש עם הרצל אינו רק אנקדוטה ביוגרפית, הוא מציג רגע מרתק שבו אינטלקטואלים יהודים באירופה מתחילים להתמודד עם שאלות של זהות, לאומיות ועתיד. צווייג מתאר את הרצל כדמות כריזמטית, כמעט גדולה מן החיים, אך גם כמי שמייצג תפנית דרמטית בתולדות היהודים באירופה. וככל שמתקדמים בספר, מתברר עד כמה התחושה הזאת הייתה מוצדקת.

מלחמת העולם הראשונה שוברת את האשליה. העולם הישן מתחיל להתפורר, ומה שנראה כמציאות יציבה מתגלה כמשהו שברירי מאוד. בהמשך, עם עליית הנאציזם, הקריסה כבר מלאה. צווייג, שהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות האירופית, מוצא את עצמו פליט, אדם ללא בית וללא שורשים ברורים.

אבל אולי מה שהופך את הספר לכל כך חזק הוא לא רק הסיפור ההיסטורי, אלא גם הידיעה באיזה רגע הוא נכתב. צווייג סיים את הספר זמן קצר לפני שהוא ואשתו שמו קץ לחייהם. לא מצאתי בספר רמז לעתיד לקרות, אבל קשה שלא לחוש שהוא נכתב מתוך תודעה של פרידה. לא רק פרידה מעולם שנעלם, אלא גם פרידה אישית, שקטה מאוד.

קראתי במהלך השנים לא מעט מספריו של צווייג, ורובם נוגעים בנפש האדם, ביצרים, בפחדים, ברגעים הקטנים שבהם אדם נבחן מול עצמו. דווקא משום כך, העולם של אתמול הוא ספר שונה. אין כאן עלילה במובן הרגיל, אלא מבט רחב, כמעט היסטורי, על תקופה שלמה. ובכל זאת, גם כאן ניכרת אותה רגישות אנושית עמוקה, אותה יכולת נדירה שלו להבין בני אדם, רק שהפעם, האדם שהוא מתבונן בו זה הוא עצמו, ובמקביל להתבוננות בעולם שבו הוא חי.

אין לי ספק כי עוד אשוב לקרוא בספר הזה פרקים נבחרים.