ספרים, סופרים וחברים

ספר טוב ומעניין. ספר "חובה" לבקרי גבול וסלקטורים. עד כאן ולא אגלה למה. סיפורה הטרגי של אונה מוס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת קורק שבאירלנד, המתגוררת מאז נהרגו הוריה בתאונת דרכים? או שמא בהתנקשות, אצל סבא שלה שגם הוא דמות לא קלה כמי שבתור נהג ברכבת נהג להעביר מטענים וחבילות עבור המחתרת האירית וחבריו הקרובים שגם הם שייכים למחתרת האירית. יש בספר הזה סיפור אהבה יפיפייה בין אונה לבין אידן פרל שמסתיים בצורה טרגית. הספר משופע בסצינות של חיי הסטודנטים העליזים בקורק, החברות של אונה מאז בית הספר ואחר כך באוניברסיטה, דיוקנו של הסבא ראוני מוס ועוזרת הבית שלו גב' שונסי. ספר יפה שבצד סיפור האהבה והחיים באירלנד בצל המטענים והפיגועים בהחלט שווה קריאה והנאה מהסיפור עצמו והכתיבה המשכנעת (לפחות אותי - כחובב מושבע של ספרות אירית).

ב-1 ביולי מלאו 53 שנה להירצחו של ג'ו אלון , הנספח האווירי בוושינגטון.
לא על אחריתו רוצה אני לספר, אלא דווקא על צעירותו שלו ושל חבריו, מתנדבי חו"ל לקורס הטייס הראשון באולמוץ שבצ'כוסלובקיה.

ב-1948, עוד לפני הקמת המדינה, נחתם הסכם סודי עם ממשלת צ'כוסלובקיה על הכשרת טייסים לחיל-האויר הישראלי העתיד לקום בקרוב. לקורס הראשון קובצו ממקומות שונים ברחבי אירופה 22 בחורים. חלקם היו ניצולי מחנות ההשמדה אושוויץ וטרזין, אחרים שהו במדינות כבושות שונות, מעטים (כמו ג'ו אלון ויהודה מנור המחבר) הוברחו או נשלחו בתחילת המלחמה לארצות שלא היו תחת כיבוש ולא נכבשו גם בהמשך. הורים ובני משפחה של רבים מהם נספו.
בתום המלחמה, לחלק גדול מהם לא היו בית או משפחה לחזור אליהם. לא היו גופים שתמכו בהם כלכלית או נפשית. הם היו צריכים למצוא לבדם את מקומם החדש בעולם.
למרות החוויות הקשות שעברו במלחמה וגם אחריה, גילו צעירים אלה תעצומות נפש והתנדבו לקורס הטייס. לאחר שעברו את הקורס בצ'כוסלובקיה 15 מהם הגיעו לארץ, אומנו בטיסות קרב במחנה סירקין, 14 הפכו טייסים.

ג'ו אלון היה המפורסם מבין הטייסים האלה. סיפורו ייחודי. הוריו של ג'ו היו ממייסדי קיבוץ בית אלפא והוא נולד בארץ. בשלב מסויים החליטו ההורים כי הקיבוץ אינו מספיק סוציאליסטי-קומוניסטי לטעמם וחזרו איתו לצ'כוסלובקיה. ב-1939 ג'ו הילד יצא לאנגליה במסגרת הקינדרטרנספורט. עם תום המלחמה עבר לאיטליה שם למד צורפות. משם חזר לעירו ברנו ושם גם התנדב לטייסת. הוריו נספו באושוויץ.
גם קורות חבריו לקורס מעניינים וראויים מאד לקריאה.

אני בטוחה שאם הייתי קוראת את הספר לפני ה-7.10.23 הייתי מלאת ההערכה לבחורים הצעירים אלה.
אבל אין קריאה של לפני תאריך זה דומה לקריאה אחריו. נצחון הרוח שלהם מקבל מימד ממשי, שאנחנו יכולים לחוש ולהבין אותו טוב יותר ,לאחר שעברנו את האסון הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל.

טוב עשה יהודה מנור – בעצמו אחד מחברי הקורס – שהעמיד להם מצבה יפה בדמות הספר, שיצא ב-2012.

לוותיקי סימניה, זו גם הזדמנות להיזכר בטוביה ז"ל, שכל כך חסר כאן, ושכתב, כהרגלו , סקירה יפה מאד על הספר. קראו גם אותה.

המרד הוא הביטוי העמוק ביותר של חופש האדם. אדם שחי כאשר רק האמת הפנימית נמצאת מול עיניו אינו כבול לממסד או לדעת הרוב, ויפעל תמיד לפי ערך האמת. חאג'י מוראט הוא בדיוק אדם כזה – אדם שנמחץ בין שני מוקדי כוח, אך מסרב להפוך לכלי שרת של מי מהם.

טולסטוי מציג בספר זה את מרבית תפיסתו המאוחרת.
טולסטוי היה אנרכיסט דתי. הוא האמין שמוסד המדינה הוא כוח משעבד, המוביל בעיקר להרס, ושהדרך שבה האדם צריך לחיות היא בפשטות, מתוך אמונה בכוח עליון, אי־ציות והתנגדות לא אלימה למוסדות הכוח הדורסניים, ומתוך נתינה ואהבת הזולת.

חאג'י מוראט אינו אידאל לפי טולסטוי. הוא הורג וחי על פי עקרונות של נקמת דם, אך הוא אינו שואף לכוח או לתהילה. הוא חי באופן מינימליסטי, אינו חומרני, נאמן לחייו ולחבריו, אותנטי, ודבק בחיים כמשהו שיש לחיות בכנות ולמען האמת, ולא ככלי במשחק השעבוד החברתי והממסדי.

חאג'י מוראט נמצא במאבק בין שני מנגנוני כוח: מצד אחד האימפריה הרוסית, ומצד שני הממסד הדתי של שלטונו של האימאם שאמיל.
האימפריה מוצגת כגוף עצום ומנותק, רווי יומרנות, טיפשות, שכרות וניכור. חיילים מתים מבלי להבין את מלוא משמעות ההקרבה שלהם; הם כלים במשחק האגו של פוליטיקאים.
מהצד השני ניצבת הקנאות הדתית, המנצלת את המאמינים לצאת למאבק בחסות "אמיתות דתיות", המנוסחות בידי אנשי הדת, אך בפועל משמשות להצדקת שאיפתם של העומדים בראש הממסד לצבור עוד כוח.

חאג'י מוראט כבול בין שני המוסדות, המנסים להשתמש בו כדי לצבור כוח נוסף. הוא נאלץ לחבור לאחד הצדדים כדי להציל את אהוביו, את משפחתו.

בשונה ממוסד המשפחה הרכושני בנוסח סונטת קרויצר, כאן המשפחה היא תוצר של אהבה ודאגה לאחר.
חאג'י יעשה הכול למען ביטחון משפחתו, ולכן הוא עובר לצד הרוסי.

טולסטוי מעניק לגיבור דמות רחוקה מן המקובל בתקופתו ובתרבותו, ומציג אותה באופן אנושי, על כל מגרעותיה, אך גם על מעלותיה. חאג'י מוראט הוא האדם הישר ביותר בספר – האדם שבתרבותו של טולסטוי הוגדר כ"פראי" וכאויב.

האירוניה הגדולה ביותר בספר היא שחאג'י מוראט, איש מלחמה כל חייו, כלל אינו רוצה להילחם. הוא רוצה לחזור לחייו. דווקא הממסדים – הרוסי והדתי – אינם מסוגלים להניח לו לעשות זאת. הם זקוקים למלחמה כדי להצדיק את קיומם. במובן הזה, הספר אינו רק טרגדיה של אדם אחד, אלא טרגדיה של כל אדם שנלכד בין מערכות כוח הגדולות ממנו.

טולסטוי, במיומנות הכתיבה שלו, מציג לאורך הספר שלל דמויות, שכל אחת מהן זוכה לכבוד ולעומק אנושי. הוא מציג את האבסורד שבמלחמה, את כאבו של החייל הפשוט ואת האופן שבו לא רק עולמו נחרב, אלא גם עולמם של כל המעגלים האנושיים הסובבים אותו. הוא מציג את היופי שבאנושי, את העובדה שרגעים קטנים בין אנשים הם המפגש האותנטי ביותר, ואת ההבנה שגם תחושת הקטנות שלנו יכולה להשפיע על חייהם של אחרים ואף על מהלך ההיסטוריה.

ספר קצר וטוב של כותב אדיר, שמיומנותו נוכחת בכל פרק.

הירש דוד נומברג.
לכאורה עוד שם, סופר עברי אולי קצת נשכח שמה כבר יכול לחדש, אבל הניסיון הראה לי שמדובר בכר פורה והרבה סופרים גם מאלה שנשמעים כבר אותו דבר דהיינו שכותבים על אותו השטיק שהיה אז עניין גדול - על השטעטל ועל ההתמודדות עם המודרנה וההשכלה, כתבו בצורה מוצלחת למדי.

והנה, הספר הנ''ל המקבץ סיפורים קצרים, יושב נינוח על משבצת ה5 כוכבים.
אמנם השער הראשון הנקרא הזיות ואגדות לא היה לי ברור והיה מאוד דליג, לעומת זאת כל האחרים לעילא ולעילא, קצרים אבל מאוד מאוד טובים. הרבה משכילים ואנשים בודדים ולא בהכרח מובאים סיפורים טראגיים או מפוצצים אלא מין הצגה אמיתית של בדידות והרגשים, שמיד מושכים את הסימפטיה האנושית.
לצורך העניין, החלק של ''מימות הנוער'' פשוט פנומנלי. התחברתי מאוד ואפילו הייתי מקבץ רק את החלק הזה ומוציא אותו לאור, מאמין שאפילו היום הוא יכול להיות עניין, ושווה מאוד להכיר אותו.

שמח על תפיסת השלל של ספריית דורות שנפל בחלקי והגיעה העת גם להשחיל קצת ספרים אחרים כי מצאתי את עצמי סוגר ספר וממשיך לאחד הבא ואני לא רוצה שייגמר לי הכל מהר. בכל אופן, מומלץ, אפילו אם הספר קצת מתפורר

בשבוע שעבר טסתי לסופ"ש ארוך ברודוס ומה יותר טוב מאשר ספר טיסה קליל שילווה אותי בטיסה עצמה ובעיקר בין קוקטייל לקוקטייל בריזורט המבודד שכה חלמתי עליו.

אדם כמעט בן 30 ולאחר זוגיות של כמה שנים מוצא את עצמו שוב רווק. ירדן חברתו הטובה שעובדת כעורכת בעיתון נחשב, מציעה לו להיכנס לפרויקט ייחודי. אדם צריך למצוא כלה תוך 30 יום ולהתחתן איתה. הכתבה תפורסם בעיתון וילוו אותה גם צוותי צילום בינלאומיים. תוך כדי החיפושים אדם יפגוש כל מיני נשים אך אחת תהיה ייחודית ותצליח לשבות את ליבו. האם יצליח להתחתן איתה?

הספר כתוב בצורה נגישה ביותר. הטון שלו מאוד טלוויזיוני, יכולתי לדמיין אותו כסדרת טלוויזיה קומית. הדיאלוגים טובים ולעיתים אפילו הצליחו לעורר בי גיחוך. מה שכן, הספר לדעתי סובל מעודף תיאורים ופירוט לא מאוד חשוב של סיטואציות שוליות.

אני לא מצאתי אותו עובר את מבחן הזמן. בימינו, כשרואים אנשים מתחתנים ומכירים בטלוויזיה ויש פורמט כמו "חתונמי" או "אהבה חדשה", זה מרגיש מאוד לא מרגש או חדשני להתחתן בכתבה בעיתון. מי מהצעירים בימינו אפילו קורא עיתונים? העלילה הגדולה שלשמה התכנסנו לא הרגישה כמו איזה סיפור גדול או מטורף מלבד רגעי טוויסט קטנים ומפתיעים.

סך הכול, ספר קליל שמבחינתי היווה בחירה נכונה לחופשה ברודוס אבל מעבר לזה לצערי לא מצאתי אותו סוחף או מרתק.

ניגשתי אל "מכתבים מברלין" עם סקרנות רבה וציפייה לפגוש תקופה היסטורית מרתקת שכמעט ולא קוראים עליה בפרוזה – מזרח ברלין של המלחמה הקרה תחת צלו של משטר השטאזי. המפגש הראשוני עם הספר אכן הבטיח רבות, אך המציאות חשפה פער כואב בין פוטנציאל דרמטי אדיר לבין ביצוע שנותר מרוחק ומנוכר. לאחר קצת יותר ממאה עמודים של ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא עוגן בסיפור, מצאתי את עצמי מניחה אותו בצד ובוחרת בנטישה.
### תמצית העלילה
הסיפור נע סביב לואיזה, החיה במערב, ומגלה יום אחד סדרת מכתבים סודיים המערערים את כל מה שידעה על עברה ועל משפחתה שנותרה מאחורי חומת ברלין המבוצרת. הגילוי שולח אותה למסלול התנגשות עם עולם אפל של פענוח צפנים, שקרים היסטוריים וריגול דורסני, בעיר שבה כל לחישה עלולה לעלות בחיים.

קתרין ריי היא ללא ספק ארכיטקטית קוגניטיבית מוכשרת. היא מצליחה לשרטט את זרם המחשבה של הדמויות שלה בצורה רהוטה, קריאה ומאוד זורמת, והמעבר לסיפור בגוף ראשון מנקודות מבט שונות משרת את המבנה היטב. אלא שפה גם טמונה ההתרשלות הגדולה של הספר: הדמויות פועלות ומחשבות את עצמן לדעת, אך הן חסרות דופק רגשי.
ברגעי שיא דרמטיים – כמו הרגע שבו לואיזה מגלה ששיקרו לה אודות אביה והוא למעשה חי, או התיאור של האם המבריחה את בתה הקטנה מעבר לחומה – הלב של הקורא נותר אדיש לחלוטין. במקום רעידת אדמה רגשית, אנחנו מקבלים מסלול ריצה של מחשבות אנליטיות ויבשות. הדמויות מתנהגות כמעט כמו רובוטים; מתואר שהן שבורות, אך השבר הזה לא עובר את מסך הנייר והתחושה היא של אבן קשה. כדי שסיפור כזה יעבוד, החומה המנגנונית והקרה חייבת מדי פעם להיסדק ומשהו אנושי צריך לפרוץ החוצה. כאן, הכל נשאר סטרילי, מחושב וקר כמו גרמניה עצמה. דמות אינה יכולה להיות רק סך מחשבותיה ופעולותיה, היא חייבת להישען על הלב, וכשהלב חסר – הקריאה הופכת למטלה משעממת.
### שורה תחתונה
ספר בעל נתונים טכניים מצוינים וכתיבה אינטליגנטית של מחשבות, שסובל מניכור רגשי עמוק ומפספס את האגרוף בבטן שהיה אמור להעניק. מומלץ רק למי שמחפש תיעוד היסטורי שכלתני ומוכן לוותר מראש על הנשמה של הסיפור.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי.

ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה.
אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה.

כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם.

לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

ההגעה אל יצירת מופת קלאסית בסדר הגודל של "ציפורים מתות בסתר" מלווה תמיד בציפייה מסוימת, אך הרושם הראשוני עלול להטעות. בתחילה העלילה נדמתה כזוחלת; השפה הגבוהה מאוד, עושר התיאורים האינסופי וההתמקדות בילדותם המוקדמת של הגיבורים דרשו אורך רוח ומעבר לקצב קריאה פנימי אחר, עד שהיה קשה להתחבר אליה מיד. אולם ברגע שהיסודות נרגעו והקשר הרגשי נרקם, החיבור הפך למגנטי. דפי הספר הפכו לבלתי ניתנים להנחה, והקריאה הפכה לטוטאלית וסוחפת באופן שלא איפשר להיפרד ממנה.
במרכז האפוס המשפחתי רחב היריעה עומדים בני משפחת קלירי, המהגרים מניו זילנד אל אחוזת "דרוגדה" המבודדת בערבות אוסטרליה הפראיות. הציר הרגשי שמניע את היצירה הוא סיפור אהבתם האסורה, המגנטית וההרסנית של מגי קלירי וראלף דה בריקסאר – כומר קתולי יפה תואר ושאפתן, הקרוע בין נאמנותו המוחלטת לכנסייה ולרדיפת הכוח שלו, לבין כמיהתו העמוקה והבלתי ניתנת לכיבוי למגי (מה שקצת קריפי, הוא העובדה שהקשר שלהם מתחיל כשהיא בת 10 בערך, והוא בן 28...)
לב היצירה אינו טמון רק בעלילה, אלא במלאכת המחשבת הפסיכולוגית והאותנטיות הבלתי מתפשרת שלה. קולין מקאלוג אינה משתמשת בתפאורה ההיסטורית או בטבע הפראי כקישוט זול או כרקע שבלוני; הבצורות, השריפות והמרחבים האינסופיים של אוסטרליה הם דמויות לכל דבר, המשקפות ומניעות את הסערות הפנימיות והטרגדיות של הגיבורים. הכתיבה עשירה, מלוטשת וחדה, ובונה דמויות בעלות נשמה עמוקה שמסרבות להרפות מהתודעה.
התחושה המרכזית המלווה את הקריאה היא תחושת פספוס מהדהדת ומורטת עצבים. לא פעם עולה בקורא הדחף לצעוק לדמויות להתעורר על החיים שלהן, לנער אותן מעיוורונן, מהאגו שלהן ומסדרי העדיפויות המעוותים שלהן, שיראו את המציאות נכוחה. הטרגדיות כאן אינן תוצר של יד הגורל העיוור, אלא של בחירות מודעות לחלוטין – כמו אותה ציפור המטילה את עצמה על הקוץ החד, בעיניים פקוחות ומקבלת ברצון את ההשלכות. ראלף ומגי מנהלים מאבק איתנים מול המציאות והמוסכמות, כאשר כל החלטה נושאת מחיר כבד מנשוא.
הדינמיקה הבין-דורית מבריקה: פיונה האם, שעברה חיים לא קלים, נשברה מוקדם והפכה לדמות קשת יום וחסומה, משמשת מראה מנוגדת למגי – שגדלה והתפתחה לתפארת כדמות אמיתית, ישרה, מלאת חיות, חיוניות ותושייה. המבנה של הספר מהודק ויציב, ופרקי הסיום מכים בעוצמה רגשית קשה ומטלטלת, ומציבים חשבון נפש אכזרי ומדויק של מחירים, החמצה וחרטה מאוחרת. ועם זאת, מקאלוג אינה מותירה את הקורא באשפתות; דמותה של ג'אסטין, הבת המרדנית והמודרנית, מביאה איתה את הגאולה והתיקון המיוחל. היא שוברת את המעגל המשפחתי הסגור, מסרבת להיות קורבן, ומשיגה חופש אמיתי, עם הקשבה ללב שלה.
שורה תחתונה: יצירת מופת אפית, חכמה וסוחפת, כתיבה מדהימה, המציעה עומק פסיכולוגי נדיר ותהודה רגשית גבוהה ביותר. ספר חובה למי שמחפש ספרות אמיתית, נוקבת ומטלטלת שאינה מזלזלת באינטליגנציה של הקורא ומותירה חותם עמוק בנשמה.

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

ספרו של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה", הוא מסמך מכונן שלא רק מגדיר מחדש את הפילוסופיה של הדת, אלא משנה את הדרך שבה אנו מסתכלים על החיים הפנימיים שלנו. בקריאה מחודשת, קשה שלא להשתאות מהרלוונטיות של ג'יימס גם בעידן המודרני, שבו הדת לעיתים נבלעת בתוך תיוגים חברתיים או פוליטיים, ונשכחת המשמעות האנושית המזוקקת שלה.

ג'יימס עושה כאן מהלך מתודולוגי אמיץ. הוא מניח בצד את הדיונים התיאולוגיים המנוכרים, את המבנים הכנסייתיים ואת הניתוחים ההיסטוריים הקרים, וניגש ישירות לליבת העניין: האדם הסובל, השואל, המאמין. דרך מגוון רחב של עדויות אישיות – מיומנים של מיסטיקנים ועד חוויות של אנשים פשוטים – הוא בונה פסיפס של תודעה דתית. הקריאה בספר מרגישה לעיתים כמו מסע בתוך נפש האדם, כשהוא חוקר מה קורה שם, ברגעים שבהם המציאות היומיומית נסדקת ואדם פוגש משהו שגדול ממנו.

אחד הפרקים המרתקים בספר עוסק בתחושת ה'נוכחות'. ג'יימס מצליח לנסח משהו חמקמק מאוד: האופן שבו רעיון יכול להפוך למציאות חיה. הוא מדגים כיצד תחושת הקרבה לאל, או למשהו נשגב, אינה דורשת הוכחה לוגית כדי להיות אמיתית לחלוטין עבור החווה אותה. זוהי פנומנולוגיה במיטבה – היא לא שואלת "האם האל קיים?", אלא "מה עושה לאדם האמונה שהאל קיים?". התיאור של ג'יימס את הטרנספורמציה שעוברת על ה'נשמה החולה' לעבר עמדה של בריאות נפשית ותקווה הוא מרגש, אנושי ונוגע ללב.

יחד עם זאת, הקריאה בספר היא גם הזמנה לוויכוח פנימי. ג'יימס הוא כותב כל כך משכנע וסוחף, עד שקל ללכת שבי אחר התזה שלו, אך הקורא המעמיק ימצא את עצמו שואל: האם החוויה הרגשית היא אכן פסגת הדת? האם תחושת ה'רווחה' או ה'התעלות' היא המדד היחיד לדתיות?
יש כאן מתח מובנה בין הספונטניות של החוויה לבין המסגרת המחייבת של החיים. הספר מעלה שאלות נוקבות על טבעו של הרצון האנושי: האם אנו יכולים להסתמך רק על כל מיני 'רגעים המוארים' שלנו, או שהדת דורשת עבודה עקבית שאינה תלויה תמיד במצב הרוח? ג'יימס לא מספק תשובות לשאלות אלו, והן כנראה תלויות בגישת האדם הסובייקטיבי לדת.
אישית, הספר עורר אצלי מחשבה מעמיקה על המתח שבין ה'חוויה' האופפת את הדתיות ואת האדם הדתי, לבין האידיאל המוצב אל מול האדם כשאיפה דתית, כגון עבודה פנימית, עשיית מצוות ומעשים טובים, והתקרבות לאלוהים.

לפני הכל גילוי נאות:
את הספר הזה קראתי לראשונה כשעוד היה בהתהוות, לפני שהיה הסיפור המוגמר שהוא עכשיו. כבר אז הספר הזה רקד לי על מנעד כל הרגשות. כשהורדתי אותו לאפליקציה ידעתי כבר במה הוא עוסק, אבל חייבת לציין שלא חשבתי שככה ארגיש במהלך הקריאה.

אז על מה?
עופר ספיר מביא את סיפור הולדתו והגעתו לעולם של אדם, הבן שלו ובן זוגו לירון. אדם נולד בתהליך פונדקאות, כשהסיפור של הפונדקאית, קורה, הוא סיפור העומד בפני עצמו. מרגש.
הפיכה מזוג למשפחה, או בכלל הרחבת המשפחה בכל קונסטלציה שהיא, זה חתיכת אירוע. זה שינוי המבנה, מתיחה והתגמשות, ובאופן כללי זה שינוי של כל הקיים.
הצטרפות תינוק למשפחה מלווה בהרבה דברים. דאגה, אחריות, ושמחה, הרבה שמחה. אבל יש גם את הצדדים הפחות מדוברים, כמו דיכאון למשל. דיכאון אחרי לידה זה מצב שכיח, מה שפעם היה נושא מהוסה היום מדובר ומטופל ולא נושא מושתק. אבל דיכאון אחרי לידה גברי הוא עדיין הרבה פחות מדובר, והרבה פחות נרחב מאשר אצל נשים.

ספיר כותב על התקופה הראשונית בה אדם נכנס לחייהם. על הקושי, על הפחדים והחרדות, על העצב ועל הדיכאון שעטף אותו בתקופה שלכאורה היתה אמורה להיות הכי שמחה, הכי נטולת עננים שחורים הבאים להעיב על האושר והתום שאמורים לאפיין את התקופה הזו. על הדיסוננס הזה, על שני הקטבים האלה.
"האם אדם נעשה הורה כשהוא מוליד ילד, או כשהוא מצליח להוליד בתוכו יכולת לשאת אהבה שמכילה גם כאב?" (עמ' 78)
ספיר מעלה שאלות חשובות ונוקבות על הוֹרוּת בכלל, ועל הוֹרוּת המתקיימת לצד דיכאון . שאלות שמסתובבות בפנים כנראה אצל כל אחד מאיתנו, אבל לא לכל אחד יש אומץ לשחרר אותן בקול רם.

הנפש היא לא תבנית בעלת נוסחה אחידה. היא משתנה מאחד לשני, וכל אחד לומד במהלך חייו את יכולת ההכלה והגבולות של נפשו האישית. יש את המושג הזה כאבי גדילה, ואני שואלת: מה לגבי כאבי הגדילה של הנפש? אלו כאבים שלא נגמרים יום אחד. אולי פשוט צריך ללמוד לחיות לצידם תוך כדי תנועה מדי יום ביומו.
שם הספר אור גדול, צל גדול הוא כל כך מדויק לתוכן. המילה אור מוזכרת בספר המון פעמים. המון. וכנראה לא בכדי. נראה שהאור בסיפור הוא הסַמָּן, הוא ההבטחה. הצורך לא רק להיאחז באור, אלא להחזיק בו ולשמור עליו כדבר יקר ערך. גם כשהוא רוקד ריקוד צמוד עם הצל.

עופר, אתה בעצמך מפזר אור גדול, וביד רחבה, על נושא רגיש שלא מדובר מספיק. הכנות הבלתי מתפשרת בה אתה כותב חודרת ללב (כמו גם בספר הקודם "תמיד עוד פעם אחת") ושם את נשמתך חשופה אל מול הקורא. זו נדיבות גדולה, ותודה לך על זה. על ששיתפת, על שכתבת.

ביקורת התבונה הטהורה היא ספר שמנסה לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מה אנחנו באמת יכולים לדעת. קאנט טוען שהתבונה שלנו אינה חלון שקוף אל המציאות, אלא מערכת עדשות מובנית שמעצבת את כל מה שאנחנו תופסים. מרחב, זמן, סיבתיות – כל אלה אינם תכונות של העולם עצמו, אלא של האופן שבו אנחנו חושבים אותו.

המהלך הזה הוא מהפכני: הוא מציב את האדם במרכז ההכרה, אבל גם מגביל אותו. קאנט אומר לנו: יש דברים שהשכל האנושי פשוט לא יכול לדעת, לא משנה כמה נתאמץ. אלוהים, הנפש, העולם כמכלול – כל אלה חורגים מהיכולת שלנו להבין באופן אמיתי.

למתחילים, הספר עשוי להיראות כמו מבוך מושגים. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה רעיון עמוק: הידיעה האנושית אינה כישלון או מקריות, אלא מבנה מדויק ומוגבל שמאפשר לנו להבין את העולם כפי שהוא מופיע לנו, לא כפי שהוא “באמת”.
הספר הוא אבן יסוד של המחשבה המודרנית כי הוא מלמד אותנו להבחין בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו באמת יכולים לדעת. בעולם מלא מידע, זה שיעור שמרגיש רלוונטי מתמיד.