הייתי בדיכאון ליום אחד, זה היה חמישי שעבר, והסיבה הייתה כי הבחור הגבוה חתך איתי את הקשר בצורה שהכאיבה לי.
זה היה קצת אכזרי, כי דיברנו בשלישי, קבענו להיפגש ביום רביעי ולצפות ביחד במשחק של אנגליה נגד ארגנטינה, ואז ביום רביעי שאלתי אותו אם אנחנו עדיין יוצאים היום.
התגובה שלו הייתה: "את רוצה?"
עניתי שכמובן שכן, שלא הייתי אומרת כן אם לא הייתי רוצה, ואז הוא ענה שהוא לא יודע אם זה נכון.
אמרתי משהו בסגנון: "סבבה, אז לא נצא, הכול טוב", וקמתי לעשות דברים אחרים שהייתי צריכה לעשות לפני שאני ממש מנהלת שיחה על זה.
ואז באתי וכתבתי לו שאוקיי, ועכשיו אני פנויה לשמוע למה הוא חושב שזה לא נכון.
אני לא אפרט את הסיבות בגלל שזה דברים פרטיים שלו איתי, אבל שורה תחתונה, הוא אמר לי שהוא אדם פשוט ושאני תסביכנית מדי ושאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי וממנו.
זה מאוד כאב האמת, אבל הבנתי שהוא חותך איתי את הקשר, והבנתי שזה בגללי ושהוא סוג של מנסה להגן על עצמו ממני.
המילים שהוא השתמש בהן פשוט הכאיבו, במילה אחת לתאר את איך שהגבתי להן, "אכזרי".
כי כל מה שהוא אמר, זה דברים שאני אמרתי בעצמי, אלו חששות שהיו לי, ולראות אותו לא רק מבטל לי מפגש, אלא גם אומר לי שזה כי אני לא מסוגלת, וכי הוא נתן לי צ'אנסים אבל לא מסוגל יותר - זה פשוט ממש כאב.
כי הרי כל העניין של לבטא את החששות שלי, בקשר לזה שאני לא חושבת שבכלל מתאים לי זוגיות, וגם בקשר לזה שניהול של כל מערכת יחסים שדורשת ממני לצאת מהבית ולהכיר בן אדם זה משהו שמאוד קשה לי איתו - היה מתוך כוונה לא לפגוע בו.
ובסוף אני נפגעתי.
וזה באמת בסדר, אבל כאילו... בכיתי אחרי השיחה הזאת, בכיתי לפני השינה, בכיתי כשהתעוררתי ביום חמישי בשעה מאוחרת מדי כי ישנתי יותר מדי.
הרגשתי שאני בדיכאון.
בתקופה הזאת בחיי, להרגיש שאני בדיכאון זה מאוד מתסבך, כי אני כן מנסה לנצח את זה.
התחושה היא כבר לא פסיבית כמו בעבר, עכשיו דיכאון זה לא סתם משהו שאני חיה איתו, אלא משהו שאני ממש צריכה לעבוד עליו.
יצאתי מזה די מהר, במקרה באותו ערב הייתה מלא עבודה בעסק של אמא, ופשוט עבדתי שם שעתים וחצי באמצע הלילה, וזהו, לא בכיתי על זה שוב, הייתי בסדר.
עד יום שישי.
ביום שישי אמרתי לגבר הזה שמלווה אותי כבר כמעט שלוש שנים, שאני חושבת שאני מתגעגעת לבחור הגבוה.
אני מישהי שממש שונאת להרגיש געגוע, ובגלל שיצא לי להיות בקשר עם אנשים, ואז להיעלם להם, יצא לי להתגעגע בהפתעה להמון אנשים, וזה באמת לא משהו שאני אוהבת לחוש.
הגבר שמלווה אותי בחיי, עיצבן אותי בתגובה שלו, כי הוא אמר משהו בסגנון "זה שחור או לבן, זה או שאת מתגעגעת או שאת לא, לא צריך לחשוב על זה", והוא פחות או יותר אמר לי שאם אני חושבת שאני מתגעגעת אז אני לא מתגעגעת.
אמרתי חושבת כי זה קשה לדעת בוודאות כשזה רק מתחיל להתעורר, ובכל מקרה, מה שקרה זה באותו יום שישי, ממש כמה דקות לפני שבת, הבחור הגבוה התקשר אליי בטעות בווצאפ.
עניתי לו "אוקיי, שבת שלום", ואז כמעט בכיתי.
זה היה גם, בחוויה שלי, "אכזרי".
התגעגעתי אליו הרי, ואז פתאום הוא מתקשר אליי בטעות, ואין לי זמן לחשוב על זה או להגיד משהו, כי עוד רגע שבת, אנחנו לא נדבר.
כל כך רציתי שהוא לדבר איתו, ופשוט האמנתי לו שהוא חייג אליי בטעות.
בכל מקרה, הגעגוע עבר, עד אתמול בצהריים, יום שני.
הוא שלח לי בעבר תמונה שלו, חצי פנים, כי הוא טיפוס כזה ששולח תמונות אקראיות של עצמו ושל דברים שהוא עושה.
זה קצת מרגיש כמו דרך שבה הוא קונה אמון, כי הוא שולח תמונה, ואז אומר מה עושה, כאילו כדי לאשר שהוא באמת איפה שהוא אומר שהוא ועושה את מה שהוא אומר שהוא עושה.
בכל מקרה, אז התמונה הזאת הייתה בגלריה שלי, ואני תמיד נכנסת לגלריה שלי לפני השינה כי יש לי שם אלבום של צילומים של קריאת שמע שעל המיטה.
אז ראיתי את התמונה באלבום של הווצאפ, היא הייתה התמונה האחרונה ששלחו לי אז ראיתי אותה, וכרגיל כמו בימים שעברו מאז שהוא חתך איתי, חשבתי "הוא כזה חמוד".
נכנסתי למיטה בצהריים כי כאב לי הראש, אז ניסיתי להירדם אחרי, ופשוט התחלתי לבכות מרוב שאני מתגעגעת אליו.
מבחינתי, געגוע חזק זה משהו שאני חייבת להתייחס אליו, אפילו אם אני חושבת שזה לא נכון לפעול לפעמים, ברגע שאני מרגישה געגוע חזק - אני יודעת שיש לי צורך רגשי להתקרב אל הבן אדם.
ומכיוון שזה באמת הגיע לרמות מאוד מאוד חזקות שאני בוכה, הגעגוע פשוט הניע אותי לחשוב מה אני צריכה כרגע, וזה גרם לי לשלוח לו הודעה אם הוא יכול לדבר.
הוא ענה "לא", והתחלתי לבכות, וניסיתי לחזור לישון.
הראש שלי פשוט מחליט לפעמים שהוא לא בעניין שלי, אבל כמה דקות אחרי, לא הרבה, הוא ענה "עכשיו כן".
מכיוון שהגעגוע מבחינתי הוא כמו סימן כזה, כאילו אני קצת חושבת שאם אני מתגעגעת ברמה חזקה, זה כי זאת לא רק אני, גם האדם האחר קורא לי.
וכמובן שזה טבעי להתגעגע לאנשים שצריך לשחרר מהם, אבל מבחינתי אם הגעגוע אצלי מגיע לרמות חזקות, הוא כן דורש בירור ופעולה.
אז ניגשתי לשיחה איתו כדי פשוט לברר אם הוא עדיין באותה הדעה שהוא היה בפעם הקודמת שדיברנו.
הוא הקליט לי ואמר משהו בסגנון "אם אני עדיין חושב שאת משחקת בי ו-" עוד דברים שאני גם לא זוכרת וגם לא חושבת שצריך לפרט.
רק התחלנו את השיחה והוא אמר שהוא לא יכול לדבר כי הוא צריך לנהוג אבל אפשר לדבר בפלאפון, עוד לא הספקתי ממש לרדת לעניין של לומר שאני רק מוודאת שהוא אכן סיים איתי, כדי שאני אוכל לעבור הלאה, כי יש משהו בגעגוע שהוא כאילו... עדיין יש תקווה בלב, ויש משהו שמחכה לאדם הזה.
ורציתי לשחרר מזה, במידה ואני באמת צריכה לעשות את זה, וכדי לדעת בוודאות, הייתי חייבת לדבר איתו כי כשהוא חתך ממני הוא אמר הרבה דברים, שחלק מהם היו נכונים וחלק מהם היו פשוט אי הבנה.
אז רציתי גם לעשות סדר, ואז סוג של לראות אם הוא עדיין רוצה לנתק איתי קשר או לא.
בכל אופן, עניתי טוב, אפילו שחששתי שאני אבכה, והוא התקשר אליי.
לא ישר דיברנו לעניין, הוא קודם כל דיבר איתי על מה שהוא עשה בעיר שבה הוא היה, ואז הוא דיבר איתי על המונדיאל.
ואז דיברתי איתו על זה, הוא אמר לי שהחיוג בטעות היה לא היה באמת בטעות, ושמשהו בזה שעניתי לו "אוקיי, שבת שלום", סוג של בלם וגם לו לחשוב שאני לא רוצה לדבר או משהו.
אני אמרתי שלגמרי האמנתי לו שזה היה בטעות, ובגלל זה עניתי ככה.
זה היה קטע כאילו, הוא רצה שאני אדבר איתו, ואני אמרתי שזה היה ממש כמה דקות לפני שבת אז לא חשבתי שהוא באמת רוצה לדבר איתי כי הרי הוא לא השאיר זמן.
הוא אמר שכן, פשוט הוא דחה את זה ודחה את זה והוא התגעגע אליי.
אז הבנתי למה הוא פנה אליי ממש כמה דקות לפני שבת, והבנתי שזה היה כי הוא התגעגע אליי.
משם כבר דיברנו על המון דברים, ואני חושבת שהסיכום של הכול זה שאין לנו עתיד, כי אני לא רוצה ילדים והוא כן, אבל הוא אמר שנצא עוד פעם אחת.
הוא אמר שכואב לו שבכיתי, ואכן בכיתי גם בשיחה הזאת כשהייתי צריכה להסביר שכל העניין של החיוג בטעות הכאיב לי כי התגעגעתי אליו מאוד ואז פתאום זה כאילו תקוות שווא כזה, ושוב, באמת האמנתי שהוא לא רוצה לדבר איתי ושזה היה בטעות.
אמרתי לו שאני טיפשה ואיך לא קלטתי, ודיברנו שוב על איך שאני תמיד חושבת שלילי ושהוא לא מעוניין בי, והוא אמר לי שהוא גם כזה.
בסופו של דבר דיברנו כמעט שעה שלמה, עד שהוא אמר "אני רעב, את לא רעבה?", ואמרתי לו לא, אבל שילך לאכול ואני אנסה להירדם.
וזהו, לא דיברנו שוב מאז.
אני חושבת שכל מה שקרה גרם לי להבין שאני כן מעוניינת להכיר אותו, ושאני חושבת יותר מדי ושזה מחבל לי.
החלק הקשה היה להבין שהחשיבת יתר הזיקה לי ואולי עצרה את הקשר איתו מוקדם מדי, אבל עכשיו אני אחרי זה, ואני חושבת שאני אהיה יותר זהירה בעתיד.
אמרתי לו בשיחה, שאני היסטרית לפעמים.
שאני נכנסת למחשבות, ושקשה לי פשוט להיות בנחת כי הקשר שלנו עוד לא מעסיק אותי מנטלית מספיק, כי אנחנו בקושי מכירים, אז כאילו אם הייתי בתור לרופא נגיד, לא הייתי יכולה להעסיק את עצמי במחשבות על הקשר שלנו - כי אין עדיין תוכן ובשר לקשר.
כאילו, זה היה ממש קשה להסביר בשיחה איתו, אבל מה שהתכוונתי היה שאני יוצרת תעסוקה לעצמי עם דרמה והיסטריה וחששות, כי הקשר שלנו עדיין בשלב התחלתי.
אני לא חושבת שמה שקרה יקרה שוב, אבל כמובן, עדיין זה ברור שלקשר שלנו אין עתיד.
אבל אני לא חושבת שהעתיד משנה, אם הוא כן מעניק לשנינו משהו שאנחנו רוצים בהווה.
ואני כאילו... מבחינתי אם זה כן יוביל למשהו ובעתיד אני אצטרך להיפרד ממנו כי הוא רוצה ילדים ואני לא - אני בסדר עם זה.
הכאב הזה לא מרתיע אותי, כי החיים שלי במילא מלאים בכאב.
אני חושבת שזה משהו שמבדיל אותי מאנשים אחרים כשזה נוגע למערכות יחסים רומנטיות, אני לא מפחדת להיפגע.
אני כן מפחדת לפגוע באחר, אני מפחדת לבזבז את הזמן של האחר, אני מפחדת לפגוע בחיים שלו ואפילו - אני מפחדת שזה שאני אדם שנפשית אין לו הרבה נחת, ומתמודד עם דיכאון, ישפיע על האחר.
אני לא רוצה לגרום למישהו אחר, לחשוב כמו שאני חושבת, להרגיש ולראות את העולם כמו שאני רואה, כי אני יודעת כמה חרא זה.
אבל לא, אני לא מפחדת להיפגע, אני מפחדת לא לשחרר בזמן הנכון, אני מפחדת לגרום בטעות לצפות ממני לדברים לא נכונים....
אני באמת מרגישה שאני סוג של נזק לאנשים אחרים.
כי אני לא אדם שמח.
-
אני חושבת שהגעתי עם עצמי למחשבה, שאולי התכלית שלי בחיים זה להיות שמחה, ושהסיבה שאני כל כך בדיכאון ולא שמחה - זה כי אני לא רואה תכלית בדברים, אבל התכלית לא שם, כי אני לא שמחה.
לראות תכלית, לא יוצא אותי מהדיכאון, זה לא יגרום לי להיות שמחה - להפוך, השמחה היא זאת שתגרום לי לראות תכלית.
השם שלי מתחיל באות ש', וזאת אות מאוד דומיננטית, ואחד הדברים שאומרים על זה, זה שאדם שיש לו ש' בתחילת השם צריך להיזהר משקר.
וזה משהו שמאוד מייצג אותי, אני מאוד נזהרת מלשקר, וכמובן שלפעמים יוצאים לי שקרים שאני פשוט לא שמה לב שהם שקרים, אבל אני לא מישהי שתבחר לשקר במודע.
בכל אופן, שמעתי משהו לגבי אדם שהשם שלו מתחיל באות ש', על כך שיש לו הרבה צינורות שפע, אבל הם עלולים להיחסם כשהוא לא שמח.
וזה גם משהו שנשמע לי מאוד הגיוני.
כל החיים שלי משותקים כי אני לא שמחה, ועכשיו אני מרגישה הצלחתי קצת לפרק את עניין הדיכאון, ולראות את המשוואה הזאת בצורה נכונה יותר.
אני מרגישה שאני מבינה את הבעיה יותר, ושתכלית לא תעניק לי שמחה, אלא שמחה היא מה שתגרום לי לראות תכלית, שאני משום מה מתקשה לראות.
זה גם הגיוני כי לאחרונה כשאני ממש עצובה ובדיכאון, ואנשים שואלים אותי למה, אני כבר לא עונה שזה בגלל משהו מסוים, אני עונה: "לא הייתי שמחה הרבה זמן".
אני משערת שאולי יש פה קשר בין המחשבות שלי וזה שאני שלילית לזה שאני לא אדם שמח, ולא יודעת, יש פה תהליך מסוים שאני עוברת, והוא לא מבודד, הוא מתחבר לכל מיני דברים בחיי.
כאילו, כל החיים, כל האנשים סביבי, כל המצבים - מנסים לעזור לי עם העניין הספציפי הזה, של דיכאון, חוסר רצון לחיות כי אני לא רואה תכלית ואני לא רוצה את החיים, ושמחה.
זה מאוד קשה, להיות במקום הזה של להגיד: "אני באמת לא רוצה את החיים. אני לא רוצה את העתיד. אני לא רוצה להגשים שום דבר."
זה קצת משהו שאני מרגישה, שלאנשים אחרים יהיה קשה להבין.
אבל אני יודעת שכן היה איזשהו רגע שבו כן הרגשתי רצון לחיות, ושכן התעורר בי משהו שגרם לי לרצות לקחת אחריות על חיי.
אני פשוט, "נפלתי מהסוס" הזה.
הדיכאון ניצח אותי, ועכשיו אני כבר לא זוכרת את התחושה הזאת של לרצות את החיים.
אבל זה בסדר, כי לפחות עכשיו אני יודעת, שזה כן אפשרי עבורי לחוש את זה, גם אם אני כמעט שכחתי לגמרי שכן הרגשתי רצון לחיות לזמן מה - בגלל שאני כל הזמן כותבת, ומתעסקת בזה, אני זוכרת שכן הצלחתי להגיע לשם.
זאת חוויה מלמדת, ליפול מהסוס, להיכשל במשהו שבא עם מחיר נפשי, כמעט מעצב את האמונה של האדם, לחשוב שהוא לא מסוגל לדברים שהוא כן מסוגל.
אבל אני מבינה עכשיו, שאני צריכה לנסות לעלות עליו שוב.
"זה בסדר. פשוט תנסי שוב."
(21/7/26 8:21)
![זכרונות ארץ ישראל [2 כרכים]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/5439.jpg)
![מלכוד 22 [מהדורת 2008]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/961845.jpg)
