ספרים, סופרים וחברים

הפתיחה, הבוטה למדי ועל גבול הפרובוקציה המינית, רמזה על הבאות, אם כי ההמשך מתפתח בצורה שלעיתים סוחפת ולעיתים מייגעת.

נועה, רווקה בת 36 וקולנוענית בפוטנציה, נדלקת על טדי – מנכ"ל חברה בן 55, גרוש+2.
לימים (קצרים ביותר) היא הופכת לעובדת מן המניין בחברה שלו, והוא הופך לבוס שלה. רומן במסגרת יחסי עובד-מעביד - לא משהו שימנע מנועה לחזר אחריו במרץ.
היא – עלמה מלאת תשוקה חובבת אלכוהול וחומרים משני תודעה; הוא – שמן, "דובון (לא) אכפת לי", שתלטן וכריזמטי. היא – לא מוותרת; הוא – אדיש אך נהנה מתשומת הלב. בקיצור, גרסת הלייט ל"חיזור גורלי": כשרחם רוטט פוגש זין משוטט.

תנאי הקשר:
הוא - מבקש שלא תציק לו יותר מדי; היא - רוצה שייתן לה לאהוב אותו.
הוא - מתנה שלא תבקש ממנו לעשות איתה ילד; היא - דורשת סקס בתדירות גבוהה יותר.
הוא - מבקש שלא תזיק לעצמה; היא - מתעקשת שלא יתערב בחייה ללא שליטתה.
פרוטוקול של מערכת יחסים - יש חותמים או חותמות בקהל 😊?

הספר כתוב מנקודת מבטה של נועה ומספר בצורה אוורירית למדי על מערכות יחסים (משפחתיות, מקצועיות, אישיות), בדגש על קשרים מבוססי אינטרסים.
עושה רושם שלכל אחת מהדמויות יש תפקיד מוגדר בעולמה של נועה, וכל אחת מספקת צורך מסוים עבורה - בין אם זו מיטה חמה, "מנה חמה" או כרית חמה...

הכתיבה קולחת ואנרגטית, עם מידה של הומור וציניות; אם כי בשלב מסוים דינמיקת ה- "אוהב/ לא אוהב", המהולה ברחמים עצמיים, הופכת למתישה. מדמות של אישה סוררת ש"לא דופקת חשבון לאף אחד", נועה הופכת לדמות טרחנית שדורשת ניעור בסגנון "תמצאי לך כבר חיים".

יש בספר תיאורי סקס מפורשים, אולם הם אינם העיקר. הכתיבה ישירה ובוטה, אך נראה שאינה באה ממקום של מבוכה או בושה – דבר שאינו מובן מאליו. לכתוב על סקס זה קצת כמו לעשות סטנד-אפ – בשני המקרים המשימה מורכבת, ואי אפשר באמת להישאר פוליטיקלי קורקט. היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת ומעוררת דורשת מידה מסוימת של כישרון, וכשזה לעיתים מתפספס בכתיבה, התוצאה הופכת ממסעירה (או מצחיקה) למגושמת ומביכה.

הסיום הזכיר לי את הביטוי הדי שחוק של "לעשות מהלימון לימונדה", שהתמזג עם הסיפור לסגירת מעגל בין חייה של הגיבורה למימוש היצירה.

The Woodlanders, 1887

מספר את סיפורם של גרייס מלברי, אדרד פִיצפִּירס, מרת שרמונד, לאומת מארטי סאות' , ג'יילס ווינטרבון, וגרייס עצמה, בשתי משולשי אוהבים. גרייס מלברי, ביתו של החקלאי מר מלברי בליטל הינטוק, עיירה קטנה ומבודדת בלב היערות של וסקס של הארדי, שם כול האדמות שייכות למרת דזמונד העשירה. היא איבדה את בעלה ומנהלת רומן עם אדרד פיצפירס- רופא העיירה הצעיר והנחשק, בעודו מחזר ונשוי לגרייס מלברי. גיילס ווינטרבון , חבר ילדותה של גרייס מלברי משלם את המחיר על שתי משולשי האוהבים ויהיה הקדוש המעונה של העלילה.
הספר נפתח שבאה איזה ברנש בה ממראטי סאות', שעסוקה בבניית עמודות עץ סביב השעון ומתבקשת למכור את שערה לטובת דזמונד העשירה (לשתיהן אותו צבע אדום כובש), תחילה היא מסרבת , אבל העובדה שאביה גר באדמותיה מפחידה את מארטי והיא גוזרת את כול השיער – בחרדה ששרמונד תפנה אותה ואת אביה אם לא תסכים .
הספר בנוי מפרקים קצרים וקצביים והארדי החשיב אותו לטוב שבספריו.

גרייס מלברי הייתה בפנימייה לבנות שעלתה הרבה כסף למר מלברי, הוא רוצה שתיהיה גבירה. תחילה היא יוצאת עם ג'יילס ווינטרבון. היא שומעת מפי יודעי דבר על פיצפירס הרופא המדופלם, אבל פוחדת בשל פער המעמדות לפגוש אותו.
גרייס פוגשת לראשונה את מרת שרמונד באחוזתה, והיא אומרת לה שהיא מואסת בעירה ליטל הוק ורוצה לצאת לאירופה, להיות במרכז העיניינים. שם לראשונה רואה אותה פיציפירס הרופא המדופלם.

"זו הייתה היא- מרת שרמונד! מי היה מעלה על דעתו? לכול הרוחות, לצורך מה צריכה אישה שלא עושה כלום, לתחוב את אפה כאן בשעה זט של היום? , אה היא נוסעת לאיטליה
.. היא לא סובלת את החורף כאן.
ווינטרבון היה מרוגז מהתקרית, ועוד יותר מכיוון שהכיר את מר מלברי, שבהערצתו לאחוזת הינטוק, יהיה הראשן להאשים אותו אם יוודעו הדברים"
(ע"מ 123).
דזמונד תעיף לעזאזל את ווינטבורן מביתו, לאחר שמשלוח של איזה חמש טון סחורה חקלאית, מעקב את מרכבתה.
בהמשך מרת גרמר, מאיין אישה זקנה מוכרת את הזכויות לגולגולת ראשה לפיצפירס. יש לה ראש גדול, והרופא רוצה לחקור במיקרוסקופ את ראשה הגדול מן הממוצע. ואז הפגישה הראשונה בין פיצפירד לגרייס מלברי. היא באה כדי להחזיר את הכסף ששילם למרת גרבר תמורת הראש שלה לאחר מותה יקבר בכבוד , ולא ישמש את הרופא המוזר לחקור את הגולגולת שלה. פיצפירד מפלרטת עם גרייס מלברי היפה וחושק בה.
אביה אף מנסה לשכנע אותה לבתר על אהוב ילדותה העלוב ווינטבורן לטובת המשפחה המיוחסת של פיצפירס (שהייתה בעברה עשירה מאוד בהינטקוק, ולא נותר זכר להון המשפחתי, מלבד תפערת העבר).
לבסוף פיצפירס וגרייס מתחתנים, והם עוברים לגור בבית מלברי בצד מבודד באחוזתו. השמחה נקטעת כאשר פיציפירס חוזר בשעות הקטנות של הלילה לגרייס, לבסוך לא חוזר בכלל.

"בבקשה ף אל תייסרי את עצמך, אמרה בלעג מעודן, "את יכולה לראות אותו כמה שרק תרצי- מבחינתי" ..אחיזתו של פיצפירס בליבה ברגע זה הייתה רפה (ע"מ 309).
פליס שרמונד בסוף שנות ה-20 שלה. היא בחורה יפה ונחשקת, שכבר ידעה בעל לפני שנייתה אלמנה. גרייס מגלה את הרומן והיא אומללה, מספרת לשרמונד שתסכים לחלוק אותו איתה.

"אלו היו המילים האחרונות שביטא ממקום שבתו לפני סוחר העצים. בחוסר יכולת לשלוט עוד על עצמו, משך מלברי בחטף את ידו הפנויה מן החזה של פיצפירס, ותפס אותו בצווארונו. "נבל חסר לב- אחרי כל מה שעשינו למענך!" צעק כששפתו רוטטת
"והכסף שלה שנתנו לך, והגג שסיפק לך מחסה! זה אני , ג'ורג' מלברי , שאתה מעז לדבר איתו אליו כך!"
הקריאה לוותה בטלטלה רבת כוח מן הכתף, שהעיפה את האיש הצעיר כשרואשו מטה אל הדרך" ( ע"מ 323).

מר מלברי לוקח את סוסתו פרשס ומרכיב עליו את פיצפירס , ושם , בעודם רוכבים מתאמת איתו על הרומן עם שרמונד בעודו נשוי לביתו היקרה גרייס. פיצפירס אומר שחובתו להישאר עם שניהן, האב מתעצבן ומעיף אותו מהסוסה ופיצפירס בסכנת חיים לאחר הנפילה.
פליס שרמונד משכנת אותו והוא מבריא. לאחר מיכן הם נוסעים לאירופה וכול ליטל הינטוק מתוודעה על הרומן. גרייס לא מצליחה להתגרש ומפתחת רומן בעצמה עם גבר אחר.

בחזרתו של פיצפירס לליטל הוק הוא מנסה לשכנע את גרייס מלבורן לשוב לזרועותיו, אך האם היא תסכים?

מה יעלה בגורל המאהבים השונים ברומן , במשולש בין שתי משולשי אוהבים?

בסוף הרומן הקלפים נטרפים, זוג אחד חוזר לאיתנו, וזוג אחר (שלא היה ידוע עד סוף הסיפור) נמקבל תפנית טראגית.

"כעת אתה שלי, אהוב שלי, לחשה, אתה שלי ורק שלי, כי היא שכחה אותך בסוף, למרות שלמענה נתתה את חייך! אך אני בכול פעם שהתעורר יחשוב עליך, ובכול פעם שהשכב לישון אחשוב עליך שוב. .. אם אי פעם אשכך את שמך , מוטב שאשכח את ביתי ואת השמיים! אבל לא, לא אהובי, איני יכולה לשכוח אותך לעולם, כי הייתה איש טוב, ועשית דברים טובים!"

"אנשי הארץ המיוערת" עוד עמד במדף שלי באנגלית, אבל לא קראתי. איך שיצאה תרגום לעברית יצאתי לקנות. רומן מלבב וטראגי בעת ובעונה אחת. מומלץ לחובבי אהבות ותקופות עברו .

ספר מלכולי שסיימתי את כמעט 500 עמודיו בפחות משבועיים, ונהנתי מכול רגע.

לאחרונה הייתה לי טלטלה משפחתית-בריאותית שניקזה ממני את כל האנרגיה לספר כבד או לקריאה בכלל. מצאתי את עצמי בוהה בדפים ללא תכלית, קוראת פעם אחר פעם את אותן השורות אך המחשבה נדדה הרחק.
השקט היה ממני והלאה. חרדה מאוד, מנסה ככל יכולתי לתפקד, אך רק הגוף תיפקד, אוטומטית, כאשר המוח היה במקום אחר לחלוטין, חוויה חוץ גופית שאיני ממליצה עליה כלל.

בשלב מסוים, העניינים מעט נרגעו ויכולתי לנשום לרווחה, סוג של, ועל כן, החלטתי לשוב לקרוא. הייתי חייבת לחלץ מעצמי את המחשבות הרעילות ולנסות לצלול לעולם ספרותי לא מוכר שירחיק אותי מהחששות שלי עצמי.
הבחירה בסופי הגדולה, ספר אשר קניתי לפני כשנה, היה הבחירה המושלמת. ספר קליל, קולח עם דמות גדולה מהחיים, תרתי משמע, גופנית ונפשית כאחד, שתעזור לי לצאת מן המרה השחורה בה אני נתונה.

המשימה לא הייתה קלה אך סופי צלחה אותה בחינניות כפי שעשתה בדיוק עם דודניה.היא הצליחה להשיב לי מעט מהחיות שחשתי שאיבדתי במשך שבועות ארוכים.
היא גרמה לי להכיר את עצמי שוב, וגרמה לחדוות החיים שגססה בי זמן רב לחזור.

סופי היא בתו של ג'נטלמן אנגלי חובב הרפתקאות ומסעות ועל כן הוא מתגורר בכל פרק זמן, לאור עסקיו, בארץ אחרת, ולוקח עמו את בתו. הפעם, במסעו לברזיל, מסיבה כלשהי, הוא מחליט לא לקחתה עמו ולכן מגייס את אחותו למשימה- לשמור על הבת היחידה, בבת עינו מאז שאישתו נעלמה מן העולם, ובה בעת הצורך בלמצוא לה חתן.
סופי, מצדה, במקום להתרכז בלעזור לעצמה, מחליטה לעזור לבני דודתה- סיסליה היפה שמאוהבת במשורר עני המרוכז בעצמו וביצירותיו הכושלות, אל מול המחזר הנלהב והמבטיח שלה שהיא כלל אינה רואה אותו בעין יפה כי הוא טרחן בעיניה וזקן ]למרות שהוא מבוגר ממנה רק ב-15 שנה] הוברט בן ה-20 שהוא מהמר כמו אביו וכתוצאה מכך נקלע לחובות, צ'ארלס המאורס לבחורה גאוותנית, קרירה ורכלנית, שהיא ההפך המור מסופי התוססת, הנוכחת והאדיבה.
ואפילו היא מצליחה לעזור לבת הקטנה ביותר בהמשך הסיפור כאשר זו חולה במחלה כמעט אנושה.

בתחילת הספר, לאחר הגעת האב אל בית אחותו ובקשת העזרה, האם ושאר בני משפחתה דנים בסופי, ימים ספורים לפני בואה, וזו מצטיירת בדמיונם כנערה דקה וקטנה, כיאה לכינוי שאביה מכנה אותה- סופי הקטנה. אך למעשה, סופי הקטנה, כך מתחוור להם כשהיא מגיעה, אינה קטנה, כנועה וכזאת שיש להוביל, אלא היא זו שמובילה אותם, בדרכים עקלקלות, באמצעות תחבולות, שבני המשפחה אינם יודעים להכיל. סופי היא בחורה אנרגטית, מלאה ושופעת לא רק בשר אלא גם מרץ, היא גבוהה ויודעת לנהוג על סוסים ולירות. דבר שהוא איננו נחלתן של הנשים בתחילת המאה התשע עשרה כלל וכלל.
בני המשפחה משתאים אל מולה ואינם יודעים כיצד לעכל את הבחורה הססגונית, כמעט מרי פופינסית שחדרה במפתיע אל חייהם כגשמי אביב רעננים.
אהבתי את האווירה. את העלילה, את הדמויות. הן לא היו דמויות עמוקות ,טרגיות והרות גורל כדמויותיו של צ'ארלס דיקנס אך במצב בו הייתי שרויה, זה היה הספר המושלם שהייתי זקוקה לו. הוא התאים לכף ידי ככפפה.

.אהבתי את הסרקיזם המובלט אך לא מובלט מדי מכיוון שההומור כאן הוא הומור חינני שמחלחל בין השורות. הומור אנגלי במיטבו שמלעיג דברים רבים במסורת האנגלית והספרותית בכלל. הדוגמא המובהקת ביותר היא דמותו של אוגוסטוס פינהופ, אהובה הראשון של סיסליה. ברור לכל שהוא פארודיה של המשורר הרומנטי נוסח גתה כמו למשל ורתר ואחרים, או פרודיה למשורר האנגלי מזרם הרומנטיקה הידוע לורד ביירון

בזכות הספר ביליתי כמה ימים נעימים עם סופי ומשפחתה, והגם שאולי הספר היה חסר דיוק פה ושם , מכיוון שדמות כדמותה של סופי אשר תתקיים בתקופה בה הספר מתרחש היא נדירה למדי, עדיין הוא הסב לי קורת רוח רבה כמים צוננים ביום קיץ שמשי ומהביל.

ספר מעניין שכתוב טוב, קריא, שמאוד נהנתי לקרוא וגרם לי להרבה מחשבה.

ארבעה אנשים, כל אחד עם סיפורו שלו אך לכולם חיבור עמוק אל עולם המוזיקה וכך גם זה אל זו. הם מקימים קבוצה חובבנית של רביעיית מיתרים בה הם מצליחים לרגע לשכוח מטרדות היום והחיים ולהתמסר לצלילים.

לכל דמות יש סיפור עמוק ומורכב והסופרת מצליחה להעביר עולם שלם אצל כל אחד מחברי הקבוצה. אהבתי גם מאוד את היכולת לכתוב על המוזיקה בכזו תשוקה ובכך להעביר את הקוראים קשת של רגשות בכל הנוגע לסוג זה של אמנות.

הספר מתורגם מהולנדית ויש בו ביקורת נוקבת וחריפה על המשטר ועל תמורות שהשלטון מחולל בעיר ובמדינה. מסוג הספרים שהקורא יכול לקרוא בכל מדינה ולהגיד "זה כל כך רלוונטי גם לכאן". שלטון מושחת, דחיקת התרבות לפינה, מערכת בריאות מעורערת ותקשורת שמסלפת את המציאות.

לעתים הספר מצליח לגעת בנקודות עדינות ורגישות בנפשו של האדם ובעיקר בנפשם של אוהבי האמנות אשר חיים למענה. אך לעיתים, הספר סוטה קצת למחוזות שבעיני היו פחות רלוונטיים ויצרו ניתוק מהתחושה הרגשית. פחות התחברתי לסוף, הרגיש שהוא לא התכתב באותה השפה עם שאר הסיפור וחשתי שאמירתה האחרונה של הסופרת התפספסה לי. ובמחשבה שניה, אולי דווקא משום שהייתה בסופו של הסיפור חריגה מוזרה מהעלילה מצאתי את עצמי חושבת עליו הרבה לאחר הקריאה.

בסופו של דבר, ספר טוב שנקרא במהירות ובעניין. יוצר אצל הקורא הזדהות עם רוב הדמויות ונותן במה לנושא חשוב ולסיפור שראוי שיסופר.

הציפיות שעמן ניגשתי ל"רצח בהחלפה" היו גבוהות במיוחד. אחרי חוויית קריאה מבריקה ב"הנאשמות"(שזכה אצלי לחמישה כוכבים מוצדקים) והרעיון המקורי של "המושבעים", קוואנו נתפס בעיניי כהימור בטוח למותחן פסיכולוגי מהודק ואיכותי. קיוויתי לפגוש שוב את המוח המושחז של סופר שיודע לנהל משחקי שחמט מורכבים מבלי לזלזל באינטליגנציה של קוראיו. ההתחלה אכן הייתה קלילה, זורמת ואפילו מבטיחה, אך ככל שהדפים התקדמו התברר שהפעם – הרושם הראשוני הטעה לחלוטין.
### תמצית העלילה
הקונספט המרכזי של הספר מבוסס על מחווה מודרנית לקלאסיקת המתח של חילופי רציחות. במרכז הסיפור עומדות דמויות שבורות שחוו סבל רב ואובדן קשה, המוצאות את עצמן נגררות לתוך ברית אפלה ומניפולטיבית: חוזה נקמה הדדי שבו מבוצעים פשעים עבור האחר במטרה לייצר אליבי מושלם ולהתל במערכת החוק. קוואנו מנסה לטוות פה רשת עכביש פסיכולוגית מפותלת שבה החוטים בין מספר מקרי רצח שונים אמורים להתחבר לכדי תמונה אחת גדולה ומפתיעה.

לב הבעיה של הספר נעוץ בכך שהחוזה האינטלקטואלי בין הסופר לקורא נשבר לחלוטין בשלב מוקדם מדי. קוואנו, שהפגין בעבר שליטה פנטסטית בדינמיקה של מתח, פשט כאן את גלימת הדיוק שלו רק כדי להיקלע לתוך המלכודות הכי שטחיות, בנאליות וגנריות של הז'אנר.
איכות הכתיבה, שהתחילה כקולחת ומובנת, הידרדרה במהירות לאינפלציה מטורפת של קלישאות. הדמויות, שאמנם קיבלו נופך עמוק יותר בזכות תיאור הסבל האנושי שלהן בתחילת הדרך, איבדו את נשמתן והפכו לפיונים מכניים בתוך עלילה מדומיינת להפליא. כדי להניע את הדרמה, קוואנו נאלץ להפוך פתאום כמעט כל דמות לרוצח בפוטנציאל, מה שמאלץ את הקורא לפלוט "נו באמת" מתוסכל בכל כמה פרקים.
האמינות של הספר סופגת מכה אנושה במיוחד מהדרך שבה מתוארת מערכת אכיפת החוק. המשטרה מוצגת כאן כגוף חובבני ורשלני בצורה קיצונית, שאינו מסוגל לפענח פשעים שמבוצעים על ידי דמויות חובבניות ורשלניות לא פחות, וקיצורי הדרך העלילתיים מסגירים עצלנות מבנית קשה.
יחד עם זאת, נקודת האור המרכזית והמוצלחת ביותר במבנה העלילתי היא המשחק בציר הזמן. קוואנו מצליח לייצר מניפולציה כרונולוגית חכמה ומתוחכמת המסתירה את פער השנים המשמעותי בין הסיפורים השונים. העובדה שלוקח זמן להבין ולפענח את הפרש הזמנים הזה מוסיפה רובד מוצלח של מסתורין ועניין אמיתי, והיא ללא ספק המהלך הספרותי המבריק ביותר בספר.
החלק האחרון של הספר נקרא מכוח האינרציה בלבד, רק מתוך רצון לסגור את הקצוות ולהבין כיצד יסתיים הבלאגן המופרך הזה. אקורד הסיום מספק בדיוק את מה שחששתי מפניו: רצף של טוויסטים מאולצים וקלישאתיים להפליא שעשויים כולם כמקשה אחת של צירופי מקרים הזויים. הספר לא חוזר לרגע למחוזות הראליזם או התחכום הפסיכולוגי, אלא בוחר להכפיל את ההימור על הטוויסטים המופרכים, מה שמשאיר תחושה חזקה של פירוטכניקה הוליוודית זולה ותלושה.
### שורה תחתונה
ספר מיותר ומאכזב, שמתחיל עם הבטחה גדולה ומסתיים כבליל תפל וחסר אמינות. קוראים שמחפשים עומק פסיכולוגי, היגיון פנימי מהודק וחוזה אמין עם הסופר – מוזמנים לפסוח עליו. שני כוכבים, וגם זה בעיקר בזכות פתיחה שהוליכה שולל ומשחק זמנים חכם שעבד יפה.

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

אתחיל מזה שאני לא חובב קריאת מחזות. על המחזה הזה שמעתי מאבי לא פעם ולא פעמיים.
שאלת השאלות שבלב המחזה: כולם נהיים קרנפים, ורק אני נשארתי בנאדם?

תמיד הרגשתי קצת שונה בנוף, העדר שם בחוץ ואני בתוכי פנימה. הם לעומת אני, אני לא הם, הם התחילו ללכת בעדר מבחינתי ומפתחים עור עבה בצורה מחשידה.
יוג'ין יונסקו כתב את המחזה המושלם לתאר את התחושה המיותרת הזו כבר ב-1959. "קרנפים" היא סאטירה מבריקה ומדאיגה תכלס על האופן שבו בני אדם מוותרים על ה-אני שלהם לטובת קונפורמיזם מוחלט. המחזה מרגיש כל כך רלוונטי היום, שנדמה שיונסקו לא חי בצרפת של המאה הקודמת, אלא פשוט עשה אצלנו סוף שבוע בטוויטר ובחדשות. העלילה, למי שפספס, מתחילה באדישות מזהרת: בעיירה קטנה מופיע פתאום קרנף. במקום להיכנס לפאניקה הגיונית, התושבים פותחים בוויכוח אקדמי סוער ופוליפוני: האם לקרנף האסייתי יש קרן אחת או שתיים? בזמן שהם מתווכחים על קטנוניות, המחלה האמיתית מתפרצת: ה-"התקרנפות". אחד אחרי השני, התושבים מחליטים שבעצם הרבה יותר נוח, אסתטי וטרנדי להפוך לבהמה גסה וירוקה. והנה השוס: השבטיות הזו היא בדיוק מה שקורה ברחוב הישראלי של ימינו בעיני, לפעמים אני מרגיש כאילו השבטיות חזקה מתמיד, היידה הנאנדרטליזם. כולם נלחמים בכולם, אבל כולם בעצם הפכו לאותו הדבר: שונאי חינם. אנחנו מחולקים למחנות של קרנפים: קרנפים עם קרן אחת: ה-אסייתיים נגד קרנפים עם שתי קרניים ה-אפריקניים, כשכל צד בטוח שהוא-הוא פסגת האבולוציה והצד השני הוא סכנה למין האנושי. יש לנו אפילו קרנפים מסוג שלישי עם שלוש קרניים - החרדים לשלומם שמקפידים לנהום רק אחרי כניסת שבת או על כבישים עמוסים. כולם רצים בעדר, כולם רומסים את מי שביניהם, וכולם בטוחים שהם נלחמים על הצדק – בזמן שהם פשוט איבדו את היכולת לקבל את השונה. מה שקרה באירופה לפני 100 שנים חוזר על עצמו ומתבשל מיום ליום.
במרכז המחזה ברנז'ה, הכי לא גיבור קלאסי. סתם אדם שבורח באמצעות אלכוהול, מרושל, וסובל מחרדות קיומיות קשות. אבל דווקא האופי הפגום שלו שומר עליו חסין מהתקרנפות. בזמן שחבריו ה-"רציונליים" מוצאים תירוצים אינטלקטואליים מרהיבים למה זה "טבעי ונכון" להצטרף לאחד העדרים, ברנז'ה פשוט מסרב להשתלב עד הרגע האחרון. יונסקו משתמש בתיאטרון האבסורד כדי להוריד לנו את האסימון: הטירוף לא מגיע בפיצוץ גדול, הוא מגיע בהסכמה הדרגתית. השינוי הכי מפחיד במחזה הוא השינוי הלשוני. ככל שיותר אנשים הופכים לקרנפים, הנהימות או נחרות שלהם הופכות לשפה הרשמית כך שמי שעדיין מנסה לדבר בהיגיון וברוגע נחשב למטורף בעצמו.

בשורה התחתונה, קרנפים הוא מראה מול הפרצוף של החברה שלנו. הוא מזכיר לנו שברגע שאנחנו מפסיקים לחשוב באופן עצמאי ומצטרפים למלחמת המחנות, העור שלנו מתחיל להתקשות. המערכה האחרונה, שבה ברנז'ה נשאר האדם האחרון בעולם, היא לא רק אקט של גבורה – היא בעיקר בדידות מזהרת. מחזה חובה לכל מי שמעדיף להישאר נוירוטי, אבל אנושי וכל כך מתאים לתאר את המצב כאן, עכשיו בישראל 2026 וזה עצוב.

הציון שלי: 9/10
מחזה נהדר ומותיר את הקורא במחשבות נוגות אך מרתקות. אם יונסקו כיוון בעיקר למשטרים טוטליטריים של זמנו או לאדם באופן כללי, זה עדיין נוגע ומכאיב. אני בעיקר מבין מדוע אבי התלהב כל כך מהמחזה שהוא ראה בשפה הרומנית לפני שעלה לישראל.

אני אגיד כבר מהתחלה שלא קראתי את כל הספר, הגעתי בערך עד עמוד 400, שזה אומר שלושה רבעים ממנו. הסיבה שלא קראתי את הכל היא שזה ספר שהתחלתי בשבת כשהייתי בבית הוריי, וזה חלק מפרוייקט קבוע שאני עושה אצלם, וזה לעורר לחיים את הספרים הרדומים שאף אחד לא חושב לגעת בהם. זה היה הספר השני שקראתי באותה שבת, ואז היא פשוט נגמרה לפני הספר והשארתי אותו שם.

יצחק קומר הוא ציוני, גר בבית הוריו בגליציה ותורם לציונות, ואז מחליט לעזוב הכל ולעלות ארצה כדי להצטרף לכוחות העבודה. כן, אנחנו בראשית המאה העשרים ויצחק הוא חלק ממה שקרוי "העליה השנייה". לאחר טלטולי הדרך הוא מגיע ליפו, ומשם עובר למושבות היהודיות. הוא מנסה להתפרנס בתור פועל בחקלאות, מה שלא הולך, ומכאן לשם יוצא שהוא הופך להיות צבע. באחד הימים הוא פוגש את רבינוביץ', מתחבר איתו, עובר בעקבותיו ליפו ומתאהב בסוניה צווירינג. איזו סוניה? החברה של רבינוביץ' כמובן. רבינוביץ' לא כועס כי הוא כבר לא שם, הוא נסע לחו"ל ומנסה להצליח שם. אבל כאן עוד לא תמו תלאותיו של יצחק ידידנו, כי הוא עובר לירושלים, מוצא גם שם בחורה כלבבו, ואז נע ונד בין ירושלים ובין יפו במה שהוא גם ממשי וגם סימבולי. ולא נשכח את הכלב, זה שכתבו עליו "כלב" אבל הפוך ובשגיאות כתיב כך שהוא למעשה בלק, ולדעתי הוא האישיות הכלבית הראשונה בספרות העברית.

הפער בין תל אביב וירושלים, או בין יפו וירושלים, בין היישוב החדש, החלוצי והמתברגן ובין היישוב הישן שומר המסורת וחי על כספי חלוקה, הוא למעשה המוקד של הספר הזה. קומר ("זה שהגיע") לא החלטי בבחירות שלו לכאן או לכאן ולכן הוא קרוע. החילוניות העובדת טובה לו, אבל לא ממש, וגם הדתיות מעוררת אצלו ייסורי מצפון. הוא רוצה לשלב גם וגם אבל לא יודע איך. חלק מהדברים הם בחלום שלו, כי סוניה למשל זרקה אותו והוא רק לא ממש מבין את זה. הסיפור מובן על פי פשוטו אבל הוא כמובן גם אנלוגיה לתחיית העם בארצו, וגם סוג של סטירה על הדמויות המופיעות בו. הדמויות מתוארות בצורה סטריאוטיפית, וזה מובלט בשמות שנבחרו ("עסקנצ'יק"). הרבה עקיצות נשלחות מעטו של עגנון לסופרים ולמשוררים של התקופה, חלקם מוזכרים בשמותיהם המוכרים, ואת חלקם לא זיהיתי כך שאני מניחה שאלה שמות כיסוי לדמויות מוכרות אחרות. עגנון מאוד טוב בסרקזם וסאטירה.

שוב אומר מה שאמרתי פעם - הפורטה של עגנון הוא הסיפורים הקצרים. הנובלות בסדר, אבל הרומנים יחסית חלשים. הוא כותב מאוד יפה בשפה העגנונית העשירה כל פסקה וכל פרק בנפרד, אבל נראה שהוא קצת מתעייף כשצריך לחבר את כל הדברים האלה יחד. עם כל זאת אהבתי את הספר, והוא גם מאיר צד מעניין בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" שלי. אם חשבנו שהשסע בעם התחיל בשנים האחרונות, תחשבו שוב.

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

הציפיות שלי מאיילת גונדר-גושן הגיעו עם סימן שאלה מובנה. אחרי "להעיר את האריות" – ספר שהתהדר בנקודת זינוק מבריקה אך נמתח בהמשכו כמו מסטיק – הגעתי אל "רילוקיישן" בזהירות מרובה. ב-70 העמודים הראשונים החשש הזה כמעט התממש; הטקסט הרגיש נגיש, קולח, אך מעט "רגיל". אלא שדווקא מתוך השגרה הבורגנית הזו, גונדר-גושן טמנה מלכודת פסיכולוגית מתוחכמת, וכשהיא נסגרה – אי אפשר היה להניח את הספר מהיד.
העלילה מעתיקה משפחה ישראלית מיושבת אל הבועה המהודרת, המנומסת והמנוכרת של עמק הסיליקון. המעבר החלק הזה נסדק באחת כאשר נער שחור, בן כיתתו של הבן אדם, מת בנסיבות מסתוריות במסיבה. מכאן והלאה, הספר זונח את שאלות הבלשות הקלאסיות וצולל אל תוך המגרש הביתי של המחברת: פסיכולוגיה קלינית חריפה של חרדה, הורות וזרות.
כוחו הגדול של הספר טמון בדינמיקה המשפחתית המדויקת והמצמררת באמינותה. הניגוד המהדהד בין האם, שמוצפת בחרדות אימהיות ראשוניות ויצריות ומפרקת כל הבעת פנים של בנה לחשדות, לבין האב, שמחזיק תמיד בהסברים רציונליים, קרים ונטולי חרדה, מייצר מתח פנימי מבריק. התוספת של אורי, מדריך הקרב מגע הכריזמטי שחשדנות מובנית מלווה את דמותו מהרגע הראשון, מוסיפה שמן למדורת הפרנויה ומחדדת את השאלה ממי באמת צריך להגן על הילדים שלנו. השילוב בין המנטליות הישראלית החשופה לבין הקודים האמריקאיים המרוחקים משמש מנוע מושלם לסיפור, והופך את הדרמה לישראלית מאוד, אך כזו שעוברת בצורה מעודנת וחלקה בגרון.
הסיום של הספר הוא לא פחות ממעשה אמנות. ההחלטה להותיר את גורלו וסיפורו של ג'מאל מעורפלים מעט אינה חולשה עלילתית, אלא בחירה מבריקה שמבהירה מהו המרכז האמיתי של היצירה. השאלה הבלשית "מה באמת קרה שם" מפנה את מקומה לטרגדיה האמיתית והאוניברסלית: חוסר התקשורת המוחלט בין הנוער להורים שלהם, והתהום הפעורה ביניהם. זהו הפחד הגדול ביותר שלנו כהורים – לגלות שהילד שגדל בביתנו הפך לזר מוחלט שאין לנו גישה אל עולמו הפנימי.
שורה תחתונה: רומן פסיכולוגי מהודק, אינטליגנטי וממגנט. ספר שמתחיל במסע סוציולוגי מעבר לים ומסתיים בריסוק רגשי מדויק שמכה ישר בבטן של כל הורה. חמישה כוכבים.