ספרים, סופרים וחברים

מודה, לא נפל לי האסימון, הטלקארד, הסים קארד ואפילו לא ה-eSim.
הקריאה השאירה בי רושם דל אם כי היו רגעים לא רעים בכלל. ספר מוזר, כתוב מוזר, בנוי מוזר, אלגורי? ילד לא מפותח לפרקים כתב אותו ולפרקים נער מפותח מחשבתית בהחלט.

טוב, אתחיל מהתחלה אני מניח על מנת שלא לכתוב ביקורת כפי שהספר כתוב, מפוזר וגחמני. הספר פורסם ב-1909 על ידי רוברט ואלזר שבעצמו חי כנראה חיים לא פשוטים וסיים חייו בבית משוגעים. ראיתי שיש המגדירים את הספר כיצירת מופת ששינו את פני הספרות המודרנית. את זה דווקא אני יכול להבין, הספר בהחלט יכול היה להיות נקודה מכוננת באופן הכתיבה עד אז. הספר, שנכתב כיומן אישי בגוף ראשון, זכה להערצה מסתבר כמו פרנץ קפקא, ואלטר בנימין ותומאס מאן, ומאז שנות השבעים, לאחר מותו של ואלזר דווקא הוא נחשב לאחד הרומנים המשפיעים והחידתיים ביותר של המאה ה-20.

הרומן האירופי הקלאסי של המאה ה-19 התעסק לא מעט בחניכה, סיפורו של צעיר היוצא אל העולם כדי להגשים את עצמו, לצבור נכסים, מעמד ודעת. ואלזר הופך את המבנה הזה על פיו באופן רדיקלי.
יאקוב פון גונטן, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, בורח מביתו ומתגייס מרצונו החופשי לסוג של פנימייה למשרתים ראשיים. הפנימייה מוזרה ודועכת ומטרתה ומטרתו הלא ברורה של יאקוב עצמו, היא הפוכה לחלוטין מכל שאיפה מודרנית: "כאן מחנכים אותנו להיות קטנים, עד כדי אפסות."
השיעורים במכון חוזרים על עצמם באובססיביות, חוקי הבית נוקשים אך חסרי תוחלת, ומנהל המכון, נראה כענק מאיים אך מרושש כלכלית ונפשית. יאקוב אינו שואף לטפס בסולם החברתי, אלא דווקא לרדת לתחתיתו.
יאקוב נשמע כמו העתק של ואלזר, דמות מוזרה ולא הגיונית שכן הוא מחליף את הוויתו ממשפט למשפט והופך לדמות לא ברורה כנראה בכוונת מכוון. הוא מתנשא אך בו זמנית משתוקק להשפלה מעין אופי שנע בין סאדיסט למזוכיסט. לעיתים הוא אינטלקטואל חריף ולעיתים מדבר כילד בן 4 ודוחה כל השכלה או ערך מעליו; הוא מנתח את סובביו בריאליזם אכזרי אך תופס את המציאות כחלום מתמשך.

הפרדוקס המרכזי באישיותו הוא החירות שבצייתנות. עבור יאקוב, הוויתור המוחלט על האגו, על השאיפות ועל הרצון החופשי הוא הדרך היחידה להשתחרר מהתביעות המעיקות של החברה הבורגנית המודרנית. הוא רוצה להיות "אפס עגול ומקסים", משום שאפס אינו יכול להיכשל, אינו יכול להישבר, ואינו מחויב לדבר. כאן דווקא מצאתי עניין בספר שכן ואלזר עצמו עשה בהמשך חייו בדיוק את זה: הפך לאפס במוסד ששולט בו לחלוטין ואני לא אתפלא אם רצה זאת בעצמו ולא רק נכפה עליו.

הכתיבה בספר מתאפיינת לכאורה בטון קליל, כמעט ילדותי, רווי אירוניה עצמית והומור דק, העומד בניגוד מוחלט לתהומות הקיומיים שהוא מגרד.
הפנימייה מקום מפחיד כשלעצמו לקורא אולי אבל למתגורר שם היא מיקרוקוסמוס של האנטי-מודרניות. היא מנותקת מהעולם שבחוץ והופכת למרחב מופשט ספק-ריאליסטי ספק-אלגורי, שבו הזמן קופא מלכת.

אני יכול להבין מדוע הספר השפיע עמוקות כל כך על פרנץ קפקא שכן הבדידות, הניכור ושאר האווירה בהחלט יכולה להיות המבשרת הישירה של "הטירה" או "המשפט". אלא שאצל קפקא, הגיבור נאבק במערכת בירוקרטית אטומה ומנסה לפענח אותה בשעה שאצל ואלזר, יאקוב מתמסר אליה באהבה ובלעג בו-זמנית.

במבט היסטורי, הספר פורסם ערב מלחמת העולם הראשונה. בעידן שבו אירופה דהרה לקראת תיעוש מוגבר, לאומנות תוקפנית ופולחן של כוח, יאקוב פון גונטן מציע מניפסט שקט של פסיביות קיצונית – סירוב מוחלט להשתתף במשחק הכוחות ההיסטורי.

הציון שלי: 6/10
למה רק 6? לא בגלל התוכן אלא יותר בשל הכתיבה, החלקים שאתה צריך להשלים בעצמך ובדיעבד על מנת להבין את הספר ובעיקר העובדה שנשארתי עם טעם מר וחוסר חשק לקרוא עוד ואלזר ואני עדיין לא מבין מדוע. אולי בעוד חודש אדע....

על ספרו של יונתן אדירי, "האירוע הסתיים"

"האירוע הסתיים" אינו רק ספר עיון; הוא תמרור אזהרה בוהק ומצפן אנושי בעידן של שינויים מואצים. יונתן אדירי מגיש לקוראיו יצירה חדה, מרתקת ומבוססת נתונים, המצליחה לפצח את אחת הדילמות הגדולות של זמננו: כיצד אנו מסתגלים לעולם שנמצא בשיפור מתמיד, אך גם על סף אובדן שליטה?

אדירי מציג גישה מקורית ומרעננת למושג ה"שיפור המתמיד". עבורו, זהו אינו תהליך ליניארי רגוע, אלא אבולוציה סוערת – סוג של מהפכה כואבת המתרחשת תמיד רגע לפני התהום. כתיבתו מחברת בין תובנות מדעיות, מחקרים מעמיקים לבין ראייה היסטורית רחבה, ובכך הוא מצליח לשזור עבר, הווה ועתיד ליריעה אחת משכנעת.

אחד החוזק המרכזיים של הספר טמון ביכולתו של אדירי לזקק לקחים מתוך מהלכים היסטוריים משמעותיים. הספר נשען על מקורות קלאסיים ועדכניים כאחד, תוך שהוא מאתגר את הקורא להסתכל על המציאות בעיניים חדשות. הוא לא רק מאבחן את הבעיה, אלא מעניק כלים פרקטיים ומשמעותיים – כלים החיוניים לכל מי שמבקש לנווט בתוך המורכבות של התחומים הסובבים אותנו כיום, החל מהטכנולוגיה ועד לניהול וקבלת החלטות.

החדות המחשבתית של אדירי היא שמעניקה לספר את עוצמתו. הוא כותב על מציאות "רגע לפני אובדן שליטה" בתחושה של דחיפות, אך גם מתוך אופטימיות זהירה ואמונה בכוחו של האדם להבין, להסתגל ולהוביל.

"האירוע הסתיים" הוא ספר חובה לכל מי שמחפש להבין לאן אנחנו הולכים, ובעיקר – איך אפשר לשרוד ולשגשג בתוך המהפכה התמידית של החיים המודרניים. זהו ספר שמשאיר את הקורא עם שאלות מהותיות ומחשבות שלא מרפות זמן רב אחרי סגירת העמוד האחרון.

לפעמים אני לא מבין את הבקורות מאחורי הספר. ספורים קצרים שחלקם טובים יותר חלקם טובים פחות אבל לא איזה יצירת מופת.

חלק ב'
מכיוון שבקודם לא פירטתי יותר מדי על עניין הספר, חשבתי שיהיה נכון לציין דווקא בחלק השני, שיותר רציני ופחות עלילתי מחלקו הראשון.

כאמור מרגיש שעניין הספר הזה פחות להגיש רומן ויותר להעלות נקודה מסוימת, שבאותה התקופה הייתה מדוברת מאוד בין כל אנשי ההשכלה:

עיקרו טוען שהרעה החולה בדת הנתונה באותו הזמן נטועה בשמאל הדוחה של עולם הרבנות ובחוסר ההקשבה וההבחנה מצידם.
זה כמו סוג של מאמר שמסביר - ואפשר להתחבר לזה - שקיצוניות גורמת לקיצוניות ודווקא חניקה של דרך או רעיון יכולה להביא להקצנה שלו או של אחר בצורה הפוגעת ברעיון כמו למשל דרך החסידות כרעיון של קריאת תגר על הלך הרוח הכביכול ליטאי שהיה נתון ומה שנהיה מזה בדמות טירוף והזיות כמו שהוא מסביר בפנים.
כמו שאפשר להבין, בחלק הזה יש כבר קטעים שאפילו קצת סוטים מהרומן ופשוט עוסקים בלהסביר את תפיסת העולם.

אפשר להתווכח עם תפיסת העולם ועם מה שהוא בא להגיד, אבל דרך הביטוי של הרומן והמקום הסה''כ הגיוני שלו נותנים מבט מאוד מעניין ואנושי לאותה התקופה ולתפיסת האנשים.

הספר לא גמור ומסתיים בפתאומיות, אבל לא ראיתי בזה חיסרון או הפרעה כי הרגשתי שהתחושה הנגרמת מעצם הקריאה היא העניין והעלילה נבנתה כמו שצריך ככה שלא הרגשתי חיסרון באי סגירת המעגל.

עם קריאת הספר חזרתי לילדות שלי ולקשר שלי עם סבתא שלי, לזיכרונות, לריחות ולטעמים ולחותם שהשאירה לי הסבתא הפרטית שלי מרמת גן.. ובסיום הספר לזיכרון מסבתא השנייה מפתח תקווה.
קשר של סבתא ונכדה הוא קשר מקסים, לדעתי האישית.
ומאירה הצליחה להעביר את הקשר הזה לקוראים בדרך של הומור, שפה גבוהה וקצת ילדותיות שהזכירה את ספרי "כראמל".
ספר קליל ומהנה שמעלה חיוך וגעגועים.

אחרי שמאד אהבתי את "הצל של אמי" ו"החיים שגנבתי" של ניקולה סקוט (וממש לא אהבתי את "הנערות ממטע התפוחים"), הגעתי ל"קיץ של סודות" עם ציפיות גבוהות ועם חשש בלב. בהתחלה הספר לא זרם לי בכלל, אבל בהמשך, בחלקו הגדול של הספר, היה נראה שהיא לחלוטין מספקת את הסחורה: הכתיבה שלה פשוט נפלאה – קולחת, עשירה ומצליחה לצלול לעומק המחשבות והרגשות של הדמויות בצורה מדהימה ומדויקת.
החלק של ההווה, שמלווה את קלואי (צלמת הפורטרטים), פשוט נכנס לי ללב. סקוט מתארת מערכת יחסים חונקת והרסנית בצורה מאד ריאליסטית – התעללות רגשית ומניפולטיבית שמסלימה בהמשך גם לאלימות פיזית. הלב שלי יצא אל קלואי וממש חוויתי איתה את המחנק. המפגש שלה עם מדלן – אישה מבוגרת, חזקה, דעתנית ונחושה מהעבר – הוא לב הסיפור. הדינמיקה ביניהן נהדרת, ומדלן היא זו שמעניקה לקלואי את הכוח להרים סוף סוף את הראש ולהבין שהיא חייבת לעזוב. הדמויות הפכו לעגולות, והסיפור שאב אותי לחלוטין.
אבל אז, כשהגעתי לסוף הספר, חוויתי אכזבה קשה והרגשתי שהכול פשוט קורס.
הבחירה המאולצת והסימטרית הזו לשים את שני הסופים יחד, כשהכול כאילו קורה שוב באותה צורה בדיוק – גבר אלים שנופל על אישה – הרגישה כמו קיטש מאולץ ומיותר. כל העומק הפסיכולוגי שנבנה לאורך הספר הפך ברגע לאוסף של קלישאות ממוחזרות מהרגע שקלואי קיבלה את ההחלטה לעזוב.
מעבר לזה, החלק ההיסטורי בספר התגלה כפספוס ענק. העלילה של העבר מתרחשת בתקופת טרום מלחמת העולם השנייה, אבל האטמוספירה הזו פשוט לא הורגשה בכלל ולא תרמה דבר לאווירה. הרובד ההיסטורי היה דל מאוד, ובסוף, כשהמלחמה כבר פורצת, הסופרת הקדישה לה שלוש שורות בדיוק. חבל, כי היה כאן פוטנציאל לנפח ומתח שנשאר לא מנוצל.
בנוסף, הגילוי של הקשר בין ויקטור למדלן, היה מגוחך למדי. הוא בא לנקום בילדה שגרמה למותו של אחיו, רק כי לא רצתה לשחרר את אבא שלה הפצוע? נו באמת...
בשורה התחתונה:
ספר עם פוטנציאל גדול, כתיבה נהדרת וסוחפת ברוב שלביו, שפשוט נהרס לקראת הסוף בשל פתרון עצלני ונוסחתי. שווה קריאה והנאה בזכות החלק של קלואי (עד שהחליטה לעזוב ואז זה פשוט מידרדר), אבל כדאי להנמיך ציפיות לקראת הישורת האחרונה.

ספר זו הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

נדהמתי לקרוא בויקיפדיה שבתקופתו של סטלין והטיהורים שלו (בערך בשנים 1929-1953) היו בין 20 מליון ל-30 מליון איש (מתוך אוכלוסיה של כ-150 מליון איש) בגלות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה ובקיצור בגולאגים. בנוסף מדברים על 1-2 מליון איש שנרצחו בתקופה הזו. זה נתונים פסיכים!!! אי אפשר לקלוט את המציאות הזו.
אמרה לי שכנה עולה מרוסיה שההורים שלה סיפרו שהיה מספיק שהיתה לך דירה יפה ומישהו חמד אותה לעצמו והוא היה מלשין עלייך משהו חסר כל ביסוס לשירות החשאי ואז בלי לשאול כלום היו באים ולוקחים אותך למאסר 20-30 שנה. אי אפשר לקלוט את זה... (בהמשך הספר נתקלתי באירוע דומה המופיע בספר, איך במחי הלשנה ללא ביסוס אדם נשלח למחנות עבודה למשך 10-25 שנה ללא כל אפשרות ערעור: " גם את תקופת העונש הראשונה קיבל מחוסר מזל. בתחילת המלחמה אסרו אותו בעוון תעמולה אנטי סוביאטית- על סמך הלשנת השכנים, שרצו לקבל את דירתו (וקיבלו אותה אחר כך). אמנם הוברר שתעמולה כזאת לא ניהל, אך עלול היה לנהל כי האזין לרדיו הגרמני. אמנם לרדיו הגרמני לא האזין, אך יכול היה להאזין, כי היה לו בבית מקלט רדיו שנאסר. אמנם מקלט כזה לא היה לו, אולם בהחלט יכול היה לבנות, כי במקצועו היה מהנדס רדיו").
הספר הזה חשוב מאד כדי להבין את האוירה הזו, להבין את החיים בתקופה הזו.
הרבה כתבו שזה ספר מדכא, נושאים קשים ועוד, ובאמת נכנסתי בחשש לספר אבל גיליתי אוירה נוספת חוץ מאשר דכדוך...
[כמובן חוץ מהכתיבה המופלאה של סולז'ניצין שקשה למצוא כמוה- לא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות]
כלומר הדכדוך והייאוש נוכחים מאד בכל שעל ושעל בספר אבל עדיין יש משהו נוסף, איזה חוט דק עוקצני שמרחף על פני הספר, חוט של תקוה, נצחון הרוח וידידות גדולה מהכל.
הספר מתאר 3 ימים בגולאג הספציפי הזה- כלא מאוורינו ("השאראשקה")- שהוא כלא נח, גולאג למשכילים- כל האסירים כבר עברו 7 מדורי גיהנום במלחמה הגדולה (מלחמת העולם השניה, בשבי הגרמני, ובמחנות העבודה והריכוז הרוסיים שאחריה) ועכשיו הגיעו למקום נח יחסית להעביר בו את הזמן הנותר בתקופת המאסר (שאף פעם אי אפשר לדעת באמת מתי סופו).
התיאורים הם צינים, הומור שחור, עקיצות על הבירוקרטיה ללא סוף, עקיצות על המערכת המסואבת שבה הטיפשים שולטים והחכמים עובדים קשה, עקיצות על חוסר ההגיון בסוציאליזם, יש בספר את התובנות העמוקות שיש רק בחברה שנמצאת על הקצה, את הדו פרצופיות של המציאות, את העינוי של משפחות האסירים, את העינוי והסדיסטיות הנפשית שמעבירים את האסירים, ומעל לכל חברות שנבנית בתוך הכאוס ומתוכו.
הספר הזכיר לי גם במידה רבה (בהבזקים של סיטואציות) את מילכוד 22- אמנם פה זה סיטואציה של מחנה צבאי וכאוס מלחמתי ופה זה גולאג וכאוס פוליטי אבל האוירה היא אותה אוירה, אותו חוסר צדק וחוסר הגיון שמרחף מעל הכל ומצד שני אותה ידידות בין חברים שהיא הרבה יותר גבוהה מעל כל העוולות של היום יום. וכסיכומם של האסירים עצמם: "רק ביום השחור ניכרים הידידים האמיתיים".
ומעל הכל מרחפת מעל הספר חירות הרוח, רוח האדם, שמתגלה דווקא במקומות כאלו.
הספר מסתיים בשילוחה של הדמות המרכזית מהכלא הנח בחזרה אל הגולאגים הרחוקים- מחנות העבודה בסיביר:
"כן. ציפו להם הטונדרה והטאיגה, אוי-מיאקוי שבארץ הקוטב ומכרות הנחושת של ג'אזקאזגן. ציפו להם מקוש, מריצה, מנת רעב של לחם לח, בית חולים, מוות. ציפה להם רק רע.
אך בנפשם היתה שלוה.
השתלט עליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, עד הסוף- אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שהושג הוא איתן."

west highland trail... יום אחרון בדרך לפורט וילאמס ואני והבנים צועדים על השביל ומרחוק כבר מזהים את הבן נביס מולנו...פתאום אנחנו שומעים מממממההה ארוך וצרחות: 2 מטיילות נסות על נפשן כלהקת כבשים קטנה דוהרת בעקבותיהן בפהייה מתמשכת..
קחו את הסצנה הזאת, שלבו אותה עם קורטוב הומור בריטי בסגנון מונטי פייטון ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה ותוסיפו לתבשיל העלילה את נופיה המצוקיים של אירלנד, חבורת כבשים צמרירית ולא שפוייה וביחד עם עלילת רצח בסגנון אגתה כריסטי תקבלו את גלנקיל.
עדר כבשים מגוון מתעורר בוקר אחד ומגלה שהרועה האנושי שמנהיג אותם, ג'ורג' האירי המבוגר, אינו בין החיים וכפי הנראה גם נרצח. הכבשים מחליטים בראייה הגיונית של עוטי צמר ואוכלי עשב שעליהם לחקור את מותו של הרועה שלהם על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ולגמול לו חסד.
העלילה הבלשית שלא תבייש את שרלוק הולמס משלבת הרבה עשב, הרבה מזג אויר והרבה אמונות תפלות של כבשים... כן, כן אפילו כבשה אירית צמרירית יודעת שתכליתה הוא לא רק לאכול עשב ולברוח מכל כלב שרודף אחריה, יודעת לחשוב, להיות פרנואידית ולגרום לבני אדם לפחד ממנה..
הכבשים והאיילים, בעלי שמות פרטניים, נחשפים לתרבות בני האדם בדרכי המחשבה השמורים רק לכבשים ומשלבים מיסתורין, מגיה שחורה, היסטורייה של עצמם ובעיקר חושפים איך בכל כפר אירי, מט ליפול ורווי אדי אלכוהול וערפל, מתחבאים שלדים בתוך הארון, מתחת לגלי אבנים ועל כרי דשא...
לא מעט עמודי קריאה, לא מעט פילוסופייה של כבשים שלא היתה מאכזבת את שפינוזה או מרטין בובר אבל נהניתי וצחקתי.

לאחרונה הייתה לי טלטלה משפחתית-בריאותית שניקזה ממני את כל האנרגיה לספר כבד או לקריאה בכלל. מצאתי את עצמי בוהה בדפים ללא תכלית, קוראת פעם אחר פעם את אותן השורות אך המחשבה נדדה הרחק.
השקט היה ממני והלאה. חרדה מאוד, מנסה ככל יכולתי לתפקד, אך רק הגוף תיפקד, אוטומטית, כאשר המוח היה במקום אחר לחלוטין, חוויה חוץ גופית שאיני ממליצה עליה כלל.

בשלב מסוים, העניינים מעט נרגעו ויכולתי לנשום לרווחה, סוג של, ועל כן, החלטתי לשוב לקרוא. הייתי חייבת לחלץ מעצמי את המחשבות הרעילות ולנסות לצלול לעולם ספרותי לא מוכר שירחיק אותי מהחששות שלי עצמי.
הבחירה בסופי הגדולה, ספר אשר קניתי לפני כשנה, היה הבחירה המושלמת. ספר קליל, קולח עם דמות גדולה מהחיים, תרתי משמע, גופנית ונפשית כאחד, שתעזור לי לצאת מן המרה השחורה בה אני נתונה.

המשימה לא הייתה קלה אך סופי צלחה אותה בחינניות כפי שעשתה בדיוק עם דודניה.היא הצליחה להשיב לי מעט מהחיות שחשתי שאיבדתי במשך שבועות ארוכים.
היא גרמה לי להכיר את עצמי שוב, וגרמה לחדוות החיים שגססה בי זמן רב לחזור.

סופי היא בתו של ג'נטלמן אנגלי חובב הרפתקאות ומסעות ועל כן הוא מתגורר בכל פרק זמן, לאור עסקיו, בארץ אחרת, ולוקח עמו את בתו. הפעם, במסעו לברזיל, מסיבה כלשהי, הוא מחליט לא לקחתה עמו ולכן מגייס את אחותו למשימה- לשמור על הבת היחידה, בבת עינו מאז שאישתו נעלמה מן העולם, ובה בעת הצורך בלמצוא לה חתן.
סופי, מצדה, במקום להתרכז בלעזור לעצמה, מחליטה לעזור לבני דודתה- סיסליה היפה שמאוהבת במשורר עני המרוכז בעצמו וביצירותיו הכושלות, אל מול המחזר הנלהב והמבטיח שלה שהיא כלל אינה רואה אותו בעין יפה כי הוא טרחן בעיניה וזקן ]למרות שהוא מבוגר ממנה רק ב-15 שנה] הוברט בן ה-20 שהוא מהמר כמו אביו וכתוצאה מכך נקלע לחובות, צ'ארלס המאורס לבחורה גאוותנית, קרירה ורכלנית, שהיא ההפך המור מסופי התוססת, הנוכחת והאדיבה.
ואפילו היא מצליחה לעזור לבת הקטנה ביותר בהמשך הסיפור כאשר זו חולה במחלה כמעט אנושה.

בתחילת הספר, לאחר הגעת האב אל בית אחותו ובקשת העזרה, האם ושאר בני משפחתה דנים בסופי, ימים ספורים לפני בואה, וזו מצטיירת בדמיונם כנערה דקה וקטנה, כיאה לכינוי שאביה מכנה אותה- סופי הקטנה. אך למעשה, סופי הקטנה, כך מתחוור להם כשהיא מגיעה, אינה קטנה, כנועה וכזאת שיש להוביל, אלא היא זו שמובילה אותם, בדרכים עקלקלות, באמצעות תחבולות, שבני המשפחה אינם יודעים להכיל. סופי היא בחורה אנרגטית, מלאה ושופעת לא רק בשר אלא גם מרץ, היא גבוהה ויודעת לנהוג על סוסים ולירות. דבר שהוא איננו נחלתן של הנשים בתחילת המאה התשע עשרה כלל וכלל.
בני המשפחה משתאים אל מולה ואינם יודעים כיצד לעכל את הבחורה הססגונית, כמעט מרי פופינסית שחדרה במפתיע אל חייהם כגשמי אביב רעננים.
אהבתי את האווירה. את העלילה, את הדמויות. הן לא היו דמויות עמוקות ,טרגיות והרות גורל כדמויותיו של צ'ארלס דיקנס אך במצב בו הייתי שרויה, זה היה הספר המושלם שהייתי זקוקה לו. הוא התאים לכף ידי ככפפה.

.אהבתי את הסרקיזם המובלט אך לא מובלט מדי מכיוון שההומור כאן הוא הומור חינני שמחלחל בין השורות. הומור אנגלי במיטבו שמלעיג דברים רבים במסורת האנגלית והספרותית בכלל. הדוגמא המובהקת ביותר היא דמותו של אוגוסטוס פינהופ, אהובה הראשון של סיסליה. ברור לכל שהוא פארודיה של המשורר הרומנטי נוסח גתה כמו למשל ורתר ואחרים, או פרודיה למשורר האנגלי מזרם הרומנטיקה הידוע לורד ביירון

בזכות הספר ביליתי כמה ימים נעימים עם סופי ומשפחתה, והגם שאולי הספר היה חסר דיוק פה ושם , מכיוון שדמות כדמותה של סופי אשר תתקיים בתקופה בה הספר מתרחש היא נדירה למדי, עדיין הוא הסב לי קורת רוח רבה כמים צוננים ביום קיץ שמשי ומהביל.

הפתיחה, הבוטה למדי ועל גבול הפרובוקציה המינית, רמזה על הבאות, אם כי ההמשך מתפתח בצורה שלעיתים סוחפת ולעיתים מייגעת.

נועה, רווקה בת 36 וקולנוענית בפוטנציה, נדלקת על טדי – מנכ"ל חברה בן 55, גרוש+2.
לימים (קצרים ביותר) היא הופכת לעובדת מן המניין בחברה שלו, והוא הופך לבוס שלה. רומן במסגרת יחסי עובד-מעביד - לא משהו שימנע מנועה לחזר אחריו במרץ.
היא – עלמה מלאת תשוקה חובבת אלכוהול וחומרים משני תודעה; הוא – שמן, "דובון (לא) אכפת לי", שתלטן וכריזמטי. היא – לא מוותרת; הוא – אדיש אך נהנה מתשומת הלב. בקיצור, גרסת הלייט ל"חיזור גורלי": כשרחם רוטט פוגש זין משוטט.

תנאי הקשר:
הוא - מבקש שלא תציק לו יותר מדי; היא - רוצה שייתן לה לאהוב אותו.
הוא - מתנה שלא תבקש ממנו לעשות איתה ילד; היא - דורשת סקס בתדירות גבוהה יותר.
הוא - מבקש שלא תזיק לעצמה; היא - מתעקשת שלא יתערב בחייה ללא שליטתה.
פרוטוקול של מערכת יחסים - יש חותמים או חותמות בקהל 😊?

הספר כתוב מנקודת מבטה של נועה ומספר בצורה אוורירית למדי על מערכות יחסים (משפחתיות, מקצועיות, אישיות), בדגש על קשרים מבוססי אינטרסים.
עושה רושם שלכל אחת מהדמויות יש תפקיד מוגדר בעולמה של נועה, וכל אחת מספקת צורך מסוים עבורה - בין אם זו מיטה חמה, "מנה חמה" או כרית חמה...

הכתיבה קולחת ואנרגטית, עם מידה של הומור וציניות; אם כי בשלב מסוים דינמיקת ה- "אוהב/ לא אוהב", המהולה ברחמים עצמיים, הופכת למתישה. מדמות של אישה סוררת ש"לא דופקת חשבון לאף אחד", נועה הופכת לדמות טרחנית שדורשת ניעור בסגנון "תמצאי לך כבר חיים".

יש בספר תיאורי סקס מפורשים, אולם הם אינם העיקר. הכתיבה ישירה ובוטה, אך נראה שאינה באה ממקום של מבוכה או בושה – דבר שאינו מובן מאליו. לכתוב על סקס זה קצת כמו לעשות סטנד-אפ – בשני המקרים המשימה מורכבת, ואי אפשר באמת להישאר פוליטיקלי קורקט. היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת ומעוררת דורשת מידה מסוימת של כישרון, וכשזה לעיתים מתפספס בכתיבה, התוצאה הופכת ממסעירה (או מצחיקה) למגושמת ומביכה.

הסיום הזכיר לי את הביטוי הדי שחוק של "לעשות מהלימון לימונדה", שהתמזג עם הסיפור לסגירת מעגל בין חייה של הגיבורה למימוש היצירה.