ספרים, סופרים וחברים

"האדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר" (סטונר, פרק XII)
להכיר את סטונר - זה להכיר לעומקו של האדם של חיים. להבין את חוסר משמעותם ויחד עם זאת את משמעותם. ספר מדהים, כתוב היטב ומנומק עד לעומק הוויה והחיים האנושיים. בין דמעות של בדידות, אהבה, שמחה ואכזבה עולה מסכת חייו של אדם שלם.
סטונר מלמד אותנו שגיבור לא חייב לנצח את העולם כדי להשאיר בו חותם. הגדולה של הספר טמונה ביכולתו להפוך את 'החיים הרגילים' למחזה טראגי-פואטי של ממש. הוא מציב מראה מול הקורא ושואל: האם מצאת את הדבר האחד שאתה מוכן למסור לו את נפשך? סטונר אמנם חי חיים שלכאורה עברו 'מתחת לרדאר', אך הוא חי אותם מתוך נאמנות בלתי מתפשרת לאמת הפנימית שלו, לאהבה ולמילה הכתובה. זהו ספר שמשאיר אותך עם תחושה של צניעות עמוקה מול פלא הקיום האנושי.

מבחינתי, לא ניתן לעבור את החיים – מן הילדות אל הבגרות דרך הנערות – ללא הסדרה הנפלאה הזו. החוויה הרומנטית המקיפה את ההוויה הפנימית והחיצונית כאחד, מעלה את חוויות החיים לרמה של יצירה ובניית אישיות מתוך החיים עצמם.
חייה של אן, על אף שהם מלאים בתהפוכות, הם למעשה רגילים כל כך. אין חייה שונים מאלו של כל אדם אחר המתהלך על פני האדמה, אך הם שונים במהותם ובחווייתם. זו היכולת 'לתפוס' את מאורעות החיים ולהבין אותם בתוך הנפש פנימה, בתוך ההוויה עצמה.
זהו ספר חובה לכל מי שחפץ לחוות את חייו ואת הווייתו באופן מלא, שלם ומאושר יותר.

יום אחד יכתבו ספר בלשים שמתרחש במבנה שבו נמצאות מעבדות מחשבים בבניין מסחרי בקומה 1.5 בין באולינג ומכון כושר לחנות של ניצת הדובדבן, המעלית מקולקלת תיכנסו בחדר מדרגות מסביב. הסיפור הזה כותב את עצמו ממש, רק נותר להחליט האם מה שנמצא שם במבנה במיקום הזה הוא זו הגופה שנמצאה לאחר סיום אלים של החיים שלה, או המשרד של הבלש. ואולי לא זה ולא זה, אבל החיפושים מובילים את הבלש למיקום האומלל עם השלט בניצת הדובדבן שאומר לקהל הלקוחות שכבר נמאס להם לומר איפה זה ksp תלכו תמצאו בעצמכם מה לא ברור.

אבל בינתיים זה לא קורה, וביום של טמפרטורות נעימות מאוד בישראל וגל חום זוועתי ששוטף את אירופה, אפשר לקחת את הספר חוף המרגלים ולהגיע איתו אל מדינת מיין הקפואה, באמצע החורף. ג'ו תיבודו, בחורה חרוצה ושקדנית, כזו שנולדה בעיירה קטנה, התבגרה בה ועכשיו בגיל שלושים ושתיים היא השוטרת המקומית. ג'ו נקראת לאחת מהחוות בעיירה, ומגלה שם גופה. לתדהמתה התושבת בחווה, דודה מבוגרת שחיה בגפה ושמה מגי בירד, לא נבהלת ממראה הגופה, ולא זו בלבד אלא שהבית שלה מצויד במערכות אבטחה ומלצמות משוכללות, ויש לה גם חברים, כולם מבוגרים שהגיעו לא מזמן לגור במקום וקוראים לעצמם "מועדון קריאה", והם תוחבים את האף שלהם במהלך החקירה.

כמו שג'ו מנחשת, כל הגימלאים התמימים למראה האלה מסתירים סודות מהעבר, ורק הקורא מגלה שמגי היתה בעבר מרגלת, וכך גם החברים שלה. ככה היא הכירה אותם. הגופה בחצר האחורית של מגי ניא נקישות של העבר שמסרב למות על דלתה, והם שולחים אותה למסע פיזי ומנטלי אל אותם מאורעות העבר, כמה עשורים קודם לכן. נשמע מעניין, נכון? אז לא כל כך.

על אף שסיפור המסגרת מעניין, החלקים שהולכים אחורה אל העבר, וגם אלה שקושרים אותם להווה תפורים בגסות, קראתי את הספר בעצלתיים ומיקבלתי בינתיים הרבה אחרים יותר מעניינים רק כדי לראות מה קורה בסוף, אבל חייבת להגיד שהסוף לא כזה חשוב. מה שנשאר זה מועדון קריאה של מרגלים בפנסיה אי שם במיין הקפואה, וזה דווקא רעיון נחמד.

ספר לימוד לערבית, אבל לא סתם ערבית אלא ערבית מדוברת של ארץ ישראל. ערבית מדוברת מהי? דבר ראשון, צריך להבין שהלשון המדוברת איננה גרסה משובשת של הלשון הרשמית. גם לא נכון, למרות מה שתשמע מהערבים עצמם, שללשון המדוברת "אין דקדוק".

המודל הנכון הוא של לטינית וצרפתית (או איטלקית, ספרדית וכו') בימי הביניים המוקדמים. לשון הספרים והמנשרים המלכותיים הייתה לטינית, בעוד בבית וברחוב אף אחד לא דיבר (בקושי ידע לדבר) לטינית. הבריות היו סבורים (או אלה מהם שטרחו לשאול את עצמם שאלה כזאת) שהם מדברים לטינית — סוג של, קצת משובשת.

כך מצבה של הלשון הערבית, אבל בימינו אנו. במקביל ללטינית יש לשון המשמשת לספרים ועיתונים ונאומי הדיקטטור, היא הלשון שאולי נבחנת בה לבגרות. ומקבילות לצרפתית, ספרדית, איטלקית וכו' יש קבוצה של ניבים, אבל למעשה לשונות כי הן מגוונות עד כדי כך שעיראקי ומרוקאי בקושי מבינים זה את זה. כמו לטינית בימי הביניים, אין הערבית הרשמית שפת האם של אף אחד, אפילו של ילדי הפרופסור הדגול ביותר.

באשר לאשליה לפיה "אין דקדוק": יש ועוד איך. בלשון הספרותית, יש ל"וְ" (כלומר מילת הקישור המתאמת) צורה אחת בלבד: וָ (وَ). בלשון המדוברת יש (על פי מה שלמדתי עד כה!) ארבע: וָ, וִ, וֶ, וו' עיצורית (כמו בסוף של המילה yellow), הכול לפי ההקשר.

עוד דוגמה, לשכנע אתכם שלא חסר דקדוק. בלשון הספרותית, יש לכל שם עצם רק צורה אחת ביחיד וצורה אחת ברבים. אין, כמו בעברית, נטייה מיוחדת בסמיכות (בַּיִת/בֵּית, גָּוֶן/גּוֹן, פֶּה/פִּי...) בערבית המדוברת, התנועות שבמילה עשויות להשתנות, אף להיעלם או להיווצר יש מאין, לפי ההקשר. זאת ועוד: ההטעמה עשויה לנוע קדימה או אחורה, שוב לפי ההקשר.

האמת, אפשר לשכוח מדקויות כאלה. שיחון לתיירים לא יבלבל לך את המוח עם כל צורות מילת הקישור המתאמת, וסביר להניח שבשוק יבינו אותך גם אם לא תקפיד להטעים את ההברה הנכונה.

אז זה ספר שאפשר לשנוא, או לאהוב, הכול לפי אופי התלמיד. אני בין האוהבים. שכן, זמן רב לא התעניינתי בכלל בערבית מדוברת. מה לי ולערבית מדוברת? אינני עובד שב"כ. אינני שמאלני שאחפש לי מסגרות לשיחות לבביות על הבנה ודו-קיום. אבל גישה רצינית, גובלת במדעית ממש, ללשון הקשורה כל מיני קשרים מעניינים ללשון שבאמת יש לי בה עניין רב (ערבית ספרותית), זה כן!

הספר דנן הינו הכרך הראשון מתוך סדרה בת ארבעה כרכים. יש באתר סימניה שתי ביקורות על הסדרה כולה אבל בחרתי להעלות את הביקורת שלי על העמוד המוקדש לכרך הראשון בלבד. זאת כי בינתיים הגעתי רק עד סוף הכרך הראשון, ולמרות כל הרצון הטוב שבעולם אין ערבות שאגיע לסוף הסדרה.

מאחורי הספר סיפור שלא הייתם מנחשים ממבט על שם המחבר, יוחנן אליחי. אליחי נולד ב-1926 בצרפת ונטבל כ-
Jean LeRoi.
הוא נהיה אליחי עם קבלת אזרחות ישראלית, עוד ב-1956. ככל הנראה, למרות הבחירה בשם עברי כל כך, לא התגייר. הגיע כנזיר נוצרי ונקבר ככזה ב-2020.

בכל אופן, משרד הפנים שלנו אישר מה שאישר, והאיש הקדיש חייו לחקר מדעי של הערבית המדוברת של ארץ ישראל, ולהקנייתה ברבים. בהתחלה כתב לציבור הצרפתי, אבל עם השנים וההצלחה הופיע תרגום לאנגלית ולימים (די רבים) לעברית.

יותר נכון, עיבוד ולא תרגום, כי ערבית אפשר ואף כדאי ללמד לדוברי עברית בצורה אחרת ממה שמתאים לקהל צרפתי או אנגלי. כידוע, יש דמיון רב בין שתי השפות אבל אולי מה שפחות ידוע הוא, שהדמיון המרשים ביותר אינו אצל אוצר המלים אלא בדקדוק. לקהל דובר עברית אין צורך להסביר מה זה בניין של פועל ומה זאת סמיכות. אפשר להתרכז בעיקר בהבדלים, למשל זה שכל צורות הסמיכות זהות גם במבנה גם במשמע חוץ מאחת! (והיא: "גדול העם" בערבית אומרים ללא ה' (כלומר "אַל") הידיעה.)

"נו, אז תכל'ס, אתה יודע לדבר עכשיו?" האמת, עוד לא ניסיתי "על רטוב". מה שכן, התחלתי להקשיב. לפני שבוע עליתי על אוטובוס. האוטובוס היה כמעט ריק, חוץ מארבעה נערים ערבים במושבים האחוריים. התקדמתי עד שם, התיישבתי קרוב כמה שהיה אפשר בלי לעורר אי-נחת, עשיתי כאילו אני גולש בנייד שלי — אבל במציאות הקשבתי, מתלפיות עד לתחנה המרכזית. תפסתי הרבה מלים בודדות, תהיתי על חוק Jesperson המדהים, אבל סך הכול לא הבנתי כלום.

אכתוב בקצרה, זה הספר הראשון של לי ברדוגו שאני קןרא.
היו לי ציפיות גבוהות כי הסדרה צל ועצם המבוססת על ספריה היא הסדרה האהובה עלי.
הסיפור טוב. הרעיון הכללי מעניין וכל העולם הפנטסטי שמתואר משאיר הרבה מקום לדמיון. בעיקר בכיוון ה"'קונספיראטיבי". בסגנון של הבונים החופשיים וכו'. לחובבי הז'אנר.

לשלילה אפשר לומר שהספר מעט ילדותי לטעמי ולעיתים קלישאתי. אבל בעיקר הפריע לי המתח. או יותר נכון, היעדר המתח. היו בו מעט מידי חלקים מותחים. מעט מידי רגעים שבהם אתקשה לסגןר אותו אם אצטרך ובאופן כללי לקח לי המון זמן לסיים אותו. הוא פשוט לא קרא לי לפתוח אותו.
אני מניח שאם אחזור בזמן אחורה אוותר עליו. מצד שני, אני בהחלט מתכוון לתת צ'אנס ולקרוא את ספר ההמשך.

זהו הספר החמישי מסדרת הספרים של ג'ון ורדון בכוכובו של הבלש דייב גרני.
הספר שייך לקטגוריית המתח והמסתורין ומתאר עלילה יוצאת דופן. בכלל, ההתמחות של ג'ון ורדון הוא יצירת תעלומה בלתי רגילה ובלתי הגיונית וניסיון לא רק לגלות "מי הרוצח" אלא גם "איך לעזאזל זה הגיוני?".
לכן, לחובבי הז'אנר זהו ספר מצוין. קולח ומותח לכל אורכו.
הפריעו לי שני דברים:
1) יש שמות שבגלל המצלול שלהם בעברית הם נוטים לבלבל וכך לפעמים נוצר צורך לוודא שאכן מדברים על הדמות שאתה חושב שמדברים עליה.

2) הפיתרון היה טוב אך לא מבריק. בשונה מחשוב על מספר. יש המון תעלומות לאורך הספר והמענה על חלקן סביר.

למרות זאת, מצאתי את עצמי מהרהר בחלק המסתורי לאורך הימים שבהם קראתי אותו, בעבודה, בגן השעשועים ובנסיעה. וזו לדעתי ההוכחה הטובה ביותר שמדובר בספר מצוין.

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

ספר זו הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

נדהמתי לקרוא בויקיפדיה שבתקופתו של סטלין והטיהורים שלו (בערך בשנים 1929-1953) היו בין 20 מליון ל-30 מליון איש (מתוך אוכלוסיה של כ-150 מליון איש) בגלות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה ובקיצור בגולאגים. בנוסף מדברים על 1-2 מליון איש שנרצחו בתקופה הזו. זה נתונים פסיכים!!! אי אפשר לקלוט את המציאות הזו.
אמרה לי שכנה עולה מרוסיה שההורים שלה סיפרו שהיה מספיק שהיתה לך דירה יפה ומישהו חמד אותה לעצמו והוא היה מלשין עלייך משהו חסר כל ביסוס לשירות החשאי ואז בלי לשאול כלום היו באים ולוקחים אותך למאסר 20-30 שנה. אי אפשר לקלוט את זה... (בהמשך הספר נתקלתי באירוע דומה המופיע בספר, איך במחי הלשנה ללא ביסוס אדם נשלח למחנות עבודה למשך 10-25 שנה ללא כל אפשרות ערעור: " גם את תקופת העונש הראשונה קיבל מחוסר מזל. בתחילת המלחמה אסרו אותו בעוון תעמולה אנטי סוביאטית- על סמך הלשנת השכנים, שרצו לקבל את דירתו (וקיבלו אותה אחר כך). אמנם הוברר שתעמולה כזאת לא ניהל, אך עלול היה לנהל כי האזין לרדיו הגרמני. אמנם לרדיו הגרמני לא האזין, אך יכול היה להאזין, כי היה לו בבית מקלט רדיו שנאסר. אמנם מקלט כזה לא היה לו, אולם בהחלט יכול היה לבנות, כי במקצועו היה מהנדס רדיו").
הספר הזה חשוב מאד כדי להבין את האוירה הזו, להבין את החיים בתקופה הזו.
הרבה כתבו שזה ספר מדכא, נושאים קשים ועוד, ובאמת נכנסתי בחשש לספר אבל גיליתי אוירה נוספת חוץ מאשר דכדוך...
[כמובן חוץ מהכתיבה המופלאה של סולז'ניצין שקשה למצוא כמוה- לא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות]
כלומר הדכדוך והייאוש נוכחים מאד בכל שעל ושעל בספר אבל עדיין יש משהו נוסף, איזה חוט דק עוקצני שמרחף על פני הספר, חוט של תקוה, נצחון הרוח וידידות גדולה מהכל.
הספר מתאר 3 ימים בגולאג הספציפי הזה- כלא מאוורינו ("השאראשקה")- שהוא כלא נח, גולאג למשכילים- כל האסירים כבר עברו 7 מדורי גיהנום במלחמה הגדולה (מלחמת העולם השניה, בשבי הגרמני, ובמחנות העבודה והריכוז הרוסיים שאחריה) ועכשיו הגיעו למקום נח יחסית להעביר בו את הזמן הנותר בתקופת המאסר (שאף פעם אי אפשר לדעת באמת מתי סופו).
התיאורים הם צינים, הומור שחור, עקיצות על הבירוקרטיה ללא סוף, עקיצות על המערכת המסואבת שבה הטיפשים שולטים והחכמים עובדים קשה, עקיצות על חוסר ההגיון בסוציאליזם, יש בספר את התובנות העמוקות שיש רק בחברה שנמצאת על הקצה, את הדו פרצופיות של המציאות, את העינוי של משפחות האסירים, את העינוי והסדיסטיות הנפשית שמעבירים את האסירים, ומעל לכל חברות שנבנית בתוך הכאוס ומתוכו.
הספר הזכיר לי גם במידה רבה (בהבזקים של סיטואציות) את מילכוד 22- אמנם פה זה סיטואציה של מחנה צבאי וכאוס מלחמתי ופה זה גולאג וכאוס פוליטי אבל האוירה היא אותה אוירה, אותו חוסר צדק וחוסר הגיון שמרחף מעל הכל ומצד שני אותה ידידות בין חברים שהיא הרבה יותר גבוהה מעל כל העוולות של היום יום. וכסיכומם של האסירים עצמם: "רק ביום השחור ניכרים הידידים האמיתיים".
ומעל הכל מרחפת מעל הספר חירות הרוח, רוח האדם, שמתגלה דווקא במקומות כאלו.
הספר מסתיים בשילוחה של הדמות המרכזית מהכלא הנח בחזרה אל הגולאגים הרחוקים- מחנות העבודה בסיביר:
"כן. ציפו להם הטונדרה והטאיגה, אוי-מיאקוי שבארץ הקוטב ומכרות הנחושת של ג'אזקאזגן. ציפו להם מקוש, מריצה, מנת רעב של לחם לח, בית חולים, מוות. ציפה להם רק רע.
אך בנפשם היתה שלוה.
השתלט עליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, עד הסוף- אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שהושג הוא איתן."

רוסו היה גאון מחשבתי וכסיל חברתי.

מי שלא מכיר את הפילוסוף רוסו או לפחות את חלקו ברוח, מדעי החברה, מוסיקה, מדע כנראה ימצא בוידויים אופרת סבון מתקופת הנאורות שבה משובצים רוזנים, תככים ואגו נפוח מחשיבות עצמית. לא רק את רוסו חשוב להבין על מנת להפיק מהספר את המיטב בעיני אלא את דני דידרו, את וולטר אויבו המושבע של רוסו, את רוח התקופה הן ההיסטורית-פוליטית והן החברתית והספר בהוצאה הזו מספק את כל אלו בכרך אחד.

טוב, לגבי הספר: רוסו, האדם המודרניסט הראשון מהבחינה הזו שהוא הפך את חייו לעלילה ואף טען כי לא ניסה לייפות את האמת. טוב, לדידו של ניטשה אין זה אפשרי לכתוב באופן לא סובייקטיבי ולכן כל נסיון אוטוביוגראפי יכשל.
לקרוא את הייסורים שעבר רוסו ולא להאמין שאדם עבר את כל התלאות הללו במהלך חיים בודד. האדם הסתכסך עם יותר אנשים מאשר הכיר, הוא נפגע הרבה יותר פעמים ממה שהיה צריך משום שהיה אדם רגיש במיוחד כנראה, אדם בעל סתירות פנימיות מסובכות מאוד שיש כאלו המייחסים את הספר למצפונו הדואב על ארבעת ילדיו שמסר לאימוץ ביום לידתם ולא נודע לא דבר לגביהם בהמשך. אני לא חושב כך, אני חושב שלרוסו היה מה לומר, חשבונות לסגור ומשום מה, למרות בחירתו בבדידות תמיד היה לו חשוב מה יאמרו עליו.
בספר הוא מרהיב בהסבריו איך הוא תופס את חייו והוא אותנטי באופן מדהים. אני התחברתי לכל כך הרבה ציטוטים שלו לגבי תפיסת חייו שלא מעט חשתי כאילו מדובר בי אבל מהר מאוד נפרדו דרכנו בעמוד הבא ולפעמים בפסקה הבאה. למרות זאת, אני מאוד הזדהיתי עם דמותו והבנתי אותו רוב הזמן ולכן בעיני מדובר בספר מופתי. אני כבר לא מדבר על החדשנות של ספר כזה והבשורה של האקזיסטנציאליזם, המימוש העצמי וכולי... בספר יש רק תודעה אחת המבקשת להעמיד את עצמה למשפט בפני העולם בו הקורא הוא המושבעים אך לא השופטים, ובו בזמן הוא מסנגר על עצמו ומנסה לזכות את עצמו. בספר, רוסו מכריז על כנות מוחלטת, אך ככל שמעמיקים בו מתברר שהכנות עצמה היא אחת המסכות המתוחכמות ביותר שנכתבו בספרות.

רוסו פותח את הספר בהבטחה יהירה: הוא טוען כי הוא יציג אדם כפי שלא הוצג מעולם. ואכן, יאמר לזכותו שעד היום לא קראתי חשיפה כזו של מבוכות, חולשות, תשוקות, שקרים ומעשים שאחרים היו ועדיין מסתירים. במובן זה הספר הוא אחד המקורות החשובים ביותר של האוטוביוגרפיה המודרנית. לפניו נהגו אנשים לכתוב על מעשיהם או על אמונתם ורוסו כותב על עצמו כעל עולם פנימי. הוא מספר גם על קורותיו אך יותר מרתק הוא מספר על הרגשותיו בזמן קורותיו.

גדולתו של הספר בעיני היא חוסר ההצדקה העצמית. בכל עמוד כמעט נדמה שרוסו מודה באשמה, אך ברגע הבא הוא מסביר מדוע לא היה יכול לנהוג אחרת. או כמו שהוא כתב יפה: אם טעיתי במקרה הזה, אל לכם להאשים אותי, הטבע הוא שיצרני כך.
רוסו חושף את פצעיו ובו בזמן הופך אותם לכתב הגנה עבור אלו ששמעו את הצד שנשמע בשעה שרוסו הוחרם ולא יכול היה תמיד לומר את הצד שלו. הספר כולו נע בין וידוי לבין סנגוריה אפילו כאשר רוסו מציג את עצמו באור מגוחך או מביך. נדמה היה לי לפרקים שרוסו ניסה לומר לי: תראה כמה אני פגום, ולכן הבן כמה אני אנושי וכך כתב: ״רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו. ואדם זה הוא אני.... מעז אני להאמין שאינני דומה לשום ברייה על אדמות, אני שונה מאחרים. אם טוב עשה הטבע כשניפץ את התבנית שעוצבתי בה - את זאת יהיה אפשר לשפוט רק אחרי קריאת הדברים האלה״.

במקרה אחר כתב: ״‏דמיוני האכזר שמתייסר בלי הרף וצופה רעות שעדיין לא התרחשו, מסיח את דעתי, מרעות שאינן עוד ומונע ממני מלהיזכר בהם. אין כל אפשרות לנקוט נגד אמצעי זהירות כנגד מה שכבר קרה, ואין עוד כל טעם להתעסק בזה. במובן מסוים אני ממצא את אסוני מראש. ככל שסבלתי יותר בציפייה לו ככה קל לי יותר לשוכחו. ואולם באשר שחלף אני מתעסק בלי הרף. אני מעלה אותו בזכרוני, שב ולועס אותו כביכול, וכך יכול אני להתענג עליו מחדש בכל עת שאחפוץ. בזכות התכונה המוצלחת הזו כמדומני, לא שלט בי מעולם אותו מזג נוטר טינה האופייני לאנשים נקמניים, שתוסס ומתלבה בקרבם בשל הזיכרונות הלא פוסקים של עלבונות שהוטחו בהם, ומסב להם כל אותו סבל שהיו רוצים לגרום לאויביהם. הואיל ורגזן אני מטבעי, הרגשתי פעמים רבות כעס, ואפילו חמת זעם חולפת, אך שום תשוקת נקם לא הכתה שורש בליבי מעולם. העלבון אינו הרבה להעסיקני ולכן איני מרבה לעסוק בעולב. איני מהרהר ברעה שגרם לי אדם אלא בשל הרעות שהוא עלול עוד להסב לי.״

חשבונות דם היו בין רוסו ובני זמנו: אם זה על בסיס קנאה או על בסיס כבוד ואגו ועל כך כתב: ״איני יודע להאבק אלא מתוך כבוד, וכדי שאקום ואגן על עצמי עלי להרגיש כי האדם שאני מתקיף ראוי להתקפותיי״.

לסיכומו של עניין הוא מסביר מי הוא, בפני עצמו כמובן כך: ״אילו הנחתי להם לפשפש בחיי מקצה עד קצה בוודאי היו מוצאים כמה טעויות וחולשות, אך מלבד אלה ומלבד אי יכולתי לשאת כל שיעבוד היו רואים לפניהם אדם ישר, טוב, נטול מרירות, נטול שנאה, נטול קנאה, אדם שממהר להכיר בשגיאותיו שלו וממהר עוד יותר לשכוח את שגיאות זולתו. אדם שאינו מבקש את אושרו אלא ברגשות של אהבה וחיבה, וכנותו מופלגת עד כדי אי זהירות, עד כדי התעלמות שלא תיאמן ממש מטובת עצמי.״

רוסו לא היה אדם חברתי וחברותי ולמרות זאת ניסה בלי סוף להשתלב בבני אדם שחשב אותם לראויים או לכאלו שיוכלו לממן את גאוניותו וכך אמר: ״כשרוני שלי היה לומר לבני האדם אמיתית מועילות וקשות, ולומר אותן במידה של תוקף ואומץ לב. היה עלי להסתפק בכשרון הזה, שכן, חנופה בוודאי לא הייתה ממעלותיי וגם לא וגם לא באמירת שבחים. כשביקשתי לחלוק שבחים למישהו, הזיקה לי גולמנותם של שבחיי יותר מעקצנותה של ביקורתי״.

אני התאהבתי ברוסו האדם למרות וכנראה בגלל חסרונותיו אבל בהחלט בשל כשרונו על הנייר. בעקבות הספר חזרתי לחברו דני דידרו ואף ברצוני לחזור אל מונטסקייה אבל צד שפחות הכרתי ברוסו הוא - המלחין. הוא היה מלחין טוב ולא יותר אך חשב לפרקים שהוא נזר הבריאה במוסיקה ואף ניסה להמציא שיטת תיווי חדשה. רוסו כתב: ״מעולם לא ידעתי לשמור על שביל הביניים בקשרי הידידות שלי, ולמלא בפשטות את חובותיי החברתיים. תמיד הייתי לאחרים: הכל או כלום״ וזה לב הספר: האיש במאבק מתמיד אבל כשאהב, זה היה עוד סוף ימיו או עד לתרמית הראשונה שחשב שעשו מולו.

יש אין ספור ציטוטים מרהיבים שאוכל להביא כאן אך זה מיותר, מי שהדברים דיברו אליו עד כה, יפנה את זמנו לקריאת הספר המדהים הזה.

מבחינה פילוסופית, וידויים הוא אולי הספר הראשון שמעמיד את ה"אני" במרכז היקום הספרותי וכנראה לא מעט סופרים גדולים קראו את הוידויים והושפעו מרוסו ועל כך תודתנו צריכה להיות עמוקה לרוסו. אצל רוסו האדם ניצב מול עצמו וזהו מפגש לא קל בחייו ובחיינו. מדובר בספרות של התבוננות פנימית כמעט אובססיבית. במובן מסוים אפשר לראות כאן את ראשיתו של קו מחשבה שיוביל מאוחר יותר לפסיכואנליזה, לרומנטיקה ואף לספרות המודרניסטית. רוסו מבין שהילדות אינה פרולוג אלא גורל, ושאירועים מוקדמים ממשיכים לחיות בנפש גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו.
כקורא בן זמננו קשה לעיתים שלא לחוש אי־נוחות שכן רוסו עשוי להיות מרוכז בעצמו עד כדי נרקיסיזם. לעיתים נדמה שהעולם כולו קיים רק כדי לשקף את כאביו ואת עלבונותיו. ככל שהספר מתקדם מתגברת גם תחושת הרדיפה שלו, והקורא נאלץ לשאול האם הוא עד לאמת או לאדם הבונה לעצמו מיתולוגיה פרטית. פתאום נדמה שהאודיסאה היא סיפור לפני שינה לעומת חייו של רוסו. דווקא הנקודה הזו מעניקה בעיני ליצירה את עוצמתה. היא הופכת את וידויים לפחות מסמך היסטורי ויותר חקירה של טבע הזיכרון. האם אדם מסוגל באמת לספר את חייו? או שכל אוטוביוגרפיה היא רומן בתחפושת?
מנקודת מבט אלגורית, הספר מזכיר מבוך מראות אינסופי. רוסו נכנס כדי למצוא את פניו האמיתיות, אך בכל מראה הוא פוגש השתקפות אחרת. ככל שהוא מתאמץ לחשוף את עצמו, כך הוא נעשה מסתורי יותר. האני שהוא מבקש ללכוד חומק ממנו ללא הרף. הווידוי הופך למרדף אחר זהות.
ייתכן שזו הסיבה שהספר נותר חי יותר ממאתיים וחמישים שנים לאחר שנכתב. הספר מספר את סיפורו של האדם המודרני, זה המאמין שבמעמקי נפשו מסתתרת אמת גואלת, ומקדיש חיים שלמים לחיפוש אחריה.

הציון שלי 8/10 משום שהמון מקרים, פרטים וחלקים עוסקים בחשבונות אישיים ומאות אנשים מוזכרים בספר באופן כמעט אובססיבי לא לפספס אף אחד.
ספר מעולה ומומלץ לאלו המקירים את פועלו של רוסו בתחומים החברתיים והאישיים של הפרט ובעיקר לאלו שרוצים להבין היכן נולדה הספרות המודרנית.

הפתיחה, הבוטה למדי ועל גבול הפרובוקציה המינית, רמזה על הבאות, אם כי ההמשך מתפתח בצורה שלעיתים סוחפת ולעיתים מייגעת.

נועה, רווקה בת 36 וקולנוענית בפוטנציה, נדלקת על טדי – מנכ"ל חברה בן 55, גרוש+2.
לימים (קצרים ביותר) היא הופכת לעובדת מן המניין בחברה שלו, והוא הופך לבוס שלה. רומן במסגרת יחסי עובד-מעביד - לא משהו שימנע מנועה לחזר אחריו במרץ.
היא – עלמה מלאת תשוקה חובבת אלכוהול וחומרים משני תודעה; הוא – שמן, "דובון (לא) אכפת לי", שתלטן וכריזמטי. היא – לא מוותרת; הוא – אדיש אך נהנה מתשומת הלב. בקיצור, גרסת הלייט ל"חיזור גורלי": כשרחם רוטט פוגש זין משוטט.

תנאי הקשר:
הוא - מבקש שלא תציק לו יותר מדי; היא - רוצה שייתן לה לאהוב אותו.
הוא - מתנה שלא תבקש ממנו לעשות איתה ילד; היא - דורשת סקס בתדירות גבוהה יותר.
הוא - מבקש שלא תזיק לעצמה; היא - מתעקשת שלא יתערב בחייה ללא שליטתה.
פרוטוקול של מערכת יחסים - יש חותמים או חותמות בקהל 😊?

הספר כתוב מנקודת מבטה של נועה ומספר בצורה אוורירית למדי על מערכות יחסים (משפחתיות, מקצועיות, אישיות), בדגש על קשרים מבוססי אינטרסים.
עושה רושם שלכל אחת מהדמויות יש תפקיד מוגדר בעולמה של נועה, וכל אחת מספקת צורך מסוים עבורה - בין אם זו מיטה חמה, "מנה חמה" או כרית חמה...

הכתיבה קולחת ואנרגטית, עם מידה של הומור וציניות; אם כי בשלב מסוים דינמיקת ה- "אוהב/ לא אוהב", המהולה ברחמים עצמיים, הופכת למתישה. מדמות של אישה סוררת ש"לא דופקת חשבון לאף אחד", נועה הופכת לדמות טרחנית שדורשת ניעור בסגנון "תמצאי לך כבר חיים".

יש בספר תיאורי סקס מפורשים, אולם הם אינם העיקר. הכתיבה ישירה ובוטה, אך נראה שאינה באה ממקום של מבוכה או בושה – דבר שאינו מובן מאליו. לכתוב על סקס זה קצת כמו לעשות סטנד-אפ – בשני המקרים המשימה מורכבת, ואי אפשר באמת להישאר פוליטיקלי קורקט. היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת ומעוררת דורשת מידה מסוימת של כישרון, וכשזה לעיתים מתפספס בכתיבה, התוצאה הופכת ממסעירה (או מצחיקה) למגושמת ומביכה.

הסיום הזכיר לי את הביטוי הדי שחוק של "לעשות מהלימון לימונדה", שהתמזג עם הסיפור לסגירת מעגל בין חייה של הגיבורה למימוש היצירה.