"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."

אמת. מילה חזקה. כיף להשתמש בה. יומרנית משהו, כן, ומלאת ביטחון בצדקת הדרך. במיוחד כשהיא מיודעת. האמת. לאמור, אמת אחת ויחידה, אמת אחת ולא שתיים. האמת, רק האמת וכל האמת.
האמת? אני לא קונה את זה. יש לי אמיתות משלי.

"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."

זה לא מה שקורה, למען האמת. ב144 קומות אנשים מתים בגלל השקרים. שקרי הבסיס ואז שקרי הליבה, שקרים אלמנטריים ושקרים למתקדמים, אבל אלה שמגיעים לאמת - החבר'ה הטובים, אתם יודעים - הם שורדים. בניגוד לכל הסיכויים.
חבר'ה טובים וחבר'ה רעים, אגב, הולכים יופי עם שקרים ואמיתות. זה דיכוטומי ופשוט ונעים. אנחנו לא קוראים ספר מתח דיסטופי בשביל דמויות מורכבות או מצבים מורכבים. אז יש לנו את אלה שגילו את הסוד, או חושבים שהם גילו אותו; ויש לנו את הבחור הרע ממחלקת טכנולוגיה (טכנולוגיה זה רע) שינסה לשלוח את כולם החוצה.
החוצה: מחוץ לממגורה. החוצה: אל מעלָקרקע, אל האוויר הרעיל, אל המוות הבטוח.
והבחור הזה הוא רע עד לשד עצמותיו, וזה בסדר... יש דברים כאלה. אבל הוא גם שטוח כמו פלקט שנדרס, וזה לא בסדר. כי אין גברים כאלה.
יש לי ספר על המדף (אחד מהחבר'ה הטובים). "הסנאט ימליץ ויאשר". יש שם נשיא שיגרום לכם להתגעגע לפֶּרֶס, שהביא למותו של אדם נפלא; אחד מהחבר'ה הרעים. אבל בשלושה עמודים הסופר הצליח לגרום לי לראות את העולם דרך עיניו שלו. להבין אותו, גם אם לא להזדהות.
זה קשה, נכון. ולא נפוץ כל כך.
קוראים לזה איכות.

"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."

מספרים על איש אחד שהסתובב במוסקבה באוקטובר 1939 ואמר לכל מי שרצה לשמוע שהיטלר שקרן ורמאי ושהסכם מולוטוב-ריבנטרופ לא שווה את הנייר שעליו נכתב. זאת היתה הטלת ספק בכושר השיפוט של סטלין, והנ.ק.וו.ד. לקח אותו. הוא נשפט ביולי 1941, אחרי הפרת ההסכם, וקיבל עשר שנים. אומרים שכשהכניסו אותו לזינזאנה הוא עוד צעק "אבל צדקתי! צדקתי!"
ההיסטוריה והאירוניה הולכות לעתים קרובות יד ביד.
קראתי את הספר הזה בגלל משפט אחד על הכריכה האחורית: "הקיום בחוץ היה לשמועה, אחר כך למיתוס, ואז לטאבו".
ככל הנוגע לי, ככה זה יהיה.
כך תיוולד דיסטופיה. מישהו בעמדת כוח, שיעשה כל דבר כדי לא לאבד אותו.
כך תיראה דיסטופיה. כל השקרים הקטנים והגדולים, והמידור, והעוצמה הלא מעורערת של אנשים בלתי נראים.
וכך היא תצמח, מתבססת על הפחד מהלא נודע, על היעלמותם של אלה שהעזו לשאול, ועל צבעה הדהוי של האמת הטהורה, שבלתה מרוב שימוש ונראית עכשיו כמו שקר שראה ימים יפים יותר.
אני לא חושבת שהטכנולוגיה תהיה פרימיטיבית עד כדי כך. אני בהחלט חוששת שאנחנו נהיה טיפשים עד כדי כך.
העולם הבדיוני של 144 קומות ריאליסטי ומדויק. האח הגדול נשען יפה על מנגנוני ההדחקה שלנו. שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך לאמת. ולפעמים, האמת היא השקר הטוב ביותר, והאם למישהו יש עוד קלישאה על אמיתות שטרם מומשה בצורה נהדרת בספר הזה? וזאת לא היתה אמירה צינית. הקלישאות האלה באות לידי ביטוי בעלילה טובה ומהודקת, כל אחת ואחת מהן. איך אתם חושבים שנוצרות קלישאות?
זה ספר של ארבעה כוכבים. הוא טוב. הדמויות בו עמוקות בתוך מסגרת החבר'ה הטובים הנתונה, הכתיבה נעה בין תיאורים פואטיים לפתרון בעיות יעיל ומוכוון מטרה, ההתרחשויות אמינות וקצביות, וסיפורי האהבה שבין לבין משורטטים בעדינות ויופי כאלה, בחוסר תקווה כזה, שאתה רק רוצה לבכות. רק הסוף פחות קולע, לטעמי. אנא, תנו לי סוף אחד עלוב שבו הדברים לא יסתדרו באורח פלא. אני לא בררנית: שהמשאבה תתקלקל. שהבחור הרע יישאר בחיים וילטוש בנו מבטים מאיימים. שהתקרה תקרוס. שהתינוק יחלה בדלקת ריאות. שג'ולייט לא תרצה אותו. משהו?

"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."

האקדח מהכריכה האחורית אכן יורה. יש שקרים, יש אמת, ויש מת. מתים. לא מעטים. לא את כולם אנחנו מספיקים להכיר לפני שהם משתנקים לאוויר בקפל הגבעה, מדממים על מדרגות המתכת, בוערים למוות בתוך החליפה האטומה, תלויים בחגורת עור מוו המנורה.
בן אדם, אתה טוב בתיאורי מוות. אני מתכוונת, ממש טוב. אתה מתאר גופה בשלוש פסקאות, ואני מרותקת. אתה מתאר גסיסה מתמשכת בחמש, ואני קוראת את זה פעמיים. אתה מוכרח לעשות עם זה משהו. אתה צריך רק לשבת ולכתוב תיאורי מוות כל חייך. אל תהרוג גיבורים; אתה מבזבז יותר מדי זמן בבניית הדמות ובמה שעובר עליה עד לרגע האמת. לך ישר קדימה. גופות. מוות. death. אתה יודע מה לעשות.

"לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת."

יש קטע נהדר כזה עם ספרים של ארבעה כוכבים; הצרות שלך מחכות מעבר לכריכה וכל זמן שאתה קורא אתה פשוט לא רואה אותן.
יש גם קטע איום עם הספרים האלה. הן באמת מחכות. הן עומדות שם וברגע שאתה סוגר את הספר, הן פתאום מכבידות עליך שוב.

העולם בחוץ אפור עכשיו. כמו מבעד למסכי הקפטריה בקומה 2. יהיה מחר אובך נוראי. זאת היתה הביקורת הראשונה זה חודשים שכתבתי בקלות - אני שונאת, שונאת, שונאת מחסומי כתיבה. עכשיו אני צריכה לעשות יותר מדי דברים ולדבר עם יותר מדי אנשים והראש שלי פועם ומחר אני אקום מאוחר כי הייתי מוכרחה לסיים את הספר הארור שכרגע פתוח בעמוד שבע עשרה. אני אקרא אותו עד ארבע לפנות בוקר ואצטער על זה מחר. אין ספק. לא שיש לי לאן למהר; נשרתי מהלימודים, אני יכולה להרשות לעצמי את התענוג לקום בשתים עשרה. אם רק מישהו יוציא את הכלבה שלי לטיול בוקר.

חלקים מהפסקה לעיל היו אמת לאמיתה. אחרים היו שקרים. עכשיו נראה מה יהרוג אותי. אני אוהבת לשחק עם הסכנה.

****





ת'כלס, לא ממש ידעתי למה אני נכנס. מהכותרת הבומבסטית ("לא השקרים יהרגו אותך, אלא האמת") ציפיתי לסוג של דיסטופיה קלילה יחסית, אינפנטילית אפילו, בסגנון של "משחקי הרעב". משהו שיעביר לי את הכיפור הזה בלי להתרכז בכאב ראש הרגיל של הצום. את חשבון הנפש שלי אני עושה כמעט כל יום, אז בכיפור אני אולי צם, אבל מעדיף לברוח קצת, בין השאר כי מתאפשר לי. "בואו ילדים, אל תפריעו לאבא" זה משפט שיכול להישמע רק פעם אחת בשנה, לצערי.

מה שקיבלתי, אבל, זה דווקא ספר די רציני, לחלוטין לא ספר נוער במובן הרגיל שלו - כנראה שבגלל זה הוא לא נפרש לטרילוגיה כפי שמכתיב הפורמט - שלצערי לא הועיל ביותר לכאב הראש שלי אלא אף העצים אותו במקצת.

סיפור העלילה הבסיסי מעניין - בני האדם שנותרו אחרי שואה אקולוגית שטיבה אינו ברור (בכל זאת, דיסטופיה וזה) חיים במבנה ענקי (a.k.a. "הממגורה") בגובה של 144 קומות מתחת לאדמה, ובו הם מנהלים משק אוטרקי הכולל את כל סוגי הקיום הרלוונטי לחיים מסוג כזה - יש מחלקות (מכניקה, אספקה, חקלאות, טכנולוגיה וכיו"ב) ותפקידים (ראש עיר, שריף וכד'). יש גם מערכת חוקים דווקא די הגיונית - רק שאסור בתכלית האיסור לרצות לצאת החוצה. או אפילו לחשוב על זה. מי שבכל זאת מביע רצון כזה, דווקא מקבל את מבוקשו, ומוצא את עצמו במהרה בחליפת אמודאים אטומה למדי מעל לפני הקרקע, נתון למרותם של תנאים אקלימיים קיצוניים ואוויר מורעל וקטלני. יש לו רק משימה אחת - לנקות את זגוגיות עדשות המצלמות שמשדרות את ה"בחוץ" אל תוך הממגורה. אחר כך אטמי החליפה מתכלים ואותה נפש חופשיה מוצאת את מותה האלים בחנק מהגזים הרעילים שמרכיבים את האטמוספירה.

ההמשך כמעט צפוי. יש סוד גדול, מישהו חושד במשהו, מגלים משהו, פורץ משהו, מישהו מת, ואז עוד מישהו, מישהו משתלט וממנה מישהו נוסף מטעמו, טובים, רעים, אמיצים, פחדנים, דה יוז'ואל שיט. כלומר, זה נחמד והכול אבל מייגע וחסר תוחלת, קלאוסטרופובי וסתמי. מכירים את הקטע הזה שאתם קוראים איזה ספר רחב יריעה ועשרים שלושים עמודים לפני הסוף אתם עדיין באמצע העלילה ואז אתם מעיפים מבט בשלושים עמודים הדקים האלה שנותרו ואומרים לעצמכם, הו לא, אין מצב בעולם שהספר הזה יכול להיסגר בכמה עמודים, וכמובן שאז אתם מגלים שלבנאדם שכתב כנראה נמאס וכבר רצה להוציא לאור ולעזאזל עם הכול והוא באמת קשר את כל החוטים מהר מהר או לחילופין הכניס איזה to be continued לטרילוגיה המתהווה? אז הנה.

מצד שני, אני חייב להודות שזה ספר בכלל לא רע ומעניין למדי, שמעבר לקלישאה הבסיסית המובנית בכך שהוא דיסטופיה אחרי שואה אקולוגית, ומעבר לגימיק של המאה ארבעים וארבע קומות, הוא כתוב דווקא בכלל לא רע ויש בו כמה רעיונות מעניינים. מאידך, האלגוריות לעולמנו אנו מעט משומשות גם הן, ולא ממש הצלחתי לחשוב על "חיינו לאן" ועוד מוסרי השכל הראויים להילמד מספר שנקרא ביום כיפור.

לסיכום - מיועד לחובבי הז'אנר, או לאנשים שלא קראו דיסטופיה הגונה בשנתיים האחרונות ומנסים את מזלם בטריטוריה לא מוכרת.



****

רק כשהייתי בערך באמצע הספר, התבררה לי העובדה שהוא התחיל כסיפור קצר ברשת. משפורסם הסיפור היו פניות של קוראים שהתרשמו ממנו להמשכים, והאווי נענה לדרישת הקהל. הוא הוסיף לספר פרקים, עיבה קצת את הרקע, והפך את הסיפור המרשים שלו לפרק הראשון בספר. לזכותו של האווי ייאמר, שלא הרגשתי בתפרים של הסיפור, ולו לא הייתי יודעת את זה, הייתי מתייחסת אליו כאל ספר רגיל, בזכות הכתיבה הטובה, העלילה ההומוגנית והמסרים המתאימים לסוג הזה של ספרות.

זה סוג של מדע בדיוני הכתוב למבוגרים. איך יודעים? האהבה אינה עיקר, ולא הסיבה והמסובב של הכל. היא קיימת במינון לא גבוה, ונושאים אחרים חשובים לא פחות ממנה, או חשובים כמוה. הסיפור מתרחש ב"עולם" של בני אדם המתקיימים במבנה ענק בן 144 קומות הנמצא מתחת לפני הקרקע. מעל פני הקרקע אי אפשר לחיות - שריד לאיזה מלחמה שהרעילה את כדור הארץ. מפתה לקרוא לזה "דיסטופיה" אבל זה לא - הסיפור אינו עוסק כלל בעבר על פני כדור הארץ, אלא בהווה של החיים בבטן האדמה. הוא בוחן את הקיום האנושי במצב ההיפותטי של חיים ללא מרווח נשימה אחד מהשני. כבר היו ספרים שתיארו את זה, והאווי מיטיב לתאר אותו.

האווי מתאר חברה אנושית המחולקת באופן לא שווה: בעלי מעמד עתירי זכויות "שווים יותר", "נחותים" עובדים קשה ומקבלים פחות. בעלי הזכויות חיים בקומות העליונות ועוסקים במינהל יוקרתי, פשוטי העם חיים בקומות התחתונות ביותר והם פועלים פשוטים. אחת למספר דורות מתקיים מרד במקום. ומי לפי דעתכם מתקומם נגד מי? צדקתם. המרד מדוכא אחרי המון קרבנות והפיקוח של אנשי המינהל על התושבים הוא הדוק ביותר וכולל את כל הדברים שאסור לבטא בקול. אין להם פייסבוק, או אמצעי תקשורת אחרים, אז כל מה שהם לוחשים בינם לבינם יכול להביא ל"טיהורם" ולהוצאתם אל פני האדמה, למוות בטוח אם כי לא ממש מיידי.

הספר כתוב היטב, העלילה מרתקת. נכון שיש מגבלה לסופר - הוא לא יכול לעקוב אחרי התהליכים הקורים בזמן אמת. אם שחרור בורג שנתקע במציאות לוקח, נניח, חצי שעה של עבודה מפרכת, סופר שכותב על זה צריך להצליח גם לגרום לקורא להרגיש את המאמץ והזמן, אבל להתחשב בקוצר רוחו של הקורא, ולתאר את זה במשפט. היו כמה קטעים שהאווי התעכב עליהם קצת יותר מדי, אבל לא היה בהם כדי להפריע או לגרום להפחתת המתח. ומה הוא אומר? שהמלחמות המובנות בהתנהלותו של המין האנושי נובעות מרצון - בדרך כלל ללא סיכוי - של "הנחותים" לשפר את מצבם, ולהשיג לעצמם מעט מזכויות היתר שיש לבעלי הזכויות. המלחמה הזו נידונה לכישלון אבל מייצרת המון גוויות והורסת מרקם חיים. ואולי המוני המתים הם המטרה הסודית של המלחמות שהמין האנושי מתאפיין בהן? מין אמצעי יעיל לדילול אוכלוסין ולהוצאת קצת מהתוקפנות המובנית בנו? אני לא מצליחה למצוא הנחה שתשלול את זה.

משום מה חשבתי שהוא ספר נוער.
דיסטופיה, נו... העולם רעיל, שארית האנושות חיה מתחת האדמה ב"ממגורה" גדולה, מרידות, שקרים... ספרים כאלה, נו. אתם מכירים אותם.
הופתעתי כבר בעמוד הראשון. הכתיבה היתה... כבדה יותר. יפה יותר.
לא השפה הפונקציונלית, הרדודה, שמוצאים בדרך כלל בספרי דיסטופיה-לנוער. ספרים כאלה נזקקים לדימויים רק כשהם מגיעים לתאר את שיערה המנצנץ ועיניה החטובות או משהו.
(לא שאני חושבת שספרי נוער לא צריכים או יכולים להיות כתובים היטב, כן? פשוט הרבה מהם לא כתובים טוב, למרבה הצער).

עוד מאפיינים שמבדילים את הספר הזה מהז'אנר אליו חשבתי שהוא משתייך?
מעמדות ורומנטיקה.
שניהם תופסים מקום פחות מרכזי בספר ממה שציפיתי.
חשבתי שנושא הקומות יעמוד במרכז: למטה גרים דלי העם ולמעלה העשירים והחשובים.
הקונפליקט המרכזי יהיה, מן הסתם, רומן בין בחור ובחורה ממעמדות שונים.
אז לא בדיוק.
המוביליות החברתית בעולם המתואר בספר גבוהה, העניין המעמדי שולי, והרומן שעומד בלב הספר אמנם חשוב - אבל לאו דווקא לכשעצמו אלא בגלל שהוא מציב את בני הזוג בעמדות אסטרטגיות משמעותיות כך שהקשר ביניהם מניע את העלילה (בצירוף מקרים בלתי סביר בעליל, אגב).
אמנם הספר מרפרר במפורש לרומאו ויוליה (שמה של גיבורת הספר הוא ג'ולייט, נחשו על שם מי), אבל מי שמצפה לסיפור רומאו ויוליה - הגירסה הדיסטופית - צפוי לאכזבה קשה.

אז כן, הופתעתי, וההפתעה יוצרת סקרנות והסקרנות הופכת דף אחר דף...
עד הסוף.
ואז... תהיתי עם מה, בעצם נשארתי בסוף.
הספר לא רע, בסך הכל.
אבל בעצם, סיפור המסגרת לא מספיק ברור.
השקרים שנחשפים לא מספיק גדולים ומשמעותיים, והמוטיבציה ליצור אותם לא לגמרי ברורה.
הספר נולד בתור נובלה שהסופר המשיך והמשיך לטובת הקוראים הנלהבים באינטרנט.
לטעמי, החלק הראשון של הספר שהוא לא רע בכלל בתור נובלה, לא קשור במהודק מספיק להמשך, ובהמשך נשאר משהו מאווירת הסיפור הקצר בכך שהרקע לעולם הדיסטופי ולשקרים בהם חיים אנשי הממגורה נשאר קצת מעומעם, נותן מרחב לדמיון, מה שהיה יכול לעבוד טוב בסיפור קצר, אבל עובד פחות טוב כשכל שאר פרטי העלילה כן מסופרים באריכות ובפירוט.
חוץ מזה, היו לי השגות מסויימות על ההיתכנות הטכנולוגית של דברים שתוארו בספר (דיבור במכשיר קשר תוך כדי צלילה לעומק? אפשרי?) אבל אני, בניגוד לג'ולייט גיבורת הספר, מבינה מעט מאוד בטכנולוגיה, אז שיהיה.
בסופו של דבר, נשארתי עם ספר די בינוני שנקרא בהנאה אך בלי להותיר אחריו משקע.

אם לסכם בקצרה - דיסטופיה אופטימית.
144 הקומות מרכיבות את הממגורה - מבנה מבוצר ומוגן הקבור עמוק מתחת לפני האדמה ומגן על יושביו מפני החוץ - עולם חרב ומורעל שבני אדם אינם יכולים לשרוד בו. מאות יושבי הממגורה מחולקים לקומות השונות ולכל אחד מהם יש תפקיד ומקצוע שהוא מזוהה עמו. עמל רב וזהירות אפשרו את הקיום בממגורה במהלך מאות שנים. אפשר לראות את החוץ המאיים רק מן הקומה העליונה - משם משתקף עולם אפור ואפלולי, רק סופות חול מאיימות משנות את פניו. הכוכבים הם רק שמועה. מפעם לפעם מגורש אחד מיושבי הממגורה החוצה - זה עונש חמור על מעשה חמור: הבעת רצון לצאת החוצה. המגורשים נדרשים לנקות את חיישני הממגורה, עדשות המצלמות שמשדרות ליושבי הממגורה את מראה החוץ. כדי להמתיק מעט את המוות הוודאי נשלחים המנקים המיועדים אל מותם לבושים בחליפת מגן שאמורה לאפשר להם לפחות כמה דקות חיים בחוץ. ככל שעובר פרק זמן ארוך יותר מאז הניקוי האחרון העדשות מתכסות בזוהמה והראות מטושטשת, לכן כשמגיע היום ונשלח מישהו לנקות (ובסופו של דבר - אל מותו) שובתת המלאכה בממגורה, יום חג וחופשה, רבים עולים במעלה המדרגות אל הקפטריה שבקומות העליונות כדי לצפות בעולם מבעד לחיישנים המנוקים.
לאט לאט תגלה שהדברים אינם פשוטים כל כך ואינם חד משמעיים - יש החפצים להסתיר דברים מפני יושבי הממגורה. מה היו הגורמים למרד שכמעט החריב את הממגורה דורות אחדים קודם לכן? מי בנה את הממגורה ומדוע? מה גרם להרס העולם? האם יש שורדים נוספים?
אחת הדמויות המרכזיות בספר היא ג'ולייט, מכונאית מוכשרת מהקומות התחתונות, אחת מאלה שמתייחסים אליהם בדרך כלל בבוז ובביטול.
ספר יפה לאוהבי הז'אנר. עורר מחשבה ומעלה זיכרונות על ספרים אחרים (מערות הפלדה?)
עובדה נוספת ומעניינת בקשר לספר הזה היא שזה ספר שהתחיל כסיפור שפורסם באינטרנט, פותח והתגלגל בעידוד של קוראים רבים ובהכוונתם. רק לאחר שהושלם כספר במרשתת, הודפס גם על נייר, או כמו שהיו ודאי אומרים בממגורה: הודפס על נייר בשווי משכורת של שנתיים...

ספר מקורי, שונה, מעניין ובעיקר מעורר מחשבה... כזה שהעסיק את מחשבותיי ימים רבים לאחר שסיימתי לקרוא אותו.
הספר מתאר דיסטופיה פוסט-אפוקליפטית המתרחשת כמה מאות שנים לאחר חורבן כדור הארץ בשואה גרעינית. עיקר העלילה מתרחשת בתוך מבנה תת-קרקעי גלילי בן 144 קומות שבו מתנהלים חייהם של השורדים במשך מאות שנים תחת "אמנה" קשוחה. המבנה החברתי-שלטוני הוא היררכי כאשר ההנהלה שוכנת בקומה העליונה ואילו מחלקות העבודה השחורה שוכנות בקומות התחתונות. מהקומה העליונה ניתן לצפות דרך טלסקופים במתרחש במעל-הקרקע. האנשים שלא צייתו לאמנה נשלחים החוצה למותם באוויר המורעל כשבדרך הם מתבקשים לנקות את עיניות הטלסקופים מהאבק שהצטבר, כך שלגזר דין מוות הם קוראים "ניקוי". אלא שבכל כמה דורות קמים האידיאליסטים שאינם מסתפקים בחיים השלווים וחותרים לדעת את האמת שמאחורי ה"אמנה" ואז מתחיל האקשן...

הספר מחולק לחמישה חלקים. החלק הראשון נכתב כנובלה שפורסמה באמזון, עוררה התלהבות רבה ובקשות להמשך וכך נוצר הספר. לחלק הראשון יש עלילה וגיבורים משלו, כך גם לחלק השני ואילו שלושת החלקים הבאים מהווים רצף עלילתי אחד. ברעיונות הפילוסופיים שלו הספר מזכיר את "1984" ו"עולם חדש מופלא" אבל הוא הולך רחוק יותר, הוא גם הזכיר לי את הסוציאליזם-קומוניזם שהתחילו כרעיונות חברתיים מתקדמים והפכו כלי-שרת בידי דיקטטורות רצחניות.
הדבר היחיד שמעט צרם לי בספר הוא חוסר הדמיון הטכנולוגי – הספר נכתב ב-2012 והעלילה מתרחשת בעוד כמה מאות שנים אבל הטכנולוגיה היא מאד 1999 (שרתים, מסופים, מכשירי קשר... אפילו סמרטפונים אין שם), אבל זה באמת פרט שולי.

לסיום: נשארו מעט תחומי עניין משותפים בייני כיום ובין הנער שהייתי בגיל 15: חלק מהמוסיקה, הספורט וגם מדע בדיוני. אי-אז בסוף הסבנטיס אחרי הכדורסל, שיעורים, בנות וקולנוע, הייתי מסתגר בחדר עם אחד מספריהם של ארתור סי. קלארק, סטניסלב לם, פיליפ פארמר, פדריק פול ואחרים ו"טס" למקומות וזמנים אחרים, עמוק אל תוך הלילה. כאז גם היום גילוי של ספר מד"ב מקורי ומעניין הוא מעין חגיגה בשבילי... וזה בדיוק מה שקרה לי עם "144 קומות" של יו האווי.

ספר מדע בדיוני עתידני ואפוקליפטי.
הסיפור מתרחש במבנה תת קרקעי, מבנה שבו 144 קומות והוא מכיל אולי אלפי אנשים (או יותר) ובעצם עולם שלם.
מחוץ למבנה נמצא העולם שבחוץ, עולם רעיל שאין אפשרות לצאת אליו ולשרוד בו. הקשר היחיד לשממה שבחוץ הוא חיישנים או מצלמות שמקרינים את השממה לחלון/מסך בקומה העליונה במבנה.
הספר מתאר חברה עם חוקים וכללים, היררכיה ויחסים בין אנשים וקבוצות. בין השריף ואנשי החוק, אנשי מחלקת הטכנולוגיה, אנשי האספקה, אנשי המחלקה המכנית, הסבלים והשליחים ששומרים על קשר בין הקומות לאורך כל המבנה, ועוד. את הסודות ואת מה שמעל ומה שמתחת לפני השטח.
לאורך כל הסיפור מרחפת ברקע ההיסטוריה של העולם המסויים הזה, היסטוריה של מרידות אחת לכמה עשרות או מאות שנים, כשהמרד מוביל להרס ולסכנה לכלל ולהרג של רבים.
ספר נחמד ומעניין

נתקלתי בעותק הדיגיטלי של הספר בקינדל בשם Wool כאשר הספר הראשון בסדרה (צמר) היה בחינם. לאחר מכן שילמתי על השני וקראתי אותו ונעצרתי שם.
כיוון שהספר הראשון הדיגיטלי לא עלה לי והוא לא רע, נתתי לו 5 כוכבים בקינדל. אבל, אם הייתי קונה אותו, כנראה היה מקבל 3 כוכבים. הספר השני לא שווה קריאה.

לא ברור לי האם 144 קומות הוא חיבור של כל ספרי Wool הדיגיטליים או רק הראשון, כך שאינני יודע האם קראתי את כולו. לכן, רק אומר שאחרי Wool 2 שהיה כל כך משעמם ולא קורה בו דבר פרט לירידה במדרגות, לא המשכתי בקריאת הסידרה.

עולם אפוקליפטי רעיל והרוס, אנשים חיים מתחת לאדמה במבנה עצום המכיל את כל שנדרש להתקיים בסוג של הרמוניה מעוותת, פיר עצום של מדרגות ברזל שמקיים סביבו עולם של אנשים קשוחים עם סרבלים, גנרטורים ואוויר ממוחזר. כל קומה (או לייתר דיוק מקבץ קומות) תפקיד במכונה הגדולה הזו, טכנאים, טכנולוגים, סבלים שמתרוצצים בין הקומות, חוות המגדלות אוכל וכמובן שריף וראש העיר. מזה דורות העולם האמיתי, המאובק והאפרורי, משתקף מתוך מסכים שהם יכולים לצפות בהם, לעולם לא ביקר אדם בעולם האמיתי שיוכל לחזור ולספר עליו.
בשביל לקיים את החיים נדרש סדר שלא מאפשר לאנשים לשאול שאלות רבות מדיי, או אף להביע תקווה לעולם טוב יותר, מי שנתפס ברצונו לצאת לעולם מגלים אותו למוות. אנשים הולכים בתלם מתוך פחד ואמונה שזה כל מה שיש.

אהבתי את הרעיון של הספר, עד כמה שהעולם נראה בדיוני אפשר למצוא מקבילות רבות לעולם שבו אנו חיים, הסדר עלפיו אנשים הולכים בתלם, האם הולכים כי רוצים או מתוך פחד, מה יש מחוץ לעולם שבנינו סביבנו ולא במושגים חוצניים, אלא במושגי יום יום. מה יקרה אם ננפץ אותו האם נגיע לאבדון או נגאל את עצמנו.
בקיצור ספר ששווה לחשוב עליו.