ספרים, סופרים וחברים

ספר שמחבר עם המורשת שלנו .
חשוב - במיוחד בהווה

ספר נהדר .
מלא הומור . מרחיב אופקים

״בצהרי היום נולדה, ומי שנולד כשהשמש במלוא עוזה יוכל להישיר אליה מבט עד יומו האחרון, ועינו חדה כעין הנץ״

רק בת חמש שנים, קולט התמימה והזכה רגע אחד היא הקמיע השומר על חיילים ומלחים באלג׳יר, שם מצילה אותם מפני צוללת האויב, ורגע אחר היא נשלחת לפתות את השטן כדי להציל את העולם, אך הוא מטביע אותה במי האוקיינוס.

בתחילתו ~ הספר מעט מבלבל.
משפחה מיוחסת ומורחבת מאוד, דמויות רבות שמקשות על מעקב, הסיפור קופץ מדמות אחת לאחרת ולסיפור אחר ולזמן אחר, וזה מרגיש כמו חלום איטי וצמיג, עם רצף התרחשויות שאין ביניהן קשר, ואני מאבדת פוקוס ורק צופה בחלום הארוך הזה מהצד, נהנית מהשפה הציורית העשירה, ניחוחות פריחת היסמין ואווירת המסתורין שאופפים אותו.

חינוכה של קולט מוקפד בהתאם למעמד הגבוה של משפחתה והאווירה הוויקטוריאנית ששררה באותם ימים. אחיותיה יפות ממנה. הוריה אינם רואים אותה. היא נאלצת להצטיין בכל תחומיה ולחיות בשתיקה במשך שנים, כי פיה סגור עם אספלנית.
אך קולט הילדה יודעת שהיא המוכתרת 👸
הנבחרת להציל את האנושות.

וכך לאיטו נרקם לו סיפור חייה של קולט אבולקר, חוטים המקשרים בין תמונות ילדותה ודמיונה העשיר שפיתחה כדי להתמודד עם המציאות הקשוחה, לבין תמונות חייה הבוגרים בביתה בירושלים, שם היא עוזרת לאנשים לרפא את עצמם בכוח דמיונם.

מה שמיוחד בספר הזה, בעיניי, זה השילוב המעניין שבין ביוגרפיה מרתקת, בה שזורות היסטוריה, מסורת ומנהגיהם של יהודי אלג׳יר, לבין חשיפת קהל הקוראים אל שיטת הטיפול שפיתחה קולט [המבוססת על דמיון מודרך] מתוך כל הקשיים שחוותה בדרכה מילדותה המורכבת ועד לכס המורה הרוחנית הירושלמית ✨

מתוך חינוכה הנוקשה קולט פיתחה תודעה חזקה של ייעוד ושליחות. את עולמה הפנימי ודמיונה העשיר ~ תרגמה לכלי ריפוי עוצמתי עבור אחרים.
בבגרותה קולט סיפרה שבשתיקה הכפויה ~ למדה להקשיב ולהתבונן פנימה – ומשם רכשה את הכלים הבסיסיים לפיתוח שיטת הטיפול שלה. 

״קולט אבולקר פיתחה את שיטת הדמיון המודרך והטיפול בחלום מודרך כשהיא משלבת את תורתה עם עקרונות הקבלה הטרום-זוהרית. כתבה מספר ספרים בערוב ימיה, מתוך דחף להעביר לילדיה ונכדיה מידע על אודות משפחתם והמסורת שלהם, בהם סיפרה את תולדות חייה. אחרי הגיעה לגיל 80 החלה לכתוב שירה שהתמקדה בקשר ובקרבה לא-לוהים״
~ קטע ביוגרפי שקראתי באתר ״חכמת לב״ אחרי שסיימתי את קריאת הספר. ועכשיו מעניין אותי להציץ בשיריה :)

בעיניי ספר זה יתחבב מאוד על אוהבי ספרות מקור איכותית כיוון שמורכב משפה פיוטית ועשירה. וכמובן שגם על אלה הכמהים לדעת יותר על קולט אבולקר. אישית לא שמעתי עליה עד שהתגלגל ספר זה מרחובות חיפה אל ידיי ~ תודה לכם, האנשים המפזרים פנינים כאלה ברחבי העיר🙏🏽

הספר ינעם מאוד גם לחובבי סיפורי חיים מעצימים, לאוהבים סיפורי יהדות אלג׳יר/צרפת, ולמתעניינים ברוחניות וריפוי אלטרנטיבי.

ספר חביב למדי. מדובר ברוצחת סדרתית שמנהלת רומן עם סוכן אף בי איי והוא כמובן לא יודע את הפרט הזה עליה. לקח לי משהו כמו שבועיים לקרוא את הספר הזה, היה לי קצת קשה להיכנס לתוך העלילה, מדי פעם זרם לי, מדי פעם לא זרם לי, היו כמה וכמה פרקים שהתעכבתי עליהם. אבל בגדול היה נחמד מאוד לקרוא. יש בהתחלה אזהרה שיש תוכן קשה וזה אכן תוכן קשה אבל הסתדרתי איתו כי זה לא אישו מבחינתי. אני אוהב תוכן קשה.
אז נתתי לו 3 מתוך 5 כי זה היה נחמד ולא יותר מזה. אבל כן מעניין אותי מה יקרה בהמשך, יש חלק שני ואותו אני אתחיל לקרוא מתישהו בימים הקרובים.

תיאור מגב הספר:
מזמן לזמן המציאו בני האדם טכנולוגיה חדשה שהגדילה מאוד את כושר הייצור שלהם, וכתוצאה מכך נוצרו עודפי מזון שהגדילו את עושרה של האוכלוסייה. אבל לשיפור הזה התלוו גם עלייה בילודה וירידה בתמותת התינוקות, ואלה הביאו לעלייה בצריכה ולחזרה של בני האדם לרמת החיים של אבותיהם.
כך נמשך הסיפור במשך מאות אלפי שנים עד שלפני מאתיים שנה בקירוב, בעקבות המהפכה התעשייתית, החלה עוד נסיקה ברמת החיים של בני האדם. אלא שבפעם הזאת, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, העלייה ברמת החיים לא הובילה להתרסקות ולחזרה אל נקודת ההתחלה. בפעם הזאת בני האדם השתחררו מהמלכודת, ותקופת השגשוג נמשכה עוד ועוד, עד היום.
הספר מנסה להסביר מה גרם לכך ולפערים ברמת החיים בין חלקי העולם.

צורת הכתיבה די שיעממה אותי. אבל המשכתי לקרוא בעוז. אך כאשר שמתי לב שמדי פעם מכניסים את שמו של המחבר עודד גלאור, תוך האדרת שמו בכל מה שקשור למחקריו בנושא, נטשתי.

לכל מי שמכיר את פרשת הצנחנים, ולכל מי שאינו מכיר אותה היטב, מוגש ספר חדש המתאר את הפרשת מזווית אחרת - זווית מאוד אישית - דמויותיהן של חלק מן הצנחנים - אישיותם ומה היו המניעים להתנדבותם, וקורות חייהם. מתוך 37 המתנדבים (מהם 3 נשים) מעמיק הסופר ב: אנצו סירני, חביבה רייק, חיים חרמש, ראובן דפני, ובעיקר את דמותה ההירואית של חנה סנש. (שמו של הספר לקוח משירה של חנה סנש).
הסופר מבקר לצורך כתיבת הספר בקיבוצים מהם יצאו המתנדבים, במקומות בהם צנחו באירופה, במקומות אשר שהו בעת היותם שם, ומקומות הוצאתם להורג של אלו שנרצחו.
הספר כתוב בצורה מרתקת ומרגשת. ושוב מועלה הדיון, האם שליחתם של הצנחנים היתה לשווא, האם המטרות אליהם נשלחו בוצעו האם מותם היו לשווא. הדיון הזה פתוח עד היום. נכון שרוב הצנחנים עסקו בעיקר בהישרדותם האישית, וחלקם נתפש ונרצח, אבל המיתוס שנוצר סביב גבורתם האישית - לצנוח בארץ אויב (לארץ מוצאם מהם עלו ארצה) - הוסיף הילה גדולה לדמות היהודי - ישראלי החדש, שאיננו מתחבא מרודפיו, אלא, נלחם, ופרק מעורר השראה בהיסטוריה הישראלית, כדברי השיר שכתבה חנה סנש במטוס לפני צניחתה:
"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות."

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים."

צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה.

לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת.

"חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו."

נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

מכירים את הרגע המדהים הזה שאתה מוצא את עצמך קורא ואומר בקול רם: ווווואו?

איך לסכם במשפט? ״לו דוסטוייבסקי היה נכתב כהייקו...״

הנובלה שהרגישה לי כרומן לכל דבר קוקורו נכתבה ב-1914 על ידי הסופר נאטסומה סוסקי. בעיני, מדובר ביצירת מופת שפועלת כפרדוקס קיומי ותרבותי כאחד. המילה קוקורו משמעותה ביפנית רחבה אך בתרגום מערבי ניתן לומר שהיא משלבת לב, נפש, רוח ותודעה. ואכן אין שם מתאים ממנה לסערת הרגשות שעובר הקורא שמתחבר לספר שכן אלו המרחבים שבהן מצאתי את עצמי במהלך קריאת היצירה. זה צעק בי פנימה, עמוק בתוך מעמקי האשמה האנושית. אולם, הייחוד הקיצוני של סוסקי טמון במתח הסגנוני והפילוסופי שלו. אם נפנה אל הספרות המערבית, הנושאים שבהם הוא דן בעיני הם "דוסטוייבסקאיים" לחלוטין: חטא קדמון, בגידה בחבר, ייסורי מצפון המובילים להרס עצמי והתבודדות רוחנית. אך בעוד פיודור דוסטוייבסקי מפרק את נפש האדם ברומנים וולקניים, פוליפוניים ורועשים סוסקי עושה זאת באיפוק יפני מסורתי ועם אסתטיקה של צמצום ולכן בחרתי במילה הייקו. הוא מנתח את השבר הקיומי באיפוק דק, שקט, כמעט חרישי. זוהי חקירה פסיכולוגית בסגנון "החטא ועונשו" שנכתבת בדיוק, בריסון ובמרחב הריק של שירת הייקו.

הזיקה בין סוסוקי לדוסטוייבסקי אולי מתרחשת בתוכי ולא כולם יתחברו אליה אבל אני חייב לציין שהגעתי לסוסוקי דרך חיפוש ספרים בעלי תמה דוסטוייבסקית. סוסקי, הכיר היטב את הספרות האירופית, מציב בלב קוקורו את אותן השאלות שהעסיקו את הסופר הרוסי, אך מעביר אותן דרך פילטר של תרבות יפנית מסורתית המושתתת על בושה, כבוד והפנמה.

החטא הבורגני מול החטא המטאפיזי: רסקולניקוב של דוסטוייבסקי רוצח פיזית, מתוך היבריס ואידאולוגיה, ומחפש גאולה נוצרית. סנסיי של סוסקי חוטא חטא רוחני וחברתי משום שהוא בוגד בבטחה ובאמון של חברו הטוב ביותר ואעצור כאן על מנת לא לעשות ספויילרים.
חטאו של סנסיי הוא חטא של אנוכיות קטנונית, מה שהופך אותו למצמרר וקרוב יותר ללב האנושי. העונש כגזיר דין עצמי: אצל דוסטוייבסקי, העונש הוא פיזי: סיביר, הסבל הפיזי שמוביל לטיהור. אצל סוסקי, אין שופט, אין שוטר (כמו פורפירי פטרוביץ') ואין מערכת משפט חיצונית. העונש של סנסיי הוא: הוא עצמו. הוא גוזר על עצמו מאסר עולם בתוך ביתו, מנותק מהחברה, מנוכר מאשתו (שאותה הוא אוהב אך לא יכול לשתף באמת שלו), וטובע בתוך שתיקה קטלנית. העונש הוא החיים עצמם תחת צל האשמה.

השבר התרבותי: המודרניזציה מול השמרנות של תקופת הקיסר מייג'י. כדי להבין את עוצמת האשמה ב"קוקורו", עצרתי לבחון את הרקע ההיסטורי הרדיקלי של תקופת מייג'י (1868–1912). יפן עברה בפרק זמן קצר של כמה עשורים מעבר אלים וחיוני כאחד: ממדינה פאודלית, מבודדת ושמרנית, למעצמה תעשייתית, קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית בסגנון מערבי. סוסקי משתמש במתח הלאומי הזה כמיקרוקוסמוס לנפש הדמויות: K מייצג את האתוס הישן: דמותו של K ספוגה בערכים סגפניים של בודהיזם וקונפוציאניזם. הוא מחפש את "הדרך", את המשמעת העצמית ואת ההתעלות מעל היצרים. סנסיי מייצג את האינדיבידואליזם המערבי החדש שכן הוא פועל מתוך דחף אישי, תחרותי ואנוכי. זוהי התנהגות מודרנית ביפן דאז: העמדת ה-"אני" והרצון הפרטי מעל הכלל ומעל החברות.

הטרגדיה ברומן היא שהאינדיבידואליזם המערבי החדש מביא איתו בדידות איומה. המבנים החברתיים הישנים שהגנו על האדם (משפחה, קהילה, מחויבות) קרסו, והשאירו את הפרט יתום מול קיומו. מותו של הקיסר מייג'י והתאבדותו של הגנרל נוגי בעקבותיו (אקשן של נאמנות סמוראית עתיקה) מסמנים לסנסיי שהזמן שלו עבר. הוא מבין שהוא שייך לעידן ישן, עידן שבו למצפון עדיין יש משקל כה כבד שהוא מחייב מוות. המראה האכזרית: "לבסוף אינני טוב מאלו שעשו לי את הרע ביותר" זהו רגע הוווואו שלי.

אחד הרגעים המרתקים והעמוקים ביותר ברומן שמופיע בחלק השלישי – הוידוי. המכתב חושף דינמיקה פסיכולוגית מבריקה של היפוך תפקידים מוסרי. בצעירותו, סנסיי היה הקורבן מה שהותיר בסנסיי צלקת עמוקה והביא אותו לפתח בוז תהומי לאנושות. הוא שכנע את עצמו שהוא נעלה מוסרית, שהוא אדם ישר החי בעולם של רמאים ונוכלים. הוא החזיק באמונה המנחמת של הצדיק הסובל. אולם, המפגש עם K מנפץ את המראה הזו לרסיסים. סנסיי מגלה שהרוע אינו תכונה ששייכת רק ל"אחרים" אלא הוא פוטנציאל הרסני הקיים בכל אדם כאשר התנאים הנכונים (או השגויים) מתקיימים.

מכאן, אם אני לא טוב יותר בתנאים הנכונים מאלו שפגעו בי, אז מה נשאר? התובנה הזו היא העונש האמיתי שלו. היא שוללת ממנו את הזכות להתנחם בצדקתו. הוא הפך למה שהוא הכי תיעב כי זהו טבע האדם. הידיעה שחמדנותו הרגשית גרמה לכל צרותיו מעמידה אותו באותה שורה עם מי שחשב לרעים בעבר.

נאטסומה סוסקי לא נזקק למאות עמודים של דיונים תיאולוגיים כדי לגעת בתהום. האקשן הגדול ביותר מתרחש בין השורות, במבטים שלא נאמרו, ובחדרים הקטנים של טוקיו בתחילת המאה ה-20. אם אצל דוסטוייבסקי האדם צועק את אשמתו אל מול השמים, אצל סוסקי האדם לוחש אותה, מקפל אותה בקפידה כמו נייר אוריגמי, ומניח אותה במכתב פרידה. קוקורו הוא הוכחה לכך שלפעמים, השקט הספרותי והצמצום האסתטי ממש כמו בשיר הייקו מזוקק יכולים להכיל בתוכם סערה קיומית רחבה ועמוקה יותר מכל קתדרלה רוסית.

החלק הראשון והשני של הספר מסופרים מנקודת מבטו של סטודנט צעיר וחסר שם. דמות זו חיונית להבנת המבנה של הספר שכן אותו בחור מייצג את הדור החדש של יפן בתחילת המאה הקודמת. דור שנולד לתוך המודרניות, מנותק מהשורשים המסורתיים, אך חסר כיוון ונואש למשמעות. האימוץ של סנסיי כאב רוחני לסטודנט שיש לו אב ביולוגי חולה בכפר נעשה כמו אקט סופי של חרטה והוא אף חש אליו ניכור עמוק. האב הביולוגי מייצג את יפן הכפרית, הפשוטה והגוועת. הצעיר נמשך לסנסיי בטוקיו בגלל ההילה של המלנכוליה, התחכום והשתיקה האניגמטית שלו. סנסיי במהרה הופך עבורו לאב רוחני, למורה נבוכים בעולם מודרני ומבלבל. המבנה של הספר הוא למעשה תהליך של העברת לפיד של אשמה ובדידות. הסטודנט הצעיר מבקש מסנסיי ללמד אותו על החיים, וסנסיי, במכתבו הארוך (החלק השלישי), אכן עושה זאת אך על ידי ניפוץ האשליה של עצמו. הוא מוריש לצעיר את הסוד האפל ביותר שלו ואולי זה אקט שלילי שעובר בין הדורות. הצעיר מפנה עורב ליפן הישנה (האב הגוסס) רק כדי לגלות שיפן המודרנית (סנסיי) כבר התאבדה. הוא נותר לבדו, חמוש בידע נורא על טבע האדם, ועליו לנווט בעולם החדש ללא שום הדרכה.

אסיים כאן משום שקל מאוד להרוס לאלו שלא קראו עם ניתוחים נוספים.

הציון שלי 10/10
ספר מושלם שלא נתן לי מנוח וגם כעת כשאני כותב את השורות הללו הסערה עדיין מתחוללת בתוכי.

"כשהחיים עוברים עליך בפחד מפני העתיד, אתה לומד לקבל בברכה כל עיכוב".

אין מילה שתתאים באופן מדויק יותר לתיאורו של הספר הזה מאשר המילה קסום. מדובר בספר שהוא סוג של אגדה, סוג של מסע הרפתקאות דמיוני שלוקח אותנו אל מחוזות מרוחקים ויפים בסמטה אחת שנמצאת ליד חנות ראמן ביפן.

לא חושבת שמעולם קראתי ספר בסגנון הזה, בדרך כלל אני קוראת ספרים ריאליסטיים מאוד והפעם בהמלצת חברה נתתי צ'אנס והאמת? איזה מזל שנתתי. באמת קשה לתאר את הספר הזה הוא כל כך מיוחד ופיוטי, הדמיון שלי עבד שעות נוספות. ביקרתי ביחד עם הדמויות באינספור מקומות קסומים ורחוקים והצלחתי לצייר אל מול עיני כל פרט ופרט.

האנה גרה עם אביה בחנות משכונות. על פניו כל מי שמגיע אל החנות בכלל תכנן לקנות ראמן אך מצא את עצמו בצד השני של דלת חנות מסתורית וסודית מבלי יכולת לדעת איך הוא הגיע לשם. החנות היא אינה חנות רגילה והדברים שמוסרים ומקבלים שם אינם פיזיים כי אם רוחניים. דברים שקשורים לנפשו של האדם אותם היה רוצה להחליף או לשנות. ביום פרישתו של אביה מוצאת עצמה האנה בעיצומו של מסע לחיפוש הוריה שנעלמו, אליה מצטרף איש מסתורי שהופיע באותו הבוקר בפתח החנות.

הספר עוסק בבחירות שלנו בחיים, בגורל, בשביל אחר שיכול היה להיות לנו אם רק היינו פונים מעט ימינה או שמאלה. האם עדיפים חיים ידועים מראש או חיים של הרפתקאות וחוסר וודאות? האדם תמיד ימשיך לחפש יותר, לרצות יותר ולמצוא יותר וזהו טבעו. הספר מעלה שאלות רבות בנוגע לחיינו כאן ולכך שיש המון אפשרויות בחירה אם רק נרצה. היכולת של האדם לקחת את חייו בידיו היא הזמנה לגלות עולמות אחרים שטרם חווינו.

זהו ספר הרפתקאות למבוגרים, יכול להתאים לגמרי למי שמעוניין שעולמו הפנימי והדמיוני יפעל שעות נוספות וגם למי שחובב את תרבות יפן אשר מובאת כאן בצורה יוצאת דופן ומפורטת.

"לימודים. נישואים. ילדים. אלה ההחלטות הגדולות שאנשים מייחסים להם חשיבות. הם טועים, כמובן. למעשה, דווקא הבחירות שאנשים בוחרים מבלי לתת עליהן את הדעת הן אלה שקובעות את מסלול חייהם. השינויים קטנים, אפילו זעירים, אבל הם מכוונים את האדם בזווית הקטנטנה ביותר אל מה שעומד לקרות."

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י.ח. ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל בהכרח תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – שכול וכישלון וזומבים הוא לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום שבין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום בו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עלי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

היות וקרן אהובתי התגוררה שלוש שנים בנווה עופר, סמוך לבתי הבאר הישנים שבדרום פארק החורשות, ומקום העבודה שלי יושב בשוקן פינת קיבוץ גלויות - גם הגיאוגרפיה של הספר, מרגישה לי מוכרת מאוד. סרט אימה שנכתב על 'השכונה שלי'.

הספר כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חרבן, ניוון ותחייה... דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע. הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.
אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים, הוא הערבוב שבין בדיה למציאות. החירות אותה נוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכל בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ואנקדוטות מסויימות. פשוט משום... ובכן, שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדולה של ה"אף על פי כן" – איך ממשיכים לחיות, ליצור ולקוות למרות הכישלונות, השכול, הייאוש והספקות. אולי משום כך, מופרך ככל שיהיה, החיבור בין ברנר לזומבים דווקא עובד.

(הביקורת פורסמה בכתבת המלצות ספרים של חברי מערכת דבר לקראת שבוע הספר 2026: https://www.davar1.co.il/682483/)

קשה לקרוא ספרי מלחמה בזמננו הנוכחי, בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את ס.יזהר. זהו ספרו האחרון של יזהר ויצא לאור ב-1999 כשיזהר היה בן 84, מפתיעה חדות מחשבתו וכתיבתו בגיל מתקדם זה. הספר מתרחש במהלך מלחמת יום כיפור, יזהר התנדב כאיש רוח להשתתף במלחמה להעלאת המורל של החיילים הלוחמים. הוא צורף לאוגדה 252 שנלחמה בסיני ואף חצתה את התעלה תוך כדי קרבות קשים. מעל לשלושים שנה אחרי שחווה יזהר את המלחמה הוא כותב את שעבר עליו בסיני.

החצי הראשון של הספר מתאר בעיקר את שעובר בראשו של יזהר ואת מחשבתו על הלחימה, על החיילים, על המוסר שבטוהר הנשק ומחשבות בכלל על המלחמה. חצי הראשון של הספר כתוב מעולה, חד, נבון ונוגע ללב ולמחשבה. החצי השני פחות טוב לטעמי, שם מתחיל יזהר לכתוב על ההמלחמה עצמה, מה קרה, לאן נסעו, איך נלחמו, ממש סיפור קרב. תוך כדי התיאורים הוא מביא קטעי עדויות של חיילים שפורסמו בזמנו ב"במחנה".

החוט העלילתי המקשר את קטעי הספר הוא חיפושו של יזהר את אליהו (אליהו שם בדוי לאליעזר חתנו של יזהר), צנחן שהשתתף במלחמה בסיני בזמן שיזהר היה שם.

פחות עניינו אותי תאורי הקרבות והלחימה, כתיבתו של יזהר במחציתו הראשונה של הספר היא עיקר ההנאה בסיפור והיא מעולה.