ספרים, סופרים וחברים

"בין השניה לשלישית"
שם חידתי לספר שיש בו הרבה חידות. ספר שהוא יפה להפליא (עטיפת השנה, לדעתי) מבפנים ומבחוץ ויופיו בייחודו ובעולם יוצא הדופן שהוא יוצר. העולם של גיא עד הוא כאן ואף לא כאן, כמו באל הביתי, הוא מוכר וגם לא, ידוע אבל מרוחק, כמו המציאות שלנו שנדמה שביצעה תזוזה של כמה מעלות מן האפשרי. את העולם האניגמטי והממשי לחלוטין הזה מאכלסות מעט דמויות. אלפא, אושר ובהמשך גם נתן, כשלכול אחת מוקדש פרק משלה. אלפא הגיבורה, פוגשת בסוף הפרק שלה את אושר, הגיבור וביחד הם יוצרים חיבור אוהב, זוגיות ומשפחה. שני הגיבורים שלנו, שהם אנטי גיבוריים למדי, ארציים לגמרי, למרות הפנטזיה, וחושניים לחלוטין, למרות האניגמה, מושכים את הקוראת לתוך עולמם. והעולם שלהם בודד למדי, זוהי בדידות מוכרת היטב, בין אם של אובדן אב במקרה של אלפא שגודלה בבדידות מזהירה ע"י אימה הדומיננטית ובעלת החלומות. או בין אם של חריגות פיזית, כמו במקרה של אושר, ילד חריג בתוך משפחה תוססת, חומרנית וקונבנציונלית. אך בדידות זו, של הקיום האנושי, מתוארת ומובנית בצורה בלתי מוכרת, שיחד עם זאת מעוררת הזדהות.
כפי שניתן להבין, כול הניגודים האלו לא היו עובדים, ועובדים היטב, אילולא הכישרון של גיא עד. עד היא סופרת ותיקה, שכמו גיבוריה תמיד נמצאת באיזושהי שוליות מסוימת. היא מעולם לא פרצה לקדמת הבמה של הספרות העברית למרות שכתבה לא מעט ספרים (תשעה רומנים, מתוכם שני ספרי נוער וביוגרפיה מדהימה לנוער על שולמית אלוני שגם עליה פרסמתי כאן סקירה) למרות שספרה הלפני האחרון "ויקי ויקטוריה" נכנס לרשימה הקצרה לפרס ספיר והרומן "הבארשבעים" נכנס לרשימה הארוכה. כול אחד מספריה שונה מקודמו, אין להם סגנון מובחן וברור או תמה חוזרת. הייחוד שלהם הוא באחרותם וברגישות הרבה בה נכתבו, רגישות לאחר, לסביבה ולשפה.
ברומן הנוכחי, מעבר לדמויות הגיבורים ולסוריאליזם העדין השורה על הכול גיא מרבה ללהטט ולמתוח את גבולות השפה העברית. היצירתיות האינסופית הזו בשימוש בשפה, היא אחד המאפיינים הבולטים בכתיבה שלה שפה היא לוקחת לקצה ומעבר לו. אני אהבתי את זה מאוד.
כפי שהבנתם, זהו סיפור של שפה ודמויות. סיפור מעשייה אפלה שיאיר את ימיכם, כפי שספרות טובה אמורה לעשות.

זה לא ממש ספר עלילתי. זה ספר על חוויותיו, מחשבותיו והמידע שאסף סביב מותה והתאבדותה של אימו. זה מעניין גם למי שגדל כאן ומכיר את הדמויות במשפחה המיוחדת הזו, גם עקב ההסטוריה הלאומית שלנו שנשזרת כאן. לעיתים הכתיבה יפה ויש קטעים שארצה לשמור אך לעיתים היא בוטה או פוליטית ולי זה פחות נעים. עוד נושא חשוב ומעניין הוא תחום בריאות הנפש והבעיות הנפשיות שעולה כאן. בכל אופן, זה לא הספר הכי מרתק שקראתי אך עדיין, שמחה שקוראת .

הספר מתאר בעיקר את משפטו החוזר של רומן זדורוב לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי ובערעור בעליון וכמובן את זיכויו. זאת לא ספרות גדולה, אלא תיאור של מאבק משפטי לשחרורו של אדם חף מפשע, מי שמתעניין בהרשעת חפים מפשע בישראל, כמוני, ימצא את הספר מעניין ויורד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים בצורה לא פרופורורציונאלית, זה לא ספר מתח שהרי הסוף ידוע מראש, זה בוודאי לא תיאור אוביקטיבי של הפרשה אלא תיאור שלה מנקודת מבט יחידה של אדם שהשקיע ימים כלילות בייצוג של אדם שלא הכיר ללא תמורה כספית, אני משער ששילמו לו בתביעה האזרחית שזדורוב תבע את המדינה אבל באמת איני יודע. בקיצור ספר מעניין למתעניינים בעולם המשפט האמיתי, בחקירות משטרה ופרקליטות. אם אינני טועה נכתבו עוד כמה ספרים על פרשה זו, אבל לא קראתי אותם, זה בהחלט מומלץ.

וואו
הספר גרם לי להרגיש משהו שלא הרגשתי
בתור אחד שלא חווה שירות קרבי, ובטח שלא בתוך מלחמה - קשה להבין מה עובר על האנשים בחזית, ועל הסובבים אותם לא פחות. הספר גורם לך פתאום להבין. הוא לקח אותי למסע קצר שבו הסתכלתי מעיניים של נערה לוחמת על המציאות של השנים האחרונות, והמילים שהיא כתבה הצליחו להדהד בתוכי, דבר שלא חשבתי שיקרה לי.
ניכר מאוד שמעבר לתמה המרכזי שהוא כמובן המציאות האבסורדית של המלחמה בישראל, מעבר לתהיות ולתיאורים הכואבים על אנשים שהלכו ולא יחזרו, מעבר לזכרונות השירות - אתה מבין שהשירים הם של נערה, שעוברת מסע התבגרות אל החיים של הגדולים, דבר שכל אחד יכול למצוא את עצמו בו, בשלב כזה או אחר של החיים. מי מאיתנו לא זוכר את השאלות והתהיות שכולנו שאלנו בתקופת ההתבגרות לפני שנים רבות, בצל המציאות הישראלית אבל גם בכלל כבני אדם שסה"כ מנסים להבין מה עושים על כדור הארץ. השאלות האלו, עם הזמן נשחקות ונקברות תחת עור מחוספס ואדיש שאנחנו קוראים לו "בגרות". הכותבת מעזה לשאול מחדש את השאלות האלו, שהן הבסיס המחשבתי הכי חשוב של חיינו, והיא תעורר אותן בלב שלכם גם מחדש. מה אנחנו עושים פה? מה חשוב בחיים? למה? האם המציאות היא גזירת גורל או שאפשר לשנות אותה? האם יש תקווה?
ומסביב לכל זה, עוטפים את השורות גם נושאים כמו אהבה, אמונה, עצמאות, חברה ומגדר. הכל כתוב איכשהו בריאליסטיות ובתמימות בו זמנית.
מקווה שהספר יעורר בכם מה שהוא עורר גם בי, מומלץ בחום לכולם

ספרון קטן ונחמד שכמה פעמים חשבתי לנטוש אותו אבל משהו אחז בי ואני שמח שקראתי אותו עד הסוף.

ספר מרגש, מקסים ועצוב. שני סיפורים של עבר והווה שמתחברים ונותנים משמעות נסתרת לעלילה. בנוסף הסיפור העצוב של מחיר המלחמות שעליהן נבנתה המדינה שזור בעלילה

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לאחרונה, אולי בעקבות המלחמה המתמשכת והמשמעויות הקיומיות שלה, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למחשבות על ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, ועל המפעל הגדול והבלתי מובן מאליו הזה. מתוך כך חזרתי גם אל תקופת העלייה השנייה, אל ימי יפו וראשית תל אביב, ושוטטתי לא מעט בשכונות הישנות של העיר — אחוזת בית, נווה צדק. אני אוהב להתבונן בבתים שעברו שימור, וברחובות ההם ששינו את פניהם לבלי הכר.

כששוטטתי בספרייה נתקלו עיניי בספר הזה, שמעולם לא שמתי לב לקיומו: "רקוויאם לתל אביב – פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה". ספרו של דוד שחם, שנולד בוורשה בשנת 1923, אך בהיותו בן שנה עלו אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ואמו ורדה ארצה, והתיישבו בתל אביב. נכון, זו כבר לא העלייה השנייה אלא העלייה הרביעית, אבל עדיין מדובר בזמן שבו תל אביב הייתה בת חמש־עשרה שנים בלבד. זה נשמע לי כמו משהו שיכול לעורר בי עניין. לקחתי.

ברור שזה לא רומן עלילתי, אלא מעין ממואר: רצף של רשימות, תמונות חיים, דיוקנאות, זיכרונות ורגעים עירוניים. אבל מהר מאוד התברר לי ש"רקוויאם לתל אביב" הוא ספר זיכרונות אישי יותר משהוא ספר על תל אביב. תל אביב כמקום חי — רחובות, דמויות, ילדות, הגימנסיה הרצליה, הבוהמה התל אביבית של שנות השלושים — כל אלו מופיעים בעיקר בחלק הראשון, שאינו ארוך במיוחד. בהמשך, העיר נסוגה מעט אל הרקע, והספר נעשה בעיקר מסע בזיכרונותיו של דוד שחם עצמו: עבודתו כפרסומאי, השנים בקיבוץ ובשליחות בארה״ב, היותו נגן כינור מוכשר, אהבותיו וכתיבתו הספרותית.

לא אומר שהדברים נטולי עניין. להפך: יש בהם אנקדוטות מעניינות, הכתיבה קולחת, והכתיבה שלו על מוזיקה — במיוחד ההסברים שלו על יצירות קלאסיות — מעניינת מאוד. ובכל זאת, המרחק בין מה שציפיתי לקבל לבין מה שקיבלתי בפועל היה די גדול. המשכתי לקרוא, כי בסך הכול הספר קולח וזורם, אבל תחושת הפער הזו ליוותה אותי לכל אורכו.

הכתיבה של שחם מפוכחת, לא מאוד נוסטלגית, אך כזו שמדגישה את הפער בין הימים הרחוקים ההם לתקופה הנוכחית. הוא נזהר מלקבוע מסמרות בזיכרונותיו, ומדגיש כי הדברים נאמרים באופן אישי, כפי שהוא חווה אותם. גם כאשר הוא "סוגר חשבונות" ישנים, הוא עושה זאת לרוב בטון ענייני, ונזהר מלציין שמות של אנשים שעלולים להיפגע מן הדברים.

מי שבא אל הספר בעקבות הכותרת הראשית, בציפייה לדיוקן מיוחד של תל אביב, עלול להרגיש שהשם מעט מטעה. כותרת המשנה קולעת יותר: אלה אכן פרקי זיכרון של בן העיר הלבנה. שחם עצמו נפטר כשנתיים לאחר כתיבת הספר, ואולי משום כך "תל אביב" נוכחת כאן לא רק כמקום, אלא כסמל לעולם שאבד. ואולי, בסופו של דבר, דוד שחם כתב רקוויאם בעיקר לעצמו.

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

ספר זו הוא הזדמנות לעצור ולעמוד על הסגולה הנפלאה של אותם ספרים ראשונים בסדרת ספריה לעם, שכרגע אני מצוי בעיצומה של מלאכת הקריאה המהנה שלהם. העניין הוא כמובן היותם של חלק מהספרים רומן היסטורי מבלי להתכוון לכך; בזמן שהספרים יצאו, הם היו אפילו אקטואליים, ועסקו בנושאים בוערים למדי. לדוגמה, בכל מה שנוגע ל'פרברי אתונה' - המלחמה האידיאולוגית בין הקומוניזם למתנגדיו עמדה להגיע לשיאה בשנים שלאחר ההוצאה לאור של הספר.
על-פי ההגדרה לרומן היסטורי, 'פרברי אתונה' הוא בוודאי לא רומן היסטורי. דוגמאות נוספות לספרים מוקדמים יותר בסדרה: לבדו ימות האדם, רחוב המדרגות, אש בעמקים (וישנם עוד). וזוהי לדעתי הסיבה שהסדרה הזאת של ספריה לעם עדיין נחשקת על-ידי רבים. היא מאפשרת לקורא להיכנס אל תוך עולמם הסוחף של אנשים מזמנים אחרים, עולם שכתוב בצורה אמינה מסיבה אחת פשוטה: הכותב לא המציא אותו מדעתו, אלא ממש חי את התהפוכות המתוארות בספר.
בפרברי אתונה, הקורא נשאב אל פרברי אתונה ממש, ושוהה בסמטאותיה ועל גגותיה בשעה שהקלגסים הנאצים והאיטלקיים עושים ביוון ככל העולה על רוחם. העלילה כרוכה בתהליך ההתהוות של ELAS - מיליציית צבא השחרור הקומוניסטי - אבל התיאורים אינם יבשים וטכניים כלל וכלל, כי הם נמסרים מבעד לעיניהם (אם-כי בגוף שלישי דווקא) של הצעירים שלקחו חלק במחתרת, והעיניים של אותם צעירים רואות לא רק את המלחמה בנאצים, אלא גם את הסובב אותם - אהבה, יופי אינטלקטואלי, חברות אמיצה, הרפתקה וריגוש. המוקד מדלג מדמות אחת לאחרת, מגבר לאישה, מקומוניסט שרוף לקומוניסט שפחות משוכנע באידיאולוגיה זו, ולאט לאט כובל את הקורא בחוטי הדאגה לגורל הנפשות הפועלות, גם אם בליבו יש התנגדות עזה לרעיון שבו הם מאמינים (התנגדות שקל להבין, לאור העובדה שהספר נקרא זמן כה-רב לאחר שהניסוי הקומוניסטי נכשל). מרבית הספר סובבת סביב מקס, המשורר המיוסר, שמחפש את דרכו בעולם המעשה ובעולם האהבה, אבל מכיוון שהדמויות בספר סבוכות זו בזו, אין מעשה של מקס או של דמות אחרת שאינו משפיע על הדמויות האחרות במחתרת (ולא רק במחתרת, כאותו קצין איטלקי שמאוהב באחת מנשות המחתרת), גם אם הן רחוקות ממקס וחבריו - כמו הפרטיזנים שבהרים המיוערים שסביב אתונה. האקספוזיציה המרתקת בספר, מפנה את מקומה לפרקים לעלילת מתח קצבית, אלימה ושוברת לב, שנדיר למצוא גם בספרות בת-ימינו.
הלאה אל הספר הבא בסדרה!
(במאמר המוסגר, אני אספן של ספרי ספריה לעם, ולאחרונה התחלתי לקרוא את כל הספרים החל מהספר הראשון. את הביקורות כתבתי רק על חלקם, בתקווה להיות עקבי יותר בהמשך).

הציפיות שלי מאיילת גונדר-גושן הגיעו עם סימן שאלה מובנה. אחרי "להעיר את האריות" – ספר שהתהדר בנקודת זינוק מבריקה אך נמתח בהמשכו כמו מסטיק – הגעתי אל "רילוקיישן" בזהירות מרובה. ב-70 העמודים הראשונים החשש הזה כמעט התממש; הטקסט הרגיש נגיש, קולח, אך מעט "רגיל". אלא שדווקא מתוך השגרה הבורגנית הזו, גונדר-גושן טמנה מלכודת פסיכולוגית מתוחכמת, וכשהיא נסגרה – אי אפשר היה להניח את הספר מהיד.
העלילה מעתיקה משפחה ישראלית מיושבת אל הבועה המהודרת, המנומסת והמנוכרת של עמק הסיליקון. המעבר החלק הזה נסדק באחת כאשר נער שחור, בן כיתתו של הבן אדם, מת בנסיבות מסתוריות במסיבה. מכאן והלאה, הספר זונח את שאלות הבלשות הקלאסיות וצולל אל תוך המגרש הביתי של המחברת: פסיכולוגיה קלינית חריפה של חרדה, הורות וזרות.
כוחו הגדול של הספר טמון בדינמיקה המשפחתית המדויקת והמצמררת באמינותה. הניגוד המהדהד בין האם, שמוצפת בחרדות אימהיות ראשוניות ויצריות ומפרקת כל הבעת פנים של בנה לחשדות, לבין האב, שמחזיק תמיד בהסברים רציונליים, קרים ונטולי חרדה, מייצר מתח פנימי מבריק. התוספת של אורי, מדריך הקרב מגע הכריזמטי שחשדנות מובנית מלווה את דמותו מהרגע הראשון, מוסיפה שמן למדורת הפרנויה ומחדדת את השאלה ממי באמת צריך להגן על הילדים שלנו. השילוב בין המנטליות הישראלית החשופה לבין הקודים האמריקאיים המרוחקים משמש מנוע מושלם לסיפור, והופך את הדרמה לישראלית מאוד, אך כזו שעוברת בצורה מעודנת וחלקה בגרון.
הסיום של הספר הוא לא פחות ממעשה אמנות. ההחלטה להותיר את גורלו וסיפורו של ג'מאל מעורפלים מעט אינה חולשה עלילתית, אלא בחירה מבריקה שמבהירה מהו המרכז האמיתי של היצירה. השאלה הבלשית "מה באמת קרה שם" מפנה את מקומה לטרגדיה האמיתית והאוניברסלית: חוסר התקשורת המוחלט בין הנוער להורים שלהם, והתהום הפעורה ביניהם. זהו הפחד הגדול ביותר שלנו כהורים – לגלות שהילד שגדל בביתנו הפך לזר מוחלט שאין לנו גישה אל עולמו הפנימי.
שורה תחתונה: רומן פסיכולוגי מהודק, אינטליגנטי וממגנט. ספר שמתחיל במסע סוציולוגי מעבר לים ומסתיים בריסוק רגשי מדויק שמכה ישר בבטן של כל הורה. חמישה כוכבים.

ביקורות רבות באתר על הספר הזה עד כדי שיצרו סקרנות ולו רק בגלל העטיפה הבולטת שלו. אלא שאני לא נוהגת לקנות ספרים, ועכשיו לרגל שבוע הספר העברי ליקטתי בספריית הרחוב את הטרילוגיה כולה, במצב חדש-חדיש לחלוטין כאילו לא נגעה בו יד אדם. יתכן שגם ספריות רחוב הן סוג של ביקורת אינדיקטיבית על ספרים, למשל אותם אלה שדפדפו בהם חזור ודפדף ונזנחים משומשים עד מרוטים לגמרי, או אותם רבי מכר לדקה שנקנים בשל צו האופנה או האטרקטיביות החיצונית וסופם שמדפדפים בהם קצת פה ושם ואחר כך מחליטים שאין טעם לקרוא מהחל ועד כלה.

אז זה מותחן, מהסוג הבלשי, והוא ספרדי. כבר היו לנו הרבה בריטים, ואמריקאים. עושה רושם שצלחנו את הגל השבדי או לפחות את רובו, ועכשיו זה ספר מתח ספרדי. ג'ון גוטיירז הוא שוטר די בינוני וקצת שלומיאל. הוא מפשל, שאת זה היה אפשר להחליק כי זו היתה פשלה שמקורה בטוב לב בסיסי, אלא שהיא גם התגלתה וגם צולמה והופצה ועכשיו יש לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. הוא מושעה מהמשטרה ומוצמד לאחת, אנטוניה סקוט, שיש לה מגה-מוח מחונן להפליא, האישה הכי חכמה בעולם, ואישיות שבורה לחלוטין. זה פרוייקט "מלכה אדומה", פיענוח פשעים שאף אחד אחר לא מצליח לפתור. בדרך כלל אין צורך בשירותיה של הגברת סקוט, וזה בגלל שרוב הפושעים הם אנשים די טפשים, מונעים באימפולסיביות ומשאירים אחריהם עקבות, אבל כשזה לא קורה מגייסים אותה למשימה. והפעם זה קורה לתעשיין עשיר. בן מת בסצנה מצויירת להפליא, בת נחטפת אבל בלי בקשת כופר, והטיפול בכל אלה צריך להעשות רחוק מכל עין תקשורתית שהיא.

יש בעיה לכותב ספרי הבלשים מאז ימי שרלוק הולמס ועד היום, והיא איך להציג את בינתו המופלאה של הבלש הגאון בלי להוציא את קורא הספר מדי טיפש כי באופן מסורתי הספרים נכתבים בדרך שבה העלילה נגלית לעיני הקורא שניים או שלושה עמודים לפני שהבלש עצמו מפענח. אם זה לא יהיה ככה אז לא יהיה מעניין ומאחר שזה כן ככה קצת קשה לעמוד על תבונתו המזהירה של הבלש. מה שעושים הרבה סופרים, מאז ימי שרלוק הולמס ועד הלום, זה להצמיד דוקטור ווטסון כזה, איש בעל תבונה סבירה שיציג את ההיקשים של האדם הסביר, ולמולם את פיענוח הפשע המזהיר של הבלש, ובא לפתרון גואל. ג'ון גוטיירז השלומיאל, הומו שמן (סליחה, מוצק) בעל לב הזהב שגר עם אמא ומפשל פעם אחר פעם הוא בדיוק האיש המתאים כאן.

יש בעיה גדולה מזו לכותב ספרים שאינו חכם במיוחד שצריך לתאר דמות נורא נורא נורא חכמה. אבל הוא לא יכול לתאר את החוכמה שלה כי הוא כאמור לא מאוד חכם. אז בואו נעשה קצת סדר: חכמה לא שווה זיכרון חזק. בן אדם יכול לזכור הרבה מאוד דברים גם בלי להיות ממש חכם. גם ללמוד בלאק ג'ק בתוך שמונה עשרה דקות של נסיעה זה לא מרשים, כל עוד לא הצגת את מהלכי המשחק, גם לפתור חידות זה לא בהכרח מוכיח על חכמה. בקצרה: מתוך הספר הזה לא התרשמתי מבינתה המרשימה של גברת סקוט, מה גם שהיא נופלת בפח לא פעם ולא פעמיים. נכון שחלק מהנפילות הן אשמת השותף שלה ג'ון, ועדיין. רוצים לתאר דמות חכמה? אני הכי אשמח. לא מספיק לכתוב על זה, צריך להמחיש את זה.

חוץ מהבעיה הקטנה הזאת, הספר כתוב עם הרבה מאוד חן, עם חוש הומור טוב, ועם קצב סביר, כך שלא סבלתי מהקריאה ואני גם אמשיך לשני האחרים. עם זאת ההייפ הגדול שהיה סביבו בזמנו נראה לי קצת מוגזם.