זו בעיה מבחינתי להעניק לספר של אגאתה כריסטי פחות מחמישה כוכבים מנצנצים...

הפעם כוכבת הספר היא לכאורה מיס מארפל הקשישה, וזהו הספר הראשון של כריסטי שאני קורא בכיכובה..
האמת שכתבתי "לכאורה" לא סתם כי די הופתעתי לגלות שמיס מארפל, לפחות בכרך זה, היא דמות אחת מכמה דמויות מעניינות שמאכלסות את הספר ומגיחה לרחרח פה ושם עד שלקראת הסוף, כצפוי יש לומר, היא פותרת את תעלומת הרצח. אגב, יוער כי ספר זה הוא השנ

#
משולש רומנטי-אירוטי שקודקודיו הם גבר, אשה ורובוט עוד לא קראתי. רוב סיפורי הרובוטים שקראתי היו למעשה סיפורים אנושיים, אבל רובוט "מאוהב" באשה לא היה ביניהם. גם כשהרובוטים לא צייתו לחוקי הרובוטיקה של אסימוב (נגיד "מלחמת הרובוטים" של וילסון או "טיק טוק" של סלדק) היה ברור שהם נוצרו לשירות בני האדם, ולא ההיפך, עם כל הכבוד למכונה. ניסיון לבחון את מותר המכונה על האדם קראתי כאן לראשונה.

צ'ארלי פרנד ה

זו הייתה חנות ספרים של פעם ללא כל ספק, שמה "רובינזון" בנחלת בנימין. ערמות של ספרים חדשים וספרי יד שנייה בכל מקום אפשרי ומדפים עמוסים "בממתק" שאני הכי אוהבת..
שלפתי מאחד המדפים את "דברי מתיקה" של מקיואן ושאלתי כמה הספר של איאן עולה? המוכר אמר "מקיואן" ! אמרתי שמשום מה לא מסתדר לי להגות אותו. ואז כמו תסריט ידוע במקרים שכאלה הוא ביקש שאומר מאסצ'וסט .הרי בלי שום בעיה ניגנתי מעל שפתי במומחיות את ה

אני מודיעה לכם חגיגית שאני הולכת לתבוע את מישהו על הולכת שולל, וכפי הנראה תהיה זו הוצאת הספרים מ. מזרחי, נוחה עדן, עם התרגומים הקלוקלים, הפונטים האיומים וכל מה שגרם לי לחשוב שכריסטי היא פחות כריסטי מכפי שהיא באמת.

כבר מזמן הודעתי, כי גאונית בלשית כמו אגת'ה, יקירתי, לא באה לעולם ולא תהיה בעולם (כפי הנראה אף פעם), ובכל זאת, תמיד טרחתי לציין כי לעומת התעלומות המסובכות, החכמות, המיוחדות והמקוריות

היא קצת מעצבנת, הגיבורה של הסיפור הזה, ונראה כאילו למקיואן לא כל כך אכפת, כלומר, הוא לא עושה שום מאמץ על מנת שאחבב אותה. וכשיש כזאת גיבורה, אז למה לקרוא עליה, כלומר, את מי מעניין מה יקרה לה? שתחיה, שתמות, שתעשה מה שבא לה, הרי לא באמת היה אכפת לי ממנה.

המשכתי, כי חיכיתי לטוויסט, לסצינה שתחולל את השינוי, הטריק הזה שמקיואן יודע לעשות ושגורם לי לראות את העולם אחרת. אז חיכיתי...

במקום זה קרה משהו

חשבתם פעם על פרסים ספרותיים? אני חשבתי עליהם בכל פעם שנגרם לי מפח נפש, אחרי קריאה של ספר שזכה בפרס יוקרתי. אני לא יכולה לומר - אם כי כבר שמעתי מישהו שאומר ולא פעם אחת - שכל זוכי פרס כזה או אחר הם גרועים. אבל אפשר לומר בזהירות שיש פרסים שנסתר מבינתי ההיגיון הטמון מאחורי בחירתם. למשל פרס נובל לספרות, ש-18 חברי ועדת הפרס ממונים לכל חייהם. עדיף להם ספר שאינו קריא מדי, שהסופר מייצג את מדינתו, ויש בו י

טובת הילד, או טובת השופטת?

יש קולנוע אחר, שרעייתי ואני אוהבים ללכת אליו, הוא שוכן במבנה מחודש של קולנוע ישן מאוד, בו פוגשים בעיקר אנשים מבוגרים, שעדיין חשוב להם להרגיש את טעם הקולנוע השכונתי של פעם.

טובת הילד, הסרט שהוקרן בקולנוע השכונתי, מבוסס על הספר של איאן מקיואן, הוא סרט רגיש, יפה ונוגע, המצליח להציב תמונות חיים ודילמות מורכבות. הוא נגע וטלטל אותנו, כמי שחצינו, או שאוטוטו חוצים את קו ה

כשסופר מחליט לכתוב בגוף ראשון דמות שאינה ממינו - סופר על אשה, סופרת על גבר - רצוי שתהיה לו סיבה טובה לעשות זאת, פרט לגימיק, כי הרבה פעמים כשקוראים ספר כזה מרגישים צרימה (אני הרגשתי צרימה כזאת ב"מאדם בובארי" שלא נכתב בגוף ראשון, אבל דמות האשה שם היתה צורמת לטעמי). הספר הזה כתוב בגוף ראשון של אשה, ולא רק שלסופר היתה סיבה טובה מאד לעשות זאת - סיבה שמתבררת רק בסוף - הוא גם הצליח, לטעמי, להיכנס מתחת לע

הספר סובל מהפרעה דו-קוטבית, או ביפולארית, או מניה דיפרסיה במונחי העבר (לתשומת לבה של אוקי חביבתנו הממונה על תחום הנפש בסימניה). וכל כך למה? כי מצד אחד זהו ספר מבריק, מזרקת אינטלקט, נוצץ כיהלום או ככדור האווילי ההוא שתלוי בדיסקוטק (נוחו עדן), דואה על ענן של משפטים מפוארים, המסתבכים זה בזה, רודפים זה את זה, משתפכים, קוצפים, זורמים, מושלמים, בקיצור, סופר (בחולם) סופר-(בשורוק) על. ומצד שני, כל ההדר הט