ספרים, סופרים וחברים

ספר חמוד קליל לקריאה הסוף נגמר בפתאומיות

קראתי את הספר קריאה חוזרת, לקראת קריאה של הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה.

בספר יש העמקה של בניית העולם. אנחנו מגלים על קהילת אנדרדוג בתוך האנימלים ועל השבטים המאוחדים. יש כאן עיסוק בסוגיית קבלת השונה ועל התמודדות של תת קהילה כזאת בתוך חברת האנימלים. יש כאן חלק יפה בתהליך של כישלון ואשמה עליו, כחלק ממילוי התפקיד שייעדו לתרז. תרז מנסה ללמוד מהטעויות שלה, וגם לקחת את תפקידה כרואה לכיוונים פחות סטנדרטיים.
העלילה מעלה הילוך ועוסקת בנושאים יותר אפלים.
קרה לי כבר בספר השני של משחקי הרעב, שבאיזשהו שלב יש חזרתיות על הספר הקודם בגרסה קצת שונה, שגורמת לי להתעצבן ולטרוק את הספר בכעס ולתפוס ממנו מרחק. ואז לחזור אליו אחרי יום כשהכעס יורד.
במשחקי הרעב 2 זה היה השלב בו מבינים שקטניס ופיטה שוב צריכים ללכת למשחקי הרעב, ואני הרגשתי שכבר מיציתי את האירוע הזה.
אז גם כאן היה קטע דומה בסגנונו, שהגיע כשלב בתהליך של תרז שהיא תחווה מעט הצלחה מהניסיונות שלה להשתפר ולהיות רואה טובה יותר. (במשחקי הרעב סלחתי על המהלך הזה רק בסוף, כשהתברר שהמשחק הזה היה בעל משמעות שונה לחלוטין ממה שחושבים).

הסיום היה דרמטי ומעולה, והשאיר אותי במתח לקראת הספר הבא.

ההיכרות הראשונה שלי עם כתיבתו של דרור משעני החלה מתוך רצון פשוט לנסות סופר חדש שאני לא מכירה, אחרי שהבנתי שהוא כותב מצוין. ניגשתי אל "האיש שרצה לדעת הכל" ללא ציפיות מוקדמות, והרושם הראשוני אכן היה של מפגש עם טקסט חביב ביותר – סיפור שנפרש בנינוחות ומביא איתו הוויה מקומית מובהקת ותחושה "ישראלית בקטע טוב". אלא שככל שהקריאה התקדמה, התברר שהאפרוריות המכוונת והארציות הזו הן למעשה רשת פסיכולוגית מתוחכמת, המעידה על הבנה דקה של חוקי הז'אנר ושל נפש האדם.
העלילה עוקבת אחר המפקח אברהם אברהם, שחוזר מחופשה ממושכת בבריסל ישירות אל חקירת רצח מורכבת של אישה בדירה בתל אביב. בעוד החשוד המיידי מחזיק באליבי שנראה מושלם ובלתי ניתן לפיצוח, נשזר בתוך המצוד המשטרתי קו עלילה מקביל ומסקרן במיוחד: סיפורם של קובי, גבר אוסטרלי, ואשתו הישראלית מלי, הנושאים איתם משקעים כואבים מטראומה קשה שעברו. ככל שהחקירה מתקדמת, עולמם של בני הזוג והחיפוש המשטרתי הולכים ונשזרים זה בזה באופן פיזי ונפשי כאחד.
כוחו הגדול והאמיתי של הספר טמון באיכות הכתיבה, ברמת הליטוש ובקצב שלו. משעני כותב בשפה זורמת, רהוטה ובגובה העיניים; היא אינה מתיימרת להיות מיוסרת או גבוהה מדי, אלא נקייה ומדויקת, ללא מילים מיותרות או קישוטיות שנועדה רק כדי להרשים. עבורי, האינדיקציה המובהקת ביותר להנאה אמיתית מטקסט היא המוכנות לשהות בתוכו מבלי לדלג על אף משפט או לנסות לרוץ קדימה אל השורה התחתונה. כאן, כל שורה נקראה בכיף ובנחת, פשוט מפני שהכתיבה מצליחה לחדור בו-זמנית גם אל המוח וגם אל הלב, והתוצאה היא ספר קצבי שפשוט בלעתי מתחילתו ועד סופו.
אהבתי מאוד את המבנה של הספר. משעני משחק בכישרון רב עם נקודות המבט של אברהם החוקר ושל מלי, ומייצר מרוץ שליחים נרטיבי חכם: ברגע שהעלילות נפגשות פיזית, פרק אחד מסתיים וזה הבא אחריו מתחיל בדיוק מאותה נקודת זמן – אך מחליף עדשה ומאיר את אותן שניות ממש מנקודת המבט השנייה. המבנה המקביל הזה מייצר מתח פסיכולוגי מצוין, שאינו נשען על מניפולציות זולות. זהו ספר שבו זהות הרוצח ברורה לקורא בשלב מוקדם יחסית, ובכל זאת הדחף להמשיך לקרוא רק מתעצם. המרדף אינו אחר פתרון הטריק, אלא אחר הבנת המניע; בעוד שבתחילה ניתן לחשוב שקובי פשוט מנסה למצוא את האנס, בהמשך מתגלה תסבוך פסיכולוגי עמוק בהרבה של אדם שפשוט "חייב לדעת הכל".
בתוך כך, דמותו של אברהם אברהם מתגלה במלוא המורכבות שלה דווקא בשל היותה "אנטי-בלש". בתחילת הדרך קשה להבין מה מעניין באדם הממוצע והמהסס הזה, שחף מכל כריזמה הוליוודית או גאונות מנקרת עיניים. אך הצמצום שלו הוא שמאפשר לדרמות שמסביב לתפוס את קדמת הבמה. הספר נחתם באפילוג פתוח ועדין המעתיק את הפוקוס למריאנקה, בת זוגו של אברהם, הנמצאת בבריסל. מבט מקרוב על הסצנה הזו חושף את הסדקים השקטים שנפערו ביחסה אל אברהם החוקר, ואת החלטתה לעזוב את הבית לעבר הרפתקה חדשה, בזמן שהוא נותר שקוע בעיוורון ובחקירותיו בישראל. הסוף הפתוח הזה מותיר תהודה רגשית חמוצה-מתוקה על המרחקים הנפשיים שנותרים פתוחים, גם כשהתיק המשטרתי נסגר בהצלחה.
בשורה התחתונה, "האיש שרצה לדעת הכל" הוא מותחן פסיכולוגי חכם, מקורקע וחביב ביותר. הוא מוכיח כי ספרות זורמת וטובה אינה זקוקה לדרמות מאולצות כדי להפוך ל-Page-turner אמיתי שמכבד את האינטליגנציה של הקורא ומחזיק אותו מרותק ומעורב עד העמוד האחרון.
קיבל 5 כוכבים כי פשוט נהניתי... גם אם זו לא יצירת מופת...

זהו עוד ספר לשיפור עצמי, כתוב בצורה קלילה וקריאה. רוב העצות המופיעות בו מוכרות וידועות (כמו "חשוב על מטרה תחילה, ועל כל מה שקשור אליה לאחר מכן".) זה כנראה אינו ספר שישנה את חיי הקוראים, אבל בכל זאת החזרה על העצות בצורה סיפורית ועם קצת דוגמאות יכולה לתת לקורא עידוד ומיקוד להישתפר בכוון של ריכוז, משמעת עצמית, וחשיבה חיובית ובונה.

אהבתי יותר את שני הספרים האחרים שלו. הספר הנוכחי כתוב פחות כפרוזה וקצת יותר כבד, אין עלילה מסודרת. יש הרבה דמויות. קצת היה לי קשה לעקוב.. כמובן שזו ההיסטוריה ואין מה לעשות..

נער מסתיר את פציעתו האיומה מעיני אמו; בעל מאמין שאהבתו תוכל להקים לחיים חדשים את אשתו הלומת הצער; צעירה משעה את חייה עד שמשפחתה תיחלץ מתהומות הכאב המעוור; גבר נכנע לָאין-אונים של אהבה כפייתית. ג'וזפין הארט מגוללת את סיפורה של משפחה אירית, שמעדיפה להישאר במקום שבו שכלה את אהוביה, ואת סיפורו של נוכרי מגרמניה, שנמלט מהמקום שבו שָכל הוא את אהוביו. וזאת האמת על האהבה הוא סיפור מופלא על אהבה – לזולת, למשפחה, למולדת - ועל הישרדות.

עד כאן הציטוט מהכריכה האחורית. אפשר להבין מכאן שיש כאן עלילה, ואפילו כמה עלילות שמסובכות יחד. ועל פניו יש. אנחנו באירלנד, כנראה בשנות השישים של המאה העשרים. טום אוריילי חווה טרגדיה נוראה, הבן שלו, כנראה מתבגר, כנראה בן ש6 או 17, נפצע בתאונה במעבדת הכימיה שלו, מאבד יד ורגל ואז מת מאיבוד דם. משפחת אוריילי מתפרקת לחלוטין כי רק שנה לפני כן נפטרה להם בת. בבית נשארים טום, אשתו סיסי שמאבדת לחלוטין כל רצון לחיות ושוקעת בתהומות דיכאון ויאוש, הבת אוליביה, שהיתה גם חברה טובה של הילד שנהרג, והבן דארה שלא כל כך ברור בספר מה העניין שלו. בעיירה נמצא גם גרמנית בשם תומס, זר ובעל דת שונה - הוא פרוטסטנטי, הם קתולים. יש לתומס שער בחצר ומשפחת אוריילי רוצה אותו לצורך הנצחה או אנדרטה לבן. לתומס יש גם סיפור מוזר, שלא הצלחתי לעקוב אחריו עד הסוף.

וזהו. זה כנראה סיכום של הכל, כי "סיפור מוזר שלא הצלחתי לעקוב אחריו" די מתאר את כל הספר הזה. הפרקים מסופרים בגוף ראשון, כל פעם של דמות אחרת, עם המון קרדיט שהמחברת נותנת לקורא שיידע לזהות מי הדובר בכל פרק, אבל בלי לתת הרבה קול ונפח לכל אחד מהדוברים, אז יש מאמץ די מורכב בתחילת כל פרק לזהות במי מדובר, ומתי, ומה החלק שלו בסיפור. קורים להם דברים, אבל לא הרבה, ומה שבעיקר חשוב זה אירלנד, התרבות באירלנד, מסורת באירלנד, ועוד. גם האנטישמיות מוזכרת - לא חשבתם שסתם זרקו שם גרמני והלכו.

למה קראתי עד הסוף? כי זה ספר לא עבה, הוא מהורהר בדרכו, אז אין הרבה קושי לקרוא אותו, אבל בעיקר כי חשבתי שמשהו לקראת הסוף יסביר לי על מה כל הספר הזה, אבל זה לא קרה. כך שמבחינתי זה סיפור על אהבה נכזבת.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי.

ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה.
אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה.

כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם.

לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

שרלה
את שרלה הכרתי בתקופה שהייתי סטודנט לתואר שני, בשנות השלושים לחיי, והיא עצמה הייתה בגיל דומה. ישבנו מדי פעם בהפסקות, לוגמים קפה ומספרים זה לזה על חיינו. שרלה הגיעה ממושב בבקעת הירדן, בת למשפחת חקלאים גאה. היא הרגישה שהיא חייבת לפתוח את מרחב חייה בפני החברה העירונית הרועשת, ולצורך כך עברה לתל אביב, על מנת למצוא בן זוג שכה קיוותה שתמצא.

פעם אחת היא סיפרה לי על דייט שחוותה. היא הייתה כל כך עצבנית ומפוחדת, שלא הפסיקה לעשן בתנועות חדות ועצבניות. כשדיברה, קולה לעתים השתנק ונעלם מחוסר ביטחון, שהלך וגבר ככל שפגישתה הפכה לאסונית יותר... ואז, ברגע של גילוי לב, היא אמרה לי: "אין צדק בעולם, יש כאלה שנורא רוצות, אך לא מסוגלות, ולעולם לא יזכו לממש את משאלת לבן – את הצורך הבסיסי וההוגן למצוא אהבה."

אני סיימתי את לימודיי וכהרגלם של החיים עצמם, הקשר ביני ובין שרלה פסק... אך מעולם לא הפסקתי להרהר בדבריה, שהיו ערעור על חוסר הצדק בעולם שלנו.

בשרלה נזכרתי, בעת שקראתי בספר הביכורים של לי קופמן, אותו היא כתבה בגיל 25: "רווקה בת 32 מטר שישים..."– שם הספר, שלקוח משמו של אחד מהסיפורים היפים בקובץ.
הסיפור שבאמצעותו נזכרתי בכאב בשרלה : מספר: על אישה צעירה, שמופיעה בסיפור כאנונימית, כאישה המגלמת ממוצע המתאכזר לעצמו, ההופך את עצמו לשקוף בעיני המתבונן. אף אחד לא באמת שם לב אליה... היא עצמה הולכת ונעלמת באופן שבו היא מתייחסת לעצמה.

הסיפור מתחיל בבית קפה, אליו הגיעה האישה שלנו לדייט לראשונה בחייה, בהחלטה אמיצה שגם לה מגיעה אהבה אמיתית. לצורך הפגישה היא כתבה מודעה בעיתון, במספר מילים קצוב ככל האפשר "רווקה בת 32...". מסתבר שרק אדם אחד הסכים בסופו של דבר להיפגש איתה, למפגש שבהדרגה הפך לסיוט. היא יושבת מולו – אדם אלים וגס – ובוראת בדמיונה את האביר המושלם, בשעה שלו יש כוונה אחרת... וכך הולך ומדרדר הדייט לסוף גנרי שהיינו מצפים לו, אבל לי קופמן מבצעת בסיפור טוויסט שהשאיר אותי פעור פה, ומעל הכל – הותיר בי תחושת כאב שהתחברה לסיפור שלי על שרלה.

לי קופמן מספרת בספרה סיפורי הגירה רוויי כאב, על ילדה יהודייה שהרגישה ברוסיה זרה, אך למרבה הפתעתה גילתה שעם הגיעה לארץ המשיכה להיות "רוסיה". יחד עם תחושת הזרות והניכור העולה מהספר, קופמן מצליחה לבטא את ההוויה הישראלית, כמו זו של צעירים ישראלים "מורעלים" המשרתים ביחידות מובחרות, שחלקם חוזרים הביתה משובשים – הלומי קרב. הספר הזה, שנכתב ב 1999 מספק אמירות נוקבות בעלות אופי נבואי לישראליות הכל כך שברירית, בשפה נגישה וקולחת.

המפתיע בספר הזה הוא סגנון הסיפורים המשתנה. בראשיתו מופיעים סיפורים המאופיינים בריאליזם ולקראת סופו מופיעים בקובץ שני סיפורים סוריאליסטיים מפתיעים באיכותם. כתיבה על נפשו של היוצר משורר צעיר שאיבד את מילותיו, וכעת בהזיה הוא רואה פרפר שמייצג את המוזה האבודה שלו. בסיפור הזה מופיע גם גיבור יוצא דופן, ג'וק, ואז בוודאות הבנתי שקופמן מתכתבת עם הסיפור "הגלגול" של קפקא באופן מעורר התפעלות. בסיפור האחרון קופמן משלבת אגדה בתוך סיפור על צייר שאהב זמרת יפהפייה – צייר דלפון שאהב אותה כנגד כל הסיכויים. האופן שבו האגדה משתלבת עם הסיפור של קופמן, שלבטח יש בו אלמנטים ביוגרפיים, מרהיב ביופיו.

כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים המפתיע, שאלתי את עצמי: היכן את, לי קופמן? הבטחה גדולה שלפתע נמוגה. מהחיפוש אחריה הסתבר שהיא כעת הרחק מההוויה הישראלית, באוסטרליה.

לא פעם, כשדמותה של שרלה עולה בזיכרוני, אני מוצא את עצמי מהרהר בה ומתפלל שבאיזה מרחב חבוי של החיים היא מצאה את אותו צדק פואטי שמגיע לה כל כך.

את דורית רביניאן אני מכירה היכרות קצרה. כשהייתי נערה קראתי את ספרה "גדר חיה" עוד לפני שהוא יצא מתוכנית הלימודים וזכור לי שנפעמתי עד מאוד. ספרה היה אחד מאותם הספרים שאנחנו קוראים בצעירותנו כאשר אישיותנו עדיין לא מעוצבת דיה והם משאירים בה חותם עמוק.

מאז לא יצא לי לקרוא אותה אבל בהמלצתו של אבי חזרתי לאותה רביניאן מסקרנת. זו שבדרך מסוימת פתחה לי צוהר אל עולם הקריאה ולימדה אותי מהי ספרות טובה. ומה אני אגיד, היא בהחלט טובה.

דורית רביניאן מספרת את סיפור חייה ומתמקדת בקשריה המשפחתיים ובקשר המיוחד עם אביה. הספר נפתח כסיפור המסופר בגוף שלישי על אח ואחות ויחסיהם אך עד מהרה הספר משנה נקודת מבט ומתפתח לכיוונים אישיים וככל הנראה אמיתיים על חייה של רביניאן.

החוכמה של סופר טוב היא לגרום לקוראיו להזדהות עם סיפורו או עם דמויותיו. ואף על פי שדורית חיה חיים אחרים ממני הרגשתי נקודות השקה רבות בין שתינו. בתיאוריה על משפחתה הצליחה להזכיר לי את אבי ואת אימי, את הקשרים המורכבים שישנם במשפחות ואת הרגש העמוק והעז של חווית חיים. דורית בסיפורה, ריגשה אותי עד דמעות והצליחה להזכיר לי מהי ספרות טובה. ספרות מיוחדת במינה שנכתבת מדם ליבו של סופר תמיד תצליח לגעת בלבבותיהם של קוראיו. כמה טוב לדעת שיש סופרות כמוה במדינתנו הקטנטנה.

מרתק היה לקרוא על כפר סבא, עיר הולדתי שהכרתי אותה שוב אך הפעם מנקודת מבטו של אחר. מרתק עוד יותר היה להיסחף אחר רביניאן כאשר היא כותבת בתשוקה מרגשת על אהבתה לאמנות הכתיבה, לספרות ולעולם הספרים. באחד מפרקיה הזכירה את הספרייה של כפר סבא שבה לראשונה שאלה ספרים תחת השם של אימה. אותה ספרייה שאבי לקח אותי אליה בילדותי וכך חשף אותי לעולם עשיר שלא ידעתי שקיים לפני.

"כמה מופלא הוא הלא-מודע, כמה חסר שחר הוא הניסיון להערים עליו, והרי את מה שנחרת בנפש אי אפשר שנגנוז".

אין כמו הספר הזה, שבו אן שרלי הופכת סוף סוף לנערה רומנטית, מלאת תשוקה ואהבה. קראתי את הספר לפחות ארבע פעמים, ועדיין – בכל פעם מחדש אני מגלה בו גוונים חדשים ומוצא את עצמי נשאב לתוכו כאילו זו הפעם הראשונה.
מה שכל כך מיוחד באן הוא היכולת שלה לראות את העולם דרך פריזמה של דמיון מפותח ורומנטיקה אינסופית. היא לא רק עוברת תהליכים של התבגרות – היא מעניקה משמעות לכל רגע. התשוקה שלה לחיים, האכזבות הכואבות, והיכולת שלה להתאהב בכל פיסת נוף ובכל רעיון, ממלאים את הקורא בתחושה של פליאה שקשה למצוא בספרים אחרים.
היופי בספר הזה הוא המעבר העדין מהילדה שחיה בדמיון לצעירה שמתחילה להבין את מורכבות הלב האנושי. אן לא מוותרת על הרומנטיקה שלה, אלא לומדת לתרגם אותה לתוך עולם מציאותי ומאתגר. עבורי, הקריאה היא כמו חזרה הביתה – תזכורת לכך שגם בעולם המודרני והציני, יש מקום לנשמות שרואות את העולם ב'צבעים עזים' יותר.
זהו ספר שבו האהבה, הנוף והתשוקה נשזרים לכדי חוויה אחת מטלטלת ומנחמת כאחד. לא משנה כמה פעמים תקראו בו, אן תמיד תצליח להזכיר לכם איך זה מרגיש להאמין ביופי שמעבר לאופק.

קלאסיקה במיטבה.
גי דה מופסאן נחשב, ובצדק, לאחד מאבות הסיפור הקצר המודרני. במאה ה-19, לצד יוצרים כמו צ'כוב ואדגר אלן פו, מופאסאן שכלל את המדיום הזה לרמת אמנות מדויקת. היכולת שלו ללכוד חיים שלמים על כל עליבותם ויופיים במספר עמודים בודדים אותי לפחות, מהפנטת.

מופסאן הושפע מפלובר והיה ידיד קרוב של אמיל זולא. בהשפעתם, הוא אימץ את מה שקרוי: הגישה הנטורליסטית. בתקופה ההיא גם הפילוסופיה הנטורליסטית פרחה, וזו התבוננה באנושות כמו מדען הבוחן דגימה תחת מיקרוסקופ.
בסיפוריו של מופסאן אין טובים ורעים מוחלטים. הוא מציג את בני האדם על דחפיהם הבסיסיים ביותר כמו תאוות בצע, קנאה, תשוקה מינית ופחד. השיפוט נעדר ולרוב מופסאן מניח לפעולות של הדמויות לחשוף את אופיין. הריאליזם שלו מנפץ את האשליות הרומנטיות של התקופה ומציג את המציאות כפי שהיא: לעיתים קרובות אפרורית, אכזרית ולא הוגנת.
אחד הנושאים המרכזיים אצל מופאסאן הוא חשיפת הצביעות של החברה הצרפתית, ובמיוחד של מעמד הבורגנות הזעירה והאצילה. לדוגמא בסיפורו המחרוזת, שם הוא מציג אישה שחורצת את גורלה ואת גורל בעלה לעוני של עשרות שנים רק בשביל הפנטזיה להרגיש חלק מהמעמד הגבוה, לו רק לערב בודד אחד.

הגדולה הטכנית של מופאסאן בעיני טמונה בצמצום. הוא לא מבזבז מילים על תיאורים פילוסופיים ארוכים. המשפטים שלו חדים, בהירים וישירים. האקספוזיציה מהירה, והעלילה נעה קדימה ביעילות מקסימלית.
בנוסף, מופאסאן לרוב השתמש בטכניקות של פואנטה מבריקות. הסיומות שלו אינם סתם גימיק זול ולרוב משאירות את הקורא זוכר את הסיפור וחושב עליו מדי פעם הרבה אחרי שקרא. לפחות לי זה קורה.

הציון שלי: 8/10
בסיפורים קצרים זה אחד הסופרים האהובים עלי, הזמן שעבר מאז נכתבו הסיפורים לא משמעותי בעיני שכן טבע האדם לא השתנה. מה שכן? אני לא חובב מושבע של סיפורים קצרים.

תשכחו מפרודו בדרך למורדור, הספר הזה הרבה יותר טוב.
'עלילות עיראק' אמנם אינו ספר פנטזיה, אבל אלמנט המסע שלו אל לב המאפליה של פרס ועיראק של שנות החמישים, כתוב בצורה פשוט נהדרת. המילה 'כתוב' לא נכונה, כי המעשים שמתרחשים בספר קרו ממש, ולכן זהו מעין דוקו, וזה מה שמעצים את הספר והופך אותו לבלתי-נתפס, וגם בלתי-נשכח. האימה, החרדה, המתח ותחושת ההקלה בסוף, כאשר הגיבור - הלא הוא מחבר הספר, יאני אבידוב - מצליח לממש את משאלתו של בן-ציון ישראלי ולהביא עשרות אלפי חוטרי דקל לתימור הנגב (ו'תימור' זו לא המילה החדשה היחידה שלמדתי מהספר הזה) - כל הרכיבים האלה הופכים את הספר ליצירה מיוחדת במינה. אז בטח, אתם מוזמנים לאתגר ולשאול: "אקטואלית, את מי בכלל יעניין בימינו ספר שנכתב על-ידי מפא"יניק משנות החמישים?"
ובכן, אולי זו איראן, שהשם 'עלילות עיראק' עושה איתה עוול. הרי רובו ככולו של הספר מתרחש בכלל באיראן. ואנחנו הרי אחרי 2.5 סבבי מלחמה עם איראן. שמות המקומות בספר יעוררו בהכרח תחושת מעורבות עמוקה אצל הקורא הישראלי, והם מהדהדים מתוך הספר בצל ערי הטילים שנבנו בקרבתם: כרמאנשה, חורמשהאר, משהד, יזד, כרמאן, ועוד ועוד. וכמה בלתי נתפס לקורא בן זמננו, שבלב טהרן שכן בשנות החמישים בניין של הסוכנות היהודית (!), ואווירונים טסו מכאן לשם ובחזרה.
ואולי זו פשוט הכתיבה עצמה. יאני אבידוב, אילולא היה עסוק בכל נימי נפשו בהגשמת החלום הציוני, היה בוודאי הופך לסופר הרפתקאות מהולל. חלוקת הפרקים היא חכמה, ועל אף שידוע לכל שהסוף הוא בכי טוב, אבידוב מצליח להשכיח את זה פעם אחר פעם מלב הקורא, ולהשקיע אותו בתוך דרמת-מתח שלא יורדת ברמתה ממותחני הריגול הטובים ביותר. בד בבד הוא מעשיר את הספר בירידה עמוקה לפסיכולוגיה של הנפשות הפועלות, ומצליח לחבב על הקורא אף דמויות משנה - כאותו אחמד הערבי מעיראק - שדווקא בצד של הטובים, ואת היהודי בן איראן 'ד.', שהופך מרוב תאוות בצע לנבל כמעט קומי, שמטריד את אבידוב על כל צעד ושעל. אילולא היה מדובר בסיפור אמיתי, הייתי משוכנע שמדובר בעוד קומיקס מעולה של טינטין. אבל אז מגיע הפירוט הטכני המופלא של החקלאות, הגיאוגרפיה, הבירוקרטיה - וזה לא משעמם, להיפך, לעתים זה כמו לקרוא את טום קלנסי ללא הארכנות המייגעת שלו.
הספר מדגים היטב את הרעיון שהסיפור הכי טוב נוצר על-ידי הבורא שמנהל את העניינים כאן בעולם (זו ואריאציה על משהו דומה של המינגווי, אבל אבידוב עצמו רומז לזה בסוף הספר), אבל חשוב לזכור שהסיפור לא היה בא לעולם לולא תעוזתן של הנפשות הפועלות, שלעתים כל מה שהוביל אותן הייתה אמונה טהורה בחשיבות המעשה. חציו הראשון של הספר הוא מעין ממוריאל לדמותו של בן-ציון ישראלי, שיזם והוביל את פרויקט שתילת החוטרים בנגב, והדמות הראשית - אבידוב - מתלווה אליו כסייד קיק נרגן. אלא שאז מגיע אותו אסון נוראי במעגן, שקיפח את חייו של בן-ציון ושל 16 נוספים, והחצי השני של הספר נבנה על יסודות אותה אמונה בוערת של בן-ציון, שכעת מלווה את אבידוב בדרכו הבודדת, חסרת הסיכוי, להגשים את משאלתו האחרונה של בן-ציון.
אם תרצו, זהו פרודו, שלאחר שאיבד את גנדלף במכרות מוריה, ממשיך בכל זאת במסע, כי הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו. גורל האנושות מונח על כתפיו.
גורל הציונות היה מונח על כתפיו של אבידוב, ועלה בידו.

ומכאן, אני מעלה משאלה משלי - שהספר הזה יזכה למהדורה מחודשת. הילדים שלנו מוכרחים להכיר אותו, ולא מתוך כרכים מתפוררים של ספריה לעם.