ספרים, סופרים וחברים

את רוצה לקרוא ספר קצר שמתחיל בחזרה הביתה ונעשה חקירה של מי בעצם חזר ומי רק למד לדבר בשפה הלא נכונה?

עונת הנדידה אל הצפון – אל-טייב צאלח

אף שצפתי על פני המים, לא הייתי חלק מהם.

עלילה:
בכפר על גדות הנילוס, בסודאן של שנות השישים, צעיר שב לביתו לאחר שנות לימודים באנגליה.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, פחות עלילה

דמויות מעוררות: משיכה-טראגית, סקרנות-חולנית, דריכות-עמומה

וייב: לירי, מטריד, אינטנסיבי

טון: צעיר, רהוט

ספר על חזרה הביתה שלא באמת מצליחה להיות חזרה. המספר שב מכמה שנות לימודים באירופה אל כפרו שעל הנילוס, ומגלה שם אדם אחר שחזר מן הצפון לפניו ונושא איתו סיפור מבריק ומקולקל. מכאן הספר מתקדם כמו עדות שמפריעה לעצמה: וידוי בתוך וידוי, זיכרון שמטיל צל על ההווה, וכפר שנראה יציב עד שמקשיבים היטב למה שמבעבע מתחתיו.

אהבתי

הספר - כתוב יפה, מלא בתיאורים שכיף לחזור אליהם - מסרב לתת לקוראת עמדה נוחה. קצר, אבל מתנהג כמו חדר מראות: כל משפט על הצפון מחזיר מבט אל הדרום, וכל נאום על חירות חושף עוד מנגנון של שליטה. הבחירה במספר חסר שם עובדת היטב; הקריאה נדמה שמדביקה קול לקול.

אבל

לא קריאה קלה; מיניות, אלימות ומיזוג מטריד ביניהן, כחלק מן הטיעון על כוח, פנטזיה והשפלה. הספר מושך שוב ושוב אל אזור אפור מדי.

בקיצור:

ספר יפה, קצר אך עמוס, שמבין היטב עד כמה שיבה הביתה יכולה להיות צורה נוספת של גלות. יתאים לך אם את לא נרתעת מספרות שמאשימה גם את הקורבן, גם את הכובש, וגם אותך. מומלץ.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - עונת הנדידה אל הצפון https://atazur.co.il/?p=1481

עוד:
- (עד) עשר קלאסיקות לשנת 2026: https://atazur.co.il/?p=952

חמש נשים, לא אלות, גם לא אלילות, אולי מתייוונות ואולי סתם מחפשות. יפעת, ורדה, מיטל, שרון ודורית תרות אחרי מקום חלומי ואחר, באי יפה ביוון או באתונה מול הפרתנון. והחלום הוא החלום הישראלי הבורגני, פיסת נדל"ן משלך, נכס מניב, כפי שמכנה זאת גדי, המתווך הנחרץ והכריזמטי, עיר מקלט לישראלית השחוקה מן המעמד הבינוני, שבידה הון קטן ושאיפה לביטחון בארץ אחרת.
החמש, בהובלתו של גדי, יוצאות להרפתקה, אך הן אינן יודעות שבקרבן יש סוכנת סמויה, יפעת סופרת הצללים, המספרת, אשר בחמישה פרקים כותבת וחושפת אותן, בעירומן, תרתי משמע ובעין חדה ובלתי חומלת. יש לציין לזכותה של יפעת שהיא אינה מרחמת גם על עצמה ובפרק הראשון היא חושפת את עצמה בכיעורה לשיפוטה של הקוראת. פסיפס הקטעים הזה יוצר סאטירה ישראלית, נשית ובורגנית של כמיהות ותשוקות נדלניו"ת בגיל המעבר על רקע נסיעות מתישות בין עיירות מכוערות וקשרי ידידות בלתי כנים.
הפנטגון המבריק והסוחף הזה לוקח אותנו אל האיים ובחזרה, דרך כול הסטראוטיפים הישראלים, במבט משועשע וכן, ארסי וחומל. בתוך הבלגאן רב הפנים הזה שיש בו גם אלימות גרוטסקית, גם שאיפה כנה לאהבה וגם ניצחון, בולט האלמנט הטקסטואלי. מלבד קולה של המספרת מופיעים גם קטעי טקסט שונים, שירים, קטעי יומן, פיסות מידע ופוסטים מהמדיה החברתית וגם לבבות לא חסרים. הפסיפס הספרותי, במקביל לזה האנושי יוצר קצב מהיר ונמרץ שמתאים להווה בו לאף אחד אין כוח לקרוא ספרים ארוכים או ספרים בכלל. האלילות שלנו השבורות ומרוסקות כמו המציאות הישראלית כל כך כמהות ורוצות להאמין, שהכול יפה ונכון, שהנכס המרהיב יימצא, שהאהבה תתממש והצדק ייצא לאור. אך במציאות כמו במציאות הטובים לא בהכרח מנצחים וגאולה אינה מגיעה לראויים. אולי לא נגאלנו, אבל לפחות צחקנו על הגיבורות ועל עצמנו כפי שנחשפנו במראה המעוותת קלות של רונית ידעיה.

גילוי נאות: עותק הספר נמסר לי לסקירה על ידי המחברת.

“מתיר אסורים” הוא לא ספר מושלם ולא תמיד ספרותי במובן המלוטש של המילה. יש בו חספוס, דחיפות, לפעמים אפילו תחושה שהוא נכתב מתוך האירועים עצמם ולא ממרחק בטוח. אבל דווקא זה אחד הדברים שעובדים בו: הוא לא מנסה להיות רומן אלגנטי על המלחמה, אלא מכניס את הקורא ישר לתוך החדרים, החמ״לים, הבלבול, האחריות והלחץ.

הכוח הגדול של הספר הוא שהוא מצליח להיות גם מותחן פרוזאי קריא וסוחף וגם ניסיון רציני להבין כשלים עמוקים באמ״ן, בצה״ל ובתרבות קבלת ההחלטות שקדמה ל-7 באוקטובר. מירון לא כותב תחקיר יבש, אבל גם לא מסתפק בדרמה אנושית. הוא משתמש בעלילה כדי להראות איך מערכת חושבת ואיפה היא נתקעת. כמישהי שלא הייתה ביחידת החטופים הרגשתי שאני מבינה איך היררכיה, פוליטיקה פנימית, ביטחון יתר ופחד מטעות יכולים לעוור גם אנשים חכמים ומסורים.

דווקא משום שהספר פחות “ספרותי” הוא מצליח להכניס את הקורא לעניינים במהירות. הוא נקרא כמעט כמו מותחן, אבל משאיר אחריו שאלות של ספר עיון: איך הגענו לשם, מה לא ראינו, מי לקח אחריות, ואיך נראית קריסה מערכתית מבפנים.

במובן הזה, “מתיר אסורים” מרגיש כמו התחלה של ז׳אנר חדש בספרות הישראלית שאחרי 7 באוקטובר - רומן תיעודי-מערכתי, קרוב מאוד למציאות, לא תמיד מלוטש, אבל חי, דחוף, סוחף ומחדש. ממליצה בחום!

“לא נשבר” הוא לא רק ספר על הישרדות בשבי. הוא מסמך אנושי נדיר, כמעט בלתי נתפס, על אדם שמנסה לשמור על צלם, אמונה, זיכרון וסדר פנימי במקום שנבנה כדי למחוק את כל אלה. כוחו הגדול של הספר הוא דווקא בפשטות שלו: הוא לא מנסה להיות ספרות “יפה” מדי, לא מייפה את הזוועה ולא הופך את הכאב למליצה. הוא מספר.

במובן הזה, ובלי להשוות כמובן בין האירועים עצמם, יש בו משהו שמזכיר את העוצמה העדותית של ק. צטניק - לא בגלל הסגנון, אלא בגלל הפונקציה: עדות מתוך התופת, שנכתבת לא רק כדי לתאר מה קרה, אלא כדי להשאיר סימן. לומר: זה היה. זה קרה. כך נראה אדם כשהוא נאחז בחיים, בזיכרון, במשפחה, באמונה ובתקווה בתוך מקום שמנסה לשבור אותו.

וזה גם ספר אינפורמטיבי מאוד. מעבר לסיפור האישי, הוא נותן לקורא מושג מוחשי יותר על השבי: הפחד, הרעב, השגרה המעוותת, יחסי הכוחות, מנגנוני ההישרדות, הדרך שבה זמן מפסיק להתנהג כמו זמן, והאופן שבו אדם נאחז בדברים קטנים כדי להישאר שלם. לפי הראיונות סביב הספר, קופרשטיין אף התחיל לכתוב חלקים ממנו בזמן השבי עצמו, במנהרות - מה שמעניק לטקסט תחושת דחיפות ואותנטיות שקשה לזייף.

הגדולה של “לא נשבר” היא שהוא לא רק מרגש. הוא חשוב. הוא הופך את המילה “חטוף” חזרה לאדם מסוים, עם קול, פחדים, הומור, כוח, אמונה ומשפחה. הוא לא ספר מושלם במובן הספרותי המלוטש, אבל אולי דווקא לכן הוא עובד: כי הוא לא נכתב ממגדל ספרותי, אלא מהבור. מהחושך. מהמקום שבו עצם הכתיבה היא כבר פעולה של התנגדות.

הספר התקבל לסקירה מההוצאה במארז חגיגי 🙏
וואו מה קראתי עכשיו??!!
לפני הכל, אי אפשר שלא להתייחס לכריכה היפהפייה שישר תפסה לי את העין והזכירה לי את "הקוסם מארץ עוץ". כמו כן, גם התקציר מסקרן (גם אם לאחר הקריאה הוא מתגלה כטיפה מטעה 🤫).
ונעבור לעלילה, אשר מובאת בגוף שלישי לסירוגין מפיהן של שתי דמויות מפתח- מרגו, העיתונאית שחוזרת לעיירת ילדותה כדי לטפל בדוד שלה שחולה בדמנציה, בזמן הווה וקריסי, אמא של ג'ניוארי שנרצחה 25 שנה קודם לכן, בזמן עבר.
סיפור העלילה בנוי היטב. ככל שמתקדמים בקריאה, גילוי רודף גילוי ומצאתי את עצמי מעלה השערות בלי הפסקה. הספר משחק לך במוח ולא מפסיק ממש עד העמוד האחרון!
אמנם הספר קצר באורכו, אבל לא מדובר במותחן קליל והוא דרש ממני להחזיק ראש בחלקים מסוימים. ניחשתי נכון את שני הטוויסטים המרכזיים שנחשפו לקראת הסוף כבר בהתחלה. וכמו כן, את המעורבות של אחת הדמויות בכל הסיפור. אך עם זאת, הדבר לא פגם בהנאתי מהספר, שהצליח לתעתע בי ולגרום לי להטיל ספק בחשדותיי ממש עד הרגע האחרון. וגם הביצוע של הטוויסט היה כל כך הזוי וקריפי, שלמרות שניחשתי אותו די בהתחלה, נהניתי ממנו מאוד.
אני חייב גם להגיד מילה בנוגע לסיום המקורי ומאוד לא בנאלי, שבתור קורא מושבע של ספרי מתח לא יצא לי לקרוא הרבה כמוהו, ואהבתי אותו מאוד! הספר הזה הוא מהסוג שנשאר איתך במחשבות גם אחרי הקריאה. נשארתי עם לא מעט שאלות פתוחות שרק הדמיון שלי יוכל לספק להן מענה, וזו עוד נקודת זכות מבחינתי.
לסיכום, ספר מתח מעולה ומומלץ בחום לכל אוהבי המתח! אל תפספסו!!! 🔥🔥🔥

בספרו 'הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר', מגיש לנו שמואל הוגו ברגמן צוהר מרתק אל אחת התנועות המשמעותיות ביותר בהגות המודרנית. זהו אינו רק סקירה היסטורית, אלא מסע אל עומק המפגש האנושי – מהקריאה הסובייקטיבית והחודרת של קירקגור, ועד לאידיאל ה'אני-אתה' של מרטין בובר.
ברגמן מיטיב להבהיר את מהות הגישה הדיאלוגית: ההבנה שהאדם אינו ישות מבודדת הבוחנת את העולם מבחוץ, אלא יצור המגדיר את עצמו ואת הווייתו מתוך הקשר והשיחה עם 'האחר'. הוא מפרק בעדינות את התפיסה האונטולוגית הזו ומראה כיצד היא משנה את פני המוסר, האמונה והיחסים הבין-אישיים.
באופן אישי, הספר סייע לי רבות בהעמקת ההבנה האקדמית והמחקרית של התחום. הניתוחים של ברגמן עושים סדר בשדה הגותי מורכב, ומצליחים לזקק את התפתחות המושגים לכדי תמונה קוהרנטית ומנומקת. עבור מי שעוסק במחקר פילוסופי, זוהי קריאת חובה המעניקה מסגרת מושגית בהירה, מסודרת ומאירת עיניים.

ספר זו הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.

נדהמתי לקרוא בויקיפדיה שבתקופתו של סטלין והטיהורים שלו (בערך בשנים 1929-1953) היו בין 20 מליון ל-30 מליון איש (מתוך אוכלוסיה של כ-150 מליון איש) בגלות, במחנות ריכוז, במחנות עבודה ובקיצור בגולאגים. בנוסף מדברים על 1-2 מליון איש שנרצחו בתקופה הזו. זה נתונים פסיכים!!! אי אפשר לקלוט את המציאות הזו.
אמרה לי שכנה עולה מרוסיה שההורים שלה סיפרו שהיה מספיק שהיתה לך דירה יפה ומישהו חמד אותה לעצמו והוא היה מלשין עלייך משהו חסר כל ביסוס לשירות החשאי ואז בלי לשאול כלום היו באים ולוקחים אותך למאסר 20-30 שנה. אי אפשר לקלוט את זה... (בהמשך הספר נתקלתי באירוע דומה המופיע בספר, איך במחי הלשנה ללא ביסוס אדם נשלח למחנות עבודה למשך 10-25 שנה ללא כל אפשרות ערעור: " גם את תקופת העונש הראשונה קיבל מחוסר מזל. בתחילת המלחמה אסרו אותו בעוון תעמולה אנטי סוביאטית- על סמך הלשנת השכנים, שרצו לקבל את דירתו (וקיבלו אותה אחר כך). אמנם הוברר שתעמולה כזאת לא ניהל, אך עלול היה לנהל כי האזין לרדיו הגרמני. אמנם לרדיו הגרמני לא האזין, אך יכול היה להאזין, כי היה לו בבית מקלט רדיו שנאסר. אמנם מקלט כזה לא היה לו, אולם בהחלט יכול היה לבנות, כי במקצועו היה מהנדס רדיו").
הספר הזה חשוב מאד כדי להבין את האוירה הזו, להבין את החיים בתקופה הזו.
הרבה כתבו שזה ספר מדכא, נושאים קשים ועוד, ובאמת נכנסתי בחשש לספר אבל גיליתי אוירה נוספת חוץ מאשר דכדוך...
[כמובן חוץ מהכתיבה המופלאה של סולז'ניצין שקשה למצוא כמוה- לא סתם הוא זכה בפרס נובל לספרות]
כלומר הדכדוך והייאוש נוכחים מאד בכל שעל ושעל בספר אבל עדיין יש משהו נוסף, איזה חוט דק עוקצני שמרחף על פני הספר, חוט של תקוה, נצחון הרוח וידידות גדולה מהכל.
הספר מתאר 3 ימים בגולאג הספציפי הזה- כלא מאוורינו ("השאראשקה")- שהוא כלא נח, גולאג למשכילים- כל האסירים כבר עברו 7 מדורי גיהנום במלחמה הגדולה (מלחמת העולם השניה, בשבי הגרמני, ובמחנות העבודה והריכוז הרוסיים שאחריה) ועכשיו הגיעו למקום נח יחסית להעביר בו את הזמן הנותר בתקופת המאסר (שאף פעם אי אפשר לדעת באמת מתי סופו).
התיאורים הם צינים, הומור שחור, עקיצות על הבירוקרטיה ללא סוף, עקיצות על המערכת המסואבת שבה הטיפשים שולטים והחכמים עובדים קשה, עקיצות על חוסר ההגיון בסוציאליזם, יש בספר את התובנות העמוקות שיש רק בחברה שנמצאת על הקצה, את הדו פרצופיות של המציאות, את העינוי של משפחות האסירים, את העינוי והסדיסטיות הנפשית שמעבירים את האסירים, ומעל לכל חברות שנבנית בתוך הכאוס ומתוכו.
הספר הזכיר לי גם במידה רבה (בהבזקים של סיטואציות) את מילכוד 22- אמנם פה זה סיטואציה של מחנה צבאי וכאוס מלחמתי ופה זה גולאג וכאוס פוליטי אבל האוירה היא אותה אוירה, אותו חוסר צדק וחוסר הגיון שמרחף מעל הכל ומצד שני אותה ידידות בין חברים שהיא הרבה יותר גבוהה מעל כל העוולות של היום יום. וכסיכומם של האסירים עצמם: "רק ביום השחור ניכרים הידידים האמיתיים".
ומעל הכל מרחפת מעל הספר חירות הרוח, רוח האדם, שמתגלה דווקא במקומות כאלו.
הספר מסתיים בשילוחה של הדמות המרכזית מהכלא הנח בחזרה אל הגולאגים הרחוקים- מחנות העבודה בסיביר:
"כן. ציפו להם הטונדרה והטאיגה, אוי-מיאקוי שבארץ הקוטב ומכרות הנחושת של ג'אזקאזגן. ציפו להם מקוש, מריצה, מנת רעב של לחם לח, בית חולים, מוות. ציפה להם רק רע.
אך בנפשם היתה שלוה.
השתלט עליהם האומץ של אנשים שאיבדו הכל, עד הסוף- אומץ שאפשר להשיג רק בקושי, אבל לאחר שהושג הוא איתן."

west highland trail... יום אחרון בדרך לפורט וילאמס ואני והבנים צועדים על השביל ומרחוק כבר מזהים את הבן נביס מולנו...פתאום אנחנו שומעים מממממההה ארוך וצרחות: 2 מטיילות נסות על נפשן כלהקת כבשים קטנה דוהרת בעקבותיהן בפהייה מתמשכת..
קחו את הסצנה הזאת, שלבו אותה עם קורטוב הומור בריטי בסגנון מונטי פייטון ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה ותוסיפו לתבשיל העלילה את נופיה המצוקיים של אירלנד, חבורת כבשים צמרירית ולא שפוייה וביחד עם עלילת רצח בסגנון אגתה כריסטי תקבלו את גלנקיל.
עדר כבשים מגוון מתעורר בוקר אחד ומגלה שהרועה האנושי שמנהיג אותם, ג'ורג' האירי המבוגר, אינו בין החיים וכפי הנראה גם נרצח. הכבשים מחליטים בראייה הגיונית של עוטי צמר ואוכלי עשב שעליהם לחקור את מותו של הרועה שלהם על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ולגמול לו חסד.
העלילה הבלשית שלא תבייש את שרלוק הולמס משלבת הרבה עשב, הרבה מזג אויר והרבה אמונות תפלות של כבשים... כן, כן אפילו כבשה אירית צמרירית יודעת שתכליתה הוא לא רק לאכול עשב ולברוח מכל כלב שרודף אחריה, יודעת לחשוב, להיות פרנואידית ולגרום לבני אדם לפחד ממנה..
הכבשים והאיילים, בעלי שמות פרטניים, נחשפים לתרבות בני האדם בדרכי המחשבה השמורים רק לכבשים ומשלבים מיסתורין, מגיה שחורה, היסטורייה של עצמם ובעיקר חושפים איך בכל כפר אירי, מט ליפול ורווי אדי אלכוהול וערפל, מתחבאים שלדים בתוך הארון, מתחת לגלי אבנים ועל כרי דשא...
לא מעט עמודי קריאה, לא מעט פילוסופייה של כבשים שלא היתה מאכזבת את שפינוזה או מרטין בובר אבל נהניתי וצחקתי.

ספר נהדר שיש בו הכל. כתיבה משובחת, תרגום מעולה, סיפור מצויין ואווירה מחשמלת.
צ'רלס ארובי כותב בגוף ראשון את סיפורו. צ'רלס הוא פנסיונר מתחום התיאטרון, אחרי חיים מלאים ופרסום רב כבמאי תיאטרון הוא מחליט שהוא רוצה לצאת לפנסיה במקום מבודד ורחוק מלונדון. הוא קונה בית באיזור נידח ממש על מצוק הנמצא על חוף הים ושם הוא רוצה להעביר את שארית חייו.
הספר נפתח בכ-30ע"מ נפלאים של תיאורי נוף ומזג האוויר של האזור ליד ביתו יחד עם תיאור הבית עצמו והכפר המבודד הקרוב לביתו.

מה לעשות שלעיתים קרובות החיים יותר חזקים מהרצונות שלנו ואט אט מתחיל עברו של צ'רלס להגיע אליו לביתו המבודד. חברים מעברו מגיעים ומתנחלים אצלו לאירוח ושלוותו מופרת ללא הרף. נוסף לכך אופיו השתלטן והקנאי שמביא אותו להתמודד מחדש עם אהבות נשכחות.

צ'רלס הוא רווק מושבע, היו לו נשים רבות בעברו, אך להתחייב לאחת מהן לא היה מוכן. מצד שני הוא לא בוחל לקיים יחסים עם נשים נשואות, לשדוד אותן מבני זוגן ולאחר שהאתגר עלה בידו הוא נוטש אותם.

צ'רלס מוצא כי אהבת ילדותו והאישה היחידה שהיה מוכן להינשא לה גרה בבית מבודד ליד הכפר השכן יחד עם בעלה. הוא נכנס לאובססיה לכבוש אותה ולקחת אותה מבעלה . כיצד תגמר אפיזודה זו תצטרכו לקרוא.

איריס מרדוק כותבת היטב, הדמויות בנויות לעומק ומורכבות והיחסים בין צ'רלס לכל אחד ממכריו כתובים בצורה מרתקת.
שאפו גדול לתרגום מעולה של חיים גליקשטיין, בלי תרגום טוב גם ספר מעולה לא יהיה קריא ומהנה.

המחברת זכתה ב-1978 בפרס מאן בוקר על ספרה הזה וממש בצדק.

"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן)

סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר.
מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר.
מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה.
מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות.
למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו.
הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.