ספרים, סופרים וחברים

ספר מדהים סגנון כתיבה מאוד מושך אתה נקשר ברגשותיך אל גיבורי הספר

מדהים מדהים מדהים פשוט יצירת אמנות ספר חובה לכל אחד

'שירת סרטני הנהר' הוא ספר על חייה של קאיה, 'ילדת הביצות'. בת להורה אלכוהוליסט־מתעלל ואם מוכה שנוטשת את המשפחה לקראת גיל שבע של קאיה. המשפחה בת שבע נפשות וחיה בצריף מבודד על ביצת החוף.
לאחר עזיבת האם גם האחים הגדולים עוזבים את הצריף לאט־לאט ולבסוף גם האב, וקאיה נשארת לבדה לחיות בצריף הרעוע.
הספר כולו עטוף בתיאורי בדידותה של קאיה בשנות התבגרותה ובדרכה לשרוד על ביצת החוף. תיאורי הבדידות מלוּוים בהתבוננות של קאיה על האנשים המעטים שיוצא לה לפגוש ועל תשוקתה האין־סופית לשיח איתם ולמגע אנושי.
וכך היא נופלת גם לזרועותיו של צ'ייס, הדוש המקומי שמבטיח לה חתונה כדי להשכיב אותה ורץ להתחתן עם אחרת.
בד בבד עם סיפורי ההתבגרות והאהבה של קאיה, ישנו גם סיפור בלש, וכשסיפור הבלש מסתיים בכליאתה של קאיה, החשודה היחידה, כבר בגיל 24 שלה, מתחילה סאגה משפטית.
קאיה יוצאת זכאית, כמובן, ואז חיה באושר ועושר – בפירוט של רשימת מכולת של כל ההישגים והגשמת הפנטזיות של ילדה ענייה ונטושה – עד עצם היום ההוא שבו שבקה חיים בטבע כשטוב לה ושבֵע.
ואז מגיע עוד טוויסט שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני כמה שנים, לצערי, אולי הוא היה הדבר היחיד שהייתי מצליחה לאהוב בספר.

הספר כתוב בגוף שלישי במעבר בין דמויות ללא סדר רעיוני, ולפי הצורך של הכותבת שיראו את קאיה מכל צד אפשרי וכדי להביע עוד פן של הסיפור, מעין 'עוד עומק רגשי לעלילה', אבל בפועל ממעברים אלו נוצרים חורים בקשר הרגשי לקאיה עצמה.
כמו כן, הכתיבה ילדית מאוד ומאכילה רגשות בכפית. בתחילה הנחתי שמדובר בשנותיה הצעירות מאוד של קאיה ולכן נכתב כך, כדי להתאים לגיל הדמות – אף שסיפור הבלש גם הוא כתוב באותה דרך – אך גם כשקאיה התבגרה והפכה לאישה צעירה ומצליחה, עדיין המספר הכל־יודע מדבר עליה בצורה ילדית ומפרט את רגשותיה ופעולותיה ברשימות.

נראה שהסופרת לא החליטה אם לכתוב סיפור אגדה, סיפור חיים, רומנטיקה, בלש, דרמה משפטית או מניפסט נגד הדרה חברתית, אז החליטה לדחוס הכול בספר אחד של פחות מ־400 עמודים.

מפני שנתקלתי בטעויות תרגום רבות תהיתי על הכתיבה בספר המקור, תהיתי אם בגלל התרגום נוצרה שפת האגדות (ואז הוא הלך ואז היא עשתה, ואז קרה כך והיא בכתה, ואז קרה כך והיא צחקה), או שדווקא בזה התרגום נאמן למקור – כי הבנתי שכנראה הסופרת כתבה בדיאלקט דרומי כדי להתאים את שפת הספר לאזור שבו מתרחש הסיפור, עם טעויות דיבור של WhiteTrush – וזה אכן מועבר מעולה בכינויים שקאיה נותנת לאנשים, ובציטוטים, אבל לא בחלקי הסיפֵר, שבהם יש משפטים מבולגנים, חסרים וללא קישוריות.
וכשהגיע הסוף הטרחני, הארוך מדי וחסר הפרופורציה של הגשמת הפנטזיות, הבנתי שאין כאן עניין של העברה כושלת בתרגום, כי כנראה שבניסיון להכניס חיים שלמים של דמות לספר אחד הדרך היא לכתוב אותו בשפת אגדה.

היה חלק באמצע, כשהתגשמות הפנטזיות לא הצפינה על אל, ומשהו כן התחיל להסתדר בחייה של קאיה, וגם כשהחיים סתרו לה שוב, שכן נהניתי ממנו. אך אז סיפורה של קאיה התאחד עם סיפור הבלש והפך לדרמה משפטית ושוב איבדתי עניין.

הדיוק היחיד שחוויתי בספר הזה הוא דווקא הדיוק הפסיכולוגי בדמותה של קאיה.
קאיה היא דמות שהוכתה מיום שהייתה תינוקת, שראתה את אמהּ ואחיה מוכים ואז ננטשה שוב ושוב ושוב ונשארה לבדה כבר בגיל שבע כדי לשרוד איכשהו. ודפוסי ההתנהגות והחשיבה שלה מתואמים היטב לחוויות החיים האלה, לדוגמה:
בדפוסי החשיבה אפשר לראות את הלימוד מהטבע והלקחים שהיא קיבלה אל עצמה בפינצטה ממילותיה של אמהּ ומצְפייה בטבע – על הגחליליות ועל התנהגות הזכר המרעיש.
ובדפוסי ההתנהגות אפשר לראות התשוקה שלה לדבר עם מישהו, גם אם הוא אביה האלים או נער שהיא ידעה שטוב לא יבוא ממנו, העיקר לקבל מעט מגע אנושי.

רק שהייתי שמחה לחוות את כל זה עם הדמות ולא להשקיף על הדמות מכל מני צדדים הזויים בלי להתחבר אליה רגשית כלל.

בגדול, לא ממליצה:)

- - -
שירת סרטני הנהר, דליה אוונס
תרגום: שאול לווין
עריכת תרגום: יעל ינאי
הוצאה: כנרת זמורה דביר פחות

יש ספרים שאני פותחת מתוך סקרנות , ויש כאלה שכובשים אותי כבר מהשורה הראשונה ״ הנער מסגונטו” שכתב דב ליפשיץ הוא בדיוק כזה !!!
רומן היסטורי מטלטל , מרתק , מרגש ומחכים על קהילת יהודי ספרד ואורג כביד האומן את סיפורו המרגש והנוגע של יוסף .

תתארו לעצמכם מה קורה לנער אחד כשהעולם המוכר לו מתפורר והוא נאלץ לבחור בין זהותו לבין הישרדותו ?

בכתיבה קולחת ונוגעת , לעיתים אף מציפה רגשות חזקים של כאב אובדן אך גם תקווה ואמונה כותב דב את סיפורו של הנער יוסף הודי בעיר סגונטו שבספרד יוסף חי בתקופה רוויית תהפוכות ואי־ודאות כאשר הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה מעולמו שלו , במעבר אל מסע בזמן שלו במשך חמש שנים אל תוך מורכבת של רדיפות, פחדים, אך גם של אומץ, נאמנות ותקווה אותם טווה דב בעלייה אישית מרגשת לבין היסטוריית יהדות ספרד שהחכימה אותי בתיאורי התקופה, הקהילה והאירועים ההיסטוריים שהוסיפו עומק ורקע עשיר לסיפורו של יוסף המתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים והמורכבים שלו השייכות למסורת לבין הרצון לשרוד בעולם משתנה אותם הציג ברגישות ובאותנטיות .

הנער מסגונטו הוא לא רק סיפור על עבר רחוק , זהו מסע אנושי עוצמתי , מחכים מרתק מהנה ומעורר מחשבה שהותיר אותי במחשבה עליו גם לאחר שסיימתי אותו .

את כתיבתה הרגישה , הקולחת ומלאת העומק הרגשי של יעל פליישמן הכרתי בספרה תהודת זהות , כן כן תהודת זהות באות הא ולא באות ז׳ בעוד שתעודת זהות היא מסמך רשמי שמגדיר אדם כלפי חוץ, משמעות שם הספר תהודת זהות - תהודה המעידה ומרמזת על השפעה פנימית בתוך האדם ו, זכרונותיו המעצבים את אישיותו אשר לשם היא חתרה בספרה העמוק הרגיש והנוגע .

מה הייתם עושים אילו יום אחד הייתם מגלים שהזהות שלכם מורכבת ומתוסבכת הרבה יותר ממה שחשבתם ?!?

תכירו את קלואי , סטודנטית פריזאית , ללימודי אנתרופולוגיה,
תמיד הדהדה בה שאלת השורשים והשייכות שלה .
היא מחליטה לעזוב את פריז , שם אף פעם לא חשה שייכת ושבה לירושלים.
שם היא פותחת את ״האטליה״ עם פבלו אותו הכירה בפריז בזמן שליוותה את אמה ברגעיה האחרונים .
״האטליה ״ היה המקום בו חולמת ליצור אופנה יחודית שתערער את מושגי הזהות והשייכות ...
פבלו מעצב ספרדי יהודי ומוכשר מצידו רצה רק לעצב בגדים שכל העולם ילבש ויתהדר בהם .

בעוד שהיא מתכננת שכל זה יקרה , היא חשה בגעגועיה שאינם מרפים לליאו , היסטוריון ישראלי שפגשה ברובע הלטיני בפריז .

בכתיבה אמינה , מעוררת אמפטיה והזדהות , יעל בונה דמויות אמינות ודרך מצבים אנושים של קלואי הדמות הראשית אל מול שאר הדמויות היא מעוררת ומעלה שאלות נוקבות של שייכות, משפחה וקבלה עצמית בשפה עשירה ויחד עם זאת נגישה , שהעניקה לי קריאה מעניינת ומעוררת מחשבה , עד לכדי לשים את עצמי מול הגיבורה הראשית ....

תהודת זהות ספר נפלא , אנושי עמוק וחכם בו לא רק תחושו את הדמויות כשתסגרו את הספר , אלא מי אתם באמת .....אהבתי וממליצה !

ספר יפהפה. מומלץ לכל אדם באשר הוא.
היופי ברב זקס הוא שהוא ניטרלי. דעתו לא מוחפצת ואינה מכוונת נגד שום זרם או דעה.
הוא פשוט אומר את דבריה של הנשמה ומבטאה ביופי רב
כמובן שצריך להודות לצור ארליך על התרגום המהמם. לולא הוא הרב זקס לא היה קיים בכלל בשיח הישראלי.
אמנם הספר קטן קומה אך עמוס בערכים נעלים, פשוט לחגוג את החיים.
אני ממליץ בחום ובאהבה לכל אחד לקוראו.
פשוט תענוג.

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

ספר זו הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

נדהמתי לקרוא בויקיפדיה שבתקופתו של סטלין והטיהורים שלו (בערך בשנים 1929-1953) היו בין 20 מליון ל-30 מליון איש (מתוך אוכלוסיה של כ-150 מליון איש) בגלות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה ובקיצור בגולאגים. בנוסף מדברים על 1-2 מליון איש שנרצחו בתקופה הזו. זה נתונים פסיכים!!! אי אפשר לקלוט את המציאות הזו.
אמרה לי שכנה עולה מרוסיה שההורים שלה סיפרו שהיה מספיק שהיתה לך דירה יפה ומישהו חמד אותה לעצמו והוא היה מלשין עלייך משהו חסר כל ביסוס לשירות החשאי ואז בלי לשאול כלום היו באים ולוקחים אותך למאסר 20-30 שנה. אי אפשר לקלוט את זה... (בהמשך הספר נתקלתי באירוע דומה המופיע בספר, איך במחי הלשנה ללא ביסוס אדם נשלח למחנות עבודה למשך 10-25 שנה ללא כל אפשרות ערעור: " גם את תקופת העונש הראשונה קיבל מחוסר מזל. בתחילת המלחמה אסרו אותו בעוון תעמולה אנטי סוביאטית- על סמך הלשנת השכנים, שרצו לקבל את דירתו (וקיבלו אותה אחר כך). אמנם הוברר שתעמולה כזאת לא ניהל, אך עלול היה לנהל כי האזין לרדיו הגרמני. אמנם לרדיו הגרמני לא האזין, אך יכול היה להאזין, כי היה לו בבית מקלט רדיו שנאסר. אמנם מקלט כזה לא היה לו, אולם בהחלט יכול היה לבנות, כי במקצועו היה מהנדס רדיו").
הספר הזה חשוב מאד כדי להבין את האוירה הזו, להבין את החיים בתקופה הזו.
הרבה כתבו שזה ספר מדכא, נושאים קשים ועוד, ובאמת נכנסתי בחשש לספר אבל גיליתי אוירה נוספת חוץ מאשר דכדוך...
[כמובן חוץ מהכתיבה המופלאה של סולז'ניצין שקשה למצוא כמוה- לא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות]
כלומר הדכדוך והייאוש נוכחים מאד בכל שעל ושעל בספר אבל עדיין יש משהו נוסף, איזה חוט דק עוקצני שמרחף על פני הספר, חוט של תקוה, נצחון הרוח וידידות גדולה מהכל.
הספר מתאר 3 ימים בגולאג הספציפי הזה- כלא מאוורינו ("השאראשקה")- שהוא כלא נח, גולאג למשכילים- כל האסירים כבר עברו 7 מדורי גיהנום במלחמה הגדולה (מלחמת העולם השניה, בשבי הגרמני, ובמחנות העבודה והריכוז הרוסיים שאחריה) ועכשיו הגיעו למקום נח יחסית להעביר בו את הזמן הנותר בתקופת המאסר (שאף פעם אי אפשר לדעת באמת מתי סופו).
התיאורים הם צינים, הומור שחור, עקיצות על הבירוקרטיה ללא סוף, עקיצות על המערכת המסואבת שבה הטיפשים שולטים והחכמים עובדים קשה, עקיצות על חוסר ההגיון בסוציאליזם, יש בספר את התובנות העמוקות שיש רק בחברה שנמצאת על הקצה, את הדו פרצופיות של המציאות, את העינוי של משפחות האסירים, את העינוי והסדיסטיות הנפשית שמעבירים את האסירים, ומעל לכל חברות שנבנית בתוך הכאוס ומתוכו.
הספר הזכיר לי גם במידה רבה (בהבזקים של סיטואציות) את מילכוד 22- אמנם פה זה סיטואציה של מחנה צבאי וכאוס מלחמתי ופה זה גולאג וכאוס פוליטי אבל האוירה היא אותה אוירה, אותו חוסר צדק וחוסר הגיון שמרחף מעל הכל ומצד שני אותה ידידות בין חברים שהיא הרבה יותר גבוהה מעל כל העוולות של היום יום. וכסיכומם של האסירים עצמם: "רק ביום השחור ניכרים הידידים האמיתיים".
ומעל הכל מרחפת מעל הספר חירות הרוח, רוח האדם, שמתגלה דווקא במקומות כאלו.
הספר מסתיים בשילוחה של הדמות המרכזית מהכלא הנח בחזרה אל הגולאגים הרחוקים- מחנות העבודה בסיביר:
"כן. ציפו להם הטונדרה והטאיגה, אוי-מיאקוי שבארץ הקוטב ומכרות הנחושת של ג'אזקאזגן. ציפו להם מקוש, מריצה, מנת רעב של לחם לח, בית חולים, מוות. ציפה להם רק רע.
אך בנפשם היתה שלוה.
השתלט עליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, עד הסוף- אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שהושג הוא איתן."

ביקורות רבות באתר על הספר הזה עד כדי שיצרו סקרנות ולו רק בגלל העטיפה הבולטת שלו. אלא שאני לא נוהגת לקנות ספרים, ועכשיו לרגל שבוע הספר העברי ליקטתי בספריית הרחוב את הטרילוגיה כולה, במצב חדש-חדיש לחלוטין כאילו לא נגעה בו יד אדם. יתכן שגם ספריות רחוב הן סוג של ביקורת אינדיקטיבית על ספרים, למשל אותם אלה שדפדפו בהם חזור ודפדף ונזנחים משומשים עד מרוטים לגמרי, או אותם רבי מכר לדקה שנקנים בשל צו האופנה או האטרקטיביות החיצונית וסופם שמדפדפים בהם קצת פה ושם ואחר כך מחליטים שאין טעם לקרוא מהחל ועד כלה.

אז זה מותחן, מהסוג הבלשי, והוא ספרדי. כבר היו לנו הרבה בריטים, ואמריקאים. עושה רושם שצלחנו את הגל השבדי או לפחות את רובו, ועכשיו זה ספר מתח ספרדי. ג'ון גוטיירז הוא שוטר די בינוני וקצת שלומיאל. הוא מפשל, שאת זה היה אפשר להחליק כי זו היתה פשלה שמקורה בטוב לב בסיסי, אלא שהיא גם התגלתה וגם צולמה והופצה ועכשיו יש לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. הוא מושעה מהמשטרה ומוצמד לאחת, אנטוניה סקוט, שיש לה מגה-מוח מחונן להפליא, האישה הכי חכמה בעולם, ואישיות שבורה לחלוטין. זה פרוייקט "מלכה אדומה", פיענוח פשעים שאף אחד אחר לא מצליח לפתור. בדרך כלל אין צורך בשירותיה של הגברת סקוט, וזה בגלל שרוב הפושעים הם אנשים די טפשים, מונעים באימפולסיביות ומשאירים אחריהם עקבות, אבל כשזה לא קורה מגייסים אותה למשימה. והפעם זה קורה לתעשיין עשיר. בן מת בסצנה מצויירת להפליא, בת נחטפת אבל בלי בקשת כופר, והטיפול בכל אלה צריך להעשות רחוק מכל עין תקשורתית שהיא.

יש בעיה לכותב ספרי הבלשים מאז ימי שרלוק הולמס ועד היום, והיא איך להציג את בינתו המופלאה של הבלש הגאון בלי להוציא את קורא הספר מדי טיפש כי באופן מסורתי הספרים נכתבים בדרך שבה העלילה נגלית לעיני הקורא שניים או שלושה עמודים לפני שהבלש עצמו מפענח. אם זה לא יהיה ככה אז לא יהיה מעניין ומאחר שזה כן ככה קצת קשה לעמוד על תבונתו המזהירה של הבלש. מה שעושים הרבה סופרים, מאז ימי שרלוק הולמס ועד הלום, זה להצמיד דוקטור ווטסון כזה, איש בעל תבונה סבירה שיציג את ההיקשים של האדם הסביר, ולמולם את פיענוח הפשע המזהיר של הבלש, ובא לפתרון גואל. ג'ון גוטיירז השלומיאל, הומו שמן (סליחה, מוצק) בעל לב הזהב שגר עם אמא ומפשל פעם אחר פעם הוא בדיוק האיש המתאים כאן.

יש בעיה גדולה מזו לכותב ספרים שאינו חכם במיוחד שצריך לתאר דמות נורא נורא נורא חכמה. אבל הוא לא יכול לתאר את החוכמה שלה כי הוא כאמור לא מאוד חכם. אז בואו נעשה קצת סדר: חכמה לא שווה זיכרון חזק. בן אדם יכול לזכור הרבה מאוד דברים גם בלי להיות ממש חכם. גם ללמוד בלאק ג'ק בתוך שמונה עשרה דקות של נסיעה זה לא מרשים, כל עוד לא הצגת את מהלכי המשחק, גם לפתור חידות זה לא בהכרח מוכיח על חכמה. בקצרה: מתוך הספר הזה לא התרשמתי מבינתה המרשימה של גברת סקוט, מה גם שהיא נופלת בפח לא פעם ולא פעמיים. נכון שחלק מהנפילות הן אשמת השותף שלה ג'ון, ועדיין. רוצים לתאר דמות חכמה? אני הכי אשמח. לא מספיק לכתוב על זה, צריך להמחיש את זה.

חוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הספר כתוב עם הרבה מאוד חן, עם חוש הומור טוב, ועם קצב סביר, כך שלא סבלתי מהקריאה ואני גם אמשיך לשני האחרים. עם זאת ההייפ הגדול שהיה סביבו בזמנו נראה לי קצת מוגזם.