ספרים, סופרים וחברים

אזור גאוגרפי שונה. אף אחד כבר לא זוכר, לי זה קצת אישי כי אימא שלי "זכתה " להיות בקהל בזמן ההתרסקות.

רצתי לכתוב על הספר הזה-מנקודה היכרות עם אחד מהניצבים בספר הזה, פנחס ידיד טוב שלי מאלפא - החנות לחומרי כתיבה שאליה פנתה דורית עם הכסף הגנוב שלה. אך זה זמן רב שהוא לא מגיע לחדר הכושר... אולי קרה משהו. אני עדיין ממתין לבואו, לברר את הסיפור הזה... בכל מקרה אני שמח על העניין המשותף שלנו בספר, ועל החוויות הנשכחות מהביקורים המשותפים שלנו בספרייה העירונית.

מקווה שהפעם יצליח.

לא זוכרת את שם הספר או הסופר, אבל לדעתי מדובר בסופר ישראלי והספר מלפני 20 שנה לפחות. ה״מספר״ הוא נכד של אישה זקנה שנמצאת מיד בתחילת הספר מתה בדירתה יחד עם עוד אישה בגילה, כאשר מגלים שהגז פתוח. הספר חוזר לתקופת השואה ומגולל את סיפורן של שתי הנשים שהיו ילדות בתקופה זו. עוד זכור לי שהספר נפתח עם הגעתו של קרקס לארץ או משהו כזה. האם מישהו מכיר?

היי יש ספרים שאני מסירה מהרשימה שלי - ומשום מה אנשים רואים שהם עדיין זמינים. זה כבר קרה לי פעמים - אייך פותרים את זה ? אשמח לדעת LOLA

זה קשה לכתוב ולבטא את עצמי, כשאני לא בטוחה בדרך שלי, ובדברים שאני חושבת על עצמי ועל מה שנכון לי כרגע. אני אדם מאוד כנה, אבל מסתבר שיש דברים שאני מתקשה להיות כנה לגביהם, שלא בא לי לפתוח. זה מביך להראות את התסבוכת המנטלית, עבורי בכל אופן, לא לדעת את עצמי ואת צדקת הדרך שלי, זה מקום מאוד עדין אצלי. האדם שהייתי איתו בקשר גם הציף אצלי דברים שוב, אמר לי דברים כמו: "את לא יודעת מי את", "ראיית המציאות שלך מעוותת", ואחד הדברים שאולי הכי זיעזעו אותי שהוא אמר, זה שאני הרבה יותר כנה בכתיבה שלי פה, מאשר בכתיבה עם שיחות עם אנשים. מהפרספקטיבה שלו, יש סוג של "שואו" באיך שאני מתקשרת עם אחרים את הדברים שקשה שלי איתם, אבל זה לא החלק שזיעזע אותי, אלא יותר החלק שבו הוא אמר שהכתיבה שלי שהוא אמר שהכתיבה שלי פה היא כנה ואמיתית. קודם כל זה גרם לי להרגיש שאני כבר לא כזאת, ושהכתיבה שלי כבר לא כזאת, כי הוא בטח מדבר על דברים שהוא קרא ממני לפני שנתיים. וכשאני חושבת על זה, הוא חתיכת חלאה. כי עכשיו הוא אומר שהכתיבה שלי הייתה כנה ואמיתית בהשוואה לשיחות שלי עם אנשים, אבל בזמנו הוא שאל אותי בשביל מה לשתף בכלל את הכתיבה שלי ואמר שאני יכולה לשמור לעצמי, ושיש בזה רצון לתשומת לב ושאכפת לי מה אנשים חושבים. הוא פשוט - משהו מיוחד האדם הזה., הוא יכול להתהפך ולהראות צדדים אחרים באישיות שלו, וזה מאוד קשה לגרום לו לראות שהוא סותר את עצמו, בזמן שהוא בא אליי בטענות שאני סותרת את עצמי. יש המון דברים שאני חושבת, שהם דעתי, שהם המסקנה שלי - שהוא רואה בהם סתירה. בכל אופן לא בא לי להמשיך לכתוב עליו, השיחות שלי איתו הן באמת מקור לתסכול רב, ועכשיו כשאני מחבבת מישהו חדש, אני עושה השוואה ביניהם, ואני באמת חושבת שמשהו באדם שהייתי איתו בקשר פשוט לא תקין. חונק, מגביל, שיפוטי - הדרך שלו ללמד ולהדריך זה "פשוט תקשיבי לי. אם את לא מקשיבה לי את תסבלי וזאת תהיה אשמתך. את תלמדי בדרך הקשה בגללך." בחוויה שלי, הוא פשוט חרא של מורה דרך. זה קשה להסביר את זה, אבל כשאני מביאה את הבלאגן המנטלי שלי והרגשות שלי, אל האדם החדש שאני מחבבת, הוא פשוט מחזיק את זה כל כך טוב. באמת שאין לי שם תחושה בחוויה שלי, שהוא עושה לי חיים קלים, שהוא סוג של חוסך ממני ביקורת ודעות שלא נעימות שלי - הוא פשוט מתייחס אליי טוב, כשאני מרגישה לא כל כך טוב, והוא לא מאשים אותי על מה שאני מרגישה. זה לא אומר שהוא מסכים איתי על ההחלטות שלי, אבל בגלל הדרך שבה הוא לא נותן לאי הסכמה הזאת להיות מקור לחיכוך, בגלל איך שהוא קודם כל דואג להכיל אותי רגשית ולשמוע את מה שאני מרגישה (גם אם זה נשמע לו מטופש ולא הגיוני) - אז לדבר איתו פשוט עוזר. כי אחרי שיחה שבה באמת דאגו לי רגשית, שכיבדו את מה שאני מרגישה, וענו לי דברים שאולי באותו הרגע היה לי קשה להבין ולהסכים איתם, משהו בי פשוט נרגע, והדברים שנאמרו לי מתחילים לחלחל, ובמקרה שלו - אני לרוב נוטה לחשוב שהוא צודק. זה כאילו דבר כל כך בסיסי, אל תתווכח עם איך שאישה מרגישה. יש גברים שפשוט לא קולטים את העניין, שגם אם מה שאישה מרגישה לא מבוסס במציאות, גם אם היא מרגישה דברים שהם לא נכונים, הרגש עצמו הוא עדיין חוויה אמיתית עבורה, ולהתנהג כאילו זה לא רלוונטי לשיחה כי זה פשוט לא נכון בעיניך, תוקע את השיחה. כי אנחנו לא מספרות מה שאנחנו מרגישות, כי זה לא חשוב, כי זה לא משמעותי לבעיה שיש לנו עם אנשים אחרים, אנחנו משתפות את מה שאנחנו מרגישות כי זה דבר שמשפיע על איך שאנחנו חושבות ושומעות את האחר. ואם האחר לא מתייחס לרגשות שלנו, ויש לנו עדיין קושי רגשי שאנשים פשוט לא מתייחסים אליו או מבינים, אנחנו מאוד נתקשה לנהל שיח מועיל ומחבר עם האחר. איך שאדם מרגיש, זה אמיתי, וזה לא משנה אם זה לא נכון. זה כמו שילד מרגיש שאחד ההורים שלו שונא אותו, או כועס עליו, הוא לא צריך לשמוע ביקורת על איך שהוא מרגיש. הרי משהו גרם לו להרגיש ככה, והפוקוס צריך להיות על מה אנחנו צריכים לתקשר, לא רק ורבלית, כדי לתקן את הרגש הזה. כי מה לעשות, פשוט להגיד "אני לא כועס", "אני לא מבין למה אתה מרגיש ככה" - זה לא הדבר שיתקן את מה שהאחר מרגיש. מתקנים רגש, עם רגש, יש מילים שאנשים אומרים שפשוט לא חודרים אל הרגש, זה קשה להסביר למה אנחנו לא מאמינים למה שאנשים אומרים, כמו שאנחנו מאמינים למה שאנחנו מרגישים מהם. אבל זה מאוד פשוט, אם אני מרגישה שא' נכון, אתה צריך לגרום לי להרגיש את ההפך מא', ולא לגרום לי להרגיש חרא, טועה וטיפשה, על כך שאני בכלל מרגישה א'. הכי מעצבן שגם אנשים כאלה טוענים שהם מאוד אמפתיים. תעשו לי טובה. העולם הרגשי מסובך רק לאנשים שלא מכירים את עצמם רגשית, וזה מאוד קשה לדבר עם אנשים כאלה, כי אפשר להרגיש מהם את הסיבות לכך שהם לא מכירים את עצמם רגשית. אפשר להרגיש את הבושה, את הביקורתיות, את הפרודוקטיביות הרעילה - ואלו דברים שהם מכוונים אל אחרים, כשהם מביעים רגשות, כדרך לא להתמודד לא רק עם האחר, אלא גם עם עצמך. כשאומרים שאפשר להכיר את האחר רק עד העומק שבו הוא הכיר את עצמו, לדעתי לזו הכוונה. יש לי פחדים, ויש לי חסימות מנטליות שאני באמת לא יכולה להסביר לאחרים, למה הם שם - כי עוד לא הכרתי את עצמי בעומק הזה. אני יכולה להגיד שהסיבה לכך שאני לא מכירה את הפחדים שלי ואת החסימות שלי, זה כי הדיכאון שלי עצר אותי מלהתקרב אל גבולות הנפש שלי, אז אף פעם לא הייתי צריכה באמת להגיע לפגוש חסימה שאין לי איך להסביר. כי הרי בגלל הדיכאון, לא רציתי שום דבר, אז הסיבה שלא עשיתי דברים, הייתה מחוסר רצון. אבל עכשיו שאני כאילו, החלטתי שבדיכאון צריך להילחם, ושהדיכאון מכווץ לי את החיים, והוא לקח ממני כמעט הכול, ושאני לא אוכל להשיג כלום אם אני אמשיך לתת לו לשלוט בי - אז עכשיו אני פוגשת את הדברים שמאחורי הדיכאון. עכשיו אני רואה פחד, אני רואה חוסר ביטחון, אני רואה חסימות נפשיות שאני לא יכולה להסביר לאנשים אחרים למה הם שם,, אני רואה דברים שאני מרגישה רע שאני לא מסוגלת לעשות או שאני לא יודעת כבר. אתמול השתמשתי בתנור בפעם הראשונה בחיי. זה היה מסובך כי החלטתי לחמם פיצה מקרטון באמצע הלילה, וניסיתי פשוט לעקוב אחרי ההוראות הפשוטות מאחורה, אבל לא הצלחתי להפעיל את התנור בצורה שהייתי בטוחה שהיא נכונה. אז התייעצתי עם האדם שאני מחבבת, והנה דוגמה לאיך שהוא גם הכיל אותי רגשית וגם אמר לי את האמת, ולתוצאה שזה הוביל אליה. הוא גרם לי להרגיש בושה על כך שאני לא יודעת להשתמש במכונת כביסה, הוא אמר לי שזה מוזר, ושזה פשוט, ושאני שואלת את הבינה כל מיני שאלות מטומטמות, אז למה אני לא שואלת אותה איך לכבס כביסה. זה קשה להסביר, איך המילים נשמעו לי קשות, אבל הרגישו אוהבות. אבל העניין הוא, שאחרי השיחה הזאת, זה התחיל להפריע לי כל הדברים שאני לא יודעת לעשות בגילי, וזה לא שלא השתמשתי במכונת כביסה אף פעם, אבל כן אני לא יודעת איך להשתמש במכונת כביסה אצלנו. זה התחיל להפריע לי אישית, זה לא הפריע לי כי הוא אמר את זה, הוא פשוט היה השליח של משהו שהייתי צריכה לשמוע, וככה זה הרגיש. וכשרציתי להשתמש בתנור והתקשיתי, אפילו שהוא זה שעורר אצלי את התחושה המוזרה הזאת של בושה מכך שיש דברים פשוטים שאני לא יודעת לעשות - פניתי אליו. כי החוויה שלי איתו הייתה, שהוא יודע איך לעזור לי, ולמרות שאני יודעת מה הוא חושב עליי שהוא סוג של שלילי, אני כן מרגישה שהוא מקבל אותי כמו שאני, ושהוא לא אמר את מה שהוא אמר כדי לשנות אותי או להעביר עליי ביקורת, אלא כי הוא רוצה לעזור לי. התייעצתי איתו, הוא הצליח קצת לעזור לי אבל בסופו של דבר הייתי צריכה ללכת לבינה כדי להבין את העניין של המצב טורבו, והצלחתי לחמם פיצה. זה אולי נשמע מטופש, אבל בימים אלה, הדבר שהכי כואב לי להרגיש, זה חוסר מסוגלות. אני לא אפרט יותר מדי כי לא בא לי לבכות, אבל קחו את מה שאני אומרת ברצינות, אין דבר שמכאיב לי יותר כרגע, מתחושת החוסר מסוגלות. אבל אני מאוד עדינה עם עצמי, לא יותר מדי אבל עדיין - אני מבינה שאני מרגישה משהו שלא הייתי צריכה להרגיש ושלא הייתה לי הזדמנות להתמודד איתו ולהתגבר עליו עד עכשיו, בגלל שהייתי בדיכאון. אני אכתוב את זה שוב, הדיכאון שלי, מנע ממני מלפגוש את הגבולות הנפשיים שלי, הוא מנע ממני לראות איפה אני חוסמת את עצמי מלחוות את הדברים שאני כן רוצה לחוות, ולמה. אז כשהבנתי שהדיכאון לקח ממני את כל מה שהיה לי, שהוא כיווץ אותי לחיים קטנים, והחלטתי לא לתת לו לעשות את זה - אני בלי לדעת, הסכמתי לראות את כל החסימות שלי, ואת כל הדברים שאחראיים לאיך שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים. וזה בכנות - יותר מדי. זה יותר מדי ברמה שגורמת לי להבין, למה הייתי כל כך בדיכאון, כי מול כל הקשיים הקטנים האלה, הרגשות האלה, האנשים הנוראיים האלה שמנסים להיכנס לי לראש - לא יכולתי לשרוד. לא יכולתי לשרוד כי לא רציתי להילחם, העדפתי למות. אני חושבת שזה מאוד קשה להילחם בדיכאון, בלי באמת רצון כנה לחיות, אבל אצלי הרצון לחיות, התחזק אחרי שהתחלתי להתנגד לדיכאון. וזה כואב לרצות לחיות, כי יש המון סיבות למה הייתי בדיכאון, ולמה לא רציתי לחיות, ולהחליט שאני לא הולכת לתת לדיכאון שלי להיות העריץ שלי, היה הדבר שלאט לאט גרם לי להתעורר ולהבין את הלמה. אני חושבת שיש משהו בדיכאון, שפשוט כל כך מאלחש, ואצלי באופן אישי, כשהפסקתי להסכים לתת לו למלוך עליי, סוג של התחלתי מלחמה נגד מלא רגשות ודברים אחרים. הדיכאון ניצח כי לא יכולתי להיות חזקה מול דברים כמו פחד, בושה, חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך, אנשים שמנסים להיכנס אליי לראש משום מה ולעוות את האמת האישית שלי. אני חושבת שהיום, אני לא חזקה כי אני חזקה, אני חזקה כי אני נלחמת, וכי אני מוכנה לבקש עזרה ולעשות מה שצריך לנצח את כל הדברים שמנסים להטביע אותי. האדם החדש שאני מחבבת, הוא מישהו שגם אם כואב לי לשמוע את הדעות שלי ואת העצות שלו, הוא עדיין מישהו שהביא אותי למקום שבו כשאני צריכה עזרה - אני מבקשת אותה ממנו. ועבור מישהי כמוני, שהתמודדה לבד עם דברים בילדות, ולא הרגישה ביטחון לפנות אל מישהו ולבקש עזרה, למצוא אדם אחד שממנו אני מרגישה שזה בסדר לבקש עזרה - פתח אצלי המון נפשית. זה קשה להסביר את זה וזה כנראה לא יישמע הגיוני, אבל זה שהצלחתי לבקש ממנו עזרה, והוא באמת עזר לי וגרם לי להרגיש שהוא יהיה שם גם בפעם הבאה, ושזה בסדר לבקש עזרה שוב - גרם לי למצוא יותר חוזק נפשי, לעזור לעצמי. זה פשוט נקודה כואבת כזאת בנפש, השאלה: "למה את לא מבקשת עזרה?" והתשובה הפשוטה היא, מישהו הציע לי? כאילו, מישהו באמת הציע לי עזרה בלי לרצות ממני משהו בתמורה? האם יש מישהו, שאני באמת יכולה להכניס לחיי ולבעיות שלי, ולתת לו לעזור לי, מבלי שזה איכשהו יהפוך לעול על הנפש שלי? לא הרגשתי שיש אדם כזה בעולם, שיגרום לי להרגיש בנוח להיעזר בו, בכל הרמות המורכבות של הדבר. ואז התחלתי לחבב מישהו שכבר הכרתי, והיו לי איתו מלא ריבים ופיצוצים, והתוודיתי על הרגשות שלי, ושיניתי את היחס שלי אליו מיחס עוין ליחס יותר מתחשב - וזה איכשהו הוביל לכך, שמצאתי מישהו שעוזר לי. ולא ידעתי שהוא כזה כשהתחלתי לחבב אותו, לא ידעתי מה אני רוצה ממנו אם בכלל רציתי משהו, פשוט עקבתי מה שאני מרגישה. ומה שגיליתי הוא, שהוא אדם הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, ומראש הרגשתי שאני לא משתווה לו, ושהוא כמה רמות מעליי. אבל אתם יודעים מה, זה פחות חשוב עכשיו, הוא אמר לי לא לעשות את ההשוואה המטופשת הזאת, ושאני לא באמת מכירה אותו מספיק כדי לדעת, אז אני לא עושה את ההשוואה הזאת ביני לבינו. אבל אני כן עושה את ההשוואה בינו לבין שאר האנשים. הוא אדם מדהים, ובחיי שזכיתי שיש לי אותו בחיים. אני לא מבקשת ממנו עזרה רק כי הוא יכול לעזור לי, וכי אני סומכת עליו, אני מבקשת ממנו עזרה כי אני רוצה אותו. אני רוצה את החיבוק שאני מרגישה שהוא נותן לי, בכל פעם שאני בוחרת לתת לו לעזור לי. (25/6/26 3:03)

אני מוצאת הנאה מוזרה בלאכול ארוחה שרובה מורכבת משאריות. קצת פסטה מפה, שניצל משם. מעט צ'יפס שנותר מיציאה למסעדה, אם אני רוצה להתפנק אני אטגן גם חביתה. גמבה אחת ממעמקי המקרר, מלפפון אבוד ליד הבשר וקצת בצל ויש לי סלט עלוב. הטעם כבר אבד, רק מעט נשאר מתהילת העבר. הוא תפל, שמנוני, אבל מנחם. אני מחממת מים לתה ולוגמת בזהירות. אווץ׳. נשרפה לי הלשון. אני נדיבה עם קטשופ ומיונז ונזכרת ברגע האחרון להוציא מהמקרר את הצ׳ילי החריף מהמסעדה. המיכלים הקטנטנים לרטבים מאוד שימושיים. אני שמה רק מעט... אופס! מזגתי קצת יותר מידי. טוב, לא נורא. אני לועסת באיטיות ומביטה לעבר עצי הסגולין מחלון המטבח. צבעי כתום, צהוב ובז׳ שולטים על הצלחת. הטעם השתפר אבל רק במעט. אני לא חושבת, רק מתרכזת בלעיסה, ערבוב ובהייה חסרת מחשבות. יש משהו מנחם בלא להשקיע בארוחה. ממילא אין לי כוחות לזה. לא, אני לא עובדת בעבודה פיזית. כן, אני מקלידה על המקלדת, יושבת במזגן ולא זזה מהכיסא עד שנרדם לי הישבן. החצאית הצמודה עדיין לא מאפשרת לי לעשות מתיחות. אני עדיין מאחרת לפעמיים ואני יושבת באוטובוס ומרגישה שאני נשרפת מבפנים. אני שונאת את עצמי ומתחננת לסיים את חיי עם כל דקה של איחור, עד שאני מתחילה להזיע גם מתחת למזגן המקפיא. בסביבות השעה חמש אני מגיעה הביתה, מעיפה את הנעליים לכיוון השני של הסלון, מתיישבת על הספה, ומביטה במלבן הזוהר לכמה שעות והכול נשכח לזמן מה. כבר לא נרדם לי הישבן, כאב הראש התמידי נרגע, השרירים שלי כבר לא לחוצים כל כך. עד שאני נזכרת והכול נופל לחושך. "את אישה צעירה! יש לך גג על הראש, אוכל על השולחן ובגדים על הגוף! יש לך כל מה שאת צריכה, על מה את מתלוננת? תחכי שתגיעי לעולם האמיתי!" העולם האמיתי? מה עד עכשיו לא הייתי בעולם האמיתי? פשוט ישבתי כמו פעוטה מנוזלת בפינת המשחקייה לילדים בקצה הפינה של העולם? משחקת בקוביות של דיכאון, חרדה כמו ילדה שעוד לא מכירה את המושג? כיאלו כאב, בדידות וחרדה הם לא מנת חלקם של אנשים צעירים. לא ולא. עליי לחכות לעבור לשלב המאסטר, לקבל מפתח לדלת של העולם האמיתי ורק אז אני אקבל את הרשות להתלונן. עד אז אני מאושרת לגמרי. אין סבל, לא כאב, לא חרדה. דיכאון? אוי, סליחה. אני לא מכירה. עוד לא הגעתי לדרגה הזאת. אני תשושה. אני ישנה בלי סוף. אני לא אוכלת, לא כי אני לא רעבה, אבל כי אין בי שום כוח רצון לקום לבשל ולחשוב מה לאכול. מה הערך התזונתי של חתיכת לחם? יש עלייה קצת עובש, ואם אני אחתוך את החלק הירוק? מה הערך התזונתי של פטרוזיליה? כמה שמן, זה יותר מידי שמן? יש חלבון בטונה? איך להכין מוקרם? כמה זמן להכניס לתנור? איך להכין ארוחה מזינה בחצי שעה? אני צריכה ללכת לקנות מצרכים בשביל זה?? יש לי תפוח אדמה שהצמיח שורשים, כיכר לחם יבשה וירוקה למחצה, קצת קטשופ וקרטון חלב פג תוקף, מה אני יכולה להכין מזה? ולאכול? לשבת על השולחן, להכניס כמות אוכל לפה וללעוס? אוי ואבוי. רק המחשבה על עצם עשיית הפעולה הזאת שואבת ממני כוחות נפשיים. בשלב מסוים אני יושבת על הכיסא במטבח, מיואשת ומיובשת יותר מעציץ שנשכח באמצע הקיץ ולא קיבל טיפת מים, בולסת פרוסת לחם יבשה עם קטשופ. טכנית, אני בריאה כמו שור. טוב, כמו שור בתת משקל אבל זה לא כזה רציני. יש לי את כל ארבעת הגפיים. לא איבדתי שן או עין, עדיין. אני יכולה לעלות במדרגות ללא בעיה. אבל בראש שלי רצות מחשבות מימין לשמאל. למעלה למטה, באלכסון, בגלים, בזיגזג. אני נאחזת בצבעים של העבר, ומתאכזבת שאני מתסכלת על הווה ורואה שהם דהו כמו ציור ישן. כל מה שנשאר זה אפור בטון. צבע כזה שאם אני מביטה בו לאורך זמן אני מרגישה כיאלו אני מאבדת את הראייה. אני חוששת מעתיד, ודואגת על מה שעדיין עוד לא קיים. יש לי כל כך הרבה אבנים בשק. אני מנסה לסחוב את כולם. אבל השק מתיישב לי על החזה. מכביד על הראש, מחליש את הגפיים. הריאות נמחצות עד שאני לא מצליחה לנשום. אני יכולה לנסות להוציא אותם מהשק, אבל איך? חלק בכלל לא מוחשיות. אני מגששת בשק שעל החזה שלי, ונפגשת רק באוויר. ואז שאני מצליחה לתפוס אבן אחת. מוחשית. היא קטנה, בגודל של מטבע שקל. חומה ומנוקדת בשחור וחום כהה. חרוט עליה ארוחת ערב ותאריך של היום. אני מוציאה אותה מהשק בקלילות. ולשנייה אני מצליחה לנשום. יש לי 999 אבנים, חלק מוחשיות, חלק לא. חלק קטנטנות, חלק ענקיות. אבל האבן הזאת היא לא בעיה. היא נראת כל כך חסרת משמעות. קלילה, כיאלו והיא בכלל ולא משפיעה. אבל כל אבן מפחיתה את המשקל. אז אני מסתפקת בארוחת שאריות. 999 בעיות על הלב. אבל הדאגה 'מה לאכול לארוחת ערב היום', לא אחת מהם. וזה מנחם, גם אם זה רק לחצי שעה. ומזה הרבה זמן, הארוחה לא מגיעה עם מנת צד של מחשבות סוררות. אני לא טועמת את חמיצות של בושה, במתיקות המבחילה של דאגה, בחריפות של שנאה עצמית, במרירות של חרדה. אני לועסת את הפסטה, מנדבת קטשופ לשניצל, דוקרת את הסלט העייף, מנשנשת את הצ׳יפס, נוגסת מהחביתה ולוגמת את התה. אני רגועה, מלאה וחסרת מחשבות. אני מתנחמת בארוחת השאריות המאולתרת שלי. להיום.

מעולם לא הבטחתי דבר מאבי למדתי דבר אמיתי כל הבטחה אפשר לשכוח תמיד אמרתי אני אשתדל הבטחה היא כמו מעצר בסוף משתחררים בזמן קצוב לכל מעצר יש סוף אשתדל זו אפשרות פתוחה אבל היא על תנאי ותמיד היא נשארת קיימת אשתדל לא יכולה לשקר הבטחה אפשר לשקר בקלות כשאתה נמצא על תנאי זה כמו אזיק אלקטרוני אתה מתאמץ לא לשכוח אתה נמצא במעקב תמידי לכן מעולם לא הבטחתי תמיד אמרתי אני אשתדל ואז אתה על תנאי אבי זד 19/6/26 זכויות שמורות