ספרים, סופרים וחברים

ממש מבינה! בתחילת הביקורת כתבתי שחששתי שזה עוד אחד מאותם ספרים.. אבל באמת שהספר נפלא! העטיפה לא מעידה דבר. מציעה לנסות...

היי, קראתי לפני בערך 15 שנה ספר על שתי משפחות יריבות, משפחה אחת עם עיניים כחולות, והשניה עם שיער מזהב אמיתי, ויש שם ילדה עם שיער מזהב שאמא אכזרית מגדלת אותה ותולשת לה את השיערות ומוכרת אותן , וכשהיא לא נשארת עם שיערות האמא עוזבת אותה....עד כאן הזיכרון שלי, למישהוא יש רעיון איך קוראים לספר???

גוזל צנח לידי לפתע נוצותיו עדין לא גדלו מעל האם ניסתה להצילו במעופה ניסתה בו לאחוז ראיתי שאיננה מצליחה לאחוז נטלתי הגוזל השקתיו מים חתול הרחוב עמד לטורפו החתול הביט בי בזעם יללותיו הסבירו את צערו שטרפו הנה נגזל ממנו האמא ראתה שגוזלה הצלתי נעמדה על הענף ודממה גדל הגוזל בביתי התנחל נוצותיו שגדלו הפכו שחורים הבנתי שגוזל עורב הצלתי האם המשיכה לקונן בגני את עץ הצאלון אימצה אבי זד 7/6/26 זכויות שמורות

התוודיתי בפניו. על הכול, כל מה שרציתי להעביר, אמרתי לו. החוסר ביטחון שהתעורר בי, הבלבול מכך שאני אולי מחבבת אותו פתאום, זה שאני לא הולכת להתקרב אליו יותר רק בגלל זה. אני לא בטוחה איך הוא לקח את זה. בהתחלה הוא אמר משהו על כך ש-1 באפריל כבר עבר, אבל אני פשוט התחלתי לפתוח ולהסביר את מה שאני אומרת, ואמרתי הרבה, שבאיזשהו שלב הוא אמר לי שהכנות שלי יכולה להרתיע אנשים, ולא הבנתי אם היא מרתיעה אותו, לא הייתי במצב לחשוב על זה. פשוט המשכתי לשתף ולהסביר, ולחדד שאני לא אומרת לו את זה בשביל משהו, אלא רק בשביל שידע כי אני לא רוצה להסתיר. בגלל שהיחסים בינינו במילא נפיצים, ויש דיבור קשוח בינינו, הייתי צריכה להסביר הכול מראש, שאם אני פתאום מתנהגת שונה אליו, זה בגלל זה. מצד אחד אני רוצה לברר אם הוא דיבר גם קצת על עצמו כשהוא אמר שהכנות שלי יכולה להרתיע, מצד שני, אני לא רוצה לגעת בזה. שזה גורם לי לחשוב על הפריחה שיש לי בזרועות, ועל כך שאני צריכה לא לגעת בזה עד שזה יעלם. התוודיתי כי הוא פנה אליי פתאום, ובלי לחשוב זה פשוט יצא ממני: "יש לי משהו להגיד לך". לא תיכננתי את זה, אני פשוט - לא רציתי להסתיר, ולהעמיד פנים ששום דבר לא קורה, כשיש לי ברירה והזדמנות לדבר איתו אחד על אחד. אני כנראה בכל זאת אשאל אותו לגבי אם הכנות שלי מרתיעה. אני לא טובה באיפוק, בעיקר כשאני מחבבת מישהו, אם יש משהו שאני רוצה ממנו זה ישגע אותי כמו זבוב. אוף הוא הולך לגלות שאני הטיפוס האובססיבי. איזה מביך. עשיתי רושם לגמרי אחר, וזה למה הוא היה מופתע מכל מה שאמרתי, ואמר שאני ממש לא עושה רושם כזה של בחורה עם דימוי עצמי נמוך. אמרתי לו שאני לא רגילה להרגיש דימוי עצמי נמוך. הוא ניסה לדבר איתי ולתקן לי את התחושה, בקשר לזה שאני מרגישה שהוא מעליי ברמה, אבל לא רציתי לשמוע. נכון אני לא מכירה אותו, זה שאני חושבת שיש לו יותר ערך, זה משהו שנובע מפרספקטיבה מאוד מוגבלת. אבל זה לא ישנה את זה שאני מעריכה את עצמי נמוך, שאני מרגישה שאני לא עומדת בסטנדרטים. מאז ששיתפתי אותו, העניין הזה של הדימוי העצמי הנמוך שלי, פחות יושב לי על הלב. אני חושבת שחלק מהאתגר, זה הרצון להסתיר, שאנשים לא ידעו שככה אני באמת מרגישה כלפי עצמי, כי הרי - זה להראות חולשה. חולשה שלא באמת תורמת לאחרים, אלא רק מראה איפה אני פגיעה. אבל אני פשוט כזאת כנראה, לא מעניין אותי, אני לא רואה בעיניים, כשאני מרגישה משהו בצורה חזקה אני פשוט אומרת אותו. ואמרתי את זה לו, כי הוא זה שעורר בי את זה, כי זה מה שהתחושה שאני מחבבת אותו עושה לי. זה משהו שמסביר למה אני פועלת כמו שאני פועלת. אני לא יודעת אם יש לו עניין בי. הייתי שמה לשמוע כאן ועכשיו, שאין לו, זה אולי יפגע בי קצת, אבל אני חושבת שלנסות לא לפגוע באנשים עם אמת חדה, בסופו של דבר פוגע בהם יותר. אני מקווה שאין לו עניין בי. אני מקווה שהוידוי שלי לא גרם לי להתעניין בי פתאום, אפילו שאני מבינה שאולי העניין היה שם קודם, אני גם יודעת שהיו לו בחורות אחרות ושהראש שלו לא תקוע עליי. אוף האובססיה והתחושת דחיפות עולות לי. גם הגירוד בזרועות נוראי. אולי הגירוד הפיזי משפיע עליי גם מנטלית להרגיש פחות נוח עם עצמי ועם הסיטואציה. עדיף לשחרר. יש גם את הבחור הנחמד שאני צריכה להיזהר להתחשב ברגשות שלו, כי אני עדיין מדברת איתו, אבל אני חוששת שזה עלול להיות שקוף שאני מתעניינת במישהו אחר. לא שזה עניינו, אני הרי כבר סגרתי את העניין איתו, פעמיים. ובכל זאת אני לא רוצה בטעות לפגוע בו. (31/5/26 14:31)

אוקיי, אז אני שמה לב שאני ערה כבר 22 שעות. יום לפני הייתי ערה 23 שעות, לפני שהלכתי לישון, וחשתי כשעברתי את גבול השעה ה-17, סוג של סטלה מסוימת של עייפות. אבל עכשיו אני ערה עשרים ושתיים שעות וזה לא הרגיש לי ככה. משהו עובר עליי. אני לא יודעת אם זאת רק התסמונת הקדם־וסתית, אבל היא ללא ספק משפיעה. זכור לי משהו על בעיות בשינה שקשור לדבר, אבל היום ספציפית אני לא חווה בעיית שינה, אני לא מרגישה שאני דוחפת את עצמי בכוח להיות ערה. אני פשוט ערה, אני לא מרגישה שאני צריכה לישון. אז בקשר למה שעובר עליי, זה כמה דברים, ואחד מהם הוא משהו שאני לא בטוחה שאני אמורה לקחת ברצינות. התחלתי להרגיש שאני מחבבת מישהו, שאני מכירה כבר ויצא לי לדבר איתו, ולריב איתו, כמה פעמים. זה מוזר, זה לא הגיוני, התחלתי להרגיש ככה אתמול, והיום אני כבר אמורה לקבל מחזור, וזה פשוט לא נראה הגיוני לי. אבל אני רואה העובדות, אני מחפשת קירבה אליו, ואני חושבת עליו אחרת מבעבר, והוא לא מראה בי שום עניין אחרי שכבר... סוג של הרחקתי אותו כמה פעמים, וזה מעצבן. תחשבו על זה ככה, אני התנהגתי איך שרציתי, אמרתי איך שבא לי, יצרתי מצב של מריבות מטופשות והקנטות מיניות, עם מישהו שלא היו לי רגשות אליו אבל חשבתי שהוא אדם טוב. ועכשיו פתאום, בשיא החיכוך, כשהוא ואני סוג של ממרפקים זה את זאת, אני מתחילה לחשוב שיש לי רגשות אליו?! מעבר למטופש, זה דופק אותי בכל כך הרבה כמות, כי אני לא התנהגתי כמו שהתנהגתי איתו עד היום, כי נמשכתי אליו. למעשה, אני די נרתעתי ממנו, כי אני חושבת שהוא חמום מוח. אבל עכשיו אני נרתעת ממנו כי אני חושבת שהוא טוב מדי בשבילי. אתם יודעים מה זה עבורי לחשוב שיש גבר מסוים, שהוא כאילו, מעל לרמה שלי? זה כל כך מתסכל. אני צריכה לחכות ולראות מה קורה, ובינתיים לשמור ממנו מרחק, כי אני ממש לא מתכוונת להמשיך איתו בדינמיקה הזאת של אש ותמרות עשן, כשאני מתחילה לתהות אם אני מפתחת רגשות אליו. כנראה שזה למה צריך להיות נחמדים לאנשים, ולהיות איתם בשלום, גם יום אחד פתאום, מישהו שאת לא שמה עליו זין, יכול להפוך למישהו שלא רק שאת מחבבת, אלא גם חושבת שהוא כמה רמות מעלייך. יש לי סיבה טובה לפקפק ברגשות שלי, אתם יודעים אני אדם שכנה עם עצמו, זה לא רק התסמונת הקדם־וסתית. הוא גרם לי לקנא, לא אליו, אלא במישהי שהוא התאהב בה אבל לא יכול להיות איתה. הוא דיבר עליה כל כך יפה, ובמקום להרגיש נטרלית כמו בעבר, כי לא אכפת לי עם מי הוא יוצא, חשתי עצובה שעליי אף גבר בחיים לא ידבר כמו שהוא מדבר עליה. הוא אמר דבר מזעזע: "אני רוצה לפגוש את ההורים שלה, ללחוץ להם את היד, ולהגיד להם שהם עשו עבודה טובה." זה כאילו, נגע בי במקום כל כך עמוק. הוא לא אמר רק את זה, הוא עף עליה ברמות, ציין את כל הדברים שבגללם היא שווה את זה, היא פאקינג לומדת רפואה! יש לה את השם הכי יפה בעולם לדעתו, היא יפה, היא נמצאת בחו"ל עכשיו ובמילא הם לא ייפגשו כי הוא סיים את זה איתה כי היא לא רוצה קשר רציני. הקנאה שזה עורר בי יואו. זה באמת לא קנאה אליו, זה לא קנאה של "עכשיו אני רוצה אותו", אלא לרצות להיות כמוה במובנים מסוימים, להרגיש סוג של "נחותה" על כל הדברים האלה שאף פעם לא חשבתי שהם חשובים - כמו זה שלא טיילתי בחו"ל, ושלא עשיתי תואר. זה פשוט... הדברים האלו שבני אדם מעריכים, גם אני מעריכה. אני גם מעריכה אדם שעושה תואר, אני גם מעריכה אדם שהיה בחו"ל ומבקר בחו"ל, אני גם מעריכה אנשים שעובדים במד"א או לומדים רפואה. בגלל שאני מעריכה, זה יוצר אצלי כאילו, קנאה כזאת אין לי ממש מה לעשות איתה - כי הרי אני לא הדברים האלה. אם יש בי משהו להעריך, זה לא בדברים האלה, ואני כרגע לא ממש מצליחה לראות את הערך של עצמי, בטח שאני גם לא באה מבית טוב, ואני לא יפה באופן אובייקטיבי. לא יודעת, כל העניין הזה, אפילו שהוא כאילו קשה, כי זה קנאה, זה לא מכאיב לי כי אני לא באמת באמת מקנאה, אני לא באמת באמת עצובה שהוא בקטע של מישהי שהיא לא אני וגם לא דומה לי. מה שאני באמת מרגישה, זה שאני אדם שלא נחשב מצליח ומוערך, אפילו לא בהגדרה שלו עצמו למה ששווה הצלחה והערכה. כי רופאה אני לא אהיה! ואני לא ארגיש יותר טוב עם עצמי אם אני אהיה רופאה, אני לא ארגיש פתאום שיש לי סופר ערך. אבל כן יש דברים שאני מעריכה, ורלוונטיים אליי, ואני מרגישה חוסר סיפוק מכך שאני כאילו מנסה להגיע לדברים האלה, אבל אני בתקיעות. הדבר שהכי קשה לי איתו כרגע, מבחינת משהו שאני באמת רוצה להיות טובה בו, זה איך שאני מדברת. כאילו יצא לי לשמוע שני גברים מתוכניות ריאליטי, ומבטאים את עצמם בצורה כל כך טובה, מהירה, נוגעת ופשוטה - וכמוהם אני רוצה לדבר. אבל כשאני מדברת, אפשר לשמוע על הקול שלי, את המקום שבו אני נמצאת בחיי. אפשר לשמוע שאני מבולבלת, שאין לי בסיס, שאני לא בטוחה על מה אני מדברת ולשם מה בכלל. וזה באמת, אם הייתי יכולה פשוט להיות אדם שמדבר יפה, לפחות כמו שאני כותבת, זה היה מרגיע אותי מספיק, זה היה נחשב להישג מרשים עבורי. אז להיות בתהליך הזה, של לנסות לשפר את הדיבור שלי, בלי לדעת בכלל אם הוא יכול להשתפר, ולהקשיב לעצמי, ולא לאהוב את מה שאני שומעת, זה אחד הדברים שמטרגרים אותי לאחרונה. אם אני לא אצליח לדבר כמו שאני חושבת, אנשים אף פעם לא יקלטו מי אני, ואני אף פעם לא ארגיש בנוח עם עצמי. ואני באמת לא מבינה למה בדיבור, זה כל כך הרבה יותר מסובך לי להרכיב משפטים. אגב אם הקטע הזה היה נגיד, משהו שאני שופטת כמו שאני שופטת את הדיבור שלי, הייתי אומרת לעצמי "את אומרת יותר מדי 'באמת'." אני חושבת שבכתיבה הרבה יותר קל לעקוב אחרי המחשבות שלי, ושבדיבור זה כנראה אחרת. אני לא יכולה לדבר כמו שאני כותבת, כי זה פשוט לא יהיה הדבר הכי טוב למי שמקשיב לי. ואולי זה משהו שאני יכולה לעשות כדי להשתפר בניסוח שלי כשאני מדברת, וזה לכתוב כאילו לא קוראים אותי אלא שומעים אותי. יואו אני מרגישה שחשפתי פה יותר מדי אמת בבת אחת. זה פשוט הכול מצטבר לי. תסמונת קדם־וסתית, או שמשהו בנפש שלי מציף אותי. לסיכום: 1. אני מתוסכלת כי אני לא מצליחה לחוות הצלחה, בדרך שבה אני מגדירה הצלחה. 2. יש לי ספק לגבי אם אני פתאום התחלתי לחבב מישהו באמת, או שזה רק בגלל טריגר הקנאה באישה אחרת, ואיזשהו שקר פסיכולוגי שאם אני אשיג את הגבר הזה שרוצה את האישה האחרת שלא דומה לי בכלל - זה יהיה כמו לנצח את האישה האחרת. 3. נמאס לי לא להצליח להביע את עצמי בדיבור כמו בכתיבה. 4. כנראה שהניסוחים והמשפטים שאני רגילה להרכיב תוך כדי כתיבה, לא מתאימים לדיבור בהיר, ואני צריכה לא לנסות לדבר כמו שאני כותבת, אלא להבין אילו משפטים קלים להבנה דרך שמיעה. למה אני עדיין לא מרגישה עייפה? סעמק. לא יודעת, משהו בי מנותק היום. זה כאילו אני מדברת על כל הדברים האלה שהם לדעתי חשובים ורציניים, אבל אני לא מרגישה ברגש עמוק כמו שאני רגילה להרגיש. קשה לי להסביר את זה, אבל זה כאילו, הבעיות האלה שונות לי מהבעיות והטרדות שהיו לי לפני. הן מרגישות אחרת, הן מרגישות כמו אתגר, כמו משהו להשתפר עבורו וללמוד עבורו. וזאת אנרגיה יותר טובה מאשר בעיות שהן לא בגללי, וקשה לי לפתור אותן כי הן לא באזור הנוחות שלי, כמו כסף, בעיות בבית, יחסים עם בני אנוש. הבעיות האלה הרבה יותר קלות לי לעיכול, כי הן בעיות של תקשורת וכנות וחיבור. ואלו דברים שאני הרבה יותר בנוח לעבוד עליהם. זה מזכיר לי משפט מהספר "חוכמת האדישות" של מארק מנסון: "הצבת ערכים טובים יותר בראש סולם העדיפויות, ובחירת דברים טובים יותר לשים זין עליהם. כי כשאתה שם זין טוב יותר, אתה מקבל בעיות טובות יותר. וכשאתה מקבל בעיות טובות יותר, אתה מקבל חיים טובים יותר." יש לי את הבעיות האלה, אבל אני רואה בהן בעיות טובות. הן מרגישות לי אחרת, הן מרגישות לי רצויות, הן מרגישות לי כמו משהו אתגר שבאמת שאני רוצה לעמוד בו. אפילו שהבעיות שאינן טובות בעיניי עדיין נוכחות, אולי דרך השיפור באזורים שכן חשובים לי בחיים, שזה הנפש שלי, התקשורת שלי, היחס שלי אל בני אדם - אני אלמד גם איך להתמודד עם הבעיות "הרעות". בעיה רעה בדוגמה, זה שאני לא רוצה לגור עם המשפחה שלי יותר, ואני רוצה לעבור לגור לבד, אבל אין לי מושג איך אני אוכל לעשות את זה כרגע. עוד בעיה רעה, זה שאני לא מצליחה לרדת את ה8 קילו האחרונים. עוד בעיה רעה, זה שאין לי כסף לקנות פלאפון חדש, והוא עוד חודש כבר בן 8, והוא צריך לפרוש, במיוחד שהוא נפל לאחרונה ויש כתמים סגולים על המסך. זה שאני כותבת עכשיו, על בעיות שהן לא הבעיות האלה - זה כבר מרענן עבורי. זה נשמע דפוק להודות על בעיות, אבל כן, אני מודה על כך שאני מתעסקת בבעיות טובות יותר, ומניחה את הבעיות הרעות לפחות מנטלית בצד. וזהו אני צריכה לישון, אני כבר מגיעה לשעה ה23, ואם אני לא אזהר יתחילו לי עיקצוצים בלב מהחוסר שינה. (28/5/26 8:00)

עגלת העבדים נעצרה ליד מבנה אבנים אפורות. הוא היה פשוט להפליא, חסר כל יחוד לחלוטין. המתבונן מהצד היה מניח שזהו עוד בית של משפחה פשוטת עם. הגינהה הקדמית הייתה מטופחת עם מעט שיחים מלבלבים ואבני דרך שמובילות לדלת הכניסה הצנועה. איש לא היה מניח מה מסתתר מאחורי הדלת, למטה במדרגות המוסתרות מאחורי המזווה, לעבר המרתף ועד כלובי הברזל, בהם מצטופפים בדממה עשרות עבדים. שהוברחנו על הבית, הצלחנו במסווה של עייפות לקרוס על האדמה ובתוך הכאוס להתחלק לקבוצות. לאור המהומה לא שמו לב השומרים שבאופן אסטרטגי נענו בקבוצות רופפות, כך שכנסנו לתאים לפי קבוצות שתיאמנו מראש. בסוף המסדרון, בתא אחד התכנסנו לתכנן בנינו. זהו התא החשוך ביותר, רק חלון קטן וגבוה מהווה מעט אור, בהיר מספיק כדי לאפשר לנו לראות אחד את השני אך לא מסנוור כמו השמש הקופחת. נשענתי על הקיר, מתחמק מקרני השמש. עורי הבהיר זוהר כמו אותן פטריות ירוקות בהוקות שראינו שחלפנו ביערות. בעוד צבע עורם של העבדים אחרים בצבעי האדמה, גזעי העצים ועלי השלכת, עורי לבן כמו צבע עצמות חשופות. עיניי הרגישות מכוסות תמיד בפיסת בד. זזתי בחיפוש תנוחה נוחה יותר על אבני הקרקע. סביבי התיישבו שאר העבדים, ערבוביה של נשים וגברים משונה, מזקני העבדים לנערים, כולם נושאים עליי את עיניהם. רק כי הגתי את התוכנית. שעזרתי לאחת מאיתנו לברוח. הרמתי ידי אל כיסוי העיניים המטונף, מוריד אותו במשיכה, מגלה עיניים כחולות. קול התנשפות המהמם לאורך כל התא, נע באוויר, נושא את קולו לעבר התאים האחרים. רבים מעבדים אחרים מעולם לא ראה את עיני, של העבד בהיר העור. ואילו שראו, ראו פעמים אחדות בלבד. השמועות על עיניי, יחד עם מהמראה המשונה שלי, עם העור הבהיר ושיערי לבן לחלוטין, תמיד היו נושא שיחה בין העבדים. הנחתי להם, בעגלות העבדים אין הרבה לעשות, זה מעסיק אותם ומשכיח מהם את כאב ואת הסורגים. בימים עיניי מכוסות ואלו בלילות, החושך המצמית לא איפשר לנו אפילו לראות פני אחר בתוך עגלת העבדים. אלו שישבו לצידי יכלו לראות ניצוצות של כחול רק בלילות של ירח מלא. הם נעצו מבטים, יכולתי לראותם תחת ריסי הלבנות. הזזתי את עיני להביט בפעם הראשונה מאז זמן רב לעבר העבדים סביבי. עם כיסוי העיניים יכולתי לראות רק בקושי טשטוש של פנים, לרוב נזקקתי לעזרה מאדם אחר לנווט ובכדי ללכת. קול מלמול מודאג עלה מהתאים אחרים. אלו שישבו בכניסה לתא, מיהרו להרגיע את שכניהם. שקול המלמולים נרגע, פתחתי פי לדבר. "לפי המפה, אנחנו בקרוב נגיע ליעד בו יתבצע המכירה הפומבית" שלפתי מפה דקיקה מכיס חבוי התפור לצד כיסוי העיניים. "אנחנו כרגע אמורים להיות במרחק של יום וחצי מעיר הבירה לפי מה ששמענו מהשומרים, אם נעצור ליד פונדק דרכים אז זה יכול ידחה ליומיים או שלושה" המפה עוברה מידו ליד אחרת עד לידה של אישה צעירה ישבה בדיוק מתחת לקרני השמש שהסתננו מהחלון הקטן, המפה הוגשה אלייה והיא פרסה אותה לרווחה. "נאמר לי שאנחנו נמצאים כרגע בכפר, עם הררים גבוהים במזרח ונהר שזורם במרכזו, בדקי במפה" אמרתי. קוראת המפה הניחה את המפה על גבו של נער אחר לקריאה קלה יותר. משרטטת בידה את המסלול שביצעו. האישה מיהרה לפנעח את המיקום המדויק שלהם על המפה. "כאן" הצביעה על הכפר. מפנה את המפה לאחרים. הם הנהנו לעברה אך לא יכלו להבין את פירוש הדבר. היא היחידה שהייתה מסוגלת לפענח מפה, מה שהפוך אותה לבעלת ערך לתוכנית שלהם. היא המשיכה לשרטט קו ארוך על המפה. "אנחנו כאן, בכפר. לפי כמות הזמן שנסענו והעובדה שאנחנו יכולים לראות את היער אומרת שאנחנו נמצאים בצד הכי מערבי של הכפר, בשוליים שלו. בבית הנופש הנטוש של הרוזן המקומי" ידה שוטטה ממרכז הכפר לשוליים. "זה אומר שאנחנו נמצאים בקו ישיר לצד המערבי של עיר הבירה. נצטרך לעבור יער אם נלך בקו ישר. יממה שלמה ביער ועוד יומיים וחצי עד שנגיע לבירה. ואם נעקוף את היער, אני משערת שזה יעכב את הזמן בעוד שבוע וחצי" ענתה. "אממ.באיזה מרחק אנחנו נמצאים מהיער?" שאלתי. גבר מבוגר ענה. בן שלושים לפחות, גופו הרזה וכחוש היה במצב בריא ביחס לאחרים. הוא ישב לצידי הימיני ושימש לי כעינים ויד ימיני, פניתי להביט בו. "לפי מה שראינו, כנראה במרחק של שעה הליכה" הוא מיהר להפנו את ראשו לעבר נערה צעירה, אינו רגיל להסתכל לתוך עיניי הבהירות, היא הנהנה בראשה לאישור. "בדקתי במשקפת שלי, האדמה ישרה, רק כמה עצים כל כמה מטרים. היה קל יותר לשער את המרחק שעברנו" אמרה. "אם כך, נוכל להמשיך את החלק השני של התוכנית רק שנכנס לעיר הבירה, בוודאי נגיע בלילה. כרגע נוכל רק להמתין ולנוח. אין דבר שנוכל לעשות כעת" אמרתי בקול רם נוכח האי נוחות הגלויה של העבדים. "לכו לישון, אזרו כוחות עד לכניסה לעיר הבירה. אנחנו נקבל יותר מזון ככל שמועד למכירה הפומבית יתקרב. נצלו זאת" סיימתי בזאת את ההתכנסות. אנשים המשיכו לדבר, דנים במה שנאמר. מעבירים את הדברים שנאמרו והנחיות החדשות שהתקבלו. ירד הערב והנשים התקבצו לצד השמאלי של התא. הן ישבו סביב נר יחיד, מסדרות את שיערן של אחת לשנייה. הן שימנו את שיערן בעזרת מעט שמן צמחי שליקטו מעצים חולפים מהעגלה, וקלעו את שיערן לצמות שונות. מהמהות במהקלה שיר ערש. הגברים התקבצו לקבוצה משלהם, שקטים ומעורערים, מדברים רק בלחישות מודאגות. הרמתי את ראשי להביט באור הירח המסתנן מהחלון. הלילה הוא חברי. בשעות היום השמש היא סבלי, עורי נשרף תחת קרנותיי, עיניי חלשות נגד אורה. בלילות כאלה, שהירח מלא ובהיר, אני מרגיש חי. אור הירח מלטף את עורי והרוח קרירה מרפא את עורי הצרוב. אני פוקח את עיניי ומביט סביבי, בנוף שאיני יכול לחזות שזורחת השמש. הכול טבול באור ירח כסוף. סביבי נשמעים רק קולות המלמולים השקטים של העבדים אחרים וקולות היער. קולות המלמולים נהפכים בהדרגתיות לנשימות עמוקות. איש לא היה ער מלבדי. העברתי את מבטי לעבר העבדים אחרים, חורט בראשי את גופם הרזה, את מראה פניהם הישנות. רשרוש מגפיים נשמע מאחורי. מכיוון הדלת. הוא פסע מעט, נעצר, ואז המשיך. מתקרב עוד ועוד עד לתאי. לא טרחתי לסבוב את גבי לעבר דלת התא. חשתי את משב הרוח הקריר על גבי שהוא התקרב אליי. נשמתי עמוק וסובבתי את ראשי לעבר לשומר. הרמתי את מבטי לפגוש את עיניו המופתעות של השומר. הטתי את ראש, מניח לצמותיי ליפול הצידה. "מדוע אתה פה?" לחשתי. הוא לא ענה. הוא התכופף לעברי, נעתי אחורה במהירות. הוא קפא במקומו. הפחד חלחל ושלט על גופי, חשתי צמרמורת של בהלה נוטפת מעמוד השדרה שלי. סובבתי את גופי לכיוונו, רק במעט. לא הייתי מעוניין להראות לו שנבהלתי. הוא החל לנוע, הפעם באיטיות. קיללתי את עצמי בלבי. המשכתי להחזיק את מבטו בעיניי. הוא ניסה להסתיר את הפתעתו, זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי ללא כיסוי העיניים. על ברכיו, הוא הכניס דרך הסורגים פיסת קלף. בלי להשמיע רחש החלקתי אותה לבד סביב מותני, עיניו עקבו אחריי ידי. מצמצתי עליו. באיטיות. ידו חמקה בין הסורגים, נחה על לחיי. השפלתי את מבטי, בידיעה שריסיי הארוכות נותנות לעיניי מראה נוגה. אחותי תמיד נהגה לצחקק על ריסיי שהיו ארוכות יותר מריסיי נערות. השתמשתי בהן כעת. הוא החליק באיטיות את אגדול על צדי שפתיי, מרפרפות על השפה התחתונה. עורי הרגיש קליל יותר שהוא הסיר את ידו. "בקרוב" לחש, קולו עמוק. הנהנתי. הוא התרומם באיטיות, מבטו חלקלק על גופי ואז עזב את תאי העבדים. ששמעתי את חריקת הדלת, שחררתי את הנשימה שאחזתי בריאותי. נשימות עמוקות. קול רשרוש קל נשמע מכיוון ימין. שמעתי את יד ימיני התרומם. לא הבטתי בו. שיזפתי את עיניי באור הירח שנפל על הרצפה. שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה, נעצר ואז משחרר אותה במרות רוח. "אין לי ברירה, זאת הדרך היחידה" עניתי לשאלה שלא נשאלה בקול רם. "זה סיכון גבוה, אני בטוח שיש משהו אחר, איזו דרך אחרת שלא מצריכה ממך לעשות את... את זה" ענה. "זה כל מה שיש לנו כרגע. במשך שנים קראו לי ריקונו, שד. מי ידע כי קללתי תהפך לברכה?" השבתי. "חזר לישון, עלינו לצבור כוחות, בקרוב נכנס לעגלות אטומות, נשתמש בזה לטובתנו." סובבתי את ראשי לעברו. מבטו היה מלא כאב, חסר אונים כנגד טענותיי. הוא ידע שהאמת בידיי, שזאת הדרך הכי טובה, אך המשיך לנסות להתווכח. "מה אם הוא יסרב לשחרר אותך? הוא עלול לכעוס שיגלה מה עשינו, אתה תהיה בסכנה ולא תוכל לההשתלב בנינו." חייכתי עליו, על טוב ליבו ועל דאגתו עליי. "אם כך אני, הריקונו, יחשב לגיבור, לא כך?" השבתי במתיקות. הוא הביט בי במבט חסר מנוח. מובס, הוא סובב את גופו ונשכב שגבו מופנה עליי. הבטתי על אור הירח המלא. הוא גבוה בשמיים, חצות הלילה. עליי לישון. נשכבתי שפני משקיפות על הלבנה. בשקט הלילה, מחשבותיי נדדו לאחותי. לפני שני מחזור ירחים הצלחתי לעזור לה לברוח. זכרתי את מראה גופה הרזה מחליק בין הסורגים, את האופן שהיא התגלגלה במהירות מתחת לדוכן הנטוש, את צללית גופה מתאחדת עם צללי הלילה של פסטיבל. קיוויתי שהיא כבר בארמון, שלחתי אותה עם החותמת, אין ספק שהיא הצליחה, היא חזקה ועקשנית מכדי למות. הרגעתי את ליבי. סגרתי את עיניי שפני הלבנה המחייכות הן הדבר האחרון שאני חוזה, לפני שאני מוצא את עצמי במכירה פומבית בשוק עממי, צופה באנשי נמכרים.