“שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם.
מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות הקיום האנושי ולסבל הכרוך בו.
במהלך הקריאה הרגשתי כמו מהופנט שורה אחרי שורה יוצר המחבר ספר שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה אינטנסיבית מהירה חסרת רחמים שגורמת לקורא להרגיש שהוא על רכבת הרים.
את הספר תרגמה מגרמנית רחל בר-חיים.
מומלץ מאוד.”

“ספר אינפנטילי ופלצני ברמות-על. הגעתי אליו כי אני אוהבת את גלן גולד, פסנתרן גאון שהעניק לי הרבה רגעי אושר - עבורי זו ברכה לחיות בעולם שבו פעלו גולד ובאך הגאונים. אבל הספר הזה משתמש בגולד כדי לתאר כיצד אמן בעל כשרון אדיר מרעיל את סביבותיו, רק משום שאיש אינו יכול להתחרות בו. בעיני זה לא ספר על אמנות טהורה, או על האומן האולטימטבי או כל חרטה דומה, זה ספר על קנאה מהסוג שמלאני קליין תיארה בתור envy, שמקבלת איזה טוויסט. בקנאה קליניאית רגילה, המקנא הורס את מושא קנאתו מתוך מחשבה ש'אם לא יהיה לי גם לך לא יהיה'. ואילו כאן ההרס מופנה בעיקר כלפי העצמי, נוסח'אם לא יהיה לי אז אני לא אהיה'. כאן עושים לקנאה הרבה כבוד, כאילו מדובר בהישג אישיותי יוצא דופן שבני אדם רגילים אינם מסוגלים להתרומם אליו. כמובן שגם אין עלילה כי עלילה זה לא מספיק מנוכר בשביל הרמה האינטלקטואלית של הטקסט. קשה להאמין אבל חוץ משנאה וקנאה הספר מטוהר כמעט לחלוטין מכל רגש חי. שוב ושוב חוזרים אותם תיאורים של אותה הרסנות ופגיעה עצמית, אותו תיעוב, ואותה בחילה. מה לאמר, לבריאות למי שזו הדיאטה הספרותית שלו.”

“המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנגן את היצירה בצורה כל כך מושלמת עד כי הוא מאבד כול עניין בנגינה, מתבוסס כל שארית חייו בתחושה של תבוסה חמוצה.
את "הטובע" כותב ברנהרד כסוג של וריאציות, ללא פרקים, ללא משפטים סדורים, אלא חזרה אינסופית על ארבעה חמישה מוטיבים מרכזיים, כאשר בכול חזרה על מוטיב הוא מוסיף עוד איזושהי וריאציה, חושף עוד פרט מחייו האומללים של גיבור הספר ורטהיימר, ידיד נעוריו של המחבר, אשר גלן גולד העניק לו בבוטות אופיינית את הכינוי "הטובע", בתקופת לימודיהם המשותפים אצל הורוביץ.
לא זכור לי שקראתי אי פעם סופר אשר מתייחס בכל כך הרבה תיעוב ובוז למדינה שבה הוא נולד וחי. ברנהרד סולד כמעט מכול דבר בחברה האוסטרית, הפונדקים מלוכלכים, האוכל ברכבות מחריד, האנשים חונקים אותך בטמטומם "והוא מוכרח להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילו, אם אינו רוצה להיות כאחד האזרחים המטומטמים, חולה רוח כשאר אנשי זלצבורג שממיתים בטמטומם כל דבר שעדיין לא דומה להם". לעתים אף היה לי נדמה שפגשתי את אביו הרוחני של בני ציפר.
מומלץ להאזין ל"וריאציות גולדברג" בביצועו של גלן גולד לפני או תוך כדי הקריאה בספר. זה בהחלט נותן איזושהי פרספקטיבה אחרת לכל ההשתפכויות של ברנהרד על גאונותו של גולד. ובכלל מי שחובב מוסיקה, ובוודאי מי שעוסק במוסיקה, ימצא בספר הזה התבוננות חדשנית ומעניינת על עולמם של אמני הפסנתר ועל עולמם של אמנים בכלל. ורטהיימר, גיבורו הטרגי של הרומן, בוחר להתכחש לייעודו ולכשרונו, אך נרדף כל חייו על ידי בחירה זו. האם יכול היה בכלל לבחור אחרת?”

“עשרות פעמים ניסיתי להכין קובה אורז. עד היום, למרות שבדרך כלל זה מצליח לי, אני בעצם מנסה. בכל פעם אני עושה משהו קצת אחרת, אני מחליפה מטחנה, אני מנסה סוג אחר של אורז, מערבבת בין סוגים, מוסיפה יותר בשר לתערובת, קצת פחות שמן, הרבה בהרת, בכל פעם זה משהו קצת אחר ולמרות שאני כבר מבינה למה דודה שלי התכוונה כשהיא אמרה "תוסיפי מים עד שתרגישי את הבצק", למרות זאת, עדיין בכל פעם שהבן שלי ניגש לסיר יש סקרנות על הפנים שלו, כי הוא לא בטוח איזה טעם יהיה לזה ונדמה לי שעבורו ההפתעה הזאת הפכה להיות חלק מההנאה.

הסיפור הזה מסופר ככה. הסיפור שמסופר שוב ושוב ושוב, כשהניואנסים המשתנים לא הפסיקו להפתיע ולרתק אותי, הוא על שלושה חברים, פסנתרנים, שנפגשו כשהיו שלושה צעירים אמביציוזיים שרוצים להיות נגני פסנתר וירטואוזיים והמפגש ביניהם שינה את חייהם. לשלושתם יש מספיק זמן ומספיק כסף כדי להיות אומללים והם מבוססים בה, באומללות הזאת, כל אחד בדרכו.

וכמו שיש אנשים ששמים מוזיקה ברקע כשהם מנסים להתרכז, ככה הסיפור הזה איפשר לי לחשוב על החלומות שיש לי ועל אלה שהיו ואיך נפרדתי מחלקם ולמה, וגם על החלומות של הילדים שלי, על מה משפיע עליהם, על איך זה להיות האחות הקטנה של מי שהיכולות הקוגנטיביות האובייקטיביות שלו הן פנומנליות, האם בהכרח תחשבי שאת לא מספיק טובה או מטומטמת, או עד כמה יכולה תחושת האושר שלי להשתנות, האם היא לא חלק אינהרנטי מהאישיות שלי, אולי לא מחשבות שנמצאות ברומו של עולם, אולי דוקא כאלה שנמצאות בבסיסם של חיים.”