ספרים, סופרים וחברים

2 ספרי ילדים שכתבתי מופיעים באתר זה-אודה להוספת ספר ילדים חדש - "ליה האיילה מקימה משפחה לבדה" בהוצאת אוריון -ניתן לפנות אליי למייל dalia55@walla.co.il

מסות חדשות על שכל האדם גוטפריד וילהלם לייבניץ https://greenbrothers.co.il/products/book-9854

אני עושה חיפוש על הספר הזה, גם דרך סימניה וגם דרך גוגל "שם הספר + סימניה" ומקבלת את התוצאה של ספר אחר "אור על החיים". הספר "אור על היוגה" תמיד היה קיים במאגר כאן. תוכלו לבדוק מה קרה, האם נמצא או לא? תודה

שם הספר: דיאלוג מחבר: גלילאו גלילאי מתרגם: אריאל רטהאוז שנת ההוצאה: 2023 הוצאה המרכז האקדמי שלם מספר עמודים: 460 תקציר: חיבור זה הוא גולת הכותרת של קרוב לשלושים שנות מחקר מדעי פורץ דרך והסיבה המרכזית לעימות המפורסם ביותר בין השררה הדתית לבין הסמכות המדעית — משפט האינקוויזיציה של גלילאו בשנת 1633. בכתיבת הדיאלוג שאף גלילאו לעקוף את האיסור הכנסייתי על צידוד בתורה הקופרניקאית, שלפיה השמש מצויה במרכז היקום, וכדור הארץ — שעד אז נחשב למרכז היקום — אינו אלא כוכב לכת שסובב סביב עצמו וסביב השמש. קישור: https://shalempress.co.il/shop/leviathan/%D7%93%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%92/

2 ספרי ילדים שכתבתי מופיעים באתר זה-אודה להוספת ספר ילדים חדש - "ליה האיילה מקימה משפחה לבדה" בהוצאת אוריון -ניתן לפנות אליי למייל dalia55@walla.co.il

נפגשתי עם הבחור הגבוה. היה לי נוח בטירוף, שאלתי אותו אם הוא יודע לשחק שחמט, והוא אמר שלא ושאני בטח אקרע אותו בשחמט, אבל שש בש הוא יודע ואמרתי שגם אני, ואז הוא אמר שהוא ינצח אותי. אני חושבת שהוא לא נתן לי סיכוי לנצח בכלל, אמרתי לו שש בש זה משחק של מזל ושהוא יכול להפסיד, אבל הוא התווכח. אמרתי לו להיזהר, כי האגו שלו ייפגע אם נשחק שש בש ואני אנצח. הוא לא הקשיב... אז המשכתי להזהיר אותו, הוא חשב על כך שנשחק בפלאפון אבל באותה מחשבה אמר שאין לו עצבים, והייתי בסדר עם זה, גם לי לא היה בא לשחק בפלאפון. ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה שנקנה שש בש מהתחנת דלק, אני בכלל לא ידעתי שמוכרים שש בש בתחנת דלק. אמרתי כן מיד, וקמנו. שיחקנו באוטו שלו, לא זוכרת באיזה שלב שאלתי אותו אם הוא מנצח את כולם ולא מפסיד בשש בש כי לא הבנתי את הביטחון המוגזם שלו. הוא אמר שהוא מפסיד לטובים. אני לא ידעתי אם אני נחשבת טובה, מבחינתי שש בש זה משחק של מזל. שאלתי אותו כמו השש בש עלה כשהוא חזר לאוטו, הוא אמר שהוא לא שם לב, ופתחתי את המשחק, היה שם גם שחמט. בזמן שפתחתי את השש בש הוא שאל אותי על הבושם שלי, כי הוא הריח משהו מתוק, אמרתי לו שלא שמתי בושם כי ידעתי שהוא יריח אם אני אשים ולא באמת נפגשנו לדייט אלא סתם בזרימה, מעכשיו לעכשיו. לשים בושם כאילו, מראה על השקעה ומחשבה רצינית, אבל בסופו של דבר השקעתי מחשבה רצינית על איך לא להיראות כמישהי שהשקיעה, וגם חשפתי את זה בפני האדם האחר... אז אל תשאלו אותי מה התכלית. אני מי שאני. אמרתי "אולי זה השש בש", והתכופפתי להריח אותו כשהוא פתוח ונמצא בינינו על המשענת. הוא אמר שלא נראה לו שמשם הריח. הטיעון העיקרי שלי, לכך שהוא צריך להיזהר על האגו שלו, זה כי שש בש זה משחק של מזל בעיניי. מבחינתי הוכחתי את זה כשניצחתי אותו בפעם הראשונה ששיחקנו, כי לא היה לו מזל בקוביות, ולי כן היה. אני אוהבת משחקים, אז כמובן שנהניתי, וצחקתי מחוסר המזל שלו. לפני המשחק שאלתי אותו איזה קוביות הוא מעדיף, כי היו גדולות שבאו בתוך הלוח, וקטנות שהן של השש בש, והוא אמר שהקטנות. אני לא חשבתי שזה משנה כל כך, סתם שאלתי מה שהוא מעדיף כי היו שתי אופציות. אני זוכרת שלפני שהתחלנו את המשחק התעקשתי שנטיל קוביות כדי שהוא לא יתלונן שהוא הפסיד כי אני התחלתי ראשונה, והוא באמת יצא זה שצריך להתחיל, וניצחתי. במשחק השני שאלתי אותו אם הוא רוצה להחליף את הקוביות הקטנות בגדולות כי אולי איתן יהיה לו יותר מזל. הוא אמר כן, וכששיחקנו הבנתי למה הקוביות הקטנות עדיפות, הן פשוט מתגלגלות טוב יותר והן לא נתקעות פתאום על איזה חלק, ככה שצריך להטיל אותן מחדש כמו הגדולות. הוא ניצח במשחק השני, ואז אמרתי זהו, זה תיקו, ובאותה נשימה גם קבעתי שזהו וחוזרים הביתה. בנסיעה הראשונה כשהוא שאל אותי לאן אני רוצה ללכת, השירים שלו היו לטעמי, הוא הציע לי לשים שירים שלי ואמרתי שלא צריך כי אני אוהבת את מה שאני שומעת. אבל בנסיעה חזור היה שיר שפחות התחברתי אליו, לא כי הוא היה נוראי פשוט לא התחברתי. אמרתי: "תעביר את השיר", והוא אמר "הו, סוף סוף", כי היה לנו איזשהו דיון על להיות אדם נוח, ועל זה שהוא לא חושב שזה טוב, ושאדם צריך יותר לעמוד על מה שהוא רוצה. ניסיתי להסביר לו שאני כן עושה מה שאני רוצה, פשוט יש מקרים שבהם מה שהאחר רוצה גם בא לי טוב. אז הוא נתן לי לשים שיר, ושאלתי אותו אם זה בסדר שאני אשים שירי בנות, הוא לא כל כך הבין מה הכוונה בשירי בנות, הסברתי "פשוט שירים שבנות שרות." "אה, בגלל שירת נשים כאילו?" "לא, לא שירת נשים." אמרתי לו שאני פשוט אשים לו שיר שאני מחשיבה כשיר בנות, שיר שלא הייתי בוחרת לשים לו עכשיו. "עדן בן זקן כזה?" "לא. אני לא כל כך אוהבת עדן בן זקן." שמתי את השיר, וממש לא ציפיתי מעצמי ליהנות מכך... אבל הנסיעה בכביש, החלון הפתוח, הווליום, זה שאני מכירה את כל המילים מסתבר... זה מוזר לגלות שאני נהנית ממשהו. ידעתי שאני נהנית ממשחקים, לא הופתעתי כשנהניתי לשחק איתו שש בש, אבל כשנהניתי לשיר כמעט כל משפט מטופש בשיר בנות, קצת הרגשתי שאני נסחפת. בדיעבד אני חושבת שסוג של ציפיתי מעצמי למתן את השירה ואת התזוזה עם הקצב של השיר, לא ליהנות מזה כל כך, לא להגזים וממש לשיר כל שורה, אבל לא עשיתי את זה. הגזמתי, נסחפתי, אבל הרגשתי עצמי. כאילו מה אני אעשה שלא ידעתי שהשיר הזה יבוא לי כל כך טוב? אפילו שאני בחרתי אותו. לא היה לי מושג מה הוא חושב על השיר, לא הסתכלתי עליו כי שרתי ולהסתכל על מישהו כשאני שרה לעצמי זה מוזר, אבל גם בלי להסתכל יכולתי להרגיש שהוא נהנה מהשיר. אפילו שהמילים כל כך... מטופשות בקטע טוב. "אני לא רותם סלע, אומרים שהחיים אתגר הלב שורף לי כמו לצלול בים המלח מחזלש אותי כמו ברונו מארס כי הוא לא מתרגש מכוכבים, זה רק בראש שלך והוא תמיד אומר שלוש מילים, אני אוהב אותך כל כך כל כך." (זה הבית שאחרי הפזמון, "שלביה" של שירה אטיאס) - לפני השיר, עוד כשיצאנו מהחנייה אחרי שסיימנו לשחק שש בש, שאלתי אותו אם זה נחשב דייט. התחלנו לדון במה נחשב דייט, אני אמרתי משהו על כך שבדייט משקיעים, והוא התחיל לציין שכן, את הדברים שעושים שהופכים דייט לדייט, הטון של שנינו היה קליל, ובסוף הרשימה הקצרה שלו הוא אמר, "יש גם נשיקה בסוף". אמרתי "אה, אז זה לא דייט", והוא ענה "זה לא דייט." נתקענו קצת בכביש חזרה, היה נראה שאולי קרתה תאונה, והייתי בסדר עם לחכות כי לא היינו עייפים ומתים הביתה או משהו. באיזשהו שלב בהפתעה הוא צעק משהו "אבל למה כל הנתיבים חסומים כוסאמק", ואז ביקש סליחה שהוא עשה את זה. אמרתי שזה לא הפריע לי, ושאחים שלי גם מקללים. גם לא היה משהו מבהיל באיך שהוא צעק, בכנות, יש בו איזושהי עדינות אפילו שהוא בחור גדול עם קול עמוק. הוא נגע לי בשיער באיזשהו שלב כשחיכינו, סובבתי את הראש ושאלתי אם יש לי משהו בשיער, והוא אמר שלא. הוא פשוט נגע כל כך בעדינות... זה באמת הרגיש כמו אולי הוציא איזה משהו קטן מהשיער. בסוף לא הייתה תאונה, הפקק נפתח והוא התעצבן שכאילו אין כלום בסוף, ואני אמרתי מה אתה מתעצבן אין תאונה ואנחנו חוזרים מהר הביתה. הדרכתי אותו איך להגיע קרוב יותר לבית שלי, ואז... פשוט לא רציתי לרדת מהאוטו וללכת. אז נשארתי. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך בנוח עם בן אדם. אמרתי לו לאורך כל המפגש שלנו, משהו בסגנון "תגיד לי אם אתה רוצה ללכת", והוא לא אהב את זה, שאנחנו כל רגע מדברים על ללכת כשטוב לנו ביחד. פשוט, היו רגעים ארוכים של שתיקה, שבהם פשוט לא דיברנו, ואמרתי מההתחלה שאני בסדר עם זה, עם השתיקות, ושהוא לא חייב לנסות לדבר איתי בכוח, כי טוב לי גם ככה. אבל זה הוביל לחיפוש ודאות מצידי וגם מצידו הרבה, עד שבסוף סיכמנו שאני לא אשאל אותו והוא לא ישאל אותי. אבל אז באוטו ליד הבית שלי, שכחתי שזה מה שסיכמנו, ושוב שאלתי, והוא התעצבן (בצורה חמודה), ואמרתי "סליחה סליחה, שכחתי". ואז הוא נזכר שאכן דיברנו על זה ושסיכמנו משהו, ואמר שיש לי זיכרון טוב. לא זוכרת איך הגענו לשלב הזה, כנראה שוב דיברנו על מה נחשב דייט ושבדייט יש נשיקה בסוף, אבל באיזשהו שלב הסתכלתי עליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לנשק אותי. והוא אמר שכן, ואז אמרתי: "אז נו". ואז הוא נישק אותי. מסתבר שנשיקות זה מסובך עבורי. הרגשתי שאני גרועה בזה ושזה לא עובד, אבל הוא לא עצר. המשכתי לחשוב שזה לא עובד ושאני גרועה בזה, אז עצרתי ואמרתי את זה, ואז התחלנו לדבר על זה. ממה שהבנתי, לא הפריע לו שום דבר וזאת בעיקר אני שהרגישה שמשהו לא עובד, מבחינת זה שאני באמת לא יודעת איך מתנשקים. כשהוא נישק אותי הוא הניח את היד על הרגל שלי, ואז אחרי כשסתם ישבנו באוטו ודיברנו, הוא שוב הניח את היד על הרגל שלי, והסברתי לו עד איפה מותר לו להניח את היד. זה לא הרגיש שהוא חצה את הגבול שלי או משהו, פשוט הרגשתי בנוח להציב גבול כי הוא ללא ספק אהב לגעת ברגליים שלי. לא רציתי לנסות את הנשיקה שוב. אמרתי לו שזה לא הוא, שזה פשוט כאילו הטכניקה, זה לא עבד לי. זה די ברור שלא הרגשתי משהו שאמורים להרגיש, וזה קצת הכניס אותי למחשבות. עצרתי את הנשיקה הראשונה כי באמת חשבתי שאני גרועה בזה ואין מצב שזה מהנה למישהו, אבל כששאלתי אותו, הוא אמר שהוא נהנה. אז אמרתי שאפשר לנסות שוב, אבל עכשיו לא בא לי, בפעם הבאה. עדיין לא רציתי לרדת מהאוטו. אמרתי לו כמה פעמים מאז שהחלטתי שאנחנו חוזרים הבית, שהיה לי כיף, והוא אמר גם לי שהיה לו כיף, ואמרתי שלא בא לי ללכת, והוא אמר גם לי שלא בא לו שאלך. אז פשוט נשארתי שם, והחזקתי לו את היד, ודיברנו על כל מיני דברים. בסוף כן התנשקנו פעם שנייה, שוב לא זוכרת איך הגענו לזה, אבל זה היה טיפה יותר טוב. הוא כן היה צריך לומר לי לעצום עיניים בפעם הזאת, כי הראש שלי היה כאילו במחשבות על למה לעזאזל להתנשק זה כל כך מסובך. הדבר הטוב הוא שהוא ידע שאני מתוסבכת. ובכל זאת לידו, לא נכנסתי לתסביכים מבחינת רגשות, רק המשכתי לבטא את התחושה שאני לא בנויה לזוגיות. הוא אמר דברים ואמרתי "טוב", ואז הוא שאל אם זה אומר שאני מקשיבה לו, אז אמרתי שאין לי כל כך ניסיון ולא יצא לי לחשוב מספיק על זוגיות, ושאני חושבת על מה שהוא אמר. כנראה שיש לי תפיסה מסוימת על זוגיות, שאולי קצת רחוקה מהמציאות, בקטע של - אולי זה לא מתפתח כמו שחשבתי שזה מתפתח. הוא עישן עוד סיגרה, זה בלתי אפשרי לספור כמה סיגריות הבן אדם מעשן, אבל אמרתי לו בהתחלה שזה לא מפריע לי כי יש לי אח שמעשן. זה הדבר הראשון שדיברנו עליו, הגעתי מהצד של הנהג, רכנתי קצת ואמרתי שיש ריח טוב באוטו, ואז הוא אמר עד שהוא יעשן וזה ישתנה. אבל האמת שבכלל לא הרגשתי את העישון שלו. גם לא הרחתי כלום. גם תכלס כשהוא נישק אותי לא הרגשתי שום דבר שקשור לסיגריות. זה קצת מוזר לא? אני הרגשתי לא בנוח עם אנשים שעשיתי איתם פחות, וחזרתי הביתה עם הריח שלהם עליי, אבל הוא... לא הרחתי כלום עליי. כאילו הבן אדם עישן לידי באוטו סגור, למה אני לא מסריחה מסיגריות עכשיו? כי לא התקלחתי אחרי המפגש שלנו... זה מוזר. חיבקתי מישהו, נישקתי מישהו, הוא עישן מלא - ובכל זאת לא מגעיל לי והלכתי לישון ככה? ברצינות, אני יכולה להרגיש שמישהו השאיר עליי ריח רק מחיבוק, ולהרגיש לא טוב עם זה. בקטע שהתחלתי לחשוב שאולי יש לי איזושהי בעיה... כי למה מגע עושה לי כל כך רע? למה אני לא מרגישה כלום כשאני נותנת למישהו לגעת בי, ואז אני באה הביתה ופתאום הגוף שלי מרגיש מלוכלך? אם אני אגיד שזה עניין של אנרגיה, אף אחד לא ייקח אותי ברצינות. אבל הרגשתי עם הבן אדם בנוח מההתחלה, סיפרתי לו המון על הדימוי העצמי הנמוך שלי ועל איך שאני מרגישה שונה, כי אני לא מתאפרת ולא צובעת את השיער. כשנפגשנו הוא אמר משהו על האיפור שלי, אמרתי לו שלא שמתי איפור, אז הוא שאל איך אני אדומה ככה, אמרתי "נראה לי שזה נקרא סומק טבעי". הוא התלונן על כך שלא שמתי איפור לכבודו, שלא שמתי את השמלה השחורה שדיברנו עליה, גם לא שמתי בושם, הכול כדי שהוא לא יחשוב שזה דייט. הסברתי לו שוב, שאין לי איפור בבית, שאני אפילו לא יודעת את הגוון של המייקאפ שלי. שוב חזרנו לנושא של האם זה נחשב דייט, אז אמרתי, "אם נצא לדייט שני, אז זה ייחשב דייט ראשון." זה קצת לא הגיוני בדיעבד... אבל אני חושבת שהוא הבין אותי באותו רגע. לא עשיתי עבודה טובה בלכתוב על הדברים בסדר כרונולוגי, אבל זה בסדר. יש משהו קצת מצחיק באיך שאנחנו מתנהלים. תחשבו שהוא מנשק לי את הגרון ומדבר על הריח שלי, ואני אומרת שוב שלא שמתי בושם ושזה כנראה המוס, ואז הוא כשהוא ממשיך לנשק לי את הצוואר הוא שואל מה זה מוס, ואני עונה, "זה מוצר שיער כזה, קצף." אני גם שאלתי אותו אם זה אמיתי כל המשיכות שלו כשהוא מנשק אותי, והוא אמר שכן, ושמבחינתו אני צריכה להיות "פה", כלומר עליו. זה היה חמוד האמת. הוא אמר לי שבדרך כלל הוא יותר אגרסיבי אבל איתי הוא עדין כי אין לי ניסיון. זה באמת היה מורגש. ואין לי עוד תווים לכתוב, אז אני אעצור כאן. (9/7/26 16:34)

אני כל כך רוצה להיות חופשייה מהלופ שאני נמצאת בו. אבל יש לי לופים בכל מיני אזורים בחיי, וזה מרגיש כל כך מציף עבורי להיות מודעת לכולם ולרצות לעבוד עליהם, ולהתקשות. המצב רוח שלי היום קצת ירוד, אבל - יש לי כוח לכתוב על מה שאני כן בשליטה עליו כרגע, שזה לופ האכילה הרגשית שלי. אף פעם לא הגדרתי "אכילה רגשית", כבעיה שיש לי. אני במשקל יציב כבר ארבע שנים, לא עולה ולא יורדת, וזאת הסיבה בעצם למה הרגשתי שאני בסדר מבחינת המשקל והתזונה שלי. אבל אני כן תקועה על המשקל הזה, כשיש לי את הרצון כבר הרבה זמן, לרדת 8 קילו. לאחרונה משהו בי הגיע לבשלות בנושא של אכילה ותזונה, קראתי כמה משפטים מתוך איזשהו ספר קודש על אכילה, וזה גרם לי לרצות לתקן את האכילה שלי. הסיבות הן, שאני אוכלת גם כשאני לא רעבה לפעמים, וגם האוכל שאני אוכלת גורם לי להרגיש כבדה. כבר ירדתי 10 קילו במשך שנה, ולא עשיתי שום דבר מיוחד בשנה הזאת, פשוט פחות היה לי חשק למתוקים, וככה ירדתי כל חודש בסביבות הקילו, עד שנתקעתי על המשקל הנוכחי. אז אני חושבת שעכשיו מה שמדריך אותי, זה להבין שאולי, ה-8 קילו האחרונים שיש לי להוריד, לא הולכים לרדת ממני באותה הדרך כמו אז. הגעתי למסקנה שכן, אני צריכה לאכול פחות פחמימות, ואני צריכה לאכול בכמות קטנה יותר בכל פעם, אבל - אני חושבת שהפתרון הפעם, יהיה לדעת איך לנהל אכילה רגשית. אני לגמרי טיפוס שיכול לאכול כי משעמם לו, או כי מעצבנים אותו, או כי הוא רואה איזושהי סדרה שמעוררת בו תיאבון. אבל זה אף פעם לא עבר איזשהו גבול מבחינת הכמות שצרכתי, לא הגעתי למצבים שבהם ממש כואבת לי הבטן , ושוב, אני במשקל יציב אז לא חשבתי שזה משנה כל כך. אני חושבת ש-80% מהתהליך של לרדת את ה-8 קילו האלה, הוא פשוט ניהול של אכילה רגשית. שזה אומר - לא לאכול כשאני לא רעבה, לשים לב שאני שמה לעצמי את הכמות שאני באמת צריכה לאכול כדי להרגיש טוב ושבעה, ולא הכמות שממלאת את הצלחת או הכמות שאני רגילה לראות על הצלחת כל חיי. וזה מרגיש טוב העניין, אני ממש מרגישה בשלה לעבוד על זה, כאילו, אני מוכנה לעשות את השינוי בראש, זה משהו שאני באמת רוצה, ולכן זה לא מרגיש כמו אתגר גדול. זה מרגיש יותר כמו ללמוד איך לאכול, בצורה שבאמת גורמת לגוף שלי להרגיש טוב ושבע. בינתיים ירדתי קילו, אבל זה לא משקל שאף פעם לא הייתי בו, וזה כן משקל שאפשר להרוס עם אכילה פחמימות לפני השינה או משהו. אז אני ממש רק בתחילת התהליך, ואני רוצה לעשות מעקב על הפרויקט הזה דרך כתיבה, כי זה בעיקר עניין של ניהול רגשות ושינוי תפיסה, מאשר עניין של ספירת קלוריות או ירידה במשקל. יש לי מטרה לרדת 3 קילו כדי להרגיש בנוח בשמלה מסוימת שיש לי - שכן עולה עליי, אבל נורא צמודה. אם עד סוף החודש אני אצליח לרדת אותם, זה ייחשב הצלחה מבחינתי. אני בדעה שלרדת 3 קילו בחודש זה לא כזה פשוט, לאנשים שאין להם הרבה משקל עודף. אבל מכיוון שכן יש לי כמה דברים לתקן באכילה שלי, ואני יודעת מהם ואת ההשפעה שלהם, אני חושבת שזה כן אפשרי לרדת את המשקל הזה החודש. האם זה אומר שאני אצליח להוריד את הקילוגרמים הנותרים באותה הדרך והמהירות? - אני לא יודעת. (8/7/26 13:13)

הייתי בדיכאון ברמות, במשך שלושה ימים. אבל מאז שנקלט לי שדיכאון זה משהו שאני צריכה להילחם בו, התחלתי לחוות את זה אחרת. כי נלחמתי לא להיות בדיכאון, ואז נכנסתי לדיכאון כי פשוט - די, היה לי כל כך רע. לא רציתי להיות במצב הזה של דיכאון, של להרגיש שלחיי אין משמעות, ואפילו להגיד לאנשים שאני לא מבינה למה נולדתי בכלל ושהייתי מעדיפה לא להיות קיימת. אי אפשר להסביר את זה לאנשים שלא הרגישו ככה, את הרצון לא להיות קיים. בכל אופן, הדיכאון הפעם לא היה נסיבתי, למרות שאכן מאוד רע לי מבחינת המצב שלי ומה שקורה איתי, בשורש שלו הדיכאון היה קיומי. בקטע של: "לשם מה אני פה? רק בשביל לסבול?" התעסקתי המון בדיכאון שלי, כאילו פתאום הדיכאון נתן לי כוח, להגיד שכואב לי, להגיד שרע לי וחרא לי, ושאין תכלית בעיניי למה שקורה לי. פרקתי לחצים, הייתי כנה עם אנשים בלי לפחד מה הם יחשבו עליי, ולהפתעתי מי שנפתחתי בפניו וסיפרתי לו על המצב שלי, הגיב לי פחות או יותר את הדעות שלי. שאלו אותי למה אני מרגישה ככה, אמרו לי שחבל, אמרו לי שאני צריכה להילחם בזה, ואני אמרתי שאני כן נלחמת. אבל שמתי דגש על כך, שההקלה היחידה שאני מוצאת במצב כזה, זה בלהיות כנה. שיש משהו בלבטא את הקושי שאני חשה, את המחשבות הלא טובות, האפילו קשות לשמיעה, שפשוט עשה לי כל כך טוב. גם כתבתי על זה, דיברתי עם שני אנשים על הדיכאון שלי, כתבתי על איך שאני חווה את הדיכאון אחרת מאז שהבנתי כמה הוא שולט בחיי, ואת איך שפתאום הדיכאון נותן לי כוח כי הוא מזכיר לי להילחם. זה כאילו, לראות את האויב מול הפנים, ופתאום יש לך כוח לעמוד מולו, אפילו שהיית מעדיף לא לפגוש אותו בכלל. כתבתי על כך שהאדם שאני מחבבת פגע ברגשותיי, ואני אצטט בדיוק את מה שכתבתי אתמול. "האדם שאני מחבבת פגע ברגשותיי. בקטע של לבכות לפני השינה, ולא לצאת מהמיטה בשבת, ולחשוב על מה שקרה כל הזמן. זה גורם לי להרגיש בלופ, ולמעשה, אני חושבת שזה עורר אצלי את הדיכאון הקיומי. כי שוב בחרתי במישהו שגרם לי לבכות, ושוב אני מרגישה שלא שמים עליי פס ושאני מחבבת את האחר יותר משהוא מחבב אותי. אני פשוט מאוכזבת ברמות, בקטע שיורד לי ממנו ואני סוג של מתחרטת שלא יצאתי עם הבחור הגבוה שבמילא לא התאים לי, אבל לפחות הציע לי דברים שרציתי. אם הבחור הגבוה יחזור, אני כנראה אצא איתו. אומרים מה ששלך שלך, ואחרי איך שהתנהגתי אליו אני מבינה למה הוא נעלם לי, ובכל זאת אני מקווה שהוא יחזור אפילו רק כדי לשמוע ממני שאני מתגעגעת אליו. סגרתי את הסיפור איתו, כי חיבבתי מישהו אחר, זה היה כל העניין. לא הרגשתי שזה בסדר לצאת איתו במצב כזה, ועכשיו... אני עדיין לא בטוחה שזה נכון לצאת איתו, כי הוא מאוד רעיל. אבל הוא רעיל בקטע שעושה לי את זה." - 12 שעות אחר כך הבחור הגבוה שלח לי הודעה, וזה היה אחרי שהוא לא דיבר איתי מלא זמן. הגשמתי את מה שרציתי, הדבר הראשון שעשיתי זה לומר לו שהתגעגעתי אליו. לא כל כך שיתפתי פה מה יש לי איתו, כי בזמנו היו שלושה גברים שדיברתי איתם בו זמנית, וזה הרגיש קצת טראשי להתעסק בזה דרך כתיבה. כן כתבתי על זה אבל לא שיתפתי את זה, כי אתם יודעים, מביך. אבל אם לסכם מה עבר לי בראש באותה תקופה, זה: "מזלות המים מחרפנים אותי." כי שלושתם מזלות מים. נפגשתי אם אחד מהם, שלא הייתי בקטע שלו וזה היה סתם בקטע חברי, והוא גם ידע את זה והבין שאני רוצה להיפגש איתו כי אני מרגישה שאני משתגעת ושאני הולכת לצאת עם הבחור הגבוה שמבחינתי בזמנו היה "הבחור הרעיל". אז נפגשתי איתו, כדי להוציא את כל העניין הזה של לצאת מהמערכת, אבל זה לא עבד, אבל עשיתי סופית איקס על מישהו אחד, ואז נשארתי עם שניים. הבחור שהתחלתי לחבב פתאום, והבחור הגבוה. בסופו של דבר בחרתי בבחור שהתחלתי לחבב, כי לא היה שם עניין של זוגיות, אלא יותר - הוא רוצה לעזור לי, ואני רוצה את חברתו. הסיבה שכן היה פה סוג של בחירה בין שני גברים, אפילו שזאת לא הייתה בחירה רומנטית, היא כן מאוד חיבבתי אותו, ולכן אמרתי לבחור הגבוה שזה לא מתאים כי יש לי רגשות אל מישהו אחר. הוא לא ממש קיבל את זה, אני הסברתי שאני רק מנסה להיות הוגנת, שאפילו שאני לא מתכוונת לצאת עם מישהו אחר, זה עדיין לא בסדר לצאת איתו, כשאני מחבבת מישהו אחר. היו לנו שיחות פה ושם עד שעליתי לו על העצבים עם הדחייה שלי, והוא לא חזר. ואז הבחור שחיבבתי פגע בי, והשלמתי איתו כבר, אבל הפגיעה הזאת באמת גרמה לי להבין שהחיבה שלי אליו היא אפלטונית, היא פשוט עמוקה. כנראה כשאני מחבבת גברים, אפילו אם אני לא מעוניינת בהם רומנטית, זה פשוט עמוק... ולא יודעת, משום מה הוא כן רוצה להיות שם בשבילי ולעזור לי, אפילו שבאמת נראה שהוא לא מעוניין בי מעבר. אני חושבת שהוא פשוט אדם טוב. ממש עברתי מהשיחה איתו, אחרי שהשלמתי איתו, לשיחה עם הבחור הגבוה, כי הוא בדיוק בא אחרי שפתרתי את העניין איתו עם הבחור שחיבבתי. כאילו לא היה מרווח בין לבין. האמת שאחרי שפרקתי את כל מה שהרגשתי, עם האנשים ששיתפתי והדברים שכתבתי, אפילו שעוד לא דיברתי עם הבחור שרבתי איתו אבל הוא כן אמר לי שננהל שיחה מחר - הרגשתי טוב. בקטע ששאלו אותי מה איתי, לא עניתי "סביר", "בסדר", "יכול להיות יותר טוב" - עניתי: "אני בטוב תודה." הייתי בטוב. לפני שפתרתי את העניין שפגע בי והכניס אותי לדיכאון, לפני שהבחור הגבוה חזר אליי בדיוק כמו שרציתי. פשוט הייתי בטוב, כי התמודדתי עם משהו נפשית, ומצאתי בקושי שחשתי, תכלית. כאילו, היה משהו בדיכאון, ברע הקיצוני שהרגשתי שאני חווה תמיד, בזה שכבר המון זמן לא היה לי טוב ולא חשתי שמחה בחיים - שכאילו, לא יודעת למה, במקום לייאש אותי חיזק אותי. כי עכשיו אני לא מצפה מהחיים להיות קלים. ועכשיו אני לא מטעה את עצמי לחשוב, שאם קשה לי זה אומר שאני טועה ולא בדרך הנכונה. אני בדרך הנכונה דווקא כי קשה לי. רציתי שני גברים, מסיבות שונות, והיה לי קשה להתמודד עם זה, ובחרתי במישהו אחד, בידיעה שאני רוצה גם את האחר אבל לא עכשיו. והתוצאה? קיבלתי את האחר בזמן שהיה נכון לי, בלי תחושת קונפליקט של "רגע אבל אני מחבבת מישהו אחר". עכשיו אני יכולה להגיד שאני מחבבת מישהו, אבל זה אפלטוני, ולא סותר בכלל את החיבור שאני חשה אל האדם הגבוה. האמת היא שאני חושבת שהוא נכנס לי לחלומות. אמרתי כבר לאנשים שלאחרונה אני חולמת שיש לי בן זוג בחלומות שלי, כאילו מישהו שהוא פשוט נוכח בחלומות שלי והוא בן זוג. לא אמרתי שחשתי שזה הבחור הגבוה, אבל עכשיו אני כאילו.... אני פשוט מקבלת וייבים של זוגיות. בחיים שלי לא קיבלתי וייבים של זוגיות. האנשים שסיפרתי להם על חלומות האלה צחקו, ואחד מהם אמר משהו על איזה חלום מטופש, ועל כך שחודש אחרי "זה התגשם", ואני חושבת שזה היה משהו טריוויאלי ברמות, כמו לאכול איזשהו מאכל. ואז מישהו אחר אמר "אז עוד חודש יש לך חבר". ואני כאילו ביני לבין עצמי, לא פוסלת את זה, אפילו שאני באמת מרגישה לא מוכנה לזוגיות בשיט. אם אתם גם תוהים למה אני ככה, כמו הרבה אחרים, אז התשובה היא - שזה קשה להכיל אדם אחר, כשאתה לא יודע מי אתה בכלל. אני פשוט מרגישה חיבור מוזר אל הבן אדם. הוא מקבל חיבה כל כך טוב. גם אין בינינו פער גילאים גדול, בסך הכול שנתיים. הוא גורם לי להרגיש שוב ושוב, שבא לי לאהוב אותו. יש שיר שיצא לאחרונה, "השגחה פרטית", ויש שם את השורה המוכרת: "מה ששלי יגיע עד אליי." איתו, זה מרגיש ככה. הוא כל כך הטיפוס שלי. וכן סורי, אני בחורה שיטחית, אני אוהבת גברים גבוהים, אפילו שאני מטר חמישים. הוא כאילו... הוא כל כך גבוה. עוד לא ראיתי אותו פנים מול פנים וזה מפחיד לחשוב על זה בגלל ההבדלי גובה. אבל כשסיפרתי לבחור שאני מחבבת, על ההתבלטות שלי ועל כך שיש משהו רעיל באדם הזה ושזה עושה לי את זה - והוא כאילו שמע את זה ונבהל ואמר לי למה לעשות את זה ולמה לצאת איתו ושלא... ואני אמרתי: "אבל הוא כל כך גבוה...". כאילו, איימ ג'סאט א גירל. אה והוא מזל דגים אגב. אם הוא היה עקרב הייתי בורחת חחחחחחחחח והבחור שאני מחבבת בקטע אפלטוני הוא סרטן, וסוג של רציתי מישהו שהוא מזל סרטן. הרבה חושבים שמזל סרטן הוא כאילו רכרוכי, אבל יש בו משהו מאוד גברי בעיניי, בקטע של לפעול ולהיות חדור מטרה. אני מזל שור כמובן, אז כאילו, מזל אדמה עם מזלות מים כמובן שזה הולך. אבל באמת שלא יצא לי ממש להתחבר עם מזלות מים עד כה, כי הם פשוט... רגישים מדי עבורי, בעיקר דרך מסך, הניסוחים שלי מאוד אגרסיביים לאנשים. בעיקר יצא לי להתחבר עם מזלות אוויר ואדמה. שזה כאילו: דלי, מאזניים, תאומים, בתולה, גדי ושור. בכל אופן, ניסיתי לשתף משהו כשהייתי בדיכאון ובמחשבות אחרות, אבל פשוט לא הרגיש לי נכון עד כה לשתף משהו מהדברים שכתבתי. לפי מה ששמרתי אצלי, שמרתי שישה קטעים שלא שיתפתי. לא יודעת, אני בתהליך של ללמוד להקשיב לרגשות שלי, כי אני מרגישה הרבה יותר יציבה ומובנת לעצמי, כשאני כל הזמן בודקת מה אני מרגישה שנכון ולמה אני חושבת שנכון. זה מה שחשוב, שלא משנה מה אני אעשה, אני אהיה בטוב. לא באנו לעולם הזה בשביל לסבול, זה אולי חלק מהתהליך שאנשים צריכים לעבור מכל מיני סיבות, אבל זה לא מקום שאמורים להישאר בו. וזה כאילו, מסר כל כך ברור מאליו... אבל אני חושבת שאנשים שכן סובלים, וכן מתקשים עם זה, בכל זאת צריכים לשמוע את זה. אגב, פרויקט היל מארי אחלה סרט. אני שמחה שלא קראתי את הספר, אני לא חושבת שהייתי נהנית לקרוא את זה, כי זה די מבלבל בעיניי. אבל אולי אני כן אקרא את הספר עכשיו כשאני יודעת למה לצפות, נחיה ונראה. (6/7/26 13:09)