• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה

ספרים, סופרים וחברים

ביקורות ספרים אחרונות

הביקורות האחרונות שפורסמו על ידי הקהילה

הפרפר תיאמה והתנגה סנגה

הפרפר תיאמה והתנגה סנגה

יעקב רוני רומנו

ספר מופלא שנקרה בדרכי לפני כ20 שנה
וסיימתי לקרוא בכמה שעות ממש היום. נפעמת ומלאת ברכה על כך שהספר התחבר, כמו שאמר הסופר, ומבלי לדעת ששזור בחלומותיי באופן קוסמי מתוקשר, כאילו היה זה רק ״מקרה״. זהו בהחלט ספר נבואי!! ממליצה בחום ככל האפשר לקבל ממנו על השראה לטובת שיוצר שליחים לשליחות למען הטוב בעולם🤍🤍 תודה רבה מר רומנו - צריך לקרוא על מנת להבין שמדובר בגאונות וביחודיות אנושית!
תודה!
הילה 😇

לפני 4 שעות•

סדרות שעוררו עניין לאחרונה

סדרות שקוראים דירגו השבוע

בן המלך והעני (מודן, 2011)

הרפתקה

מארק טוויין

תרגום (נוער) | 22 ספרים

4.2דירוג
עזאזל

תיבת פנדורין

בוריס אקונין

מתח ריגול והרפתקאות | 14 ספרים

4.1
★★★★★
•
הילו
אם בלילה חורפי עובר אורח

אם בלילה חורפי עובר אורח

איטאלו קאלווינו (תרגום: גאיו שילוני)

מאז ומתמיד אהבתי לקרוא את קאלווינו. רק שעבורו צריך להיות במצב רוח אקספרמינטלי.

לאלו שקראו ולא נהנו, בטח שאני יכול להבין אותם. תסכול על מלא יש כאן.
כל מטרת הספר היא להדגים ולהדגיש מה עושה הקריאה לאדם. מה זה בעצם ספר? למה לנו לבזבז את חיינו בקריאה? מה חשוב לנו בזמן הקריאה? הספר הזה ללא ספק רכבת הרים פוסט מודרנית, מתקן שעשועים אינטלקטואלי, ובעיקר מראה ענקית שמוצבת מול הפנים של כולנו, הקוראים.
הגיבור של הספר הוא הקורא ואני לדוגמא, ממש לא גיבור :-)
קאלווינו פותח בפנייה ישירה אל הקורא ומתחיל בנקודה כשאתה קונה את הספר החדש שלו, מתיישב בכורסה הנוחה ומתחיל לקרוא, אך בדיוק כשאתה נשאב לעלילה משהו משתבש בהדפסה, הפרק נפסק באמצע והעמודים הבאים שייכים בכלל לספר אחר. כשאתה חוזר לחנות הספרים כדי להחליף את העותק הפגום אתה פוגש שם.... בכל פרק אתם מנסים להשיג את ההמשך של הרומן הקודם, אך מוצאים את עצמכם נזרקים לתוך רומן חדש לחלוטין, החל מ.... הספר מורכב מעשר..... לחלוטין, כשביניהן מחברים פרקי מעבר שעוסקים במסע שלך ושל....בעקבות המילים האבודות.

הרעיון הלא פחות מאדיר של קאלווינו טמונה בדרך שבה הוא מפשיט את המחיצה הרביעית והופך את הקורא לדמות הראשית, כך שהעלילה האמיתית היא חוויית הקריאה עצמה, הציפייה, האכזבה כשהסיפור נקטע והתשוקה לדעת מה יקרה בהמשך. עשר ההתחלות של הרומנים מהוות מפגן שליטה מטורף בסגנונות שונים, כשקאלווינו מדלג בין סוגות ספרותיות בקלות מרגיזה ומדגים את האופן בו סופרים מושפעים, מעתיקים, מנסים להשמע כמו וכולי.... וכל זה על שבלונות שכולנו מכירים כקוראים. מתחת למעטפת ההומוריסטית והקצבית הוא מעלה שאלות עמוקות על מה הופך ספר לטוב, למה אנחנו צמאים לסוף, והאם ההנאה מהקריאה טמונה בכלל בציפייה של ההתחלה ולא בפתרון הסופי.

מי שמחפש עלילה ליניארית קלאסית עם התחלה, אמצע וסוף מסודרים ימצא את עצמו מתוסכל מול ספר שבוחן את הסבלנות של הקורא בכוונה תחילה, מתגרה בו ומשחק איתו. אבל למי שאוהב ספרות שמשחקת עם החוקים, נמשך למבנים מתוחכמים, ובעיקר מאוהב בפעולת הקריאה עצמה, מדובר בחוויה חד פעמית, מצחיקה ומטמטמת של אשף כתיבה. "אם בלילה חורפי עובר אורח" הוא תזכורת לכך שספרים הם לא רק דמויות ועלילה, אלא מרחב מפגש בין מוחו של הכותב למוחו של הקורא, ואם זורמים עם המשחק של קאלווינו זוכים באחת מההרפתקאות הספרותיות מהנות ביותר של המאה העשרים.

למי שפספס, תקראו את שמות הפרקים ברצף.... זה למעשה ה....

הציון שלי: 8 מתוך 10
שווה לאלו שמחפשים הרפתקאות ולא סגירות סכמות ספרותיות רגילות.

לפני 4 שעות•
★★★★★
•פאוסט
בנות הספיר

בנות הספיר

פאם ג'נוף (תרגום: עומר ציצלסקי)

הבחירה ב"בנות הספיר" של פאם ג'נוף לא נבעה מציפייה למצוא בין דפיו יצירת מופת ספרותית על-זמנית; למודת ניסיון מספריה הקודמים של המחברת ומרומנים היסטוריים דומים, היה לי ברור מראש מול מה אני עומדת. עם זאת, החיפוש המכוון אחר ספר בעל זיקה לתקופת השואה עבור קריאה בתשעה באב, הביא אותי להעניק לו הזדמנות. למרבה הצער, הציפיות הנמוכות התממשו ברובן: מדובר בספר החלש ביותר של ג'נוף מבין אלו שקראתי (לצד "הילדות האבודות של פריז", שהיה גרוע במידה שווה), המציג הידרדרות נוסחתית ומעייפת, דמויות שטוחות ומשעממות.

העלילה פותחת בקורותיה של האנה מרטל, צעירה שנמלטת מגרמניה הנאצית לאחר שארוסה נרצח לנגד עיניה. כשהיא מוצאת מקלט זמני אצל בת דודתה לילי בבריסל הכבושה, המציאות הדוחקת מביאה אותה להשתלב ב"קו ספיר" – רשת מחתרת חשאית הפועלת להברחת נרדפים. כאשר בני משפחתה של לילי נלכדים ומיועדים לשילוח מיידי מזרחה ברכבת משלוחים, הדילמה בין הנאמנות למאבק המחתרתי לבין הניסיון הנואש להציל את יקירה הופכת למנוע העלילתי המרכזי.

יתרונה היחיד של ג'נוף, שמנע נטישה מוקדמת, טמון בטקסט התיאורי שבין הדיאלוגים: השפה נקייה, המבנה ממושמע והקצב המהיר מייצר קריאה נטולת חיכוך. אולם ככל שהספר מתקדם, המעטפת הסבירה הולכת ומתפוררת. הדיאלוגים ברובם בנאליים, מעושים ותפעוליים בלבד – מילים שנאמרות כדי לקדם את העלילה ותו לא, ללא שום סאבטקסט, עומק פסיכולוגי או אותנטיות אנושית. הדמויות. שטוחות, ילדותיות, שלא עוברות שום תהליך עומק, דילמות בנליות. בחלקו האחרון של הספר, הכתיבה מידרדרת לעבר מסכת גדושה בקיטש הוליוודי, צירופי מקרים מופרכים ו"תגליות" פתאומיות הנובעות מעצלנות עלילתית.
לצד המגרעות העלילתיות, ראוי להעניק לספר את הכבוד המגיע לו על הנגיעה המשמעותית בזוועות התקופה: חלקו המאוחר של הרומן אינו מהסס לגעת, בצורה ראויה ומכבדת, בעוולות שהיו מנת חלקם של היהודים ובגבורה ההרואית של אנשי המחתרת שנאבקו במנגנון הנאצי. נקודת האור הבולטת ביותר בתוך הים הבנאלי הזה – והרגע היחיד שבאמת הצליח לגעת בלב ולסדוק את החומות – הייתה הסצנה הדרמטית שבה מוכרעת דמותם של מנהיגי המחתרת, מישלין ומטיאו. ברגע הקשה והמכריע הזה, ג'נוף הצליחה להתעלות על השטאנץ הבסיסי שלה: הדיאלוג הקצר והטראגי בין האח והאחות רגע לפני מה שנחרץ, נכתב באיפוק, ביופי רב ובדיוק אנושי מצמרר שגרם לי להישבר מעט. חבל שאיכות כזו לא ליוותה את הספר כולו.
לסיכום, "בנות הספיר" הוא רומן היסטורי שטחי ונוסחתי ברובו, שאינו מחזיק מעמד וקורס תחת עומס של קלישאות וצירופי מקרים מופרכים. בעוד שהוא עונה על הצורך כחומר קריאה קצבי ומתאים ליום צום (בזכות שפה סבירה, הומאז' ראוי לגבורת המחתרת ונגיעה בזוועות השואה, לצד רגע עוצמתי בודד בשיאו), עבור קוראים המחפשים כתיבה מהודקת, אמינות סיפורית ועומק פסיכולוגי עקבי – מדובר בספר חלש שלא שורד את מבחן האיכות.

לפני 5 שעות•
★★★★★
•ליליאן די
רצח תאיר ראדה ופרשת רומן זדורוב

רצח תאיר ראדה ופרשת רומן זדורוב

אזי לב-און

משפטו של רומן זדורוב, הוא כנראה ההליך הפלילי המוכר ביותר בישראל, יש בו את כל המרכיבים של סרט הוליוודי, רצח אכזרי של ילדה צעירה בבית ספר, מהגר עני שהורשע ברצח למרות טענות רבות שהוא חף מפשע, מתמודדת נפש שמואשמת ברצח ומאוחר יותר תתבע את מאשימיה, בקשה למשפט חוזר שמתקבלת אחרי מאבק של עיקש, מאבק בין פרקליטות, שופט, ציבור ותקשורת שמסתיים בזיכוי, שחרור, אבל גם תעלומה שנשארה, מי רצח את תאיר ראדה?
ספרו של פרופסור אזי לב און "רצח תאיר ראדה ופרשת רומן זדורוב-ממסד צדק אזרחים ורשתות חברתיות, הוא ספר מקיף, מעניין שסוקר את הפרשה משני הבטים עיקריים.
ההיבט הראשון הוא ההיבט העובדתי, אזי סוקר באופן דקדקני את הנסיבות לפני הרצח, את חייה של תאיר, מתאר את הממצאים בזירת הרצח. את חקירת רומן זדורוב, משפטיו השונים, עד למשפט החוזרו הזכוי ב 2023. התיאור הוא מפורט מאוד, מדוייק, מכיל תמונות רבות, הוא משתדל להיות אוביקטיבי ומביא את העובדות וטענות הצדדים, כמעט ללא פרשנות משלו. חלק זה א הוא מאיר עיניים ומדויק מאוד, בניגוד לספרים אחרים שעסקו בפרשה ומטבעם אינם אוביקטיבים, כמו ספרו של ירום הלוי פרקליטו האחרון של זדורוב, אזי מנסה כמיטב יכולתו לשמור על איזון ולא להביע את דעתו אלא לסקור את העובדות כמעט בלי פרשנות משלו, בסיפור שמטבעו מעורר כל כך הרבה רגשות זהו מהלך לא פשוט ואני חושב שאזי עומד בו היטב.
החלק השני החדשני יותר עוסק בהשפעת התקשורת בכלל והרשתות החברתיות בפרט על מהלך המשפט, הוא מראה את ההיבטים החיוביים הרבים של התקשורת אך גם מזהיר מפני השפעות שליליות לא מעטות.
הוא מנתח באופן מפורט את הנסיון להשיג צדק חברתי באמצעות בלשות המונים. התופעה שבה עשרות אלפי אזרחים הפכו את פייסבוק לחמ"ל חקירות אלטרנטיבי.
בעבר, המשטרה והפרקליטות החזיקו במונופול על חומרי החקירה, והתקשורת הממוסדת תיווכה אותם לציבור. פרשת זדורוב, דרך קבוצות פייסבוק ענקיות שברה את המבנה הזה. פרוטוקולים, עדויות, חוות דעת פורנזיות וסרטוני שחזור נסרקו והועלו לרשת. המידע הפך לנחלת הכלל, והציבור הפסיק להיות צרכן פסיבי והפך לשחקן אקטיבי.
הפעילים הקימו אתרים ייעודיים שבהם הועלו, תומללו וקוטלגו כלל פרוטוקולי המשפט, העדויות והראיות הפורנזיות. הדבר אפשר לאזרחים מן השורה לבדוק, לחקור ולבדוק את הממצאים, לדוגמה תומללו כל השיחות של זדורוב עם המדובב, שחלקן לא תומללו או תומללו בצורה מוטעית, דוגמה נוספת הפעילים שחלקם היו מומחים למחשב גילו כי ההאשמות על כך שזדורוב חיפש סרטי סנאף, עיין בחומר פדופילי וחיפש חומרים על תקיפה במחשב, לא היו ולא נבראו, האשמות אלה היו חלק מהבסיס להרשעה של זדורוב
לב-און מדגיש שהאקטיביזם הדיגיטלי בפרשה זו לא צמח בוואקום, אלא מתוך תחושת מיאוס עמוקה וחשדנות כלפי זרועות החוק. הרשת תפקדה כ"בית משפט של העם" מתוך הנחה מוקדמת שהממסד רקוב, עצלן או מנסה להגן על עצמו בכל מחיר מפני הודאה בטעות.
עם כניסתו של עו"ד ירום הלוי לתיק, נוצר שיתוף פעולה הדוק בינו לבין פעילי הרשתות. הספר מראה כי קטעים נרחבים מהבקשה הרשמית לקיום משפט חוזר התבססו באופן ישיר על תגליות של פעילים, שגם סייעו כספית כדי להשיג מימון להבאת עדים מומחים, ודאגו הנושא ישאר בתודעה ציבורית ותקשורתית.
אבל לבית המשפט של העם יש גם צדדיים שליליים, הפצת תאוריות קונספירציה ושמועות שיח בלתי מבוסס: ה\הקונספירציות טשטשו לעיתים את העובדות המשפטיות והפורנזיות היבשות והקשו על הציבור להבחין בין ידע מבוסס להשערות פרועות. הפעילות הנרחבת ברשתות ליבתה זעזוע מתמשך ואובדן אמון מוחלט במערכת המשפט, המשטרה והפרקליטות. דה-לגיטימציה של מוסדות המדינה: בעוד שבביקורת בונה יש תועלת, השיח ברשתות נטה לעיתים קרובות לשלילה מוחלטת וגורפת של החלטות שיפוטיות וחקירתיות, ללא היכרות עמוקה עם סדרי הדין והראיות. ובעיקר פגיעה באנשים חנונים והטרדות ("משפט השדה") השמצות ופגיעה בשם טוב: גולשים ברשתות הפנו אצבע מאשימה כלפי אזרחים וגורמים שונים שלא היו קשורים לפרשה או שלא הוכחה אשמתם, והפכו אותם ל"חשודים" בעיני הציבור. הטרדות ופגיעה בפרטיות: מעורבים ושאינם מעורבים סבלו מהטרדות קשות, מציד מכשפות דיגיטלי ומחדירה חמורה לפרטיותם על לא עוול בכפם.
האם מדובר בתפעה חיובית? האם חוכמת ההמון עדיפה על חכמת המומחים? האם הרשת היא מקום למצוא את האמת או דווקא כר לטיפוח תיאוריות קונספירטיביות? האם מדובר בסיוע של אזרחים לאחראיים ומודאגים מערכת הצדק או שפרשת רצח הפכה למשחק וירטאלי לגריפת לייקים?
אני ממליץ לקרא את הספר ולהכריע בעצמכם.

לפני 9 שעות•
★★★★★
•דוידי
ספר משפחתי [מהדורת 2015]

ספר משפחתי [מהדורת 2015]

אפרים קישון

איש של קומדיה אפרים קישון פשוט ענק
ספר מדהים ומצחיק
אין על ההומור שלו

לפני 22 שעות•
★★★★★
•בן
מילכוד-22 (מלכוד) - מהדורות שונות

מילכוד-22 (מלכוד) - מהדורות שונות

ג'וזף הלר (תרגום: בני לנדאו, בני הדר)

התנ״ך שלי פשוט ככה ספר מדהים מטריף וגאוני שקראתי כל כך הרבה פעמיים וכל פעם צחקתי מחדש

💬1
לפני 22 שעות•
★★★★★
•בן
Защита Лужина

Защита Лужина

Владимир Набоков

קראתי אותו עכשיו בפעם השניה, ואני רואה ומבינהנהרבה יותר מפעם הקודמת. לטעמי, יצירת מופת.
נבוקוב הוא 'אמן מילה' במלוא מובן המילה. כל משפט אצלו בנוי בקפידה, וכל פרט משרת את היצירה השלמה. זה מסוג הספרים שלא רק מספרים סיפור, אלא נשארים עם הקורא זמן רב אחרי שסוגרים את הספר.
מאחורי סיפורו של לוז'ין נחשף דיוק פסיכולוגי נדיר, ויכולת כמעט בלתי נתפסת להפוך מחשבה, בדידות וגאונות ללשון חיה.

💬2
לפני 23 שעות•
★★★★★
•Lirina
אהבתה של גברת רוטשילד

אהבתה של גברת רוטשילד

שרה אהרוני

נהנתי מאוד מהקריאה של אהבתה של גברת רוטשילד.
לא אכנס כאן לסיפור העלילה, בהחלט שווה קריאה.
הספר כתוב היטב, העברית קולחת, יש שימוש קל ביותר ביידיש. הספר מעביר בצורה כמעט מוחשית את מצבם הרחוק ממזהיר של היהודים, את החיים בגטו, גם של משפחת רוטשילד, למרות הפריצה הכלכלית. את הדרך בה נתפסים היהודים על ידי החברה. את הנסיון לצאת מהגטו לשבור את המחסומים והגבולות והקשיים הבלתי נגמרים והמכשולים בדרך.
מה שהיה חסר לי, היות ויש בספר היבטים היסטוריים, חברתיים, הייתי שמחה לדעת מאין נאסף הידע כדי לכתוב את הספר, לגבי הזוג רוטשילד וגם לגבי החיים באותה תקופה.

אתמול•
★★★★★
•רחל
הדוח של ברודק

הדוח של ברודק

פיליפ קלודל (תרגום: שי סנדיק)

אל "הדו"ח של ברודק" נמשכתי מהרגע הראשון בזכות הכתיבה הנפלאה שלו. כבר מהעמודים הראשונים נשביתי במנעד הרהוט והעשיר של קלודל – כתיבה שנעה בטבעיות מרשימה בין פיוטיות עמוקה, אסתטית וכמעט שמלצית (במובן הטוב והנוגע ביותר), לבין שפה חשופה ועממית. אהבתי מאוד גם את המבנה ואת הקפיצות בזמן, שנבנו במקצב קולח וזורם. עם זאת, בהתחלה תהיתי מתי אבחין בעלילה ממשית ומתי הדברים יתחילו להתבהר, שכן הטקסט התמקד בעיקר בהגיגים. לקח לי קצת זמן עד שנפל האסימון והבנתי את היופי והחכמה האמיתיים של הספר: קלודל נלחם בכוונה שלא לתחום את העלילה לשואה בלבד. הוא נמנע לחלוטין משימוש בשמות מפורשים ("יהודים", "נאצים", "שואה") בדיוק כדי להפוך את הסיפור לרומן על-זמני. המטרה שלו אינה לדבר רק על האירוע ההיסטורי עצמו, אלא להציב מראה מול הסוגיה העקרונית של הקיום האנושי. ברגע שהפיענוח הזה התרחש – הכל ננעל במקומו וחווית הקריאה הפכה למטלטלת, ממוקדת וממגנטת.
העלילה סובבת סביב ברודק, אדם שחי בשולי כפר הררי מבודד וקפוא, שנכפה עליו לכתוב "דו"ח רשמי" עבור בני הכפר. תפקיד הדו"ח הוא לנקות אותם מאחריות לרצח קולקטיבי של האנדרר– זר שהגיע לכפר ובעצם נוכחותו וציוריו שיקף להם את כיעורם המוסרי. אך במקביל למטלה שנכפתה עליו, ברודק כותב בסתר מחברת נוספת – את הדו"ח האמיתי. דרך המחברת הזו נחשפת האמת על העבר, על התופת שעבר במחנה, ועל החיים בביתו לצד אשתו, בתו והאישה שגידלה אותו.
הכתיבה של קלודל היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית. היכולת שלו לנוע על ציר הזמן בצורה קולחת – לעצור, לחזור לעבר ושוב להווה – אינה מעצבנת כלל; היא מחקה באופן הכי טבעי בעולם את הדרך שבה זיכרון וטראומה פועלים בנפש. הדמויות מעוצבות בעומק יוצא דופן: ברודק אינו קורבן סטרילי או קדוש מעונה. הווידוי החשוף שלו על הרגע הנורא במחנה שבו גנב מים מאישה ומתינוקה הגוססים הוא אגרוף כואב בבטן, שמראה עד כמה האימה מפרקת את צלם האנוש. אך דווקא היושרה להודות בפצע הזה ללא כחל וסרק, והיכולת שלו להישאר אדם חומל ואוהב אחרי התופת, הופכות אותו בעיניי לדמות הירואית, טרגית והכי אנושית שיש.
סצנות רבות בספר נחרתות בזיכרון וקורעות את הלב: התיאור המצמרר של הריגת הסטודנט שחלק איתו את הקרון בדרך למחנה, טקס התלייה היומי במחנה מול אשת המפקד המטפלת בתינוקה; או הטיול של ברודק עם אשתו אמליה ובתו פופשט. אמליה, שנפשה נרצחה ברוע אכזרי בזמן המלחמה, קיימת-לא-קיימת, קליפה שותקת שממשיכה לשיר במונוטוניות, בעוד פופשט הקטנה (שהיא תוצר של ההתעללות באמיליה) קוטפת עבורה פרחים שנשמטים מידיה הרפות. החרדה העמוקה של ברודק כשהוא מאבד אותן מול העיניים לרגע אחד ממחישה בדיוק פסיכולוגי מצמרר את משא החרדה של ניצול שגזלו ממנו את עולמו.
העוצמה הגדולה ביותר של הספר טמונה בניתוח הנוקב של מנגנוני הרוע והחברה. קלודל מניח על השולחן את הבעיה העמוקה של הליכה עיוורת אחרי העדר, ואת תפקידם המזעזע של "העומדים מן הצד" – אלו שאינם מוחים, אינם מונעים את העוול, ובשתיקתם מאפשרים לזוועה להתרחש. מתוך כך נחשף גם מנגנון זיוף ההיסטוריה: ניסיונה של הקהילה לשכתב את האירועים ולנסח נרטיב שקרי ומכובד, רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות בשלום ובנוחות עם עצמם. כך בדיוק התרחשה השואה, וכך מתרחשים עוולות אנושיים בכל זמן ומקום. מול העדר והזיוף הזה עומד ברודק – אדם יחיד שאינו מוכן למכור את האמת.
הסיום כואב אך מדויק ומתבקש. ברודק מבין שהוא אינו יכול להמשיך לחיות לצד השקר המבעבע והחשש שיפגעו בו, והבחירה שלו לעזוב היא הרמת ידיים מפוכחת של מי שאינו מוכן להכניע את מצפונו.
שורה תחתונה: ספר עוצמתי, מורכב ומדהים ביופיו. יצירה חזקה ביותר שצריך לעכל, המעלה שאלות נוקבות על זיכרון, אמת, אנושיות, והמחיר של הליכה נגד העדר.

💬2
אתמול•
★★★★★
•ליליאן די
תגובות על ביקורות

תגובות אחרונות שפורסמו, והביקורות הכי מדוברות (תגובה אחרונה מכל ביקורת)

תגובות אחרונות

BG
Baruch•לפני שעתיים
מרשים

אהבתי

על הביקורת של שומע חופשי על הזעקה הלא-נשמעת למשמעות מאת ויקטור פראנקל (פרנקל)
הזעקה הלא-נשמעת למשמעות
לד
ליליאן די•לפני 8 שעות
זה ככ מבאס כשזה קורה

מה עוד קראת ולא אהבת, של קלודל?

על הביקורת של ליליאן די על הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל
הדוח של ברודק
תמונה של מורי
מורי•לפני 9 שעות
כבר מאז לוליטה אני לא מתלהב. רחוק מכך.
על הביקורת של Lirina על Защита Лужина מאת Владимир Набоков
Защита Лужина
תמונה של מורי
מורי•לפני 9 שעות
קראתי לפני מיליון שנה ואהבתי. קראתי שוב

לפני כמה שנים וזה כבר היה בלתי נסבל.

על הביקורת של בן על מילכוד-22 (מלכוד) - מהדורות שונות מאת ג'וזף הלר
מילכוד-22 (מלכוד) - מהדורות שונות
תמונה של לי יניני
לי יניני•לפני 11 שעות
לא. הוא אחר... אני נהניתי מהספר הזה.
על הביקורת של לי יניני על הקולגה מאת פרידה מקפדן
הקולגה
לד
ליליאן די•לפני 13 שעות
הוא בסגנון של עוזרת הבית?

כי ממש לא אהבתי את עוזרת הבית... הכתיבה כן כייפית וזורמת אבל העלילה מופרכת ולא עוברת מסך מבחינתי...

על הביקורת של לי יניני על הקולגה מאת פרידה מקפדן
הקולגה

הכי מדוברות

--
תולעת הספרים•לפני 4 ימים
תודה לך מורי :)
על הביקורת של תולעת הספרים על אחרי החשכה מאת הרוקי מורקמי
אחרי החשכה
BG
Baruch•לפני שעתיים
מרשים

אהבתי

תוכן נבחר

ביקורת שבחרה המערכת או הכי אהובה מ-7 הימים האחרונים, ויצירה ספרותית אחרונה

ביקורת נבחרת
שגית פסטמן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג

מהנדסים תרבות

גדעון קונדה

כבר כמה חודשים שרוחות רעות מנשבות בינות משרדי חברות ההיטק. הכותרות בעיתונים הכלכליים מספרות על 'צונאמי פיטורים קשה במיוחד'. מדובר על עשרות אלפי עובדים ואולי אף יותר ברחבי העולם, וגם בישראל נערך לאחרונה דיון חירום במשרד האוצר עם ראשי התעשייה בעקבות נתונים מבהילים ולפיהם 62 אחוזים מהחברות נמצאות בשלבי קיצוצים של כוח אדם. לפני ארבעה עשורים התמונה הייתה שונה לחלוטין, כשהאנתרופולוג גדעון קונדה בילה כשנה במבוכי האופן-ספייס של תאגיד הייטק אמריקאי מבוסס ומצליח. בספרו 'מהנדסים תרבות' הוא הציג דיוקן קולקטיבי של ענף משגשג ותחרותי באופן קיצוני ועורר שאלות חשובות ובעיקר נוקבות על יחסי עובד-מעביד כחלק ממחקר הניהול הארגוני. השאלה האם צורת הארגון ההייטקי, הפתוחה והדמוקרטית לכאורה, היא ביטוי של חופש או צורה חדשה ומניפולטיבית של עריצות עוררה אז אצל הקוראים אי-נחת בלשון המעטה.

אני זוכרת את החוויה האישית שלי בפעם הראשונה שקראתי את הספר; קריאה המלווה בפליאה אמיתית. באותו הזמן עבדתי בתור כתבת כלכלית במוסף 'עסקים' של מעריב. עבודה בהייטק הייתה עבור רוב הציבור הישראלי סוג של 'ארץ מובטחת', שכולם פנטזו להגיע אליה, ואנחנו במערכת ללא ספק תרמנו לגלוריפיקציה הזאת. לכן הפער בין התיאור הביקורתי, ואף הפרובוקטיבי של קונדה לבין המסגור התקשורתי היה כמעט בלתי נתפס בעיני. ההישג שלו מבחינתי היה כפול: ראשית, חשיפת 'קוד ההפעלה' התרבותי המושל בעובדי ההייטק. שנית, נאמן לגישתו של גירץ, שתרבות אינה כוח אלא הקשר שאפשר ויש לתאר בקפדנות, בכתיבתו הוא תיאר את השדה באופן שהעניק לקוראים את התחושה שהם ממש בתוך 'השטח'. סגנונו של קונדה במידה רבה הוא מרוחק ומאופק, אך הטקסט עשיר בראיונות, אנקדוטות והבחנות, המהולות בציניות מרומזת שחודרות אל לב העניין.

לאחרונה מסיבות אישיות שבתי לקרוא את 'מהנדסים תרבות' ומצאתי שתי סיבות טובות להמליץ עליו. הראשונה היא בעיקרה מקצועית – עבור מי שמבקש ללמוד איך לכתוב מחקר אנתרופולוגי 'חי ובועט', הטקסט מהווה מדריך מצוין. הסיבה השנייה קשורה לממד הזמן. כאשר קונדה כתב את הספר, הוא ביקש להציג הווה דינ...

המשך קריאה←
יצירה נבחרת
אבונור

המעין

מתוך האפלה לאוויר העולם
טפטוף זרזיף יצא למרחב
ציפורים צמאות ביום שרבי
מצאו פינת מים לצימאונם
נהגים עייפים חנו לידו
עץ התמר שצמח בגללו
הזכיר נשכחות במדבר הלוהט
חייל אלמוני תחתיו קבור
טפטוף המים בחושך באפלה
פרץ לעולם להזכיר נשכחות
כל נהג שעוצר לידו
רואה העץ נזכר בשמו
העץ של פיינברג ז"ל
שהפך מקום קבורתו לנצח
בורא עולם זכר בנו
הנציח אותו בעץ תמר
ומעין פרץ מתוך האפלה
זכר ליכולתו של אלוקים
אבי זד 21/7/26
זכויות שמורות

המשך קריאה←
ביקורות שאהבו לאחרונה

ביקורות מ-7 הימים האחרונים, ממוינות לפי כמות הלייקים

רומן רוסי (6 הנבחרים)

רומן רוסי (6 הנבחרים)

מאיר שלו

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

💬4
לפני 5 ימים•
★★★★★
•בנצי גורן
הלילה הארוך ביותר

הלילה הארוך ביותר

אשכול נבו

כואב אך מרפא.

ספרו החדש של אשכול נבו שרכשתי בשבוע הספר בשרונה לא אכזב אותי. ולמרות שלא תכננתי באופן אקטיבי לרכוש אותו, לא יכולתי להתעלם מהעמדה העמוסה של ההוצאה ומספרו של נבו שכפות ידיים לא הפסיקו לגעת בו.

אין ספק שאשכול נבו יודע לכתוב מצוין. היכולת האדירה שלו להצליח לכתוב למספר גדול של קהלים, להישען על פרטים קטנים וספציפיים ולגרום לקורא לראות גם את עצמו בסיטואציה שעל הדף, היא יכולת מופלאה. כתיבתו פשוטה אך מרגשת בעצם היותה נטולת מניירות או ניסיונות סחיטה רגשית. היא פשוט מה שהיא. ככה.

זהו קובץ של סיפורים שכולם קשורים לימים שלאחר המלחמה ולהתמודדות של הדמויות איתה. לכל דמות סיפור משלה שהוא עולם ומלואו וישנן נקודות משיקות או מפגשים אקראיים (פיזיים או רוחניים) של הדמויות השונות בכל סיפור.

קשה לספר על מה הספר מכיוון שעלילתו, או יותר נכון לומר- אמירתו, היא רחבה ונוגעת בפצע הכי עמוק שלנו כחברה. נבו כותב על פוסט טראומה ומביא אותה בצורה "אגבית" אך חדה כחלק מחיינו הבלתי נסבלים בעת המלחמה ובלתי נסבלים אף יותר בעתות שאחריה.

ספר מיוחד שנקרא במהירות ובנשימה עצורה. לפעמים לא מספק תשובות חד משמעיות ומשאיר את הקורא בתהיות. זה גם חלק מהקסם שלו.

התרגשתי והתעצבתי ובעיקר הרגשתי כמה לא פשוט לכתוב ספר על נושא ותקופה שעדיין לא החלמנו ממנה. כמה אומץ יש בעבודת תחקיר שכזו ובנגיעה בפצע המדמם.

תודה לאשכול נבו שנתן הרבה מעצמו ובכך הצליח לתת הרבה לכל אחד מקוראיו.

6:29 (שש עשרים ותשע)

6:29 (שש עשרים ותשע)

עמוס הראל

צדקה מי שכתבה פה, בביקורת הקודמת על "6:29", שהספר הזה בעיקר מאגד מה שכבר הופיע בכלי התקשורת. ואחדד: במיוחד מה שהופיע בעיתון "הארץ", שנזכר 29 פעמים ואני סופר רק את המופעים בטקסט, כי יש עוד בהערות השוליים. (אבל אל תחשבו שכל מקורותיו "שמאלנים" כי "ערוץ 14" נזכר חמש פעמים ובמשתמע עוד יותר כי הכינוי "מכונת הרעל" מופיע שש פעמים.)

אבל בואו נהיה הוגנים. למרות 29 מופעי "הארץ", הספר מסתמך הרבה גם על תחקירים של זרועות הבטחון וראיונות עם מגוון רחב של שחקנים — מקורות ראשוניים, כראוי לספר רציני ומושקע. עמוס הראל הלא הוא איש רציני. כתב צבאי (או כמו שאומרים, כתב צבאי בכיר) של עיתון הארץ, ומחברם של כמה ספרים אחרים מושקעים גם הם. לכן כשהוא מזכיר 29 פעמים כתבות מ"הארץ", אלה לרוב כתבות שלו. מיחזור במידה סבירה, לדעתי.

אבל הוא מדברר לא מעט גם את הקו הפוליטי של "הארץ". יש מפלצת ששמה "מכונת הרעל", כנזכר לעיל. יש החקיקה שהסעירה את המדינה ונקראת בספר "ההפיכה המשטרית". יש ייחוס של האשְמה לשיבושים במערך המילואים להתעקשות הממשלה להתמיד בחקיקה שקודמה על פי החוק, ולא למעשי סרבנות שהיו בעליל לא על פי החוק.

עם זאת, לפנינו "הארץ לייט" ולא "הארץ" של גדעון לוי. הפגיעה באזרחים עזתיים נזכרת בצורה ביקורתית, אבל הראל מסתייג מכינוי יותר קיצוני: "עם כל הזעזוע מעוצמת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית ומהשבר המוסרי, קשה להשתכנע שההגדרה ״רצח עם״ הולמת. שיעור ההרוגים מכלל האוכלוסייה אינו מעיד על לחימה חסרת אבחנה, ובוודאי לא על מאמץ מתוכנן לרצח אזרחים." — נקודת ה-70% מהספר. (בידיי הגירסה הדיגיטלית שאינה מציינת את עמודי הספר המודפס, סליחה.)

עוד סממן של הוגנות: ממשלת בנט-לפיד, כתוב, המשיכה את המדיניות של קניית שקט תמורת כסף קטארי, כמו כן המשיכה עם מדיניות של השלמה מול פרובוקציות מחיזבאללה. (אבל איזכור להתקפלות מול ביקור מזל"ט חיזבאללה באסדת גז שלנו, זה אין.) אולי המרשים ביותר לכתב "הארץ" הוא הכרה שמה שנקראה "הפסקת התנדבות" הייתה למעשה אקט של סרבנות. (הגם שסרבנות זו הייתה בעיני הראל מוצדקת.)

הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

ויקטור פראנקל (פרנקל) (תרגום: חיים איזק)

האם יש משמעות למשמעות?

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שמנסה להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מרכז הבמה, אבל עושה זאת מתוך תחושה שהעולם כבר איבד את היכולת לשמוע את השאלה הזו בכלל. הספר מתנהל כמו ניסיון נואש להחזיר את הקורא אל עצמו, אבל לעיתים נדמה שהוא צועק לתוך חלל ריק — לא בגלל שהמסר חלש, אלא בגלל שהעולם שאליו הוא פונה כבר התרגל לרעש מסוג אחר.

המחבר מציג את המשמעות לא כמשהו שנמצא “שם בחוץ” אלא כמשהו שנולד מתוך מאבק פנימי, אבל לעיתים המאבק הזה מוצג בצורה דרמטית מדי, כאילו כל אדם חייב לעבור מסע קיומי אפי כדי להבין מה חשוב לו. יש בכך כוח, אבל גם יומרה: לא כל חיפוש משמעות הוא טרגדיה יוונית, ולעיתים הספר מתעקש להפוך כל שאלה פשוטה למערכה פילוסופית כבדה.

הספר מלא בניסוחים יפים — אולי יפים מדי. יש רגעים שבהם המשפטים מרגישים כמו ניסיון להרשים במקום לחדור. במקום לגעת באמת הפשוטה של החיים, הספר מתעקש לנסח אותה בשפה גבוהה, כמעט טקסית. זה מעניק לו נוכחות, אבל גם מרחיק אותו מהקורא שמחפש משהו אמיתי ולא רק מרשים.

ובכל זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך לשאלה. כשהוא מדבר על בדידות, על אובדן, על תחושת ריקנות שמופיעה דווקא כשהכול “בסדר”, הוא מצליח לנסח אמת שאינה זקוקה לשום קישוט. ברגעים הללו הספר הופך חד, כמעט מסוכן, כי הוא נוגע במקומות שאנשים בדרך כלל מעדיפים לא לפתוח.

אבל הרגעים הללו אינם רבים. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציע מסגרת גדולה מדי, כמעט מערכתית, לשאלה שהיא בסופו של דבר אישית מאוד. הוא מנסה להציע תשובות כלליות לשאלות פרטיות, וזה יוצר תחושה שהספר מבקש להיות אוניברסלי אבל נופל למלכודת של הכללה יתרה. המשמעות אינה נוסחה — והספר לעיתים מתעקש להתייחס אליה כאילו היא כן.

מכונת הזמן [מהדורת 2025]

מכונת הזמן [מהדורת 2025]

ה.ג'. וולס (תרגום: דפנה רוזנבליט)

לו יכולתם לנסוע בזמן, לאן הייתם מכוונים – לעבר או לעתיד? עבורי התשובה ברורה - עתיד האנושות וחותמה על כדור הארץ הרבה יותר מסקרן אותי, אבל למה לבחור כשאפשר לנוע ללא הגבלה לאורך ההיסטוריה.

מדען אנגלי חושף בשלהי המאה התשעה עשרה את ההמצאה החדשה שלו – מכונת זמן. חבריו ספקנים, אך הוא חוזר ומתאר בפניהם את מעלליו בשנת 802,701 לספירה – מסתבר שהמין האנושי התפצל אבולוציונית לשתיים, ליצורים שחיים באור יום על פני האדמה, ויצורים שחיים בלילה מתחתיה (כל זה מסיבות שונות ומשונות שלא ארחיב עליהן כדי לא לספיילר).

ההשראה ששאב ולס מחייו האישיים ומהתמורות בחברה, ניכרת. המהפכה התעשייתית (שיא הקידמה בזמנו) הביאה לחשש מהעמקת הפערים המעמדיים באופן שייצור שתי קבוצות נבדלות (בדומה ליצירה). קריאת התיגר של ולס על הטכנולוגיה, כחרב פיפיות שעתידה להוליד את ניוון האדם, הייתה רעיון מעניין בעיניי, גם אם איני מסכים עמה.

כל עלילה שעוסקת בעתיד האנושות מסקרנת אותי, אם כי העתיד שהסופר חזה לנו, היה מעט פשטני עבורי ולא מספיק משכנע. הרגשתי שוולס מתעלם מיצר האלימות הטבוע באדם וחוטא לבני דמותו – המורלוקים – כאילו הרוע המוחלט הוא ייצוגם הנאמן. ציפיתי לסוף שיחשוף קצת יותר אודות מערכת היחסים בין שתי המעמדות ויפוגג את הדיכוטומיה ביניהן (טובים מול רעים).

סגנון הכתיבה של ולס, תיאורי וציורי, הוא ברא עלילה יצירתית, שילדה תת-ז'אנר חדש במדע הבדיוני. חשבתי שהיה לא פחות מעניין לו היינו מגלים כי הגיבור חזר למעשה לעבר, ושני המינים אותם הוא פוגש הם בעצם ההומו ספיאנס והניאנדרטל. כנ"ל לגבי לו היצורים הנעברים היו בני לא יותר משנה.

גשר הדרינה

גשר הדרינה

איוו אנדריץ' (תרגום: עדנה קורנפלד)

משלי כתב את הפסוק שהפך למטבע לשון: "לא לעולם חוסן", ואיוו אנדריץ' עמל להמחיש את הפסוק הזה לאורך 304 עמודי הספר.
נבלים רבים יש בספר, אווילים רבים יותר, ממלכות מרושעות, ממלכות משוקצות, מקלות ענק לשיפוד אנשים בודדים וגם פצצות הוביצר לחיסול קבוצות של אנשים, אבל כל אלה סופם הרי להתבטל, והם אכן מתבטלים בתוך דור מרגע הופעתם. לא לעולם חוסנם של בני האדם, אבל חוסנו של גשר? הגשר הזה נותר ויוותר לדורי דורות, גם אם פה ושם ישרטו אותו ויפצעו אותו.
אנדריץ' עושה כאן לגשר וישגרד שבבוסניה, את מה שהרמן מלוויל עשה ללוויתן ושמו מובי דיק. כי מלוויל לא התעסק רק בלוויתן, הוא לקח את הלווייתן לידיו וכמו במשחק אסוציאציות, ניתח את כל מה שהמושג לוויתן אומר לנו, את ההיסטוריה שקשורה בו, את האימה שהוא מעורר. ובני האדם שהתעסקו עם הלוויתן הלבן הזה? הם פסיק לעומת מימדיו העצומים. כך גם בספרנו. המוקד הוא הגשר שעל הדרינה. יש את ההיסטוריה שלו, יש את האסוציאציות, ובכל אלה חש אנדריץ' צורך לדון ובצדק, כי זו ייחודיותו של ספר שסובב סביב גשר.
אבל בני האדם בספר הזה הם יותר מפסיק. אמנם חלק מהדמויות (בעיקר בתחילת הספר) מפציעות לפרק זמן קצר יחסית, 'דופקות' הופעה ברוטלית ונעלמות לתמיד, אבל יד האומן של אנדריץ' מתארת אותן באופן כה נוגע ללב, שאין קורא שיישאר אדיש אליהן ולא יישא את זכרם הלאה. הספר מעניק לכל דמות, מכל עדה, את הכבוד המגיע לה. יהיו אלה דמויות טורקיות-מוסלמיות, סרביות-נוצריות, ואפילו יהודיות, אל כולן אנדריץ' מתייחס בכבוד ובעדינות. בייחוד לא אשכח את דמותה של בעלת המלון היהודייה, שמתוארת בצורה מושלמת. סימן ההיכר למופתיות של הספר, היא שאף דמויות המשנה (וכאן הרי כולן כאלה, בעומדן בצילו של הגשר ההיסטורי) - מרגישות כדמויות מרכזיות. בכל דור, בכל מאה, מחייה אנדריץ' דמויות אלה (שחלקן כנראה בדיוניות) ומאריך בתיאור המראה החיצוני שלהן, לבושיהן, אורח חייהן ולבטיהן. וכך, באורח פלא, כל דמות משנה הופכת לדמות עגולה, מעניינת, שהקומי והטרגי משמשות בה לסירוגין.

נזירים מדברים - ראיונות עם נזירים בודהיסטים ממוצא מערבי

נזירים מדברים - ראיונות עם נזירים בודהיסטים ממוצא מערבי

נטע דביר

המחברת היא פסיכולוגית קלינית המתרגלת משנת 1999 בודהיזם טיבטי. הספר הוא למעשה עבודת הדוקטורט שלה עם עריכה כזו שתתאים לקריאה לקהל הרחב ולא תהיה קריאה אקדמאית.
יש הרבה ספרים נהדרים וטובים בהרבה מספר זה המסבירים על בודהיזם לסוגיו, לכן כשליש מהספר הזה הוא די מיותר למי שיש רקע עבר על בודהיזם, עד כאן החלק הפחות טוב של הספר.
שאר הספר מצויין ושונה מכל מה שתקראו ברוב הספרים. אפשר לחלק את הספר לשלשה חלקים עיקריים:
1) מבוא והסבר על בודהיזם לסוגיו (קטע מיותר למי שיש קצת רקע).
2) ראיונות עם נזירים בודהיסטיים ממוצא מערבי. זהו החלק הכי מעניין של הספר בו המחברת מראיינת ארבעה נזירים בודהיסטים המספרים על עברם, כיצד הגיעו לבודהיזם ומדוע בחרו בו כדרך חיים. הסיפורים מרתקים, במיוחד מעניין היה סיפורו של הנזיר דניאל שנולד נוצרי, אך אומץ בילדותו ע"י משפחה יהודית, הוא גדל כיהודי, אך תמיד לא ידע לאן הוא שייך בדיוק, וזהותו הייתה מבולבלת עליו, הוא מצא את עצמו משתמש בסמים ואלכוהוליסט, החשיפה לבודהיזם הצילה את חייו.
3) זהו החלק בו המחברת סוקרת כיצד הבודהיזם יכול להשפיע על הפסיכולוגיה של חיי אדם מנקודת מבט מערבית. הסקירה היא מבט רחב הקף מעיניהם של מייסדי הפסיכואנליטיקה המערבית כגון ויניקוט, ביון, וקוהוט.

ספר מעניין שנותן מבט רחב על הבודהיזם מעיניים מערביות ובהקשרו לפסיכואנליזה המערבית. שווה קריאה.

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.

שלושה מחזות

שלושה מחזות

ברטולט ברכט

ב-1994 יצאה לאור ביוגרפיה של המשורר והמחזאי ברטולט ברכט, וגרמה למהומה גדולה בקרב אנשי תיאטרון וסיפרות. בספרו, "חייו ושקריו של ברטולט ברכט", טען פרופ' ג'ון פיוג'י בין השאר, שברכט כתב חלקים קטנים בלבד מהמחזות עליהם הוא חתום (למעט השירים), ושרוב הרעיונות והדיאלוגים הם פרי עבודתם וכישרונם של מאהביו ומאהבותיו. היו שהזדעזעו מהציניות ומהצביעות של המחזאי שהיה ידוע בדעותיו ההומניסטיות והסוציאליסטיות, והיו שטענו שהוא היה 'מנהל העבודה', ובזכותו נכתבו המחזות. ברכט אכן עבד בשיטה של 'סדנאת עבודה' (נקראה בזמנו, "הקולקטיב"), עם תחקירניות, כותבות ומתרגמות (עד שנות הארבעים וגלותו בארה"ב, האנגלית של ברכט היתה בסיסית בלבד), שהיציעו לו רעיונות ומתווים למחזות; מצד שני, ידוע גם כי אלכסנדר דיומא האב עבד עם ההיסטוריון אוגוסט מאקה, והיה החתום הייחידי על הספרים שכתבו בצוותא. אלא שפיוג'י מאשים את ברכט בכך שלא רק חתם בלעדית על המחזות, אלא ניצל אנשים ונשים שהיו מוקסמים ממנו, לא נתן להם קרדיט, לא שילם להם וכאשר נזקקו לעזרה - זנח אותם לגורלם.
כיום מנסים לתקן מעט את אי הצדק הזה, ובערכי וויקיפדיה המוקדשים ליצירותיו התיאטרוניות, מקפידים להזכיר את אותן נשים שעבדו איתו: אליזבת האופטמן, מרגרטה שטפין ורות ברלאו, ושהשתתפו גם בכתיבת שלושת המחזות שמופיעים בקובץ שלפנינו.
המחזה "אמא קוראז' וילדיה" (1939) שאב השראה מספרו של הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן, "קוראז' הנודדת", מ-1670 (נכתב בשיתוף עם מרגטה שטפין). המחזה האפי, כמו הספר הפיקרסקי, מתרחש במהלך מלחמת שלושים השנה במרחבי מרכז אירופה, ועוקב אחרי עלילותיה של אנה פירלינג, המכונה 'אמא קוראז'', בעלת קנטינה קשוחה וערמומית שמוצאת את מחייתה מנוראות המלחמה המתמשכת (המלחמה הכוללת הראשונה בהיסטוריה), ומקריבה הכל, גם את ילדיה, למען רווחים חומריים.
"הנפש הטובה מסצ'ואן" (1943), נכתב במשך כחמש שנים בשיתוף עם מרגרטה שטפין ועם רות ברלאו, והוא מחזה אפי אלגורי המתרחש בסין, ומספר את קורותיה של שן טה, זונה צעירה וטובת לב שמתעקשת לנהל חיים של צדק ועזרה לזולת, אך כאשר היא מבינה שהעניים והנזקקים ינצלו אותה, היא נאלצת 'לברוא' לעצמה אלטר-אגו בדמות בן דוד בשם שוי טה, מחושב וקר רוח.

שיחות בין הקוראים

הודעות אחרונות, נושאים חמים מ-7 הימים האחרונים (ממוינים לפי תגובות), ויצירה ספרותית אחרונה

מה חדש?

לכל הפורומים ←
D
danny22•א כללי•לפני שעה
צודק, הנה הגירסה של האתר בעברית

https://myimgs.org/he

ד
דני43•א כללי•לפני שעה•
💬1
האתר קיים גם בגירסה בעברית

לא?

תמונה של אביהוא
אביהוא•א כללי•לפני 5 שעות
הוספת ספר למאגר
תמונה של כּ.
כּ.•יהדות•לפני 8 שעות
הכינור המנגן של המלך דּו.יּדּ

גימטריה רגילה: 888. פִּתַּחְתָּ (888) לִנְתִבוֹת (888). קטנה.. 78. אין מילה ב 78 קטנה. אפילו לא אחת... ע > ראיּ.יּ.*הּ ר*.חב.הּ ח > ... 8. גימטריה רגילה 78.. לֶחֶם (78) חַסְדּוֹ (78): אֲזֵנֶךָ (78); הַאֲזִינָה (78). 8+7 = 15 > יּ..הּ = 6 (ו > מּ..חבּ.ר.ת). 6, יש דווקא הּ' מּ..יּלּיּ..םּ: בַּד, גַּג. הֵא: גֻּ.בָּא דִּב (מּלּכ.יּ.םּ בּ ו כהּ). חזרה לּ: 1888: ערך גימטרי: 1888 במילוי. גימטריה 1888 במילוי, מופיעות 3 מילים בכל התנ"ך כולו שזה ערכן (במילוי): מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּבְתַבְעֵרָה בִּדְבָרֶיךָ הן מופיעות בארבעת הפסוקים הבאים: דִּבֶּר.יּ.םּ טּ כּ.בּ "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה.. וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.. מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶ–ת יְהּ.וָ.הּ". ישע.יּהּ.ו.. נּ..הּ > ח (ישעיהו נה ח) חזות הּ > פתח: נחש> צלּ.םּ, מּצב דּו.אלּ.יּ: צלּ ו.. צלּ.םּ. איּ.וֹ.בּ כּ.א כּ.ז כּ > כלי, א > חסדּ מּ.לּ:פנּי מּ.עשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת, ז > להט החרב המתהפכת. "הֵן יָ..דַעְ..תִּ.יּ מַ..חְשְׁ..בוֹ..תֵ.יּ.כֶ.םּ; וּ..מְ..זִמּ..וֹת עָלַ.יּ תַּחְמֹ..סּ.וּ.." דנּ.יּ.אלּ יּ יּבּ (יּ.. בּ..יּ.) "וַ..יֹּ..אמֶר אֵלַ..יּ: אַל, תִּ..ירָא דָנִ..יֵּ..אל, כִּי מִן הַיּוֹם הָ.רִאשׁ.וֹ.ןּ אֲשֶׁ..ר נָ..תַתָּ אֶ–ת לִבְּךָ לְהָבִין וּ.לְ:הִ.תְעַנּוֹת.. לִ:פְנֵ.יּ אֱלֹ.הֶ.יּ.ךָ, נִ..שְׁמְע..וּ דְבָרֶ..יּ.ךָ. וַ.אֲ.נִ.יּ, בָא.תִ.יּ בִּ.דְבָרֶ..יּ.ךָ". ---------------------------------------- נצטט פשוט: דברים ט כב *וּבְתַבְעֵרָה* וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהוָה ישעיהו נה ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי *מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם* וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה איוב כא כז הֵן יָדַעְתִּי *מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם* וּמְזִמּוֹת עָלַי תַּחְמֹסוּ דניאל י יב וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי *בִּדְבָרֶיךָ* ------------------------------ 569.. 69 + 5 = עדּ. 5+6+9 = כּ. (כּ > כּלּ.יּ) יּרמּ.יּהּ.ו יּבּ בּ (יּבּ > בּ..יּ, בּ > מּ.עשׂ.*הּ ב*.ראש.יּ.ת) "נְטַעְתָּם (569)..? גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ, גַּם עָשׂוּ פֶרִי; קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם.. וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם". בְּרָא.שֵׁינו (569).. קָטֹנְתִּי (569). קחו את זה לאן שבא לכם. ------------------------------ https://youtu.be/CmwRQqJsegw?si=-wPgg0On23Lolo7h

תמונה של אביהוא
אביהוא•א כללי•לפני 21 שעות•
💬1
האם חסר פרט?
ל
ליברל•אתר סימניה•לפני 22 שעות
הוספת ספר - קולוניאליזם התיישבותי

אדם קירש: קולוניאליזם התיישבותי. תרגום: אביעד שטיר הוצאת לוין, 2025 https://www.levinpub.org.il/maincatalogpage/reference-books/?ItemID=96073

מה חם?

לכל הפורומים ←
תמונה של מורי
מורי•אתר סימניה•לפני 6 ימים•
💬2
זה בזמן לפרוש מהסימניה. ההרס ממשיך ולא יכול להיכנס לסימניה ולכתוב

מדפדפן האופרה. אז לא מתאים לי.

תמונה של רחל
רחל•הצעות לשיפור•אתמול•
💬1

שיר / סיפור שכתבתי

לכל היצירות ←
תמונה של אבונור
אבונור•סיפור שכתבתי•שלשום
המעין

מתוך האפלה לאוויר העולם טפטוף זרזיף יצא למרחב ציפורים צמאות ביום שרבי מצאו פינת מים לצימאונם נהגים עייפים חנו לידו עץ התמר שצמח בגללו הזכיר נשכחות במדבר הלוהט חייל אלמוני תחתיו קבור טפטוף המים בחושך באפלה פרץ לעולם להזכיר נשכחות כל נהג שעוצר לידו רואה העץ נזכר בשמו העץ של פיינברג ז"ל שהפך מקום קבורתו לנצח בורא עולם זכר בנו הנציח אותו בעץ תמר ומעין פרץ מתוך האפלה זכר ליכולתו של אלוקים אבי זד 21/7/26 זכויות שמורות

תמונה של אבונור
אבונור•סיפור שכתבתי•שלשום
ספרים שדורגו לאחרונה

ספרים שקיבלו דירוגים ב-7 הימים האחרונים, ממוינים לפי הדירוג האחרון

הבטחת הנחש

הבטחת הנחש

סטיב ג'ונס

5.0דירוג
כמעט כמו לווייתן

כמעט כמו לווייתן

סטיב ג'ונס

5.0דירוג
נקודת המפנה

נקודת המפנה

מלקולם גלדוול

5.0דירוג
מה שראה הכלב

מה שראה הכלב

מלקולם גלדוול

5.0דירוג
מצוינים

מצוינים

מלקולם גלדוול

5.0דירוג
ממבט ראשון

ממבט ראשון

מלקולם גלדוול

5.0דירוג

סופרים על הבמה

סופרים שקיבלו הכי הרבה דירוגים וביקורות בשבוע האחרון

כתבו עליו לאחרונה
רוברט ט. קיוסאקי

רוברט ט. קיוסאקי

מחבר "פייק"

עסקים וכלכלה - כללי

חדש בתחום
איאן מקיואן

איאן מקיואן

מחבר "מה שאפשר לדעת"

ספרות מתורגמת

רב-תחומי
אפרים קישון

אפרים קישון

מחבר "מערכונים (1959)"

ספרות מקורית

פעיל באתר
שמעון שלוש

שמעון שלוש

מחבר "האהבה מונחת שם ממילא"

שירה - מקור

דרגו אותו גבוה לאחרונה
ג'וזף הלר

ג'וזף הלר

מחבר "מלכוד 22 [מהדורה חדשה] "

ספרות קלאסית

דרגו אותו לאחרונה
אנטון צ'כוב

אנטון צ'כוב

מחבר "סיפורים | אנטון צ'כוב [מהדורת 2025]"

ספרות מתורגמת

דירוג
פרויקט רוזי

דון טילמן

גרהם סימסיון

ספרות מתורגמת | 3 ספרים

4.0דירוג
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

מחברות לספרות

מארק האדון

ספרות מתורגמת | 50 ספרים

3.2דירוג
מכונת הזמן [מהדורת 2025]

כנף

ה.ג'. וולס

מדע בדיוני ופנטזיה | 3 ספרים

3.0דירוג
נדרים חסרי רחמים

דואט דם וקוצים

פיית' סאמרס

ספרות קלה - רומנים | 2 ספרים

5.0דירוג
על הביקורת של שומע חופשי על הזעקה הלא-נשמעת למשמעות מאת ויקטור פראנקל (פרנקל)
הזעקה הלא-נשמעת למשמעות
תמונה של אור שהם
אור שהם•לפני 6 ימים
סביר מאוד להניח

הוא היה מאוד יצירתי ופורץ דרך לתקופתו, כנראה שהייתי ממעריציו אם הייתי נולד מאה שנה קודם

על הביקורת של אור שהם על מכונת הזמן [מהדורת 2025] מאת ה.ג'. וולס
מכונת הזמן [מהדורת 2025]
תמונה של פואנטה
פואנטה•לפני 4 ימים
אין לי מושג מה זה בראבו, אני דיברתי על Brave.

אז מה, חוזר בך על "ההרס ממשיך"? נ.ב. רצית תגובות אז הנה...

על הביקורת של מורי על מוכרי החלומות מאת שאול אולמרט
מוכרי החלומות
תמונה של עמיחי
עמיחי•לפני 5 ימים
ספר אדיר. מהטובים שקראתי אי פעם
על הביקורת של אבק ספרים על גשר הדרינה מאת איוו אנדריץ'
גשר הדרינה
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 5 ימים
תודה מורי.
על הביקורת של בנצי גורן על רומן רוסי (6 הנבחרים) מאת מאיר שלו
רומן רוסי (6 הנבחרים)
💬7
לפני שבוע•
★★★★★
•בר


אפילו היחס לנתניהו אינו לגמרי שלילי. לצד פרקים שלמים המוקדשים לעוולותיו כביכול, יש פה ושם ציונים לשבח. למשל: "כאן רשם ראש הממשלה שני הישגים מדיניים־ביטחוניים גדולים, אולי הגדולים בקריירה שלו: טראמפ היה הנשיא הראשון שהסכים לתת לישראל אור ירוק מפורש לתקיפת אתרי הגרעין; בהמשך אף השתכנע לצאת למהלך המשלים." — נקודת ה-87%.


בחזרה למידת החידוש שבספר: הדבר תלוי, כמובן, בכמה אתם כבר ידעתם. לי בכל אופן הספר חידש הרבה. לא הבנתי קודם, עד כמה היה חמאס מאורגן כצבא מקצועי. קודם, תמיד התייחסתי בספקנות לידיעות כאילו השמדנו "גדוד" זה או אחר של חמאס. עכשיו אני מוכן להאמין שיש (או היו) לחמאס מסגרות בסדר גודל של גדוד. עוד דבר שלא הבנתי קודם: מספר הלוחמים המיומנים היטב שפלשו לשטחנו. חשבתי שהיה מדובר בכמאתיים בלבד (כשכל היתר אספסוף שידע רק לאנוס ולבזוז), אבל אני מבין עכשיו שמספר הלוחמים של ממש היה יותר מאלף. גם לא הבנתי עד כמה היו יעילים המארבים שחמאס הציב על כביש 232. גם לא הבנתי שהרצי הלוי, למרות התנגדותו לכיבוש רפיח ובכלל הארשת-של-כלב-מוכה שלו, נמצא בהרבה מחלוקות בצד התוקפני: הוא היה בעד הכנות לתקיפה באיראן עוד לפני ה-7.10; הוא תמך במתקפת מנע נגד חיזבאללה מייד אחרי ה-7.10; והוא רצה בתמרון קרקעי מייד בעקבות מבצע הביפרים כדי לבסס ולנצל את ההישג.


אבל מכל פרקי הספר, זה שחידש לי יותר מכל היה הפרק על מה היה בשעות הקטנות של בוקר ה-7.10. איזה סימני אזהרה היו בידי השב"כ ואלופי המטכ"ל, ולמה פירשו לא נכון את אותם סימנים? הסבר שלא שמעתי קודם היה "שלצד האיתותים המדאיגים נקלטה גם פעילות שהעידה על שגרה." — 2% מהספר. מעניין. וכמובן — ואת זה הבנתי עוד לפני שקראתי את הספר — היה חשש מ"שריפת מקורות". אבל לא מצאתי בשום מקום בספר תשובה לשאלה פשוטה והיא, למה לפחות לא נתנו פקודה שהחיילים יקומו מהמיטות, נניח ב-6:00, כך שיספיקו לעלות על המכנסיים והאפודים? היו חיילי גולני שמתו בתחתונים.


אז ספר שחידש לי הרבה. וגם בשאר, יש תועלת בהבאת כל החומר ההוא באופן מסודר. כי באמת מדהים כמה עבר עלינו בשלוש השנים האחרונות.
💬3
לפני 6 ימים•
★★★★★
•strnbrg59


עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. הוא מצליח להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מקום שבו היא שוב מרגישה דחופה. הוא מזכיר לקורא שהחיים אינם רק רשימת משימות אלא גם מרחב של בחירה, של כאב, של אחריות. הוא אינו מציע נחמה — הוא מציע התעוררות. וזה, בעולם שמעדיף הסחות דעת על פני מחשבה, כבר הישג.


הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שאינו מושלם — אבל הוא כן מצליח לעשות משהו שרבים נכשלו בו: לגרום לקורא לעצור. לחשוב. לשאול. לא תמיד לקבל תשובה. הוא חד, הוא שנון, הוא לעיתים מוגזם — אבל הוא חי.


ומי שמוכן לשמוע את הזעקה — יגלה שהיא לא רק לנשמעת, אלא גם בלתי נמנעת.
💬9
לפני 3 ימים•שומע חופשי


סיפור המסגרת העלה תהיות אודות מסע בזמן, מהן נהניתי לא פחות מהסיפור המרכזי. להלן כמה מהן -

כיצד תראה מכונת הזמן עצמה בממד הרביעי – היא אינה נצחית, היא תשבות חיים ותיהרס מתישהו. מה קורה לה ולנוסע במובן המולקולרי?

כיצד הנוסע בזמן יידע לאיזה כיוון הוא נוסע בפעם הראשונה, האם מדובר בציר אחד כזה פשוט?

נניח שמכונת הזמן נוסעת במהירות האור, אם נתעד אותה בה בהילוך איטי מספיק, האם נצליח להבחין בה (אין לאדם כיום מספיק זמן לצפות בסרטון, אך לשם כך ישנם מודלי שפה).


ישנם פרדוקסים רבים במסעות בזמן, לחלק מהן, ולס נותן מענה. לאחרים? עוד דרושים הפתרונים. מי יודע, אולי בבוא הזמן.


ספר פורץ דרך,

ארבעה כוכבים.
💬8
לפני 6 ימים•
★★★★★
•אור שהם

לא רק דרמות אנושיות.

הספר עמוס בדיונים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים, והקורא יוצא מהספר עשיר וסקרן לגבי חבל הארץ הזה שבבוסניה והרצגובינה.

לי אישית התעורר חשק לטוס ולבקר בוישגרד ביום מן הימים, ולראות במו עיניי את הגשר (לא משהו שאפשר לעשות כשקוראים רק ספרות פנטזיה, אה?).
💬5
לפני 6 ימים•
★★★★★
•אבק ספרים
לפני שבוע•
★★★★★
•משה

וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.

איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?
💬6
לפני 5 ימים•
★★★★★
•מורי

המחזה המוקדם ביותר המופיע בקובץ, "אופרה בגרוש" (1928), הוא מחזה מוסיקלי שנכתב על ידי ברכט ואליזבת האופטמן, והולחן על ידי קורט וויל. המחזה מבוסס על "אופרת הקבצנים", אופרת-בלדה סטירית מאת ג'ון גיי ויוהאן כריסטוף פפוש (אנגליה, 1728). במרכז המחזה, כמו האופרה, עומדת דמותו של מקהית', שודד-רוצח-רמאי-סרסור-זנאי ורודף נשים, שכמעט ומוצא את סופו המר בגלל... נשים. המחזה מסתיים בסצנת "דאוס אקס מכינה", והכל בא על מקומו בשלום (האמנם?).

לדעתי, המחזה המרשים ביותר בקובץ, כיצירה ספרותית, הוא "אמא קוראז' וילדיה". זהו מחזה אנטי-מלחמתי חזק, מלא ברעיונות פילוסופיים וחברתיים עמוקים, אך גם מרגש ונוגע ללב (דבר ששבר את ליבו של ברכט והכעיס אותו, כיוון שלמרות 'אפקט הניכור' - הטכניקה התיאטרונית שיצר ברכט, במטרה לגרום לקהל לחשוב באופן ביקורתי ולנתח את האירועים בהיגיון ולא באמצעות הרגש - הקהל הזדהה עם אמא קוראז').

"הנפש הטובה מסצ'ואן", הוא מחזה מעניין מאוד, גם אם ארוך מדי, לטעמי, והפיצול בין שן טה ושוי טה הוא הברקה תיאטרונית מופלאה ממש. הוא מציג בצורה אלגורית את ההתנגשות בין אלטרואיזם ובין טבע האדם, בין הרצון לעשות את הטוב והצודק, בעולם רע ובלתי צודק.

"אופרה בגרוש" הוא הקברטי והמשעשע מבין השלושה, אבל אני חושבת שכוחו בעיקר על הבימה, ופחות בקריאה; בין היתר מפני שחלקה של המוסיקה של קורט וויל ביצירה, גדול כל כך.


המחזות של ברכט דידקטיים ביודעין ובלי להתנצל, אבל באותה מידה, אם לא למעלה מזה, יש להם ערך תיאטרוני וסיפרותי גדול והם השפיעו על הרבה מאוד יוצרים שלא בהכרח חלקו עם ברכט את אותה השקפה פוליטית. כאשר למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לימדו אותנו שלמרות גדולתו התיאטרונית של ברכט, 'אפקט הניכור' שלו נחל כישלון - ההצגות שהוא כתב והעלה על הבימות היו מרגשות.
לפני 5 ימים•
★★★★★
•קרן
אנא הוסיפו את הספר בת הרימון של אסתר שמיר
תמונה של נינה
נינה•אתר סימניה•אתמול•
💬1
עניין שם מחבר ללא שם משפחה ( כגון אושו, אלדן)

טופל בשעה טובה.

תמונה של אביהוא
אביהוא•א כללי•אתמול•
💬1
אשמח להוסיף את הספר "סיפורים לעת ערב" לאתר

https://www.amazon.com/dp/B0H9SM48QR שם: ‫סיפורים לעת ערב מאת: אביהוא משה לקט סיפורים קצרצר לקריאה לפני השינה

ט
טלי•תרגומים ומתרגמים•לפני 3 ימים•
💬1
מחפשת את הספר של אריך קסטנר - הכיתה המעופפת בגרמנית

הי, מחפשת את הספר של אריך קסטנר - הכיתה המעופפת בגרמנית האם מישהו יודע/ת איפה אפשר למצוא עותק? תודה!

H
HUFH•אתר סימניה•לפני 3 ימים•
💬1
הבת ספר של מרים ילן שטקליס

מי מכיר את הפר ויודע היכן אוכל להשיגו

המעין
תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•שלשום
ליפול מהסוס

הייתי בדיכאון ליום אחד, זה היה חמישי שעבר, והסיבה הייתה כי הבחור הגבוה חתך איתי את הקשר בצורה שהכאיבה לי. זה היה קצת אכזרי, כי דיברנו בשלישי, קבענו להיפגש ביום רביעי ולצפות ביחד במשחק של אנגליה נגד ארגנטינה, ואז ביום רביעי שאלתי אותו אם אנחנו עדיין יוצאים היום. התגובה שלו הייתה: "את רוצה?" עניתי שכמובן שכן, שלא הייתי אומרת כן אם לא הייתי רוצה, ואז הוא ענה שהוא לא יודע אם זה נכון. אמרתי משהו בסגנון: "סבבה, אז לא נצא, הכול טוב", וקמתי לעשות דברים אחרים שהייתי צריכה לעשות לפני שאני ממש מנהלת שיחה על זה. ואז באתי וכתבתי לו שאוקיי, ועכשיו אני פנויה לשמוע למה הוא חושב שזה לא נכון. אני לא אפרט את הסיבות בגלל שזה דברים פרטיים שלו איתי, אבל שורה תחתונה, הוא אמר לי שהוא אדם פשוט ושאני תסביכנית מדי ושאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי וממנו. זה מאוד כאב האמת, אבל הבנתי שהוא חותך איתי את הקשר, והבנתי שזה בגללי ושהוא סוג של מנסה להגן על עצמו ממני. המילים שהוא השתמש בהן פשוט הכאיבו, במילה אחת לתאר את איך שהגבתי להן, "אכזרי". כי כל מה שהוא אמר, זה דברים שאני אמרתי בעצמי, אלו חששות שהיו לי, ולראות אותו לא רק מבטל לי מפגש, אלא גם אומר לי שזה כי אני לא מסוגלת, וכי הוא נתן לי צ'אנסים אבל לא מסוגל יותר - זה פשוט ממש כאב. כי הרי כל העניין של לבטא את החששות שלי, בקשר לזה שאני לא חושבת שבכלל מתאים לי זוגיות, וגם בקשר לזה שניהול של כל מערכת יחסים שדורשת ממני לצאת מהבית ולהכיר בן אדם זה משהו שמאוד קשה לי איתו - היה מתוך כוונה לא לפגוע בו. ובסוף אני נפגעתי. וזה באמת בסדר, אבל כאילו... בכיתי אחרי השיחה הזאת, בכיתי לפני השינה, בכיתי כשהתעוררתי ביום חמישי בשעה מאוחרת מדי כי ישנתי יותר מדי. הרגשתי שאני בדיכאון. בתקופה הזאת בחיי, להרגיש שאני בדיכאון זה מאוד מתסבך, כי אני כן מנסה לנצח את זה. התחושה היא כבר לא פסיבית כמו בעבר, עכשיו דיכאון זה לא סתם משהו שאני חיה איתו, אלא משהו שאני ממש צריכה לעבוד עליו. יצאתי מזה די מהר, במקרה באותו ערב הייתה מלא עבודה בעסק של אמא, ופשוט עבדתי שם שעתים וחצי באמצע הלילה, וזהו, לא בכיתי על זה שוב, הייתי בסדר. עד יום שישי. ביום שישי אמרתי לגבר הזה שמלווה אותי כבר כמעט שלוש שנים, שאני חושבת שאני מתגעגעת לבחור הגבוה. אני מישהי שממש שונאת להרגיש געגוע, ובגלל שיצא לי להיות בקשר עם אנשים, ואז להיעלם להם, יצא לי להתגעגע בהפתעה להמון אנשים, וזה באמת לא משהו שאני אוהבת לחוש. הגבר שמלווה אותי בחיי, עיצבן אותי בתגובה שלו, כי הוא אמר משהו בסגנון "זה שחור או לבן, זה או שאת מתגעגעת או שאת לא, לא צריך לחשוב על זה", והוא פחות או יותר אמר לי שאם אני חושבת שאני מתגעגעת אז אני לא מתגעגעת. אמרתי חושבת כי זה קשה לדעת בוודאות כשזה רק מתחיל להתעורר, ובכל מקרה, מה שקרה זה באותו יום שישי, ממש כמה דקות לפני שבת, הבחור הגבוה התקשר אליי בטעות בווצאפ. עניתי לו "אוקיי, שבת שלום", ואז כמעט בכיתי. זה היה גם, בחוויה שלי, "אכזרי". התגעגעתי אליו הרי, ואז פתאום הוא מתקשר אליי בטעות, ואין לי זמן לחשוב על זה או להגיד משהו, כי עוד רגע שבת, אנחנו לא נדבר. כל כך רציתי שהוא לדבר איתו, ופשוט האמנתי לו שהוא חייג אליי בטעות. בכל מקרה, הגעגוע עבר, עד אתמול בצהריים, יום שני. הוא שלח לי בעבר תמונה שלו, חצי פנים, כי הוא טיפוס כזה ששולח תמונות אקראיות של עצמו ושל דברים שהוא עושה. זה קצת מרגיש כמו דרך שבה הוא קונה אמון, כי הוא שולח תמונה, ואז אומר מה עושה, כאילו כדי לאשר שהוא באמת איפה שהוא אומר שהוא ועושה את מה שהוא אומר שהוא עושה. בכל מקרה, אז התמונה הזאת הייתה בגלריה שלי, ואני תמיד נכנסת לגלריה שלי לפני השינה כי יש לי שם אלבום של צילומים של קריאת שמע שעל המיטה. אז ראיתי את התמונה באלבום של הווצאפ, היא הייתה התמונה האחרונה ששלחו לי אז ראיתי אותה, וכרגיל כמו בימים שעברו מאז שהוא חתך איתי, חשבתי "הוא כזה חמוד". נכנסתי למיטה בצהריים כי כאב לי הראש, אז ניסיתי להירדם אחרי, ופשוט התחלתי לבכות מרוב שאני מתגעגעת אליו. מבחינתי, געגוע חזק זה משהו שאני חייבת להתייחס אליו, אפילו אם אני חושבת שזה לא נכון לפעול לפעמים, ברגע שאני מרגישה געגוע חזק - אני יודעת שיש לי צורך רגשי להתקרב אל הבן אדם. ומכיוון שזה באמת הגיע לרמות מאוד מאוד חזקות שאני בוכה, הגעגוע פשוט הניע אותי לחשוב מה אני צריכה כרגע, וזה גרם לי לשלוח לו הודעה אם הוא יכול לדבר. הוא ענה "לא", והתחלתי לבכות, וניסיתי לחזור לישון. הראש שלי פשוט מחליט לפעמים שהוא לא בעניין שלי, אבל כמה דקות אחרי, לא הרבה, הוא ענה "עכשיו כן". מכיוון שהגעגוע מבחינתי הוא כמו סימן כזה, כאילו אני קצת חושבת שאם אני מתגעגעת ברמה חזקה, זה כי זאת לא רק אני, גם האדם האחר קורא לי. וכמובן שזה טבעי להתגעגע לאנשים שצריך לשחרר מהם, אבל מבחינתי אם הגעגוע אצלי מגיע לרמות חזקות, הוא כן דורש בירור ופעולה. אז ניגשתי לשיחה איתו כדי פשוט לברר אם הוא עדיין באותה הדעה שהוא היה בפעם הקודמת שדיברנו. הוא הקליט לי ואמר משהו בסגנון "אם אני עדיין חושב שאת משחקת בי ו-" עוד דברים שאני גם לא זוכרת וגם לא חושבת שצריך לפרט. רק התחלנו את השיחה והוא אמר שהוא לא יכול לדבר כי הוא צריך לנהוג אבל אפשר לדבר בפלאפון, עוד לא הספקתי ממש לרדת לעניין של לומר שאני רק מוודאת שהוא אכן סיים איתי, כדי שאני אוכל לעבור הלאה, כי יש משהו בגעגוע שהוא כאילו... עדיין יש תקווה בלב, ויש משהו שמחכה לאדם הזה. ורציתי לשחרר מזה, במידה ואני באמת צריכה לעשות את זה, וכדי לדעת בוודאות, הייתי חייבת לדבר איתו כי כשהוא חתך ממני הוא אמר הרבה דברים, שחלק מהם היו נכונים וחלק מהם היו פשוט אי הבנה. אז רציתי גם לעשות סדר, ואז סוג של לראות אם הוא עדיין רוצה לנתק איתי קשר או לא. בכל אופן, עניתי טוב, אפילו שחששתי שאני אבכה, והוא התקשר אליי. לא ישר דיברנו לעניין, הוא קודם כל דיבר איתי על מה שהוא עשה בעיר שבה הוא היה, ואז הוא דיבר איתי על המונדיאל. ואז דיברתי איתו על זה, הוא אמר לי שהחיוג בטעות היה לא היה באמת בטעות, ושמשהו בזה שעניתי לו "אוקיי, שבת שלום", סוג של בלם וגם לו לחשוב שאני לא רוצה לדבר או משהו. אני אמרתי שלגמרי האמנתי לו שזה היה בטעות, ובגלל זה עניתי ככה. זה היה קטע כאילו, הוא רצה שאני אדבר איתו, ואני אמרתי שזה היה ממש כמה דקות לפני שבת אז לא חשבתי שהוא באמת רוצה לדבר איתי כי הרי הוא לא השאיר זמן. הוא אמר שכן, פשוט הוא דחה את זה ודחה את זה והוא התגעגע אליי. אז הבנתי למה הוא פנה אליי ממש כמה דקות לפני שבת, והבנתי שזה היה כי הוא התגעגע אליי. משם כבר דיברנו על המון דברים, ואני חושבת שהסיכום של הכול זה שאין לנו עתיד, כי אני לא רוצה ילדים והוא כן, אבל הוא אמר שנצא עוד פעם אחת. הוא אמר שכואב לו שבכיתי, ואכן בכיתי גם בשיחה הזאת כשהייתי צריכה להסביר שכל העניין של החיוג בטעות הכאיב לי כי התגעגעתי אליו מאוד ואז פתאום זה כאילו תקוות שווא כזה, ושוב, באמת האמנתי שהוא לא רוצה לדבר איתי ושזה היה בטעות. אמרתי לו שאני טיפשה ואיך לא קלטתי, ודיברנו שוב על איך שאני תמיד חושבת שלילי ושהוא לא מעוניין בי, והוא אמר לי שהוא גם כזה. בסופו של דבר דיברנו כמעט שעה שלמה, עד שהוא אמר "אני רעב, את לא רעבה?", ואמרתי לו לא, אבל שילך לאכול ואני אנסה להירדם. וזהו, לא דיברנו שוב מאז. אני חושבת שכל מה שקרה גרם לי להבין שאני כן מעוניינת להכיר אותו, ושאני חושבת יותר מדי ושזה מחבל לי. החלק הקשה היה להבין שהחשיבת יתר הזיקה לי ואולי עצרה את הקשר איתו מוקדם מדי, אבל עכשיו אני אחרי זה, ואני חושבת שאני אהיה יותר זהירה בעתיד. אמרתי לו בשיחה, שאני היסטרית לפעמים. שאני נכנסת למחשבות, ושקשה לי פשוט להיות בנחת כי הקשר שלנו עוד לא מעסיק אותי מנטלית מספיק, כי אנחנו בקושי מכירים, אז כאילו אם הייתי בתור לרופא נגיד, לא הייתי יכולה להעסיק את עצמי במחשבות על הקשר שלנו - כי אין עדיין תוכן ובשר לקשר. כאילו, זה היה ממש קשה להסביר בשיחה איתו, אבל מה שהתכוונתי היה שאני יוצרת תעסוקה לעצמי עם דרמה והיסטריה וחששות, כי הקשר שלנו עדיין בשלב התחלתי. אני לא חושבת שמה שקרה יקרה שוב, אבל כמובן, עדיין זה ברור שלקשר שלנו אין עתיד. אבל אני לא חושבת שהעתיד משנה, אם הוא כן מעניק לשנינו משהו שאנחנו רוצים בהווה. ואני כאילו... מבחינתי אם זה כן יוביל למשהו ובעתיד אני אצטרך להיפרד ממנו כי הוא רוצה ילדים ואני לא - אני בסדר עם זה. הכאב הזה לא מרתיע אותי, כי החיים שלי במילא מלאים בכאב. אני חושבת שזה משהו שמבדיל אותי מאנשים אחרים כשזה נוגע למערכות יחסים רומנטיות, אני לא מפחדת להיפגע. אני כן מפחדת לפגוע באחר, אני מפחדת לבזבז את הזמן של האחר, אני מפחדת לפגוע בחיים שלו ואפילו - אני מפחדת שזה שאני אדם שנפשית אין לו הרבה נחת, ומתמודד עם דיכאון, ישפיע על האחר. אני לא רוצה לגרום למישהו אחר, לחשוב כמו שאני חושבת, להרגיש ולראות את העולם כמו שאני רואה, כי אני יודעת כמה חרא זה. אבל לא, אני לא מפחדת להיפגע, אני מפחדת לא לשחרר בזמן הנכון, אני מפחדת לגרום בטעות לצפות ממני לדברים לא נכונים.... אני באמת מרגישה שאני סוג של נזק לאנשים אחרים. כי אני לא אדם שמח. - אני חושבת שהגעתי עם עצמי למחשבה, שאולי התכלית שלי בחיים זה להיות שמחה, ושהסיבה שאני כל כך בדיכאון ולא שמחה - זה כי אני לא רואה תכלית בדברים, אבל התכלית לא שם, כי אני לא שמחה. לראות תכלית, לא יוצא אותי מהדיכאון, זה לא יגרום לי להיות שמחה - להפוך, השמחה היא זאת שתגרום לי לראות תכלית. השם שלי מתחיל באות ש', וזאת אות מאוד דומיננטית, ואחד הדברים שאומרים על זה, זה שאדם שיש לו ש' בתחילת השם צריך להיזהר משקר. וזה משהו שמאוד מייצג אותי, אני מאוד נזהרת מלשקר, וכמובן שלפעמים יוצאים לי שקרים שאני פשוט לא שמה לב שהם שקרים, אבל אני לא מישהי שתבחר לשקר במודע. בכל אופן, שמעתי משהו לגבי אדם שהשם שלו מתחיל באות ש', על כך שיש לו הרבה צינורות שפע, אבל הם עלולים להיחסם כשהוא לא שמח. וזה גם משהו שנשמע לי מאוד הגיוני. כל החיים שלי משותקים כי אני לא שמחה, ועכשיו אני מרגישה הצלחתי קצת לפרק את עניין הדיכאון, ולראות את המשוואה הזאת בצורה נכונה יותר. אני מרגישה שאני מבינה את הבעיה יותר, ושתכלית לא תעניק לי שמחה, אלא שמחה היא מה שתגרום לי לראות תכלית, שאני משום מה מתקשה לראות. זה גם הגיוני כי לאחרונה כשאני ממש עצובה ובדיכאון, ואנשים שואלים אותי למה, אני כבר לא עונה שזה בגלל משהו מסוים, אני עונה: "לא הייתי שמחה הרבה זמן". אני משערת שאולי יש פה קשר בין המחשבות שלי וזה שאני שלילית לזה שאני לא אדם שמח, ולא יודעת, יש פה תהליך מסוים שאני עוברת, והוא לא מבודד, הוא מתחבר לכל מיני דברים בחיי. כאילו, כל החיים, כל האנשים סביבי, כל המצבים - מנסים לעזור לי עם העניין הספציפי הזה, של דיכאון, חוסר רצון לחיות כי אני לא רואה תכלית ואני לא רוצה את החיים, ושמחה. זה מאוד קשה, להיות במקום הזה של להגיד: "אני באמת לא רוצה את החיים. אני לא רוצה את העתיד. אני לא רוצה להגשים שום דבר." זה קצת משהו שאני מרגישה, שלאנשים אחרים יהיה קשה להבין. אבל אני יודעת שכן היה איזשהו רגע שבו כן הרגשתי רצון לחיות, ושכן התעורר בי משהו שגרם לי לרצות לקחת אחריות על חיי. אני פשוט, "נפלתי מהסוס" הזה. הדיכאון ניצח אותי, ועכשיו אני כבר לא זוכרת את התחושה הזאת של לרצות את החיים. אבל זה בסדר, כי לפחות עכשיו אני יודעת, שזה כן אפשרי עבורי לחוש את זה, גם אם אני כמעט שכחתי לגמרי שכן הרגשתי רצון לחיות לזמן מה - בגלל שאני כל הזמן כותבת, ומתעסקת בזה, אני זוכרת שכן הצלחתי להגיע לשם. זאת חוויה מלמדת, ליפול מהסוס, להיכשל במשהו שבא עם מחיר נפשי, כמעט מעצב את האמונה של האדם, לחשוב שהוא לא מסוגל לדברים שהוא כן מסוגל. אבל אני מבינה עכשיו, שאני צריכה לנסות לעלות עליו שוב. "זה בסדר. פשוט תנסי שוב." (21/7/26 8:21)

תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•לפני שבוע
הגבולות שהדיכאון קבע

אני מגלגלת עיניים רוחנית, כי כמובן שטעיתי וזה לא הסוף. הייתי צריכה ללמוד כבר, זה אף פעם לא הסוף עם גברים, הם תמיד חוזרים איכשהו. הבחור שדפק אותי לפני 5 שנים נגיד? דיבר איתי שבוע שעבר. הוא כמעט באופן קבוע חוזר כל חצי שנה בערך. אני לא חושבת שהצלחתי לעבור שנה אחת שלמה בלי שהוא ישלח לי הודעה מאז הרגע שבו ניתקתי איתו קשר במאי 2021. האדם שהייתי איתו בקשר שנתיים וחצי? עדיין מדברת איתו. דיברתי איתו אתמול, וכשסיפרתי לו על כך שסיימתי את זה, הוא אמר "חבל". לא יודעת למה אני עדיין מתייעצת עם הבן אדם, הרי אני אף פעם לא לוקחת את העצות שלו, יש לו עצות פשוט גרועות. הייתי עצובה, אבל אמרתי לעצמי שיעבור לי. באיזשהו שלב כן נכנס לי לראש לשלוח לו הודעה ואולי לנהל שיחה על העניין, כי הרי לא דיברנו באמת על למה קשה לי. אבל אמרתי לעצמי שזה לא הוגן מצידי, להיות ברורה עם אנשים זה מאוד קשה, ולדעתי זה מתחיל בדברים הקטנים: את מסיימת קשר עם מישהו? - את לא שולחת לו הודעה. אבל הוא בסופו של דבר התקרב אליי, עד שהוא כן שאל אותי למה אמרתי את מה שאמרתי. ניהלנו על זה שיחה, ונסחפנו, והנה עכשיו אני לא יכולה להיות הוגנת וברורה, כי נכנסתי למצב שבו אני אומרת את ההפך ממה שאני אמורה להגיד - בתור מישהי שמנסה לסיים קשר עם מישהו. יש המון דברים שמשפיעים עליי בסיטואציה הזאת. הרצון להיות הוגנת, הרצון לא לזיין את השכל, הרצון לחסוך מאנשים כאב ראש וזמן. אני חושבת שהוא קצת לא מבין כמה אני מנסה להתחשב ולא לדפוק אותו עם השטויות שלו, ואחרי שסיימתי איתו את הקשר, זה ברור שלי היה יותר קשה עם זה ושלו לא היה קשה עם זה בכלל. וזה עוד יותר מעודד אותי כן לסיים את הקשר, כי הרי, הוא יצטרך לעצור מתישהו, אנחנו לא מתאימים. טוב, תכלס, אנחנו לא מתאימים אבל כן מתאימים. אני חושבת שהוא מתאים לחיים שהייתי חיה, עם הייתי אישה נורמלית, שרוצה להתחתן ולהביא ילדים. אבל אני לא, אז, בגלל זה הוא לא מתאים. גם פיזית לא בטוח שאנחנו מתאימים, הוא גבוה מדי, אני נמוכה מדי. כאילו יותר מ40 סנטימטר זה מוגזם לא? אבל זה גם הטיפוס שלי. שאלתי אותו אם הוא יכול לדבר עכשיו, והוא שלח לי תמונה של מכונת כושר. הוא במכון כושר עכשיו. אנחנו כן סיכמנו שנדבר על זה, כי הדברים שאומרים לפנות בוקר, הם לא הדברים שאומרים אחרי שינה. תכלס, אין לי מושג מה אני הולכת להגיד. אני סוג של רוצה שהוא יחליט שזה לא מתאים לו, ושייפרדו דרכנו. אתמול היה לי קשה, כי הייתי עצובה והיה לי קשה, וגם חשבתי: "האם אני נותנת לדיכאון לנצח?" לנפש שלי יש גבולות, והגבולות האלה לפעמים הם מניסיון חיים, אבל לרוב, הם מדיכאון. הדיכאון קובע לאן אני הולכת, ועד איפה אני מתקדמת. אז כן הייתה לי את המחשבה: "האם אני מפסידה פה לדיכאון?" אבל ברצינות שבא לי לבכות כשאני חושבת על לעשות דברים שאני יודעת שאני לא נהנית מהם. להכריח את עצמי לעשות אותם - זה פשוט לא ילך. אני חושבת שהסיבה שבסופו של דבר נשברתי, ואמרתי שאני חושבת שהקשר הזה לא מתאים לי, זה כי כן ניסיתי להכריח את עצמי במחשבה שלי. וזה כאילו, משהו פשוט נשבר, כמו גוף שלא יכול לסחוב משהו כבד. וזה מעורר אצלי את השאלה, האם זה עניין של זמן שאני צריכה לתת לעצמי, או שזה באמת לא הולך לעבוד? אני פשוט, באמת לא רוצה לעשות את זה, להגיד לו שאני רוצה לעצור אבל לא לסיים, סוג של לגרום לו לחכות לי שאני אפענח מה קורה איתי. אני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה לבקש את זה. אבל אני גם לא רוצה לפספס את ההזדמנות, לדחוף את המגבלות שהדיכאון שם עליי, ולהשתחרר מהמון דברים שגורמים לי לרצות למות כרגע. אני פשוט, לא מרגישה שאני יכולה לעשות את זה לבד. אני כן מרגישה שאני צריכה עזרה בנושא הזה, ואני סוג של... "מאין יבוא עזרי?" מה או מי, יכול לעזאזל לעזור לי, להתמודד עם הדברים האלה שמטרגרים אותי וגורמים לי לרצות לא לחיות? ובכנות, אני לא חושבת שהאדם הזה מבין עד כמה אני בדיכאון, ושגם אם אני לא מרגישה בדיכאון כרגע, יש דברים שמפעילים לי את הדיכאון. כמו שתקופות של לחץ יכולות להוציא לאנשים חצ'קונים או שיערות לבנות, אצלי זה מכניס דיכאון. אני גם חושבת שיש פער בין כמה שאני חושבת, לבין כמה שהוא חושב. אני רגילה שהגברים שאני מדברת איתם, חושבים יותר ממני. אבל אני כן שמה לב, שבגלל שאין לו כל כך הרבה מחשבות, הוא מצליח להקשיב לי. זה פשוט כל כך מסובך עבורי, אני מנסה לא לפגוע באף אחד, ואני מנסה להיות הוגנת, ואני לא יודעת איך לעשות את זה מלבד לשמור מרחק. כאילו, אני פאקינג פסיכית כשאני מטורגרת. וזהו, אין לי כוח לבטא יותר. הותשתי. אני משתפת את זה רק כי זה יהיה מעייף יותר לכתוב בעתיד משהו, ולהשלים שם פערים. עדיף לא ליצור פער שיקשה עליי לבטא את עצמי בעתיד, אז אני פשוט נותנת להכול לצאת איך שזה כרגע. לסיכום, אני צריכה לפענח את הגבולות שלי, הדברים שאני מסוגלת ולא מסוגלת לעשות, הם משהו שבאמת אני קבעתי, או משהו שהדיכאון קבע עבורי. הייתי בדיכאון רוב חיי, אז זה יהיה קשה להצביע על דברים ולקבוע אם הם באמת אני, או משהו שהדיכאון קבע לי, עוד כשהייתי נערה מתבגרת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים. זה קשה להסתכל על משהו שהתחיל בגיל 14, ולנתח אותו כדי לברר אם הוא מייצג אותי או מגביל אותי. (13/7/26 17:37)

תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•לפני שבוע•
💬1
מסקנות - לא בשבילי. הסוף.

סיימתי איתו את הקשר, ואיחלנו בהצלחה. בלי יותר מדי הסברים או מילים, פשוט אמרתי שקשה לי ושהקשר הזה נראה לי לא מתאים לי, משם הוא כבר לקח את זה לסיום. אני כן עצובה. אבל הקשר הזה פשוט הציף אצלי יותר מדי דברים, וזאת לא תקופה טובה עבורי, והקושי התגבר עד שכבר לא רציתי את זה יותר. לא עכשיו בכל אופן. גם קודם לא רציתי את זה, אבל נתתי לו צ'אנס, אולי הוא יהיה האדם שיגרום לי לרצות זוגיות ולהרגיש שזה הגיוני לי. אבל לא. אני בכנות חושבת שעדיף לי להישאר לבד כל החיים, אם ככה זה מרגיש לצאת עם מישהו. זה לא כיף עבורי. יותר מיד בעיות אמון, יותר מדי חוסר ביטחון, יותר מדי הגבלות מהצד שלי - זה פשוט לא בשבילי. אפילו שהוא תיקשר איתי מצוין, בסופו של דבר, זה התחיל להעיק עליי, והעדפתי פשוט לסיים את זה וזהו. הרבה יותר קל לשמור על המצב הקיים, מאשר לעשות שינוי. ואני כן רציתי לעשות שינוי, כן רציתי להכניס מישהו לעולם שלי... זה פשוט הרגיש חרא. אז הפסקתי לרצות את זה. יש מצב שהדיכאון ניצח הפעם, כי אני כן חושבת שאני סובלת מאנהדוניה, שזאת אולי הסיבה לכך שהקשר איתו לא מסתדר לי, ושזה כנראה תסמין של הדיכאון שלי. התחלתי לבכות כשחשבתי על כך שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות משהו, שרוב האנשים נהנים לעשות, ואני פשוט לא רואה בו הנאה. מבחינתי אם אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה, שהבחור הגבוה אוהב לעשות, אז... זה פשוט לא הולך לעבוד. וזה לא הדבר היחיד, גם הרגשתי אשמה, כי מבחינתי אני מבזבזת לו את הזמן. אנשים יגידו שאני חושבת יותר מדי, אבל כשהמחשבות מזיזות את הרגש, וגורמות לי להרגיש שזה פשוט לא מתאים, ושאני לא רוצה לקחת כלום מהבן אדם - מבחינתי לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את זה. זה כן כואב. עשיתי איקס על כל הבחורים שהיו לי בראש, עברתי על שלושתם בחודש וחצי האחרון. והמסקנה שנשארתי איתה, זה שזוגיות זה פשוט לא מתאים לי, ושאין מצב שאני מתחילה לצאת עם אנשים, בלי מטפל צמוד. אני פשוט בכנות לא יכולה להתמודד עם זה לבד. האדם הזה היה מאוד מכיל, מאוד מבין שאני מתוסבכת, מאוד היה מוכן לבוא לקראתי - אבל אני לא הרגשתי שאני רוצה לתת לו לעשות את זה. אז כן, הסוף. אני חושבת הבחור ההוא שמע כבר כמה פעמים, שהוא "נחמד והכול", ו"זה לא אתה". אז גם כואב לי שלא יכולתי להיות מה שהוא רוצה שאני אהיה, אבל הייתי כנה איתו מההתחלה, אז אני חושבת שזאת פשוט נטייה שלו לבחור מצבים חסרי סיכוי. וואי זה כואב ברמות. זה פשוט מטרגר אותי, כי היו לי רגשות מורכבים לגבי בילויים וקשרים עם אנשים, מאז שאני מתבגרת. לראות שזה לא השתנה, שאני עדיין מרגישה לא בנוח, שאני עדיין לא מבינה מה מהנה במה שאחרים רוצים לעשות, ולא יכולה להביא אפילו הצעה משל עצמי למשהו לעשות - זה פשוט כואב. כי אני לא הולכת לחיות חיים מלאי חוויות, החיים שלי ימשיכו להיות ככה, ואני לא יכולה לשנות את זה, כי אני לא יכולה להכריח את עצמי לרצות את מה שאני פשוט לא רוצה. וזה לא סתם בראש שלי, אני פיזית בוכה כי אני לא רוצה ללכת לאכול עם בחור, ואני לא רוצה לשבת בבר, ואני לא רוצה להיכנס לים. אני רק רוצה כסף. אני רק רוצה לקנות מלא בגדים, לעשות מלא הליכות, לקנות מלא ספרים, ולהיות בבית משלי כל היום. זה החלום שלי. ואין שם גבר. ואני שונאת כשיש אנשים שמעיזים לומר לי, כאילו אני לא יודעת הכי טוב על עצמי באיזה רמת בשלות אני נמצאת, שלדעתם אני אתחתן בשנתיים הקרובות או משהו. כי זה כאילו, כל כך מטומטם, ואני שונאת שאנשים מזלזלים בי כשאני אומרת, שאני לא רואה את עצמי מתחתנת עד אמצע שנות השלושים שלי. ועכשיו בכנות, אולי גם זה לא. כאילו ברצינות, אלא אם כן אני פוגשת את האחד, אני לא רוצה לצאת לדייטים. כאילו, מי שיקר שדייטים זה כיף? זה חרא של דבר. בעיקר עבור מישהי כמוני שלא הגשימה את עצמה בשום מובן, זה פשוט נוראי מה שזה עושה לי בגוף ובנפש. כי כאילו כל הגוף שלי צורח, שזה לא מה שאני רוצה ולא מה שאני צריכה, אפילו כשאני מחבבת את הבחור שאני יוצאת איתו. (12/7/26 23:33)

תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•לפני שבוע•
💬1
בעיות אמון - האם אני יכולה לסמוך על מה שהוא אומר?

דיברנו לפני השבת. הבחור הגבוה שאל אותי אם אני רוצה להצטרף לצפייה במשחק בין אנגליה לנורבגיה, עם חברים שלו. אמרתי שאני אחשוב על זה, ושנדבר במוצ"ש. במוצ"ש נכנסתי לווצאפ כדי לראות מתי הוא התחבר לאחרונה, וכשראיתי את השעה 6 בצהריים, התחלתי להיכנס לסרט. הרצתי בראש שלי את הרגע שבו פגשתי אותו, והוא חבש כיפה, ואמר שהוא דתי. הופתעתי, לא זכרתי שהוא אמר לי את זה, כן זכרתי שהוא חרדי לשעבר ומאוד מקפיד על דברים מסוימים בדת. שבת יוצאת בשמונה וחצי בערב, לא בשש בצהריים, והחלטתי שזה אומר שהוא התחבר בשבת, ושהוא לא שומר שבת, וכמובן שלא שאלתי אותו ישירות אם הוא שומר שבת, אבל אין דבר כזה דתי - שלא שומר שבת. בראש שלי כבר עשיתי ביטול על הכל. אבל המשכתי לחשוב, על השיחה שלנו לפני שבת, על כך שהוא אמר שבשבת הוא משתעמם, איזו סיבה יש לו לשקר? כל הדרמה הזאת לקחה אולי 3 דקות, עד שהחלטתי ללכת לווצאפ של אמא שלי ולראות מתי היא הייתה מחוברת לאחרונה, והיה כתוב 11 בבוקר. ואני יודעת שאמא שלי שומרת שבת, אז נכנסתי, ואז היה כתוב "נראתה לאחרונה אתמול". עשיתי אותו דבר איתו... "נראה לאחרונה אתמול", זה לא היה 6 בצהריים היום. לעזאזל עם ווצאפ, ולעזאזל עם מרקורי בנסיגה. הייתה יכולה להיות פה אי הבנה מאוד גדולה, ואני באמת לא יודעת אם אני אשמה, אבל אני יודעת אם באמת הייתי מאמינה שהוא שיקר לגבי משהו, לא הייתי מסבירה לו כלום, הייתי פשוט אומרת שאני לא רוצה וזהו, נגמר. יש לי בעיות אמון. טוב, המון בעיות בעצם, אבל הדגש מאז שהוא הציע לי שהוא יבוא לקחת אותי וגם יחזיר אותי, ויוותר על לשתות אלכוהול, וגם המשחק בגלל לא בעשר בלילה כמו שהוא חשב אלא בחצות - אני פשוט בספק. אני מתקשה להאמין לו שהוא באמת רוצה שאני אבוא, איזה מין גבר רוצה אישה שהוא בקושי מכיר שתהיה חלק מה"ערב גברים" שלו? יש לי מחשבה כזאת, שאולי הוא הציע לי סתם מתוך נימוס, אבל התגובה הישירה שלי הייתה: "באמת?", ושאלה לגבי זה שאני אפריע לו עם החברים שלו, אז הייתה לו הזדמנות להתחרט. זה למה אנשים לא מתחילים שום דבר חדש כשמרקורי בנסיגה. כשאני שואלת את ה-AI מהי המשמעות של פגישה ראשונה כשמרקורי בנסיגה, התשובות די קולעות בדיוק למה שהיה. הבנה שגויה של בדיחות וכוונות, פקקים לא צפויים, רושם ראשוני מוטעה. "בגלל הערפול הכללי שמאפיין את התקופה, קשה יותר לקרוא את האדם שמולכם בצורה מדויקת. ייתכן שמישהו שנראה לכם מושלם יתברר בהמשך כלא מתאים, או לחילופין – שמישהו שהתחלתם איתו ברגל שמאל יתגלה בהמשך כהתאמה נהדרת." זאת התחלה מקרטעת בהחלט. - "אני לא אשלח לו הודעה, אם הוא באמת רוצה שאני אבוא הוא ידבר איתי" - זאת המחשבה הראשונית, ואז אני נזכרת שמרקורי בנסיגה ושבעצם, כל אי תקשורת או תקשורת פזיזה, יכולה לדפוק אותי. כמו שאני אניח דברים, גם הוא יכול להניח דברים, כגון: "לא אכפת לה", "היא שכחה ממני". חרבנה. אבל דברים קורים תמיד בזמן נכון לא? חבל רק שקשה לי מכל הבחינות כמעט, חוץ מזה שאני מרגישה בנוח איתו. קשה לי שאני לא יודעת אם אני רוצה זוגיות, קשה לי שאני מתקשה לסמוך על הדברים שהוא אומר ועל כך שהוא באמת מעוניין בי. קשה לי עם זה שאני עדיין פאקינג ענייה, ושאולי מערכת היחסים הזאת תסיח את דעתי מלהתמודד עם הבעיות שלי. אבל אני מזכירה לעצמי, עם מרקורי דופק אותי כי החלטתי לצאת עם בן אדם כשהוא בנסיגה, אז יופיטר אמור לעזור לי, כי במפה שלי יופיטר נותן לי מזל וקלות באזור של יחסים אישיים. אני לא יכולה לצאת עם אף אחד אחר על הפלנטה הזאת. כשאני חושבת עליו, אפילו שאני מרגישה שהוא לא נפתח אליי עדיין ושאין לי מושג מי באמת עומד מולי, עדיין יש לי חיבה אליו. ואני די בטוחה שאמא שלי תאהב אותו. אבל אני עדיין מרגישה שנקלעתי לסיטואציה. שליהקו את השחקנית הלא נכונה לתפקיד. אבל אני מזכירה לעצמי באיזו תקופה בחיי אני נמצאת, שאני בת 29 כבר, שאני מתבגרת, ושהתחלתי ללמוד לאחרונה שאסור לי לתת לאנשים אחרים להיכנס לי לראש. כי זה מה שקרה, עשיתי הפוך ממה שאנשים אמרו לי לעשות, כי אם הייתי עושה את מה שהם אמרו לי, לא הייתי יוצאת איתו בכלל. הם הזהירו אותי, אמרו לי שאני מתנהגת בצורה טיפשית ולא רציונלית, ואני פשוט עניתי "אבל זה מרגיש נכון". אז מה עם יש לי בעיות? הוא יודע שאני מתוסבכת, הוא יודע כל מיני דברים קטנים שאני חסרת ביטחון לגביהם, אם הוא בכל זאת בקטע שלי - מי אני שאפקפק בזה? אני צריכה גם לא לתת לעצמי, להיכנס לראש שלי. אני אולי חושבת יותר מדי, וזה גם מטריד אותי, כי נראה שהחיים שלו אחלה בלעדיי, אני חוששת שאיכשהו ההתערבבות שלו איתו, תשבש משהו. מה אם אני השפעה רעה? כי הוא לא נראה כמו מישהו שחושב יותר מדי, כמו מישהו שיש לו קשיים נפשיים כלשהם, או מחשבות כבדות. אז באמת שאני פשוט מחכה לרגע שבו אני אקבל תמרור עצור. שאני אראה איזה משהו, שאני אבין איזה משהו, שפשוט יגרום לי להפסיק להתעסק בזה ופשוט להיפרד ממנו. קשה לי לכתוב "להיפרד ממנו" כשאנחנו בכלל לא יחד. הנה עוד אכילת ראש שלי עם עצמי, מתי בדיוק מגדירים מערכת יחסים? אם הוא ישקר לי, אני בחוץ. אם אני אראה איזשהו הרגל רע שמעיד על חוסר נאמנות או כנות, אני בחוץ. כרגע, אני לא צריכה מישהו שיש לי איתו עתיד, אפילו לא מישהו שיש לי איתו התאמה גופנית, אני רק צריכה מישהו שאני יכולה לסמוך על מה שהוא אומר לי. ובאמת שהגעתי למצב שאני מרגישה כבר לא נעים לחפש ודאות, ולהגיד: "אני אבוא אם אתה באמת רוצה שאני אבוא." אני חושבת יותר מדי, ואני כן חושבת שזה מחבל. וההחלטה לגבי אם אני מצטרפת אליו היום או לא, עדיין לא נעשתה. אבל אני חושבת שאין לי ברירה אלא ללכת ולראות בעצמי, זאת אולי ההזדמנות הכי טובה שתהיה לי לראות אותו לא רק איתי אלא גם עם אחרים. אפילו שזה פאקינג מוזר בעיניי, אבל זאת רק אני, אולי אנשים באמת מביאים בחורה שהם בקושי מכירים לחברים שלהם. שום דבר לא קל בחיים, אבל במקרה הזה... זה ברור שאני זאת שמביאה את הקושי. אני הקושי. (11/7/26 21:43)