• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה

ספרים, סופרים וחברים

ביקורות ספרים אחרונות

הביקורות האחרונות שפורסמו על ידי הקהילה

בית הבובות

בית הבובות

ק. צטניק

את הספר בית הבובות הגעתי לקרוא לאחר ביקור באושוויץ־בירקנאו לפני כשבועיים. במשך השנה האחרונה נסעתי שוב ושוב לפולין במסגרת עבודתי, אך רק בביקור האחרון, זכיתי להקדיש זמן לביקור מעמיק במחנה שמחולק ל2 אושוויץ 1 לסינון מיון ועם תא גזים 1 ואושוויץ 2 מוכר כבירקנאו שהיו בו המשרפות. המפגש עם המקום, לצד העיסוק המחקרי שלי בסחר בבני אדם ובעבדות מינית, עורר בי רצון להעמיק גם בייצוגים הספרותיים של ניצול נשים בתקופת השואה. מתוך הסקרנות הזו בחרתי לקרוא את בית הבובות, שנחשב לאחד הספרים המזוהים ביותר עם הנושא.

הספר מתאר את סיפורה של נערה יהודייה הנקלעת למערכת של ניצול והשפלה מינית תחת המשטר הנאצי. ק. צטניק אינו מבקש רק לספר סיפור אישי, אלא ליצור תיאור מטלטל של אובדן האנושיות ושל מנגנוני האלימות שהופעלו כלפי נשים במחנות. סגנון הכתיבה ישיר, קשה ולעיתים כמעט בלתי נסבל לקריאה, אך דווקא בכך טמונה עוצמתו הרגשית. הקורא נאלץ להתמודד עם מציאות שאי אפשר להישאר אדישים אליה.

יחד עם זאת, חשוב לקרוא את הספר מתוך הבנה ביקורתית. כיום מקובל בקרב חוקרי השואה שאין ראיות היסטוריות מספקות לכך ש"בית בובות" מאורגן, כפי שהוא מתואר ברומן, התקיים באופן המתואר בספר. בנוסף, ידוע שנשים יהודיות לא הורשו באופן רשמי לקיים קשרים אינטימיים עם גרמנים במסגרת מדיניות הגזע הנאצית היו סיפורים על ניצול שמעתי באוזן שלי בתקופה שאמא שלי שימשה כמטפלת בקשישים שקצין נאצי לקח את האישה בגיל 14 ואמר לה את רוצה לחיות תשמשי "כאישה שלי" עד סוף המלחמה ,היא הוחבאה ונוצלה על ידו למטרות עבודות בית, בישולים ומין עד סוף המלחמה אבל זה אחד ממקרים מאוד נקודתיים ולא מייצגים את הרעיון של הספר על בית בושת שנבחרו בו יהודיות. לכן, הספר אינו נחשב למסמך היסטורי מדויק, אלא ליצירה ספרותית המשתמשת בחוויות, בעדויות ובזיכרון כדי להעביר את המסר.

סדרות שעוררו עניין לאחרונה

סדרות שקוראים דירגו השבוע

עזאזל

תיבת פנדורין

בוריס אקונין

מתח ריגול והרפתקאות | 14 ספרים

4.1דירוג
פרויקט רוזי

דון טילמן

גרהם סימסיון

ספרות מתורגמת | 3 ספרים

4.0


עם זאת, עצם העובדה שהספר אינו מדויק בכל פרט היסטורי אינה מבטלת את חשיבותו. מחקרים ועדויות רבות מלמדים שנשים יהודיות אכן חוו אלימות מינית, ניצול, כפייה ועבדות בתנאים שונים בתקופת השואה, גם אם לא במסגרת זהה לזו המתוארת ברומן. הספר הצליח להציף את הנושא בשיח הציבורי בתקופה שבה כמעט לא דיברו עליו, ובכך תרם לעידוד מחקר נוסף ולעיסוק בגורלן של נשים בתקופת השואה.


מבחינתי, הקריאה הייתה חוויה מורכבת. מצד אחד, כאדם העוסק במחקר של סחר בבני אדם, היה לי חשוב לבחון כיצד הספר מציג את מנגנוני השליטה, הדה-הומניזציה והניצול המיני. מצד שני, לאחר שעמדתי רק לפני חודשיים באושוויץ־בירקנאו וצעדתי בין שרידי המחנה, כל עמוד קיבל משמעות נוספת. קשה היה שלא לחשוב על הפער שבין השקט השורר כיום במקום לבין הזוועות שהתרחשו בו.


לסיכום, בית הבובות הוא ספר עוצמתי ומטלטל, אך יש לקרוא אותו בזהירות ומתוך הבחנה בין ספרות לבין היסטוריה. הוא אינו מקור היסטורי מהימן כשלעצמו, אך הוא מצליח לעורר שאלות חשובות על אלימות מינית, ניצול נשים ואובדן צלם אנוש בתקופת השואה. עבורי, הקריאה הייתה המשך ישיר למסע המחקרי שלי בנושא סחר בבני אדם ולעיסוק המתמשך בגורלן של נשים שנפלו קורבן לניצול ולשעבוד גם בתקופות האפלות ביותר של ההיסטוריה.
לפני 48 דקות•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
עין החתול [מהדורת 2011]

עין החתול [מהדורת 2011]

מרגרט אטווד (תרגום: יעל אכמון)

ילדות היא לא תמיד גן של שושנים; לפעמים היא שדה מוקשים שקט, מתוחכם וסמוי מעין, שממשיך להדהד בנו גם עשרות שנים לאחר מכן. "עין החתול" של מרגרט אטווד לוקח את האמת הכואבת הזאת ומפרק אותה בדיוק כירורגי נדיר, שפוגע בבטן הרכה ולא מרפה.
הסיפור מובא כולו מבעד לנקודת המבט המרתקת, החושבת והמרגישה של איליין – ציירת בשנות החמישים לחייה שחוזרת לעיר ילדותה טורונטו לרגל תערוכת רטרוספקטיבה של ציוריה. המפגש המחודש עם נופי עברה מציף בה מנעד רגשי שלם וזיכרונות חדים מילדות פראית, חופשית ומאושרת בדרכים לצד אחיה, ועד לנחיתה הפתאומית בבית קבע בפרוורים. הניגוד הזה, בין החופש המוחלט של עולם הבנים לבין הכניסה לראשונה לזירה הנוקשה של "חברת הבנות", הוא בית ספר לאנתרופולוגיה: איליין מתבוננת כמעט בתדהמה ובציניות בקודים החברתיים הבלתי כתובים – כמו הכלל המחייב שכל בת צריכה להקטין את עצמה ולהצהיר שמחברת ההדבקות שלה מכוערת ושל חברתה יפהפייה.
אלא שהתמימות הזו נסדקת כליל כשהיא פוגשת את קורדליה. הדינמיקה שנרקמת ביניהן, יחד עם שתי החברות הנוספות, היא מפגן מבעית של אכזריות שקטה וערעור הביטחון העצמי. אירוע השיא – הנפילה לנהר הקפוא – הוא הרגע שבו איליין מצליחה להשתחרר מהחבורה, אך במחיר הגנה סרקסטית, עוקצנית ופוגענית שהיא מאמצת לעצמה.
העומק התהומי של הספר מתגלה במפגשים הבוגרים שלהן, כשהאמת נחשפת במלוא מערומיה: הבריון מעולם לא היה חזק. קורדליה הייתה ונשארת הדמות החלשה, שנזקקה לקורבן שלה כדי לבנות לעצמה כוח מדומה. הטרגדיה היא שאיליין, שנפצעה בילדותה, משחזרת בבגרותה קשרים נצלניים ופוגעניים (כמו מול המורה לאמנות או מול ג'ון) בגלל החולשה והאמונה שלא מגיע לה טוב יותר – עד שהיא מוצאת שוב את הכוח לקום וללכת. דווקא הקשר היציב והמתוקן שלה עם בן כמעט ואינו מתואר, כי יציבות, כידוע, לא מייצרת דרמה אמנותית. אטווד מוכיחה בסוף, דרך התערוכה של איליין, כמה המון אפשר להביע דרך אמנות וציור.
האם הדרך של אטווד להעביר את העומק הזה קלה לעיכול? לא תמיד. הספר עמוס לעייפה בתיאורים מיקרוסקופיים מפורטים של כל חפץ, טקסטורה ופרט נוף, שלפרקים מכבידים, מעכבים את הקצב ומרגישים טרחניים. אבל כשהכתיבה כל כך עמוקה, והיכולת להביע עולמות נפשיים היא כל כך עוצמתית – התיאורים הללו הופכים למחיר זעיר ששווה לשלם.
בשורה התחתונה: "עין החתול" הוא ספר אחר, חכם ומעמיק באופן יוצא דופן. הוא לא מנסה למגנט אתכם בעלילת מתח קצבית, אלא נוגע ישר בלב ובנשמה דרך סיפור אנושי מטלטל ועוצמתי. 5 כוכבים מוצדקים לגמרי.

לפני שעה•
★★★★★
•ליליאן די
רשת הזמן

רשת הזמן

אלון הלפרין

התלבטות - סך הכל הספר לא רע ומדובר בנושא מרתק - לא ברור לי עד כמה הוא אקטואלי במיוחד לקראת סיום, שבו המחבר נכנס לספקולציות עתידיות.
לקח לי לא מעט זמן לצלוח את הספר ואני חייב להגיד שאני לא יודע מה מתוך כל מה שנכתב ומכל מה שנקרא נשאר לי.
הסופר מצליח למדי לפשט ולהסביר דברים די מורכבים בצורה נהירה לאדם הסביר, בעיני.
בקיצור, שווה את הזמן למתענינים בענין.

לפני שעה•
★★★★★
•7ספרים
כשהנוצרים היו יהודים: הדור הראשון

כשהנוצרים היו יהודים: הדור הראשון

פאולה פרדריקסן (תרגום: יפתח בריל)

חלק מהדברים הכתובים בספר כבר היו ידועים לי.
חלק מהדברים הוא חידש לי.
וחלק מהדברים שהיו כבר ידועים לי הוא חידד ופקח לי בצורה גדולה יותר את העינים.
למה חוסל ישו?
לפי מה שידעתי ולפי מה שחלק גדול מהציבור יודע בצורה מוטעת:
זה בגלל שעשה מהומות בבית המקדש, זה בגלל כוהני בית המקדש, זה בגלל הסנהדרין, זה בגלל שהרומאים פחדו ממנו וזה בגלל המערך.
אז זהו, שלא לא לא לא.
והרומאים לא פחדו ממנו.
כאשר ישו נכנס לירושלים, יחד עימו וסביבו היו המונים שהריעו לו, צעקו לעברו אולי הינה המשיח! הינה מלך היהודים!! וכו...
הרומאים בתקופה הזו חששו ממרידות וממהומות.
הם פחדו מאותם המוניי יהודים משולהבים שיכלו להתפרץ למהומות.
אז הם חיסלו אותו, ולא סתם, אלא בצורה של צליבתו במקום ציבורי אם שלט עליו "המשיח" או "מלך היהודים", שכולם יראו, למען יראו ויראו!
בנוסף נוצרות תפיסות מוטעות לגבי ישו, והברית החדשה עקב התרגומים השונים לעברית, אנגלית, לטינית ויוונית, ישנם פערים מהותיים בין התרגומים.
בנוסף לפי הספר ממותו של ישו זאת אומרת נגיד שנת 33 לספירה עד לאורך כל הדור הראשון של ממשיכיו , 12 השליחים וחסידיהם, הנצרות בכלל לא קמה,
הם כולם היו יהודים, ראו עצמם כיהודים ונפטרו כיהודים. ראו את עצמם כדור האחרון של ההיסטוריה.
יהודים חיו גם בערים מעורבות, ובתי כנסת היו שם.
וזה גם משהו שהפתיע אותי, הרי היה עד 70 בית מקדש.
תמיד ידעתי שבית כנסת הוא המצאה של לאחר חורבן בית המקדש בתור חלופה לו.
אז מסקרן אותי מתי התחילו בפועל להיות בתי כנסת? ומה היה תפקידם לפני חורבן בית המקדש, והאם תפקידם השתנה לאחר החורבן?
ובנוסף בבתי הכנסת הגיעו גם גויים. מסתבר שהיו לא מעט גויים שהושפעו ואהדו את העניין היהודי.
חסידי ישו אמרו לגויים, עזבו את האלים והאלילים שלכם, ומעכשיו תסגדו ותתפללו רק לאל אחד והוא אלוהים, יהוה אלוהי ישראל.
וגם משהו לגבי מונותיאזים לעומת פוליתאיזם.
חשבתי שמונותיאזם אומר שיש רק אלוהים.
אבל זה לא נכון, לפי היהדות המונותאיסטית, זה לא אומר שיש רק אלוהים,
אלא יש כל מיני אלים.
ההבדל בין היהדות כדת מונותיאסטית לדתות הפוליתאיסטיות האחרות היא,
שהיא דגלה בכך שאלוהים הוא האל העליון העיקרי החשוב ביותר ורק לו צריך ואפשר לסגוד ולהתפלל. (ואולי גם קצת בקטנה לפלרטט עם אלים אחרים).
ואני רוצה לשאול ולהבין, אם לא בדור הראשון שלאחר מות ישו, אז באיזה דור נולדה בעצם הנצרות?
ובמי בעצם אבי מולידה של הנצרות? שאול התרסי??
כתוב היטב בלשון ברורה
טוב מאוד
https://www.youtube.com/watch?v=NtaDAc6w4iA

💬2
לפני 3 שעות•
★★★★★
•מעגל קרבז
עלילות פיטר ארנבון

עלילות פיטר ארנבון

ביאטריס פוטר

הציורים מקסימים
העלילה סבירה.

לפני 4 שעות•
★★★★★
•מעגל קרבז
המאורות

המאורות

אלינור קטון (תרגום: מיכל אלפון)

קראתי את הספר הארוך מאוד הזה (מעל 800 עמודים) באנגלית בשם "The Luminaries" חיפשתי אותו בדאטה
של האתר אלא שהוא בכלל לא מופיע שם באנגלית! לשמחתי מצאתי שהוא תורגם לעברית ויצא ב"עם עובד" לפני כעשר שנים.
מדובר בספר היסטורי שיש בו גם מתח ושלל דמויות מעניינות!
לא כולן לגמרי אמינות אבל בסך הכל יש פה סיפור היסטורי מרתק שמתרחש באמצע המאה ה-19 מימיה הראשונים של ניו זילנד
ומה שחשוב למדתי ממנו רבות על ההיסטוריה של המדינה הזאת עם פרטים רבים שלא ידעתי; ארץ חדשה שהתחילה כמושבה בריטית
ועד היום יש לה קשרים חשובים עם בריטניה. לא ידעתי למשל שגם בניו זילנד כמו בארצות הגירה נוספות (למשל, אלסקה או דרום אפריקה)
הייתה"בהלה לזהב" ומהגרים רבים הגיעו אליה מתוך רצון להתעשר...
אז זהו שהכסף הגדול שמגיע בעקבות הזהב מביא עמו גם פושעים ומזימות ובסך הכל נפרשת לנו עלילה מרתקת למדי...
די נהניתי לקרוא את העלילה המפותלת שנפרשת פה עם סופרת שמעולם לא היכרתי, אבל בהחלט ראויה לתשומת לב!

לפני 9 שעות•
★★★★★
•סדן
לווייתן ברוח

לווייתן ברוח

חיים באר

ספר מעולה שמאד-מאד אהבתי.
האמת היא שבתחילת הספר הייתי קצת מבולבל. זה לא חיים באר שאני מכיר משאר ספריו. ואחר כך נראה לי קצת מוזר להתעקש לספר לקוראים על ספר שנכתב על ידי סופר אידי שאיננו מוכר בציבור (כמו שלום עליכם או יל פרץ).
אבל ככל שנסחפתי לתוך הספר גילתי עושר מדהים של ידע שעטף אותי ברכות - ממקורת שפת האידיש, דרך עולמם של יהודים במאות ה15 וה 16 בעולם דובר הגרמנית, דרך חיי הקהילה היהודית ועד לאופן כתיבת הסיפור על ידי הסופר ומקורות ההשראה שלו (כולל תיקוני זמנים!). מבחיניתי היה זה מסע קסום להעשרת הידע על יהודי אירופה, תרבותם, שפתם העממית, אורחות חייהם ועוד (עד "נס פרנקפורט"). פשוט תענוג צרוף. ולכן אני ממליץ בחום!

לפני 9 שעות•
★★★★★
•עומר ציוני
הזדמנות לפני אחרונה

הזדמנות לפני אחרונה

דרור משעני

יש סופרים שאני אפילו לא טורחת לקרוא את התקציר שעל הכריכה. די לי בשם שלהם כדי לדעת שאקרא את הספר. דרור משעני הוא אחד מהם.
קראתי את רוב ספריו של דרור משעני, וכתיבתו תמיד הרשימה אותי בחוכמתה וברגישותה. הוא יודע לבנות דמויות שנכנסות ללב כבר מהעמודים הראשונים, וגם הפעם הוא עושה זאת בכישרון רב.
מי שמצפה לספר מתח קלאסי, עמוס רציחות, מרדפים וחקירה משטרתית, עשוי להיות מופתע. הפעם משעני בוחר להתמקד דווקא במערכות יחסים, בדילמות מוסריות ובמורכבותו של הטבע האנושי.
במרכז העלילה ניצבים שלושה:
ליה – צ'לנית ברביעייה קאמרית, הקשורה בכל נימי נפשה לכלבה הכנעני, פליקס.
אלי – אלמן בן 52, מתרגם ספרי מתח מצרפתית ואב לשני ילדים. מאז מות אשתו חייו השתנו: בנו עבר לחיות ביפן עם בת זוגו, ובתו מגיעה לבקר מדי פעם, בעיקר כדי ליהנות מתחושת הבית המוכר.
אל המשוואה מצטרפת חיה קרסנובסקי- חוקרת משטרה, שנוכחותה מעניקה לסיפור רובד נוסף.
אלי וליה נפגשים בארוחת ערב אצל חבר משותף, והקשר שנרקם ביניהם נראה מבטיח. אך טעות אחת, בלתי נסלחת כמעט, שאלי עושה, מעמידה את מערכת היחסים בסכנה ומובילה לשרשרת של שקרים, הסתרות ונקיפות מצפון.
כתיבתו של משעני מינורית, כמעט מאופקת, אך דווקא בשל כך היא עוצמתית כל כך. בלי דרמות מיותרות ובלי רעש, היא מצליחה לתת לקורא בוקס בבטן ולהותיר חותם גם לאחר סיום הקריאה.
הסיפור מסופר בגוף שני – בחירה סגנונית יוצאת דופן, שמעצימה את תחושת האשמה, את ההתלבטויות ואת השאלות המוסריות שמלוות את הדמויות. האם מגיעה הזדמנות שנייה? האם שקר יכול להצדיק את עצמו אם מטרתו טובה? ועד כמה אפשר לחיות עם סוד?
גם מבנה העלילה שובר את הציפיות. הקורא, שרגיל מספרי מתח להמתין לרגע שבו הפושע ייתפס, מגלה שהפעם הדרך חשובה יותר מהפתרון, וההתמודדות הפנימית מעניינת לא פחות מהאירועים עצמם.
כל שנותר לכם הוא לקרוא ולגלות מהו אותו מעשה שאלי עושה, מדוע הוא נתפס כבלתי נסלח, והאם יש טעויות שאפשר בכל זאת לתקן.
למרות שכעסתי על אלי לא פעם במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי גם מבינה אותו, ואפילו מרחמת עליו. זו בעיניי גדולתו של משעני – היכולת לגרום לקורא לשפוט את הדמויות, ובאותה נשימה גם לחמול עליהן.
סיום הספר מפתיע ומותיר מקום למחשבה. הוא הזכיר לי את דבריו של הנרי פורד: "כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש, הפעם בצורה חכמה יותר." נדמה לי שהמשפט הזה משתלב היטב ברוח הספר.
בשורה התחתונה: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" (וינסטון צ'רצ'יל)
אני נהניתי מאוד וממליצה עליו בחום. לי יניני

נ"ב: מסקרן אותי מדוע בחרו להעניק למהדורה האנגלית את השם DON'T השונה כל כך משם הספר בעברית. אם יש לכך הסבר, אשמח לגלות.

💬2
אתמול•
★★★★★
•לי יניני
ניבת האדמה

ניבת האדמה

קנוט המסון (תרגום: יונתן בר)

פר נהדר, שנקרא כמעט בנימה אחת.

בתחילת המאה ה-20 עולה אדם על הר ומקים חווה. בתוך שנות דור חווה זו וכמוהו כבר מקיימות ישוב פעיל ומלא על אותו הר.

💬1
אתמול•
★★★★★
•ג'רום
תגובות על ביקורות

תגובות אחרונות שפורסמו, והביקורות הכי מדוברות (תגובה אחרונה מכל ביקורת)

תגובות אחרונות

תמונה של אנקה
אנקה•לפני 8 דקות
ביקורת טובה לספר קשה לקריאה ומטלטל.

קראתי את הספר בתקופת התיכון שלי. זה היה די קשה לעיכול לנערה בגיל צעיר. קראתי גם את "פיפל" וגם הוא מהפך קרביים.

על הביקורת של DR.Nofar Sarori על בית הבובות מאת ק. צטניק
בית הבובות
תמונה של קיבוצניק
קיבוצניק•לפני 55 דקות

חבורת התלמידים של ישוע היו כולם יהודים וכנ"ל כל הקהילה שהתהוותה סביבם בגליל ובירושלים. קתדרלת סט.פטרוס בותיקן בנויה על קברו של שמעון (פטרוס), הדייג מהכנרת שהיה למנהיג הקהילה בי"ם אחרי מותו של ישוע. שאול התרסי (פאולוס), יהודי פרושי בן תרסוס מאסיה הקטנה היה זה שהפיץ את הבשורה בקרב קהילות של יהודים וגויים ברחבי מזרח הים התיכון. דת עם מוסדות נפרדים התהוותה רק לאחר מכן. ההתחלה הייתה עניין פנים יהודי לגמרי.

על הביקורת של מעגל קרבז על כשהנוצרים היו יהודים: הדור הראשון מאת פאולה פרדריקסן
כשהנוצרים היו יהודים: הדור הראשון
תמונה של dina
dina•לפני שעתיים
ספר מצוין
על הביקורת של בר על מיליון רסיסים קטנים מאת ג'יימס פריי
מיליון רסיסים קטנים
תמונה של מורי
מורי•לפני 3 שעות
מעניין הדבר הזה. טוביה טננבום גילה לי שהחרדים

לא מאמינים באלוהים כי אם ברב שלהם. אז זה אלוהים, דרעי וכפתור זהב?

על הביקורת של מעגל קרבז על כשהנוצרים היו יהודים: הדור הראשון מאת פאולה פרדריקסן
כשהנוצרים היו יהודים: הדור הראשון
תמונה של מורי
מורי•לפני 11 שעות
וזה לא אמור להיות בסקירה?
על הביקורת של בן על הנני מאת ג'ונתן ספרן פויר
הנני
תמונה של לי יניני
לי יניני•אתמול
ראיתי שכתבת על כך על ביקורת נוספת של הספר הזה. שבת שלום
על הביקורת של לי יניני על הזדמנות לפני אחרונה מאת דרור משעני
הזדמנות לפני אחרונה

הכי מדוברות

BG
Baruch•שלשום
מרשים

אהבתי

על הביקורת של שומע חופשי על הזעקה הלא-נשמעת למשמעות מאת ויקטור פראנקל (פרנקל)
הזעקה הלא-נשמעת למשמעות
תמונה של dina
dina•לפני שעתיים
ספר מצוין
תוכן נבחר

ביקורת שבחרה המערכת או הכי אהובה מ-7 הימים האחרונים, ויצירה ספרותית אחרונה

ביקורת נבחרת
שגית פסטמן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג

מהנדסים תרבות

גדעון קונדה

כבר כמה חודשים שרוחות רעות מנשבות בינות משרדי חברות ההיטק. הכותרות בעיתונים הכלכליים מספרות על 'צונאמי פיטורים קשה במיוחד'. מדובר על עשרות אלפי עובדים ואולי אף יותר ברחבי העולם, וגם בישראל נערך לאחרונה דיון חירום במשרד האוצר עם ראשי התעשייה בעקבות נתונים מבהילים ולפיהם 62 אחוזים מהחברות נמצאות בשלבי קיצוצים של כוח אדם. לפני ארבעה עשורים התמונה הייתה שונה לחלוטין, כשהאנתרופולוג גדעון קונדה בילה כשנה במבוכי האופן-ספייס של תאגיד הייטק אמריקאי מבוסס ומצליח. בספרו 'מהנדסים תרבות' הוא הציג דיוקן קולקטיבי של ענף משגשג ותחרותי באופן קיצוני ועורר שאלות חשובות ובעיקר נוקבות על יחסי עובד-מעביד כחלק ממחקר הניהול הארגוני. השאלה האם צורת הארגון ההייטקי, הפתוחה והדמוקרטית לכאורה, היא ביטוי של חופש או צורה חדשה ומניפולטיבית של עריצות עוררה אז אצל הקוראים אי-נחת בלשון המעטה.

אני זוכרת את החוויה האישית שלי בפעם הראשונה שקראתי את הספר; קריאה המלווה בפליאה אמיתית. באותו הזמן עבדתי בתור כתבת כלכלית במוסף 'עסקים' של מעריב. עבודה בהייטק הייתה עבור רוב הציבור הישראלי סוג של 'ארץ מובטחת', שכולם פנטזו להגיע אליה, ואנחנו במערכת ללא ספק תרמנו לגלוריפיקציה הזאת. לכן הפער בין התיאור הביקורתי, ואף הפרובוקטיבי של קונדה לבין המסגור התקשורתי היה כמעט בלתי נתפס בעיני. ההישג שלו מבחינתי היה כפול: ראשית, חשיפת 'קוד ההפעלה' התרבותי המושל בעובדי ההייטק. שנית, נאמן לגישתו של גירץ, שתרבות אינה כוח אלא הקשר שאפשר ויש לתאר בקפדנות, בכתיבתו הוא תיאר את השדה באופן שהעניק לקוראים את התחושה שהם ממש בתוך 'השטח'. סגנונו של קונדה במידה רבה הוא מרוחק ומאופק, אך הטקסט עשיר בראיונות, אנקדוטות והבחנות, המהולות בציניות מרומזת שחודרות אל לב העניין.

לאחרונה מסיבות אישיות שבתי לקרוא את 'מהנדסים תרבות' ומצאתי שתי סיבות טובות להמליץ עליו. הראשונה היא בעיקרה מקצועית – עבור מי שמבקש ללמוד איך לכתוב מחקר אנתרופולוגי 'חי ובועט', הטקסט מהווה מדריך מצוין. הסיבה השנייה קשורה לממד הזמן. כאשר קונדה כתב את הספר, הוא ביקש להציג הווה דינ...

המשך קריאה←
יצירה נבחרת
סייג'

אני לא שופטת

זה מוזר לצאת עם מישהו, שאני חושבת שהוא חמוד, ולהרגיש כל כך מעט.
נראה שיותר אכפת לי אם טוב לו איתי, מאשר אם לי טוב איתו.
אולי כי אני מבינה שבכלל לא הייתי יוצאת איתו, אם לא היה לי טוב איתו באופן משמעותי.
אבל זה כאילו...

זה כמו שברור שאני אוהבת את המשפחה שלי, אבל אני לא חשה את האהבה הזאת עבורה ביום יום.
אולי זאת האנהדוניה, ואני צריכה לקבל אבחון כלשהו לגבי מה לעזאזל לא בסדר איתי, או - שככה זה פשוט אצלי.
הרי דרך המערכת יחסים איתו, אני מקבלת משהו שרציתי בעבר, אבל עד שקיבלתי את זה, הפסקתי לרצות את זה.
ובכל זאת אני מכריחה את עצמי לקבל את זה.

אבל אני לא מדברת איתו הרבה.
אני לא חושבת עליו הרבה.
אני כן חושבת עליו בקטע של לזכור דברים שהוא אמר ועשה איתי, אבל יש בזה משהו קצת מנותק עבורי.
כאילו, אני לא באמת שם, ואני לא באמת רואה אותו, אני סוג של עיוורת למה שאני עושה בנוגע אליו ולמה.

אני תוהה אם אולי זה מנגנון הגנה או משהו, הניתוק הזה שאני חשה.
אין לי מושג אם הניתוק מעיד על כך שאני עושה משהו לא נכון, או אם הוא מגן עליי מלהרגיש מוצפת ושאני לא מסוגלת להתמודד.
אז אני מניחה שאני פשוט אצא איתו עד שאני אגלה.

ישבנו על ספסל באיזה 4 לפנות בוקר, ושאלתי אותו מה הוא חושב על הקשר שלנו.
הוא אמר שהוא זורם.
סוג של הבנתי מה הוא אומר, הוא נכנע לזה, זה לא חדש לי, אני סוג רגילה לשים אנשים במצב הזה של להיכנע למה שאני רוצה.
אני חושבת שהוא שאל אותי בחזרה, מה אני חושבת, ועניתי משהו בסגנון: "אני לוקחת מה שאלוקים נותן לי. כי מבחינתי כאילו... זה מאלוקים, אתה מבין?"
הוא אמר שגם הוא, אפילו יותר ממני.
הייתי חייבת לשאול: "באמת? אתה גם רואה את זה ככה?"
פשוט התקשיתי להאמין שאנחנו באמת מדברים על אותו הדבר, ואולי זה כי אני רגילה לגברים שלא מאמינים במה שאני מאמינה.

סיפרתי לו בדייט הראשון שלנו, על כך שאני אוהבת טארוט ואסטרולוגיה, והוא בתור חרדי לשעבר ודתי בהווה, כמובן הגיב כמו שהייתי מצפה ממנו להגיב.
הוא אמר: "באמת? זה ממש אסור."
בדייט השני פתחתי עוד את הנושא ואמרתי שלאחרונה אני מתחילה להעדיף אמונה פשוטה על פני כל הע...

המשך קריאה←
ביקורות שאהבו לאחרונה

ביקורות מ-7 הימים האחרונים, ממוינות לפי כמות הלייקים

רומן רוסי (6 הנבחרים)

רומן רוסי (6 הנבחרים)

מאיר שלו

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

💬4
לפני שבוע•
★★★★★
•בנצי גורן
הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

ויקטור פראנקל (פרנקל) (תרגום: חיים איזק)

האם יש משמעות למשמעות?

הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שמנסה להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מרכז הבמה, אבל עושה זאת מתוך תחושה שהעולם כבר איבד את היכולת לשמוע את השאלה הזו בכלל. הספר מתנהל כמו ניסיון נואש להחזיר את הקורא אל עצמו, אבל לעיתים נדמה שהוא צועק לתוך חלל ריק — לא בגלל שהמסר חלש, אלא בגלל שהעולם שאליו הוא פונה כבר התרגל לרעש מסוג אחר.

המחבר מציג את המשמעות לא כמשהו שנמצא “שם בחוץ” אלא כמשהו שנולד מתוך מאבק פנימי, אבל לעיתים המאבק הזה מוצג בצורה דרמטית מדי, כאילו כל אדם חייב לעבור מסע קיומי אפי כדי להבין מה חשוב לו. יש בכך כוח, אבל גם יומרה: לא כל חיפוש משמעות הוא טרגדיה יוונית, ולעיתים הספר מתעקש להפוך כל שאלה פשוטה למערכה פילוסופית כבדה.

הספר מלא בניסוחים יפים — אולי יפים מדי. יש רגעים שבהם המשפטים מרגישים כמו ניסיון להרשים במקום לחדור. במקום לגעת באמת הפשוטה של החיים, הספר מתעקש לנסח אותה בשפה גבוהה, כמעט טקסית. זה מעניק לו נוכחות, אבל גם מרחיק אותו מהקורא שמחפש משהו אמיתי ולא רק מרשים.

ובכל זאת, יש בספר רגעים שבהם הוא מצליח לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך לשאלה. כשהוא מדבר על בדידות, על אובדן, על תחושת ריקנות שמופיעה דווקא כשהכול “בסדר”, הוא מצליח לנסח אמת שאינה זקוקה לשום קישוט. ברגעים הללו הספר הופך חד, כמעט מסוכן, כי הוא נוגע במקומות שאנשים בדרך כלל מעדיפים לא לפתוח.

אבל הרגעים הללו אינם רבים. רוב הספר מתנהל מתוך רצון להציע מסגרת גדולה מדי, כמעט מערכתית, לשאלה שהיא בסופו של דבר אישית מאוד. הוא מנסה להציע תשובות כלליות לשאלות פרטיות, וזה יוצר תחושה שהספר מבקש להיות אוניברסלי אבל נופל למלכודת של הכללה יתרה. המשמעות אינה נוסחה — והספר לעיתים מתעקש להתייחס אליה כאילו היא כן.

הזדמנות לפני אחרונה

הזדמנות לפני אחרונה

דרור משעני

יש סופרים שאני אפילו לא טורחת לקרוא את התקציר שעל הכריכה. די לי בשם שלהם כדי לדעת שאקרא את הספר. דרור משעני הוא אחד מהם.
קראתי את רוב ספריו של דרור משעני, וכתיבתו תמיד הרשימה אותי בחוכמתה וברגישותה. הוא יודע לבנות דמויות שנכנסות ללב כבר מהעמודים הראשונים, וגם הפעם הוא עושה זאת בכישרון רב.
מי שמצפה לספר מתח קלאסי, עמוס רציחות, מרדפים וחקירה משטרתית, עשוי להיות מופתע. הפעם משעני בוחר להתמקד דווקא במערכות יחסים, בדילמות מוסריות ובמורכבותו של הטבע האנושי.
במרכז העלילה ניצבים שלושה:
ליה – צ'לנית ברביעייה קאמרית, הקשורה בכל נימי נפשה לכלבה הכנעני, פליקס.
אלי – אלמן בן 52, מתרגם ספרי מתח מצרפתית ואב לשני ילדים. מאז מות אשתו חייו השתנו: בנו עבר לחיות ביפן עם בת זוגו, ובתו מגיעה לבקר מדי פעם, בעיקר כדי ליהנות מתחושת הבית המוכר.
אל המשוואה מצטרפת חיה קרסנובסקי- חוקרת משטרה, שנוכחותה מעניקה לסיפור רובד נוסף.
אלי וליה נפגשים בארוחת ערב אצל חבר משותף, והקשר שנרקם ביניהם נראה מבטיח. אך טעות אחת, בלתי נסלחת כמעט, שאלי עושה, מעמידה את מערכת היחסים בסכנה ומובילה לשרשרת של שקרים, הסתרות ונקיפות מצפון.
כתיבתו של משעני מינורית, כמעט מאופקת, אך דווקא בשל כך היא עוצמתית כל כך. בלי דרמות מיותרות ובלי רעש, היא מצליחה לתת לקורא בוקס בבטן ולהותיר חותם גם לאחר סיום הקריאה.
הסיפור מסופר בגוף שני – בחירה סגנונית יוצאת דופן, שמעצימה את תחושת האשמה, את ההתלבטויות ואת השאלות המוסריות שמלוות את הדמויות. האם מגיעה הזדמנות שנייה? האם שקר יכול להצדיק את עצמו אם מטרתו טובה? ועד כמה אפשר לחיות עם סוד?

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.

פחד

פחד

סטפן (שטפן) צווייג (תרגום: הראל קין)

"הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד,
והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה."

כך מצליח שטפן צווייג לתאר באופן מדויק את מהותו של הפחד.
כיצד חוסר הוודאות והציפייה לגרוע מכל עלולים להיות משתקים יותר מההתמודדות עצמה.
וזה בדיוק מה שעוברת הדמות הראשית, גברת אירנה.

לכאורה לא חסר לה דבר. היא חיה חיי נוחות ורווחה בורגניים, שבהם דבר אינו מפר את השלווה.
אך דווקא הביטחון והיציבות מעוררים בה כמיהה להרפתקה, השגרה והשעמום מציתים את סקרנותה ואת תשוקתה לריגוש.

ואז היא עוברת על הדיבר השביעי - "לא תנאף".
מרגע זה האימה חודרת אל ביתה, ומתברר לה לחלוטין חוסר התקווה שבמצבה.
פריץ, בעלה, הוא עורך דין מצליח ובטוח בעצמו, ואין לה מושג כיצד להתמודד מולו.
עם שני ילדיה הקטנים היא כמעט שאינה מתקשרת, והבית כולו מתנהל בידי המשרתים.

אירנה לכודה במלכודת פסיכולוגית ההולכת ומתהדקת סביבה, מעצימה את תחושת המחנק, הבדידות והחרדה.
הסופר מוביל את הקורא להזדהות עמה באמצעות התמקדות מוחלטת בסבלה, עד כדי תחושה כמעט פיזית של כאב.
הוא אינו שופט אותה מבחינה מוסרית, אלא מזמין אותנו לחוות יחד איתה את הפחד.

התובנה החזקה ביותר מהספר היא שהמחיר הפסיכולוגי של הבגידה פשוט אינו שווה את זה.
ספר עוצמתי, מרתק וגאוני.

שלושה מחזות

שלושה מחזות

ברטולט ברכט

ב-1994 יצאה לאור ביוגרפיה של המשורר והמחזאי ברטולט ברכט, וגרמה למהומה גדולה בקרב אנשי תיאטרון וספרות. בספרו, "חייו ושקריו של ברטולט ברכט", טען פרופ' ג'ון פיוג'י בין השאר, שברכט כתב חלקים קטנים בלבד מהמחזות עליהם הוא חתום (למעט השירים), ושרוב הרעיונות והדיאלוגים הם פרי עבודתם וכישרונם של מאהביו ומאהבותיו. היו שהזדעזעו מהציניות ומהצביעות של המחזאי שהיה ידוע בדעותיו ההומניסטיות והסוציאליסטיות, והיו שטענו שהוא היה 'מנהל העבודה', ובזכותו נכתבו המחזות. ברכט אכן עבד בשיטה של 'סדנאת עבודה' (נקראה בזמנו, "הקולקטיב"), עם תחקירניות, כותבות ומתרגמות (עד שנות הארבעים וגלותו בארה"ב, האנגלית של ברכט היתה בסיסית בלבד), שהיציעו לו רעיונות ומתווים למחזות; מצד שני, ידוע גם כי אלכסנדר דיומא האב עבד עם ההיסטוריון אוגוסט מאקה, והיה החתום הייחידי על הספרים שכתבו בצוותא. אלא שפיוג'י מאשים את ברכט בכך שלא רק חתם בלעדית על המחזות, אלא ניצל אנשים ונשים שהיו מוקסמים ממנו, לא נתן להם קרדיט, לא שילם להם וכאשר נזקקו לעזרה - זנח אותם לגורלם.
כיום מנסים לתקן מעט את אי הצדק הזה, ובערכי וויקיפדיה המוקדשים ליצירותיו התיאטרוניות, מקפידים להזכיר את אותן נשים שעבדו איתו: אליזבת האופטמן, מרגרטה שטפין ורות ברלאו, ושהשתתפו גם בכתיבת שלושת המחזות שמופיעים בקובץ שלפנינו.
המחזה "אמא קוראז' וילדיה" (1939) שאב השראה מספרו של הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן, "קוראז' הנודדת", מ-1670 (נכתב בשיתוף עם מרגטה שטפין). המחזה האפי, כמו הספר הפיקרסקי, מתרחש במהלך מלחמת שלושים השנה במרחבי מרכז אירופה, ועוקב אחרי עלילותיה של אנה פירלינג, המכונה 'אמא קוראז'', בעלת קנטינה קשוחה וערמומית שמוצאת את מחייתה מנוראות המלחמה המתמשכת (המלחמה הכוללת הראשונה בהיסטוריה), ומקריבה הכל, גם את ילדיה, למען רווחים חומריים.
"הנפש הטובה מסצ'ואן" (1943), נכתב במשך כחמש שנים בשיתוף עם מרגרטה שטפין ועם רות ברלאו, והוא מחזה אפי אלגורי המתרחש בסין, ומספר את קורותיה של שן טה, זונה צעירה וטובת לב שמתעקשת לנהל חיים של צדק ועזרה לזולת, אך כאשר היא מבינה שהעניים והנזקקים ינצלו אותה, היא נאלצת 'לברוא' לעצמה אלטר-אגו בדמות בן דוד בשם שוי טה, מחושב וקר רוח.

אם בלילה חורפי עובר אורח

אם בלילה חורפי עובר אורח

איטאלו קאלווינו (תרגום: גאיו שילוני)

מאז ומתמיד אהבתי לקרוא את קאלווינו. רק שעבורו צריך להיות במצב רוח אקספרמינטלי.

לאלו שקראו ולא נהנו, בטח שאני יכול להבין אותם. תסכול על מלא יש כאן.
כל מטרת הספר היא להדגים ולהדגיש מה עושה חווית הקריאה לאדם.

בכלל, מה זה בעצם ספר? למה לנו לבזבז את חיינו בקריאה? מה חשוב לנו בזמן הקריאה?
הספר הזה ללא ספק רכבת הרים פוסט מודרנית, מתקן שעשועים אינטלקטואלי, ובעיקר מראה ענקית שמוצבת מול הפנים של כולנו, הקוראים.

הגיבור של הספר הוא הקורא ואני לדוגמא, ממש לא גיבור :-)
קאלווינו פותח בפנייה ישירה אל הקורא ומתחיל בנקודה כשאתה קונה את הספר החדש שלו, מתיישב בכורסה הנוחה ומתחיל לקרוא, אך בדיוק כשאתה נשאב לעלילה משהו משתבש בהדפסה, הפרק נפסק באמצע והעמודים הבאים שייכים בכלל לספר אחר. כשאתה חוזר לחנות הספרים כדי להחליף את העותק הפגום אתה פוגש שם את....
לאחר כל פרק אתם מנסים להשיג את ההמשך של הרומן הקודם, אך מוצאים את עצמכם נזרקים לתוך רומן חדש לחלוטין, הספר מורכב מעשר..... לחלוטין, כשביניהן מחברים פרקי מעבר שעוסקים במסע שלך ושל.... בעקבות המילים האבודות.

הרעיון האדיר של קאלווינו טמון בדרך שבה הוא מפשיט את המחיצה והופך את הקורא לדמות הראשית, כך שהעלילה האמיתית היא חוויית הקריאה עצמה, הציפייה, האכזבה כשהסיפור נקטע והתשוקה לדעת מה יקרה בהמשך.
אפשר גם לקרוא עשרה סיפורים קצרים מעולים עם סיומות סמויות מעין.
עשר ההתחלות של הרומנים מהוות מפגן שליטה מטורף בסגנונות שונים, כשקאלווינו מדלג בין סוגות ספרותיות בקלות מרגיזה ומדגים את האופן בו סופרים מושפעים, מעתיקים, מנסים להשמע כמו וכולי.... וכל זה על שבלונות שכולנו מכירים כקוראים.

מיליון רסיסים קטנים

מיליון רסיסים קטנים

ג'יימס פריי (תרגום: אהוד תגרי)

זהו ספר מרגש ומעורר השראה על נפשו של אדם שבסופו של יום מתבררת כחזקה יותר מהכול. זהו ספר על בחירה מחדש. על מאבק יומיומי עיקש ורצון לבחור בחיים כנגד כל הסיכויים. ומעל הכול, זהו ספר מרתק וחשוב המביא לקהל קוראיו הצצה אל עולם ההתמכרות בצורה נגישה, כואבת, מרפאת כמעט.

ג'יימס בן ה23 נמצא במצב קשה של התמכרות לאלכוהול ולסמים. הוא התחיל לשתות ולעשן כבר בגיל 10 וברגע האחרון, ממש לפני שהוא בכל רגע יכול למצוא את מותו, משפחתו שולחת אותו למוסד הגמילה הטוב ביותר במדינה. משם אנו עוברים עם ג'יימס מסע ארוך ומטלטל בדרך אל ההחלמה וההשלמה העצמית. מסע שבו נפגוש דמויות מרתקות שלכולן מכנה אחד משותף וקשה.

אפשר להתווכח האם מדובר בסיפור אמיתי או לא אבל אני נתתי לעצמי לשהות בספק וללכת אחרי הסופר בעיניים עצומות, מה שצבע עבורי את הספר באותנטיות רבה ויכולת הזדהות עם הדמויות. יכולתי ממש להרגיש את הפחד, החרדה, הקושי. והכי חשוב, הצלחתי להבין. הצלחתי להיכנס לנבחי הנפש של אותם האנשים. אותם מכורים המתקשים להחזיק בחיים, אותם המכורים בעלי ההרס העצמי. אותם המכורים אשר רוצים להיגמל אבל מחלתם חזקה ואינה ניתנת לשליטה.

ספר חשוב, מעורר מחשבה וכאב גדול שבסופו יוצא הקורא עם תחושת ריפוי ותקווה אמיתי.

"תהיה חזק. תחיה בגאווה ותחיה עם כבוד עצמי. כשאתה חושב שאתה לא מסוגל יותר, תחזיק מעמד."

אנחנו (בני גנץ)

אנחנו (בני גנץ)

בני גנץ

האוטוביוגרפיה *"אנחנו"* שכתב הרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר בני גנץ (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) היא בעיקר כתב תירוצים והתחמקויות. בהתייחס לספר כתב ב*"הארץ"* העיתונאי רביב דרוקר כי "אין הרבה אנשים שאמורים לכעוס על נתניהו יותר מגנץ. נתניהו ארגן נגדו התקפות אכזריות מעל לחגורה ומתחת לחגורה, רימה אותו וגזל ממנו את תפקיד ראש הממשלה. למרות זאת גנץ בספרו מגיב במתינות, יחסית; אולי מה שחווה לא חי בשלום עם החזון הנוכחי שלו לממשלת אחדות עם נתניהו ובלי קיצונים (נתניהו איננו קיצוני בעיניו)". הפרשן אמיר אורן כתב ב*"הארץ"* כי "כקצין בצה"ל, גנץ תמיד היה יותר ארוך מעמוק וחביב ממוערך. הוא לא היה שנוי בשום מחלוקת כי לא נקשר בשום מעלל מיוחד. נעים הליכות, לעולם לא שובר כלים. חנה בבלי, לא חנה סנש. לא חותר, צף. מפקדיו (גבי אשכנזי) ופקודיו (יאיר גולן) לא התלהבו ממנו. כרמטכ"ל וכפוליטיקאי, שומעיו בדיונים ולאחריהם נדהמו מהערצתו לנתניהו, המופת רב-השנים שלו שאותו עודנו שואף לחקות, ולא רק בטיפול בכרבולת. נתניהו, המבוגר מגנץ בעשור, הוא כמעט אחיו התאום. "בתוך תוכו הוא חושב בהרבה סוגיות כמוני", מפענח הבנימין הצעיר. "אם יכניסו אותנו לשני חדרים נפרדים ויציגו לנו שאלות זהות בסוגיות שונות – ואם יקרה הנס והוא יאמר אמת – התשובות שלנו יהיו זהות או לפחות דומות. ההבדל המשמעותי בינינו הוא שאצלו השלטון קודם לכל". הכל נכון ועם זאת יש בו כמה פרקים שמעניין לקרוא.  בטרם הגיוס, סיפר, "בשיחה על ערמת אספסת ליד הרפת, בשדה שעליו נטוע כיום כרם זיתים, המליץ לי אבי על מסלול בני משקים, מסלול פיקוד בנח"ל המוצנח לבני מושבים וקיבוצים. "אם אנחנו, בני ההתיישבות העובדת, לא נלך לקרבי– מי ילך?" אמר. דבריו נחקקו בי והיו לי כצוואה" (עמ׳ 159). ועוד סיפר, כי כשאחד מבניו היה צוער בקורס קצינים, הוטל עליו להציע נוסח חלופי "למוטו המוכר המתנוסס ברחבת בה"ד 1 – "ממני תראו וכן תעשו", דברי השופט גדעון ללוחמיו לפני הקרבות באזור עין חרוד. ניר התקשר להתייעץ איתי. הצעתי לו את המשפט ממשנה אבות: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". זו הייתה תמצית תפיסת עולמי כמפקד: תהיה הוגן, תישאר בן אדם. דרשתי מהמפקדים שהיו תחתיי מקצועיות חסרת פשרות. אחרי הכול, אנחנו לא בתנועת נוער. בצבא אנחנו עוסקים במלחמות ובחיי אדם. אתם לא יכולים ולא צריכים להבטיח שירות קל או נעים, אמרתי למפקדים, אבל אתם צריכים להבטיח שתמיד תהיו הוגנים, מקצועיים ומסורים למשימה ולאנשים, בסדר הזה. רק אז אנשים ילכו אחריכם באש ובמים" (עמ׳ 159). "את החודש הראשון בגדוד 50 עשינו באזור חרבת קאסן, דרומית ליישוב תקוע, באימון שטח מפרך שהיה מעין חזרה דחוסה של הטירונות. משם המשכנו לקורס צניחה. אחר כך הגיע מבצע ליטני" (עמ׳ 159). בגמר המבצע עברו גנץ וחבריו "לאימון משולב עם קורס מ"כים שסיים את המסלול" (עמ׳ 160). בהמשך, יצא לקורס קצינים "ולבסוף חזרתי לגדוד 50. במשך חצי שנה הייתי מ"מ דרגון, טיל הנ"ט אז, אחר כך חברתי לאורי ארליך המפקד שלי, הפעם כסמ"פ, ואז יצאתי לקורס מ"פ" (עמ׳ 160). 

שיחות בין הקוראים

הודעות אחרונות, נושאים חמים מ-7 הימים האחרונים (ממוינים לפי תגובות), ויצירה ספרותית אחרונה

מה חדש?

לכל הפורומים ←
ד
דורון •מחפש בנרות•לפני 3 שעות
מחפש סיפור ילדים ישן על אקרובט קרקס שנענש בגלל מעשה מעברו

מחפש שם של ספר ילדים\נוער שהיה בביתי בשנות השבעים. אני לא בטוח שכל הפרטים מדויקים, אבל זכור לי שזה מתחיל בסיפור על אקרובט בקרקס שנפגע בתאונת נפילה קשה. מסתבר שיש לכך קשר לאיזשהו חטא שחטא בעבר כלפי קוסמת (סוג של אישה בעלת מעמד גבוה), שנפגעה ממנו ומסרבת לסלוח לו למרות שמגיעים אליה אנשים — אולי משלחת בהנהגת רקדנית הקרקס — כדי לבקש את מחילתה. אני זוכר שהיו בספר איורים בשחור לבן. זכורה לי במיוחד תמונה של ליצן/אקרובט/איש גמיש מאוד שמסתכל במראה בזמן שהוא מבצע תנוחה בלתי אפשרית, אולי עם רגל מורמת לכיוון הראש. התחושה שלי היא שזה היה ספר מתורגם ממזרח אירופה, אולי צ'כי/פולני/הונגרי, בסגנון של ספרי ילדים מאוירים משנות ה־60–70. האם למישהו זה מצלצל מוכר? אני מחפש לזהות את הספר הזה כבר תקופה ארוכה. תודה!

תמונה של פואנטה
פואנטה•סרטים וסדרות•לפני 4 שעות
ככה זה עם בינה מלאכותית...
תמונה של פואנטה
פואנטה•אתר סימניה•לפני 4 שעות
כן, שמענו עלייך
תמונה של strnbrg59
strnbrg59•א כללי•לפני 5 שעות
הנה. זה עדיין לא אקסל

אבל את השלב ההוא תוכל בקלות לעשות בעצמך: https://strnbrg59.com/urielbooks4sale.html

תמונה של strnbrg59
strnbrg59•אתר סימניה•לפני 5 שעות•
💬1
אי-נראות ואי-קיום אינם אותו דבר.

https://strnbrg59.com/etc/tinyurl/something_and_not_nothing

תמונה של ZENO
ZENO•סרטים וסדרות•לפני 9 שעות•
💬1
דני ידעני למכירה חסר #5 ו7

דני ידעני הנער הבלש (ספר 1)דני ידעני מפענח תעלוות (ספר 2)דני ידעני מגלה עקבות (ספר 3)דני ידעני מציל את המצב (ספר 4)דני ידעני לוכד גנבים (ספר 5)דני ידעני מפגין תושיה (ספר 6)דני ידעני נלחם בפשע (ספר 7)דני ידעני עוזר למשטרה (ספר 8)האם תרצה שאנסה לאתר all

מה חם?

לכל הפורומים ←
תמונה של ZENO
ZENO•סרטים וסדרות•לפני 9 שעות•
💬1
דני ידעני למכירה חסר #5 ו7

דני ידעני הנער הבלש (ספר 1)דני ידעני מפענח תעלוות (ספר 2)דני ידעני מגלה עקבות (ספר 3)דני ידעני מציל את המצב (ספר 4)דני ידעני לוכד גנבים (ספר 5)דני ידעני מפגין תושיה (ספר 6)דני ידעני נלחם בפשע (ספר 7)דני ידעני עוזר למשטרה (ספר 8)האם תרצה שאנסה לאתר all

תמונה של עומר ציוני
עומר ציוני•א כללי•לפני 14 שעות

שיר / סיפור שכתבתי

לכל היצירות ←
תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•שלשום•
💬2
אני לא שופטת

זה מוזר לצאת עם מישהו, שאני חושבת שהוא חמוד, ולהרגיש כל כך מעט. נראה שיותר אכפת לי אם טוב לו איתי, מאשר אם לי טוב איתו. אולי כי אני מבינה שבכלל לא הייתי יוצאת איתו, אם לא היה לי טוב איתו באופן משמעותי. אבל זה כאילו... זה כמו שברור שאני אוהבת את המשפחה שלי, אבל אני לא חשה את האהבה הזאת עבורה ביום יום. אולי זאת האנהדוניה, ואני צריכה לקבל אבחון כלשהו לגבי מה לעזאזל לא בסדר איתי, או - שככה זה פשוט אצלי. הרי דרך המערכת יחסים איתו, אני מקבלת משהו שרציתי בעבר, אבל עד שקיבלתי את זה, הפסקתי לרצות את זה. ובכל זאת אני מכריחה את עצמי לקבל את זה. אבל אני לא מדברת איתו הרבה. אני לא חושבת עליו הרבה. אני כן חושבת עליו בקטע של לזכור דברים שהוא אמר ועשה איתי, אבל יש בזה משהו קצת מנותק עבורי. כאילו, אני לא באמת שם, ואני לא באמת רואה אותו, אני סוג של עיוורת למה שאני עושה בנוגע אליו ולמה. אני תוהה אם אולי זה מנגנון הגנה או משהו, הניתוק הזה שאני חשה. אין לי מושג אם הניתוק מעיד על כך שאני עושה משהו לא נכון, או אם הוא מגן עליי מלהרגיש מוצפת ושאני לא מסוגלת להתמודד. אז אני מניחה שאני פשוט אצא איתו עד שאני אגלה. ישבנו על ספסל באיזה 4 לפנות בוקר, ושאלתי אותו מה הוא חושב על הקשר שלנו. הוא אמר שהוא זורם. סוג של הבנתי מה הוא אומר, הוא נכנע לזה, זה לא חדש לי, אני סוג רגילה לשים אנשים במצב הזה של להיכנע למה שאני רוצה. אני חושבת שהוא שאל אותי בחזרה, מה אני חושבת, ועניתי משהו בסגנון: "אני לוקחת מה שאלוקים נותן לי. כי מבחינתי כאילו... זה מאלוקים, אתה מבין?" הוא אמר שגם הוא, אפילו יותר ממני. הייתי חייבת לשאול: "באמת? אתה גם רואה את זה ככה?" פשוט התקשיתי להאמין שאנחנו באמת מדברים על אותו הדבר, ואולי זה כי אני רגילה לגברים שלא מאמינים במה שאני מאמינה. סיפרתי לו בדייט הראשון שלנו, על כך שאני אוהבת טארוט ואסטרולוגיה, והוא בתור חרדי לשעבר ודתי בהווה, כמובן הגיב כמו שהייתי מצפה ממנו להגיב. הוא אמר: "באמת? זה ממש אסור." בדייט השני פתחתי עוד את הנושא ואמרתי שלאחרונה אני מתחילה להעדיף אמונה פשוטה על פני כל העניין של כוכבים ומזלות. שיש משהו בלנסות לפענח את עצמי לבד שמתיש אותי, ושגם, אחרי שנים, אני סוג של מבינה שזה לא מביא אותי לשום מקום. שנינו הסכמנו שיש משהו בלשים את הכול בידיים של הבורא, שמעניק נחת. עבורי אני מניחה, כרגע, יש איזשהו אתגר של להאמין יותר בדברים שבאים אליי, מאשר בדברים שאני חושבת עם עצמי. אמרתי לו את זה גם, שהתחלתי להבין דרך הקשר הזה, שאני חושבת יותר מדי, ברמה חריגה. אני כן מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית. כבר חשבתי עם עצמי הרבה לפני, שאני כן רוצה ללכת לטיפול, אבל בשלב מאוחר יותר בחיי כשאני ארצה לעבוד על מערכות היחסים שלי. סוג של הבנתי כבר מזמן, שיש לי בעיה ספציפית באזור הזה, ושאני אצטרך עזרה מקצועית כשאני אחליט שאני כן נכנסת לזה. אבל לא הייתי מוכנה לזה, לא החלטתי מתי זה מתחיל. אני מבינה למה האדם שמלווה אותי כבר כמעט שלוש שנים, אומר שאני משוגעת. לפעמים דברים פשוט קורים לי. אין בהם החלטה שלי, זה פשוט קורה פתאום שיום אחד אני חושבת: "בא לי שיהיו לי אקסים." אמרתי את זה לידיד והוא אמר משהו מאוד שמרני, על להיות עם אדם אחד. מסתבר שאני לא בקטע של להיות עם אדם אחד. אני לא מחפשת את האחד שלי, אני לא מרגישה שאני רוצה את זה כרגע בכלל, ויש משהו מוזר בי, שכאילו, המחשבות שלי מקדימות את הרגשות שלי. קודם חשבתי דברים מוזרים, כאלה שהגבתי אליהם ביני לבין עצמי ב-"מה? באמת? מה עובר עלייך?" ואז ראיתי איך המחשבות האלה, הן לא סתם משהו חולף, ושאני מתחילה לשנות את ההתנהגות שלי. זה מוזר, בקטע מטריד קצת. יש איזשהו פיצול בנפש שלי אני מניחה, אני לא מרגישה שאני עושה את ההחלטות, אני לא מרגישה שאני זאת שחושבת את הדברים, זה מרגיש כאילו מישהי אחרת מתחילה לחיות דרכי. וזה למה - אני כנראה צריכה טיפול. אבל כבר בדקתי את העניין, כבר שקלתי ברצינות ללכת לטיפול בגלל הקשיים שחוויתי בחודשיים האחרונים. ונראה שהגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא להתמודד עם זה לבד. טוב, לא לגמרי לבד, בכל זאת, יש אנשים סביבי ששומעים ממני מה עובר עליי ומה אני מרגישה שמסובך לי. אני כרגע בדעה, שהקשיים הנפשיים שלי כרגע הם בעיקר בגלל שהייתי בקיצון אחד, ועכשיו אני מתחילה להיזרק אל קיצון אחר. ואני כן מרגישה שיש פה איזשהו עניין, בתחושה הרגשית שלי, שמשום מה, אני חשה שזה קורה לי, שאני לא בשליטה על זה, שזה משהו שלא באמת בחרתי בו. וזה הגיוני. אני אף פעם לא הייתי בוחרת בזה מרצוני החופשי, אבל כן יש חלק בי, שבוחר בזה, אני פשוט לא... מזדהה עם החלק הזה. אבל לפחות גיליתי שאני לא שרלילה. נשפך עליי קצת מהקפה, ועכשיו אני תוהה אם זה אומר שגרמתי לאחד מהאנשים שקוראים אותי להיחנק. הכוונה היא, שציפיתי מעצמי להיות יותר קלת דעת מבחינת מגע ומיניות, אבל לא. אני חושבת שזה עניין של גיל, אני פשוט לא נדלקת בקלות, כאילו... אם בעבר הייתי יכולה להידלק מגבר שאני בכלל לא רוצה, היום אני צריכה להרגיש חיבור אינטימי לבן אדם כדי להידלק. ליבידו נמוך, שווה, פחות מופקרות. האמת יש בזה משהו קצת מאכזב, אני מנשקת מישהו, ומרגישה כלום. אז אני שואלת את עצמי, למה את ממשיכה לנשק אותו? אבל אין לי תשובה, אולי כי אני מרגישה שזה הכרחי. אני מניחה שיש בזה סוג של מניפולציה מהצד שלי. האדם שמלווה אותי, כבר אמר לי את זה מזמן, שאני מניפולטיבית בלי לשים לב בכלל. אני מנשקת את הבחור הגבוה כדי סוג של להשאיר אותו מחובר אליי, שלא ילך לשום מקום. וגם - כדי לתרגל. פאק, אני חרא של בן אדם תכלס. אבל הוא כן אמר לי בפעם הרביעית שהתנשקנו שהשתפרתי, מצד אחד זה מוכיח שאני באמת לא יודעת להתנשק, מצד שני, הוא נדלק מזה בכל מקרה. גברים הם כל כך קלים. האדם שמלווה אותי, מחכה שהבחור הגבוה יבין שאני משוגעת. שאלתי אותו אם זה מוזר שאני סופרת את מספר הפעמים שהתנשקנו, אבל אז הגבתי "שיט, למה שאלתי", כי אני כבר יודעת את התשובה. בכל פעם שאני שואלת אותו אם משהו לגביי מוזר, הוא אומר כן. אבל הסברתי את עצמי, אמרתי: "תחשוב כשאני והוא נהיה בני 80 ואז אני אגיד לו שהתנשקנו כך וכך פעמים, והוא יתווכח איתי, ואז הוא יגלה שספרתי, ושאסור לחלוק עליי." הוא ענה: "הוא יברח ממך הרבה לפני." האדם שמלווה אותי בהחלט מצליח להצחיק אותי, אבל כמובן, גם תמיד להחדיר בי ספק. אני מתלוננת על זה הרבה, אבל לא מזיז לו, הוא מבחינתו פשוט אומר לי את האמת. סיכמתי איתו את הנושא ב-"אוקיי, אז אם אני סופרת, להסתיר ממנו שאני סופרת." האדם שמלווה אותי לא חושב שהבחור הגבוה יחזיק מעמד הרבה. אבל יש לי קטע, שאני סוג של מזהירה גברים שמעוניינים בי מפניי, אני יודעת שאני מתוסבכת ובעייתית הרי. הבעיה היא - שאני לא יכולה להזהיר אותם מדברים שאני עצמי לא ידעתי על עצמי. לכולם יש צד אפל הרי, אז מניחה ששלי מתחיל להתגלות עכשיו. לפחות איני שקרנית. ואם הרי באמת הייתי מרגישה שאני מניפולטיבית בכוונה, הייתי כבר מתוודה על חטאי או משהו בסגנון. אבל מכיוון שגם הגעתי להבנה שאני חושבת יותר מדי, ושהמחשבות שלי מזיקות, אני מסרבת לשתף דברים שאני סתם חושבת עם הבחור הגבוה, כי אני יודעת שזה יבלבל אותו. אפילו אותי זה מבלבל, אז ברור, הוא לא צריך לדעת עד כמה אני מנסה לא לפגוע בו. אני גם מבינה שאני יותר מדי מאשימה את עצמי, ושוכחת שיש לי עסק עם גברים בוגרים, ושאני לא צריכה לשמור עליהם מפניי. אבל זה אנושי לפחד לפגוע בבני אדם. מי לעזאזל רוצה להגיע למצב של להתחנן לסליחה, בגלל שהוא עשה טעות מתוך הטבע הרע שלו? לכולם יש טבע רע כלשהו. אם זה אלימות, אם זה התעללות פסיכולוגית, שיפוטיות, אם זה שקרים והסתרות. והטבע הרע שלי... אני מניחה שאני מגלה אותו עכשיו, ומהמעט שאני יודעת כרגע, נראה שזה קשור לכך שאני נותנת תחושה של מישהי שמשחקת בבני אדם. אני נצלנית מסתבר. אבל זה ממש מסובך, כי בזמן שאני מנצלת אנשים במובנים שהם עצמם לא רואים, אני גם מסרבת לקבל מהם דברים שהם רוצים לתת לי. זה כאילו, אני באמת לא עושה את בכוונה. אני כן רוצה לתת לבחור הגבוה דברים טובים, אבל... אולי זה הערך העצמי הנמוך שלי או משהו, אני לרוב עיוורת למה שאני נותנת. הרי ברור שגם הוא מקבל משהו מכך שהוא יוצא איתי. אבל הראש שלי לא מחשיב את הנתונים האלה, מבחינת הראש שלי, אני לוקחת מאנשים דברים שאני לא אמורה לקחת. אני מפחדת לבזבז להם את הזמן, אני מפחדת לפגוע בהם, אני מפחדת לגרום להם לחשוב דברים שהם לא נכונים לגבי העתיד שלנו ביחד. בכל אופן, אני מרגישה בשליטה נפשית. אני כבר לא מרגישה שאני צריכה טיפול, כאילו, אני ללא ספק דפוקה וצריכה התערבות כלשהי, אבל אני מרגישה כאילו... החיים כבר מתערבים מעצמם. האנשים סביבי, הדברים שקורים, אני מרגישה שהחיים מטפלים בי ועוזרים לי, ושהם נותנים לי את מה שאני צריכה כדי לתקן את עצמי. אם לא הייתי במצב של לרצות לתקן את עצמי, של להודות שיש המון דברים שלא בסדר איתי ושאני לא מבינה לגביי, כנראה ששום דבר שאנשים היו אומרים או עושים, לא היה עוזר. יותר מדי דברים קורים אצלי. אם זה ימשיך ככה, וזה כנראה ימשיך ככה, אני מתישהו אתעורר ולא אבין איפה אני נמצאת בחיי ולמה. אבל זה בסדר, כשהיום הזה יבוא, הדבר היחיד שיהיה חשוב זה אם טוב לי או רע לי. וגם כשהכול מבולגן לי כרגע, אני יודעת שהכוונה שלי מאחורי הדברים, זה שיהיה לי ולכולם טוב יותר. אז אני מקווה שהכוונה שלי חזקה יותר מזה שאין לי מושג מה אני עושה כרגע. זה פשוט, מלא דברים בו זמנית, גם העניין של הדיכאון, גם העניין של השינוי באמונה, גם העניין של זוגיות, גם העניין של לרצות לחוות יותר, גם העניין של לא הרגיש שום דבר מינית ולא להיות בטוחה אם זה כי אני מדחיקה, אם זה כי אני צריכה להכיר את האדם הזה יותר, או שזה באמת כי אני לא מרגישה ככה. יש בית משיר שמלווה אותי בתקופה הזאת, ואולי כבר ציטטתי אותו איפשהו: "אני לא קוראת מזלות הכל ביד א-לוהים אני לא אשאל שאלות זה בדברים הקטנים מה ששלי יגיע עד אליי יש השגחה פרטית פה מעליי" ככה אני רואה וחווה את המציאות כרגע. בכל משפט בבית הזה, יש איזושהי מורכבות אישית. כי זה ברור שאני לא מישהי שבאה מהמקום הזה, של לא לקרוא מזלות, של לשים את הכול בידיים של הבורא, של לא לשאול שאלות. זה ברור לי, שאני כן במקום של להיכשל להראות אמונה וקבלה, בדברים הקטנים. שאני כן במקום של תמיד להרגיש שאני צריכה לרדוף אחרי דברים, כי שום דבר לא יבחר אותי, וגם להרגיש כאילו... אני יכולה לטעות בדרך, ושאף אחד לא שומר עליי. זה פשוט מדהים כמה צדקתי בנוגע לזה של לצאת עם גבר יתסבך אותי. יש סיבה למה לא רציתי את זה עד היום. אבל אני מניחה שהגיע הזמן להתמודד עם זה, אי אפשר לברוח כל החיים מלהכיר את עצמי ברמה הזאת. אני גם מנסה לא לשפוט ולהחליט שמה שאני רואה וחווה עכשיו, זה כל מה שאני אראה גם בעתיד. אני מנסה להיות פתוחה ולתת למישהו, או משהו, לשנות את דעתי. אולי אני לא משוגעת. אולי אני פשוט... חדשה מדי להמון דברים, וגם מוזרה בכללי. אבל להיות מוזרה, לא אומר שמשהו לא בסדר איתי. זה מזכיר לי איזשהו סרטון שבו ראיתי בחורה שמעדכנת שהמאבחנת אמרה לה, שהיא לא אוטיסטית, שהיא פשוט מוזרה. אני גם מבינה שיש הבדל בין דיכאון, לבין עצבות רגילה - אבל אני די בטוחה שאני לא חווה עצבות רגילה, אלא דיכאון. אני חושבת שלעולם נוח יותר, כשאנשים כמוני מטופלים, אבל ממה שאני רואה... יש המון אנשים מטופלים שהטיפול לא עוזר להם. אני בטוחה שיום אחד, טיפול יהיה הדבר הנכון עבורי, אבל כרגע, ברגעים שבהם אני בוכה ומרגישה כל כך רע, כל כך בדיכאון, במקום להרגיש חסרת אונים ושאני צריכה עזרה, אני אומרת לעצמי - שאני יכולה להתמודד עם זה. אני חושבת שאם לאדם יש כלים להתמודד עם דברים בעצמו, הוא לא חייב לקבל עזרה מקצועית, אם זה לא מסתדר. ויש המון אנשים שמשום מה, זה לא מסתדר להם. אני לא שופטת אותם, או את עצמי. (23/7/26 22:15)

ספרים שדורגו לאחרונה

ספרים שקיבלו דירוגים ב-7 הימים האחרונים, ממוינים לפי הדירוג האחרון

יוצאים לאור

יוצאים לאור

אייווי אוונס

3.0דירוג
ברוקלין

ברוקלין

יעל בארי

5.0דירוג
בית הבובות

בית הבובות

ק. צטניק

5.0דירוג
סולם גנבים

סולם גנבים

ליאור אנגלמן

4.0דירוג
רודף העפיפונים

רודף העפיפונים

חאלד חוסייני

5.0דירוג
כעפעפי שחר

כעפעפי שחר

חיים סבתו

5.0דירוג

סופרים על הבמה

סופרים שקיבלו הכי הרבה דירוגים וביקורות בשבוע האחרון

כתבו עליו לאחרונה
אשכול נבו

אשכול נבו

מחבר "הלילה הארוך ביותר"

ספרות מקורית

פעיל באתר
שמעון שלוש

שמעון שלוש

מחבר "האהבה מונחת שם ממילא"

שירה - מקור

דרגו אותו גבוה לאחרונה
ג'וזף הלר

ג'וזף הלר

מחבר "מלכוד 22 [מהדורה חדשה] "

ספרות קלאסית

רב-תחומי
מלקולם גלדוול

מלקולם גלדוול

מחבר "נקמתה של נקודת המפנה"

סוציולוגיה

דרגו אותו לאחרונה
דרור משעני

דרור משעני

מחבר "הזדמנות לפני אחרונה"

ספרות מקורית

חדש בתחום
איאן מקיואן

איאן מקיואן

מחבר "מה שאפשר לדעת"

ספרות מתורגמת

דירוג
אנחנו מגש הכסף

אתגרי הדמוקרטיה

סתיו שפיר

מדעי המדינה | 3 ספרים

5.0דירוג
צמיחת המדינות החדשות באפריקה

צמיחת המדינות החדשות באפריקה

חגי ארליך

הסטוריה של המאה ה- 20 | 6 ספרים

5.0דירוג
DEEP WORK

הספרייה העסקית

קאל ניופורט

מיומנות בין אישית | 5 ספרים

5.0דירוג
להעיר את הענק שבפנים [1]

להעיר את הענק שבפנים

אנתוני רובינס

מודעות עצמית | 2 ספרים

4.8דירוג
על הביקורת של בר על מיליון רסיסים קטנים מאת ג'יימס פריי
מיליון רסיסים קטנים
תמונה של מורי
מורי•לפני 11 שעות
וזה לא אמור להיות בסקירה?
על הביקורת של בן על הנני מאת ג'ונתן ספרן פויר
הנני
תמונה של מורי
מורי•לפני 4 ימים
איזה מהם? שניהם סופר מפורסמים.
על הביקורת של נתנאל אלי על האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פראנקל (פרנקל)
האדם מחפש משמעות
תמונה של בר
בר•לפני 4 ימים
אני מאוד אהבתי אותו.

אבל יכולה להסכים שיש רגעים שבהם הוא נמרח שלא לצורך.

על הביקורת של Cantona על מי שסוכתו נופלת מאת צבי בן מאיר
מי שסוכתו נופלת
תמונה של בר
בר•לפני 6 ימים
בהחלט ספר מעולה ובלתי נשכח.
על הביקורת של רייצ'ל על 1984 [מהדורת 2003] מאת ג'ורג' אורוול
1984 [מהדורת 2003]


עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. הוא מצליח להחזיר את השאלה על משמעות החיים אל מקום שבו היא שוב מרגישה דחופה. הוא מזכיר לקורא שהחיים אינם רק רשימת משימות אלא גם מרחב של בחירה, של כאב, של אחריות. הוא אינו מציע נחמה — הוא מציע התעוררות. וזה, בעולם שמעדיף הסחות דעת על פני מחשבה, כבר הישג.


הזעקה הלא נשמעת למשמעות הוא ספר שאינו מושלם — אבל הוא כן מצליח לעשות משהו שרבים נכשלו בו: לגרום לקורא לעצור. לחשוב. לשאול. לא תמיד לקבל תשובה. הוא חד, הוא שנון, הוא לעיתים מוגזם — אבל הוא חי.


ומי שמוכן לשמוע את הזעקה — יגלה שהיא לא רק לנשמעת, אלא גם בלתי נמנעת.
💬9
לפני 5 ימים•שומע חופשי

גם מבנה העלילה שובר את הציפיות. הקורא, שרגיל מספרי מתח להמתין לרגע שבו הפושע ייתפס, מגלה שהפעם הדרך חשובה יותר מהפתרון, וההתמודדות הפנימית מעניינת לא פחות מהאירועים עצמם.

כל שנותר לכם הוא לקרוא ולגלות מהו אותו מעשה שאלי עושה, מדוע הוא נתפס כבלתי נסלח, והאם יש טעויות שאפשר בכל זאת לתקן.

למרות שכעסתי על אלי לא פעם במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי גם מבינה אותו, ואפילו מרחמת עליו. זו בעיניי גדולתו של משעני – היכולת לגרום לקורא לשפוט את הדמויות, ובאותה נשימה גם לחמול עליהן.

סיום הספר מפתיע ומותיר מקום למחשבה. הוא הזכיר לי את דבריו של הנרי פורד: "כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש, הפעם בצורה חכמה יותר." נדמה לי שהמשפט הזה משתלב היטב ברוח הספר.

בשורה התחתונה: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" (וינסטון צ'רצ'יל)

אני נהניתי מאוד וממליצה עליו בחום. לי יניני


נ"ב: מסקרן אותי מדוע בחרו להעניק למהדורה האנגלית את השם DON'T השונה כל כך משם הספר בעברית. אם יש לכך הסבר, אשמח לגלות.
💬2
אתמול•
★★★★★
•לי יניני

וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.

איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?
💬6
לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
לפני 4 ימים•
★★★★★
•michalus

המחזה המוקדם ביותר המופיע בקובץ, "אופרה בגרוש" (1928), הוא מחזה מוסיקלי שנכתב על ידי ברכט ואליזבת האופטמן, והולחן על ידי קורט וויל. המחזה מבוסס על "אופרת הקבצנים", אופרת-בלדה סטירית מאת ג'ון גיי ויוהאן כריסטוף פפוש (אנגליה, 1728). במרכז המחזה, כמו האופרה, עומדת דמותו של מקהית', שודד-רוצח-רמאי-סרסור-זנאי ורודף נשים, שכמעט ומוצא את סופו המר בגלל... נשים. המחזה מסתיים בסצנת "דאוס אקס מכינה", והכל בא על מקומו בשלום (האמנם?).

לדעתי, המחזה המרשים ביותר בקובץ, כיצירה ספרותית, הוא "אמא קוראז' וילדיה". זהו מחזה אנטי-מלחמתי חזק, מלא ברעיונות פילוסופיים וחברתיים עמוקים, אך גם מרגש ונוגע ללב (דבר ששבר את ליבו של ברכט והכעיס אותו, כיוון שלמרות 'אפקט הניכור' - הטכניקה התיאטרונית שיצר ברכט, במטרה לגרום לקהל לחשוב באופן ביקורתי ולנתח את האירועים בהיגיון ולא באמצעות הרגש - הקהל הזדהה עם אמא קוראז').

"הנפש הטובה מסצ'ואן", הוא מחזה מעניין מאוד, גם אם ארוך מדי, לטעמי, והפיצול בין שן טה ושוי טה הוא הברקה תיאטרונית מופלאה ממש. הוא מציג בצורה אלגורית את ההתנגשות בין אלטרואיזם ובין טבע האדם, בין הרצון לעשות את הטוב והצודק, בעולם רע ובלתי צודק.

"אופרה בגרוש" הוא הקברטי והמשעשע מבין השלושה, אבל אני חושבת שכוחו בעיקר על הבימה, ופחות בקריאה; בין היתר מפני שחלקה של המוסיקה של קורט וויל ביצירה, גדול כל כך.


המחזות של ברכט דידקטיים ביודעין ובלי להתנצל, אבל באותה מידה, אם לא למעלה מזה, יש להם ערך תיאטרוני וסיפרותי גדול והם השפיעו על הרבה מאוד יוצרים שלא בהכרח חלקו עם ברכט את אותה השקפה פוליטית. כאשר למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לימדו אותנו שלמרות גדולתו התיאטרונית של ברכט, 'אפקט הניכור' שלו נחל כישלון - ההצגות שהוא כתב והעלה על הבימות היו מרגשות.
לפני שבוע•
★★★★★
•קרן


מתחת למעטפת ההומוריסטית והקצבית הוא מעלה שאלות עמוקות על מה הופך ספר לטוב, למה אנחנו צמאים לסוף, והאם ההנאה מהקריאה טמונה בכלל בציפייה של ההתחלה ולא בפתרון הסופי.


מי שמחפש עלילה ליניארית קלאסית עם התחלה, אמצע וסוף מסודרים ימצא את עצמו מתוסכל מול ספר שבוחן את הסבלנות של הקורא בכוונה תחילה, מתגרה בו ומשחק איתו. אבל למי שאוהב ספרות שמשחקת עם החוקים, נמשך למבנים מתוחכמים, ובעיקר מאוהב בפעולת הקריאה עצמה, מדובר בחוויה חד פעמית, מצחיקה ומטמטמת של אשף כתיבה.


"אם בלילה חורפי עובר אורח" הוא תזכורת לכך שספרים הם לא רק דמויות ועלילה, אלא מרחב מפגש בין מוחו של הכותב למוחו של הקורא, ואם זורמים עם המשחק של קאלווינו זוכים באחת מההרפתקאות הספרותיות מהנות ביותר של המאה העשרים.


למי שפספס, תקראו את שמות הפרקים ברצף.... זה למעשה ה....


הציון שלי: 8 מתוך 10

שווה לאלו שמחפשים הרפתקאות ולא סגירות סכמות ספרותיות רגילות.
💬1
שלשום•
★★★★★
•פאוסט
💬4
אתמול•
★★★★★
•בר

בשנת 1980, והוא מ"מ, הוטל על חטיבת הצנחנים לצאת למבצע "איש דמים" בלבנון. "נערכנו לפשיטה מוסקת, ראשונה שלי, על מפקדת "חזית השחרור הערבית" מצפון לגשר קסאמיה. המפקדה הזו הייתה אחראית לפיגוע בפעוטון במשגב עם חודשיים קודם לכן, באפריל 1980, שבמהלכה נהרגו תינוק, אזרח וחייל. צורפתי לכוח של אורי ארליך. במסגרת ההכנות בניתי לעצמי פק"ל כבד משקל שנשאתי על גבי – מכשיר קשר, שני טילי לאו למקרה שאצטרך לירות לעבר מבנים, ומרגמה 52 מ"מ עם כמה פצצות לחיפוי בעת החילוץ לכיוון הים. באימונים במחנה שדמה הגעתי למיומנות גבוהה בתפעול הפק"ל הזה" (עמ׳ 192). בליל ה־29 ביוני 1980, כתב, "הנחיתו אותנו מסוקי יסעור בלבנון. כוח של שלדג, שהיה מצויד במכשירי ראיית לילה מתקדמים, הוביל אותנו. כשהתקרבנו לבתים התפצלנו לכוחות משנה והתקדמנו דרך מטע בננות אל היעד– בית מחבלים. התקדמתי עם כוח החיפוי, שהיה אמור לתת מכת אש, אותה ינצל אורי לריצה לכיוון הבית ולזריקת מטענים לתוכו" (עמ׳ 192). גנץ סיפר כיצד "התמקמנו על טרסה בקצה המטע ששלטה על הבית, וראינו מחבל יוצא ממנו. פתחנו באש והרגנו אותו. אורי נצמד לבית, שממנו עלו קולות נפץ. אמרתי לאורי בקשר: "זכור את שלכת, לך אחורה"– התכוונתי לשני המ"פים שנהרגו כשהבית קרס עליהם. פחדתי שהבית תכף יתפוצץ. החלטנו לנתק מגע ולא להשאיר את המטענים בפנים. נסוגונו, הבית עלה באש, ואיש מאיתנו לא נפגע. אפילו לא יריתי, והפק"ל הכבד עשה איתי את כל הדרך חזרה, יחד עם הידיעה שייתכן שהניסיון המבצעי שצברתי הציל את חיינו" (עמ׳ 192). לא פעם, כתב, בשומעו שרים שלא שירתו בצבא מייעצים בזלזול "לקצינים, גם לכאלה שנכשלו ב־7 באוקטובר, אני נזכר בלילה ההוא ובחשיבות הניסיון המבצעי. בסוף, אחרי הכול, להיות איש צבא – לוחם, טייס, טכנאי – זה מקצוע. אל לנו לשכוח זאת כדרג מדיני. אנחנו יכולים לקבוע משימות ויעדים, אבל אלו חייבים לפגוש את המציאות המקצועית בשטח, ולא פנטזיות של יחסי ציבור" (עמ׳ 193).

עוד כשהיה סגן מפקד פלוגה בגדוד 50, סיפר, "הצעתי למג"ד דורון אלמוג, לימים חבר טוב, לשנות את המסלול של בני המשקים שעד אז התפצל בין טירונות במחנה 80 לבין האימון המתקדם. המצב הזה הצריך להחליף סגל אחרי כמה חודשי טירונות, ופגע בתהליך ההכשרה. הוא קיבל את הצעתי וכשחזרתי כמ"פ, נשלחתי למחנה 80 במטרה להכין את הצוות לקליטת המחזור הראשון שיעשה את המסלול המלא, מחזור נובמבר 1981. בשיאן של ההכנות הגיעה שיחת הטלפון מחזי צפריר שפיקד בעבר על הפלוגה בבה"ד 1 שבה שירתי לצד חברי הטוב אומי. צפריר ביקש למנות אותי לתפקיד מ"פ מבצעי בשל הדחה של מ"פ אחר. כך הגעתי בהתראה של כמה שעות, התייצבתי בפלוגה ב־5 לפנות בוקר, הערתי אותם והודעתי להם שאני המ"פ החדש ויצאנו לדרך" (עמ׳ 160). בעת שפיקד על הפלוגה, כתב, "התכוננו למלחמה בלבנון, שנדחתה שוב ושוב. המח"ט יה־יה החליט שהיא כבר לא תקרה ושלח אותי לקורס של "הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, בצפון קרוליינה – כדי להפוך אותי לרמבו מוסמך. המלחמה פרצה כשהייתי בעיצומו של הקורס. רציתי לחזור לארץ מייד, אבל כפו עליי לסיים אותו. ביום הסיום תפסתי את הטיסה הראשונה לישראל, לקחתי כמה דברים מהבית והתייצבתי. הגעתי באיחור למלחמה" (עמ׳ 161). אבל אז גילה לתדהמתו שהציבו אותו במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקצח"ר), בתפקיד ראש מדור תו"ל מצרים. "סירבתי להשלים עם הגזירה, ועליתי צפונה. התייצבתי נטול תפקיד בגדוד 50, במשרדו של קשל"ח החטיבה, יוסי שוורץ. אמרתי לו שאני מיועד להיות מ"פ יחידה חטיבתית, הסיכום המקורי שנעשה איתי לפני שיצאתי לקורס" (עמ׳ 161). קצין השלישות אמר ליה־יה, מח"ט הצנחנים, שישנו סרן גבוה שברח ממקחצ"ר שאמר שהוא לא הולך לשום מקום עד שלא יצרפו אותו חזרה לגדוד 50. "פתור את זה" (עמ׳ 161), השיב יה־יה. "כדי שלא אסתובב סתם בין הרגליים, בנה לי חזי צפריר פלוגה מאולתרת עם מחלקת חי"ר, מחלקת טנקים שהייתה מסופחת לגדוד, טרקטור לפילוס הדרך, שני תותחים וסוללת וולקן" (עמ׳ 161). לדבריו, "עם הפלוגה המאולתרת הזו נקלעתי לקרב במערב ביירות. במשך כל הלילה חטפנו אר־פי־ג'י. שם פגשתי לראשונה מאז שובי ארצה, את יה־יה, שפנה לחזי ואמר: "תשמור על בני, הוא רק עכשיו חזר ואין לו מושג מה עושים פה". כך השתתפנו בכיבוש מערב בירות" (עמ׳ 162).

גנץ העיד בספר שהפיקוד על גדוד הצנחנים 890, בין השנים 1989-1987 היה אחת הפסגות של הקריירה הצבאית שלו. "כשנכנסתי לעזה במלחמת חרבות ברזל, חיכתה לי כתובת על אחד מקירות בית החולים הטורקי: "בני, גדוד 890 אוהב אותך". גם אני אוהב את הגדוד הזה. לימים, עבר בננו הבכור נדב מיונים לגדוד, וכשנשאל למה הוא רוצה להגיע אליו, ענה: "כי אמא שלי הייתה בו מש"קית ת"ש". את אביו, המג"ד, הוא לא הזכיר" (עמ׳ 157). נדרשו, סיפר, "שבע שיחות נדרשו לי כדי להתמנות לסמג"ד 890. למדתי בפו"ם ונהניתי מחיי העיר הגדולה. רציתי להתמנות לקצין האג"ם של חטיבה 35, גם כדי להתנסות בעבודת מטה וגם משום שחשבתי שזה יקדם אותי לתפקיד מג"ד. אבל שאול מופז, מח"ט הצנחנים, שמר את התפקיד למאיר כליפי, ומדי יום שישי זימן אותי לריאיון כדי להחליט על המשך דרכי. עד שנמאס לי. שאלתי את מופז מי הגדוד הכי בעייתי שלו. "890", ענה מופז. "אז אלך לשם", אמרתי, "לפחות יהיה מאתגר"" (עמ׳ 157). ואכן, כפי שציין, "890 הייתה יחידת שדה מובהקת. היינו עסוקים מאוד בלבנון ובאינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. באותם ימים ידענו היתקלויות רבות, איבדתי לוחמים וקצינים, ובתוך כל אלו הכרתי את רויטל" (עמ׳ 157). לדבריו, התפקיד היה מיוחד בשל החיבור המוחלט " לאנשים ולמשימה לבין הראייה הרחבה של התמונה. גדוד הייחוס שלי היה גדוד 50 שממנו באתי, גדוד שחי במחזורים של חצי שנה. ב־890 נהניתי מהרציפות. כיוון ששימשתי ברצף סמג"ד ומג"ד, הייתי לא רק הוותיק ביותר, אלא גם המקצועי והבקי ביותר. אני הייתי הגדוד" (עמ׳ 158).

"לא במקרה אמרתי עם פרישתי מצה"ל, אחרי 38 שנות שירות, שמג"ד 890 היה תפקיד חיי. אהבתי את שלדג, שאיתה הגעתי למבצעים במדינות ערב ואל מטוס שהיה אמור לנחות בעיראק כדי להילחם בסדאם חוסיין, אבל השירות ב־890 היה שיא. לגדוד לא היו בתקופתי כמג"ד קרבות הרואיים. לא נלחמנו בחווה הסינית ולא בסמטאות עזה, כפי שנלחם גדוד 890 בחרבות ברזל. אפילו במבצע "חוק וסדר", הפשיטה הגדולה של כוחות צנחנים, הנדסה ושריון על בסיס מחבלי חיזבאללה בכפר מיידון בדרום לבנון במאי 1988, היה לנו תפקיד משני" (עמ׳ 158). אבל, כתב, היה לו "סגל מצוין וחבורת מ"פים מופלאה: יאיר גולן, אז סרן נמרץ ואמיץ, היה הסמג"ד שלי. על המ"פ אביב כוכבי, מהקצינים המובילים בגדוד– מקצוען ורציני בעל כושר מנהיגות והבעה, יסודי, אינטליגנטי ואנושי במידה רבה– אפשר היה לזהות כבר אז שהוא נועד לגדולות. הפלוגה שלו ישבה כפלוגת גדר בגזרת מטולה והוא אכל לי את הראש איך הצנחנים על הגדר ולא בתוך לבנון. מ״פ נוסף היה דרור וינברג ז״ל שעליו עוד אספר" (עמ׳ 158). עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים.

ב־2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב*
"מעריב"
*, שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל. שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה". בהתייחס לכך 890 הייתה תחנה בולטת ויוצאת דופן. השאר, וגם הרמטכ"לות התכתבו היטב עם תיאורו של שלח, וגם מהספר הם מצטיירות כך.

כמובן שהפרקים על אשתו שחולה באלצהיימר הם הנוגעים ללב והיפים בספר. ניכרת בהם אהבתו אותה וכאבו על שאירע לה. בסופו של דבר גנץ כתב ספר מעניין, אבל כפי שציין דרוקר, "מספר הפעמים שגנץ מכה על חטא: הוא טעה כשנשא את "נאום הכלניות" בסוף מבצע "צוק איתן"; הוא מתחרט על שיצא בקמפיין "ממשלת אחדות חילונית" ב־2019; הוא טעה כשיצא מממשלת נתניהו בזמן המלחמה, וטעה עוד יותר כשלא ניסה להיכנס לממשלה אחרי הבחירות האחרונות". בקיצור, לא בדיוק טעויות מאז׳וריות. ועדיין ספר מעניין.
💬1
לפני 4 ימים•
★★★★★
•פרל
•
💬1
תוסיפו בבקשה את לוויתן ברוח של חיים באר

ספר פופולרי מאד בחנויות הספרים למעלה מחודשיים ובהחלט שווה קריאה!

א
אילת•אתר סימניה•אתמול•
💬1
מחיקת דף

שלום, איך אני מבקשת למחוק את הדף שלי ולמה כל כך קשה ובלתי אפשרי לעשות את זה כאן?

ד
דובי•אתר סימניה•אתמול•
💬1
מחפש לרכוש את הספר "ימים כתיקונן"
תמונה של רחל
רחל•הצעות לשיפור•לפני 3 ימים•
💬1
אנא הוסיפו את הספר בת הרימון של אסתר שמיר
תמונה של נינה
נינה•אתר סימניה•לפני 3 ימים•
💬1
עניין שם מחבר ללא שם משפחה ( כגון אושו, אלדן)

טופל בשעה טובה.

תמונה של אבונור
אבונור•סיפור שכתבתי•לפני 4 ימים
המעין

מתוך האפלה לאוויר העולם טפטוף זרזיף יצא למרחב ציפורים צמאות ביום שרבי מצאו פינת מים לצימאונם נהגים עייפים חנו לידו עץ התמר שצמח בגללו הזכיר נשכחות במדבר הלוהט חייל אלמוני תחתיו קבור טפטוף המים בחושך באפלה פרץ לעולם להזכיר נשכחות כל נהג שעוצר לידו רואה העץ נזכר בשמו העץ של פיינברג ז"ל שהפך מקום קבורתו לנצח בורא עולם זכר בנו הנציח אותו בעץ תמר ומעין פרץ מתוך האפלה זכר ליכולתו של אלוקים אבי זד 21/7/26 זכויות שמורות

תמונה של אבונור
אבונור•סיפור שכתבתי•לפני 4 ימים
המעין
תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•לפני 4 ימים
ליפול מהסוס

הייתי בדיכאון ליום אחד, זה היה חמישי שעבר, והסיבה הייתה כי הבחור הגבוה חתך איתי את הקשר בצורה שהכאיבה לי. זה היה קצת אכזרי, כי דיברנו בשלישי, קבענו להיפגש ביום רביעי ולצפות ביחד במשחק של אנגליה נגד ארגנטינה, ואז ביום רביעי שאלתי אותו אם אנחנו עדיין יוצאים היום. התגובה שלו הייתה: "את רוצה?" עניתי שכמובן שכן, שלא הייתי אומרת כן אם לא הייתי רוצה, ואז הוא ענה שהוא לא יודע אם זה נכון. אמרתי משהו בסגנון: "סבבה, אז לא נצא, הכול טוב", וקמתי לעשות דברים אחרים שהייתי צריכה לעשות לפני שאני ממש מנהלת שיחה על זה. ואז באתי וכתבתי לו שאוקיי, ועכשיו אני פנויה לשמוע למה הוא חושב שזה לא נכון. אני לא אפרט את הסיבות בגלל שזה דברים פרטיים שלו איתי, אבל שורה תחתונה, הוא אמר לי שהוא אדם פשוט ושאני תסביכנית מדי ושאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי וממנו. זה מאוד כאב האמת, אבל הבנתי שהוא חותך איתי את הקשר, והבנתי שזה בגללי ושהוא סוג של מנסה להגן על עצמו ממני. המילים שהוא השתמש בהן פשוט הכאיבו, במילה אחת לתאר את איך שהגבתי להן, "אכזרי". כי כל מה שהוא אמר, זה דברים שאני אמרתי בעצמי, אלו חששות שהיו לי, ולראות אותו לא רק מבטל לי מפגש, אלא גם אומר לי שזה כי אני לא מסוגלת, וכי הוא נתן לי צ'אנסים אבל לא מסוגל יותר - זה פשוט ממש כאב. כי הרי כל העניין של לבטא את החששות שלי, בקשר לזה שאני לא חושבת שבכלל מתאים לי זוגיות, וגם בקשר לזה שניהול של כל מערכת יחסים שדורשת ממני לצאת מהבית ולהכיר בן אדם זה משהו שמאוד קשה לי איתו - היה מתוך כוונה לא לפגוע בו. ובסוף אני נפגעתי. וזה באמת בסדר, אבל כאילו... בכיתי אחרי השיחה הזאת, בכיתי לפני השינה, בכיתי כשהתעוררתי ביום חמישי בשעה מאוחרת מדי כי ישנתי יותר מדי. הרגשתי שאני בדיכאון. בתקופה הזאת בחיי, להרגיש שאני בדיכאון זה מאוד מתסבך, כי אני כן מנסה לנצח את זה. התחושה היא כבר לא פסיבית כמו בעבר, עכשיו דיכאון זה לא סתם משהו שאני חיה איתו, אלא משהו שאני ממש צריכה לעבוד עליו. יצאתי מזה די מהר, במקרה באותו ערב הייתה מלא עבודה בעסק של אמא, ופשוט עבדתי שם שעתים וחצי באמצע הלילה, וזהו, לא בכיתי על זה שוב, הייתי בסדר. עד יום שישי. ביום שישי אמרתי לגבר הזה שמלווה אותי כבר כמעט שלוש שנים, שאני חושבת שאני מתגעגעת לבחור הגבוה. אני מישהי שממש שונאת להרגיש געגוע, ובגלל שיצא לי להיות בקשר עם אנשים, ואז להיעלם להם, יצא לי להתגעגע בהפתעה להמון אנשים, וזה באמת לא משהו שאני אוהבת לחוש. הגבר שמלווה אותי בחיי, עיצבן אותי בתגובה שלו, כי הוא אמר משהו בסגנון "זה שחור או לבן, זה או שאת מתגעגעת או שאת לא, לא צריך לחשוב על זה", והוא פחות או יותר אמר לי שאם אני חושבת שאני מתגעגעת אז אני לא מתגעגעת. אמרתי חושבת כי זה קשה לדעת בוודאות כשזה רק מתחיל להתעורר, ובכל מקרה, מה שקרה זה באותו יום שישי, ממש כמה דקות לפני שבת, הבחור הגבוה התקשר אליי בטעות בווצאפ. עניתי לו "אוקיי, שבת שלום", ואז כמעט בכיתי. זה היה גם, בחוויה שלי, "אכזרי". התגעגעתי אליו הרי, ואז פתאום הוא מתקשר אליי בטעות, ואין לי זמן לחשוב על זה או להגיד משהו, כי עוד רגע שבת, אנחנו לא נדבר. כל כך רציתי שהוא לדבר איתו, ופשוט האמנתי לו שהוא חייג אליי בטעות. בכל מקרה, הגעגוע עבר, עד אתמול בצהריים, יום שני. הוא שלח לי בעבר תמונה שלו, חצי פנים, כי הוא טיפוס כזה ששולח תמונות אקראיות של עצמו ושל דברים שהוא עושה. זה קצת מרגיש כמו דרך שבה הוא קונה אמון, כי הוא שולח תמונה, ואז אומר מה עושה, כאילו כדי לאשר שהוא באמת איפה שהוא אומר שהוא ועושה את מה שהוא אומר שהוא עושה. בכל מקרה, אז התמונה הזאת הייתה בגלריה שלי, ואני תמיד נכנסת לגלריה שלי לפני השינה כי יש לי שם אלבום של צילומים של קריאת שמע שעל המיטה. אז ראיתי את התמונה באלבום של הווצאפ, היא הייתה התמונה האחרונה ששלחו לי אז ראיתי אותה, וכרגיל כמו בימים שעברו מאז שהוא חתך איתי, חשבתי "הוא כזה חמוד". נכנסתי למיטה בצהריים כי כאב לי הראש, אז ניסיתי להירדם אחרי, ופשוט התחלתי לבכות מרוב שאני מתגעגעת אליו. מבחינתי, געגוע חזק זה משהו שאני חייבת להתייחס אליו, אפילו אם אני חושבת שזה לא נכון לפעול לפעמים, ברגע שאני מרגישה געגוע חזק - אני יודעת שיש לי צורך רגשי להתקרב אל הבן אדם. ומכיוון שזה באמת הגיע לרמות מאוד מאוד חזקות שאני בוכה, הגעגוע פשוט הניע אותי לחשוב מה אני צריכה כרגע, וזה גרם לי לשלוח לו הודעה אם הוא יכול לדבר. הוא ענה "לא", והתחלתי לבכות, וניסיתי לחזור לישון. הראש שלי פשוט מחליט לפעמים שהוא לא בעניין שלי, אבל כמה דקות אחרי, לא הרבה, הוא ענה "עכשיו כן". מכיוון שהגעגוע מבחינתי הוא כמו סימן כזה, כאילו אני קצת חושבת שאם אני מתגעגעת ברמה חזקה, זה כי זאת לא רק אני, גם האדם האחר קורא לי. וכמובן שזה טבעי להתגעגע לאנשים שצריך לשחרר מהם, אבל מבחינתי אם הגעגוע אצלי מגיע לרמות חזקות, הוא כן דורש בירור ופעולה. אז ניגשתי לשיחה איתו כדי פשוט לברר אם הוא עדיין באותה הדעה שהוא היה בפעם הקודמת שדיברנו. הוא הקליט לי ואמר משהו בסגנון "אם אני עדיין חושב שאת משחקת בי ו-" עוד דברים שאני גם לא זוכרת וגם לא חושבת שצריך לפרט. רק התחלנו את השיחה והוא אמר שהוא לא יכול לדבר כי הוא צריך לנהוג אבל אפשר לדבר בפלאפון, עוד לא הספקתי ממש לרדת לעניין של לומר שאני רק מוודאת שהוא אכן סיים איתי, כדי שאני אוכל לעבור הלאה, כי יש משהו בגעגוע שהוא כאילו... עדיין יש תקווה בלב, ויש משהו שמחכה לאדם הזה. ורציתי לשחרר מזה, במידה ואני באמת צריכה לעשות את זה, וכדי לדעת בוודאות, הייתי חייבת לדבר איתו כי כשהוא חתך ממני הוא אמר הרבה דברים, שחלק מהם היו נכונים וחלק מהם היו פשוט אי הבנה. אז רציתי גם לעשות סדר, ואז סוג של לראות אם הוא עדיין רוצה לנתק איתי קשר או לא. בכל אופן, עניתי טוב, אפילו שחששתי שאני אבכה, והוא התקשר אליי. לא ישר דיברנו לעניין, הוא קודם כל דיבר איתי על מה שהוא עשה בעיר שבה הוא היה, ואז הוא דיבר איתי על המונדיאל. ואז דיברתי איתו על זה, הוא אמר לי שהחיוג בטעות היה לא היה באמת בטעות, ושמשהו בזה שעניתי לו "אוקיי, שבת שלום", סוג של בלם וגם לו לחשוב שאני לא רוצה לדבר או משהו. אני אמרתי שלגמרי האמנתי לו שזה היה בטעות, ובגלל זה עניתי ככה. זה היה קטע כאילו, הוא רצה שאני אדבר איתו, ואני אמרתי שזה היה ממש כמה דקות לפני שבת אז לא חשבתי שהוא באמת רוצה לדבר איתי כי הרי הוא לא השאיר זמן. הוא אמר שכן, פשוט הוא דחה את זה ודחה את זה והוא התגעגע אליי. אז הבנתי למה הוא פנה אליי ממש כמה דקות לפני שבת, והבנתי שזה היה כי הוא התגעגע אליי. משם כבר דיברנו על המון דברים, ואני חושבת שהסיכום של הכול זה שאין לנו עתיד, כי אני לא רוצה ילדים והוא כן, אבל הוא אמר שנצא עוד פעם אחת. הוא אמר שכואב לו שבכיתי, ואכן בכיתי גם בשיחה הזאת כשהייתי צריכה להסביר שכל העניין של החיוג בטעות הכאיב לי כי התגעגעתי אליו מאוד ואז פתאום זה כאילו תקוות שווא כזה, ושוב, באמת האמנתי שהוא לא רוצה לדבר איתי ושזה היה בטעות. אמרתי לו שאני טיפשה ואיך לא קלטתי, ודיברנו שוב על איך שאני תמיד חושבת שלילי ושהוא לא מעוניין בי, והוא אמר לי שהוא גם כזה. בסופו של דבר דיברנו כמעט שעה שלמה, עד שהוא אמר "אני רעב, את לא רעבה?", ואמרתי לו לא, אבל שילך לאכול ואני אנסה להירדם. וזהו, לא דיברנו שוב מאז. אני חושבת שכל מה שקרה גרם לי להבין שאני כן מעוניינת להכיר אותו, ושאני חושבת יותר מדי ושזה מחבל לי. החלק הקשה היה להבין שהחשיבת יתר הזיקה לי ואולי עצרה את הקשר איתו מוקדם מדי, אבל עכשיו אני אחרי זה, ואני חושבת שאני אהיה יותר זהירה בעתיד. אמרתי לו בשיחה, שאני היסטרית לפעמים. שאני נכנסת למחשבות, ושקשה לי פשוט להיות בנחת כי הקשר שלנו עוד לא מעסיק אותי מנטלית מספיק, כי אנחנו בקושי מכירים, אז כאילו אם הייתי בתור לרופא נגיד, לא הייתי יכולה להעסיק את עצמי במחשבות על הקשר שלנו - כי אין עדיין תוכן ובשר לקשר. כאילו, זה היה ממש קשה להסביר בשיחה איתו, אבל מה שהתכוונתי היה שאני יוצרת תעסוקה לעצמי עם דרמה והיסטריה וחששות, כי הקשר שלנו עדיין בשלב התחלתי. אני לא חושבת שמה שקרה יקרה שוב, אבל כמובן, עדיין זה ברור שלקשר שלנו אין עתיד. אבל אני לא חושבת שהעתיד משנה, אם הוא כן מעניק לשנינו משהו שאנחנו רוצים בהווה. ואני כאילו... מבחינתי אם זה כן יוביל למשהו ובעתיד אני אצטרך להיפרד ממנו כי הוא רוצה ילדים ואני לא - אני בסדר עם זה. הכאב הזה לא מרתיע אותי, כי החיים שלי במילא מלאים בכאב. אני חושבת שזה משהו שמבדיל אותי מאנשים אחרים כשזה נוגע למערכות יחסים רומנטיות, אני לא מפחדת להיפגע. אני כן מפחדת לפגוע באחר, אני מפחדת לבזבז את הזמן של האחר, אני מפחדת לפגוע בחיים שלו ואפילו - אני מפחדת שזה שאני אדם שנפשית אין לו הרבה נחת, ומתמודד עם דיכאון, ישפיע על האחר. אני לא רוצה לגרום למישהו אחר, לחשוב כמו שאני חושבת, להרגיש ולראות את העולם כמו שאני רואה, כי אני יודעת כמה חרא זה. אבל לא, אני לא מפחדת להיפגע, אני מפחדת לא לשחרר בזמן הנכון, אני מפחדת לגרום בטעות לצפות ממני לדברים לא נכונים.... אני באמת מרגישה שאני סוג של נזק לאנשים אחרים. כי אני לא אדם שמח. - אני חושבת שהגעתי עם עצמי למחשבה, שאולי התכלית שלי בחיים זה להיות שמחה, ושהסיבה שאני כל כך בדיכאון ולא שמחה - זה כי אני לא רואה תכלית בדברים, אבל התכלית לא שם, כי אני לא שמחה. לראות תכלית, לא יוצא אותי מהדיכאון, זה לא יגרום לי להיות שמחה - להפוך, השמחה היא זאת שתגרום לי לראות תכלית. השם שלי מתחיל באות ש', וזאת אות מאוד דומיננטית, ואחד הדברים שאומרים על זה, זה שאדם שיש לו ש' בתחילת השם צריך להיזהר משקר. וזה משהו שמאוד מייצג אותי, אני מאוד נזהרת מלשקר, וכמובן שלפעמים יוצאים לי שקרים שאני פשוט לא שמה לב שהם שקרים, אבל אני לא מישהי שתבחר לשקר במודע. בכל אופן, שמעתי משהו לגבי אדם שהשם שלו מתחיל באות ש', על כך שיש לו הרבה צינורות שפע, אבל הם עלולים להיחסם כשהוא לא שמח. וזה גם משהו שנשמע לי מאוד הגיוני. כל החיים שלי משותקים כי אני לא שמחה, ועכשיו אני מרגישה הצלחתי קצת לפרק את עניין הדיכאון, ולראות את המשוואה הזאת בצורה נכונה יותר. אני מרגישה שאני מבינה את הבעיה יותר, ושתכלית לא תעניק לי שמחה, אלא שמחה היא מה שתגרום לי לראות תכלית, שאני משום מה מתקשה לראות. זה גם הגיוני כי לאחרונה כשאני ממש עצובה ובדיכאון, ואנשים שואלים אותי למה, אני כבר לא עונה שזה בגלל משהו מסוים, אני עונה: "לא הייתי שמחה הרבה זמן". אני משערת שאולי יש פה קשר בין המחשבות שלי וזה שאני שלילית לזה שאני לא אדם שמח, ולא יודעת, יש פה תהליך מסוים שאני עוברת, והוא לא מבודד, הוא מתחבר לכל מיני דברים בחיי. כאילו, כל החיים, כל האנשים סביבי, כל המצבים - מנסים לעזור לי עם העניין הספציפי הזה, של דיכאון, חוסר רצון לחיות כי אני לא רואה תכלית ואני לא רוצה את החיים, ושמחה. זה מאוד קשה, להיות במקום הזה של להגיד: "אני באמת לא רוצה את החיים. אני לא רוצה את העתיד. אני לא רוצה להגשים שום דבר." זה קצת משהו שאני מרגישה, שלאנשים אחרים יהיה קשה להבין. אבל אני יודעת שכן היה איזשהו רגע שבו כן הרגשתי רצון לחיות, ושכן התעורר בי משהו שגרם לי לרצות לקחת אחריות על חיי. אני פשוט, "נפלתי מהסוס" הזה. הדיכאון ניצח אותי, ועכשיו אני כבר לא זוכרת את התחושה הזאת של לרצות את החיים. אבל זה בסדר, כי לפחות עכשיו אני יודעת, שזה כן אפשרי עבורי לחוש את זה, גם אם אני כמעט שכחתי לגמרי שכן הרגשתי רצון לחיות לזמן מה - בגלל שאני כל הזמן כותבת, ומתעסקת בזה, אני זוכרת שכן הצלחתי להגיע לשם. זאת חוויה מלמדת, ליפול מהסוס, להיכשל במשהו שבא עם מחיר נפשי, כמעט מעצב את האמונה של האדם, לחשוב שהוא לא מסוגל לדברים שהוא כן מסוגל. אבל אני מבינה עכשיו, שאני צריכה לנסות לעלות עליו שוב. "זה בסדר. פשוט תנסי שוב." (21/7/26 8:21)

תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•לפני שבוע
הגבולות שהדיכאון קבע

אני מגלגלת עיניים רוחנית, כי כמובן שטעיתי וזה לא הסוף. הייתי צריכה ללמוד כבר, זה אף פעם לא הסוף עם גברים, הם תמיד חוזרים איכשהו. הבחור שדפק אותי לפני 5 שנים נגיד? דיבר איתי שבוע שעבר. הוא כמעט באופן קבוע חוזר כל חצי שנה בערך. אני לא חושבת שהצלחתי לעבור שנה אחת שלמה בלי שהוא ישלח לי הודעה מאז הרגע שבו ניתקתי איתו קשר במאי 2021. האדם שהייתי איתו בקשר שנתיים וחצי? עדיין מדברת איתו. דיברתי איתו אתמול, וכשסיפרתי לו על כך שסיימתי את זה, הוא אמר "חבל". לא יודעת למה אני עדיין מתייעצת עם הבן אדם, הרי אני אף פעם לא לוקחת את העצות שלו, יש לו עצות פשוט גרועות. הייתי עצובה, אבל אמרתי לעצמי שיעבור לי. באיזשהו שלב כן נכנס לי לראש לשלוח לו הודעה ואולי לנהל שיחה על העניין, כי הרי לא דיברנו באמת על למה קשה לי. אבל אמרתי לעצמי שזה לא הוגן מצידי, להיות ברורה עם אנשים זה מאוד קשה, ולדעתי זה מתחיל בדברים הקטנים: את מסיימת קשר עם מישהו? - את לא שולחת לו הודעה. אבל הוא בסופו של דבר התקרב אליי, עד שהוא כן שאל אותי למה אמרתי את מה שאמרתי. ניהלנו על זה שיחה, ונסחפנו, והנה עכשיו אני לא יכולה להיות הוגנת וברורה, כי נכנסתי למצב שבו אני אומרת את ההפך ממה שאני אמורה להגיד - בתור מישהי שמנסה לסיים קשר עם מישהו. יש המון דברים שמשפיעים עליי בסיטואציה הזאת. הרצון להיות הוגנת, הרצון לא לזיין את השכל, הרצון לחסוך מאנשים כאב ראש וזמן. אני חושבת שהוא קצת לא מבין כמה אני מנסה להתחשב ולא לדפוק אותו עם השטויות שלו, ואחרי שסיימתי איתו את הקשר, זה ברור שלי היה יותר קשה עם זה ושלו לא היה קשה עם זה בכלל. וזה עוד יותר מעודד אותי כן לסיים את הקשר, כי הרי, הוא יצטרך לעצור מתישהו, אנחנו לא מתאימים. טוב, תכלס, אנחנו לא מתאימים אבל כן מתאימים. אני חושבת שהוא מתאים לחיים שהייתי חיה, עם הייתי אישה נורמלית, שרוצה להתחתן ולהביא ילדים. אבל אני לא, אז, בגלל זה הוא לא מתאים. גם פיזית לא בטוח שאנחנו מתאימים, הוא גבוה מדי, אני נמוכה מדי. כאילו יותר מ40 סנטימטר זה מוגזם לא? אבל זה גם הטיפוס שלי. שאלתי אותו אם הוא יכול לדבר עכשיו, והוא שלח לי תמונה של מכונת כושר. הוא במכון כושר עכשיו. אנחנו כן סיכמנו שנדבר על זה, כי הדברים שאומרים לפנות בוקר, הם לא הדברים שאומרים אחרי שינה. תכלס, אין לי מושג מה אני הולכת להגיד. אני סוג של רוצה שהוא יחליט שזה לא מתאים לו, ושייפרדו דרכנו. אתמול היה לי קשה, כי הייתי עצובה והיה לי קשה, וגם חשבתי: "האם אני נותנת לדיכאון לנצח?" לנפש שלי יש גבולות, והגבולות האלה לפעמים הם מניסיון חיים, אבל לרוב, הם מדיכאון. הדיכאון קובע לאן אני הולכת, ועד איפה אני מתקדמת. אז כן הייתה לי את המחשבה: "האם אני מפסידה פה לדיכאון?" אבל ברצינות שבא לי לבכות כשאני חושבת על לעשות דברים שאני יודעת שאני לא נהנית מהם. להכריח את עצמי לעשות אותם - זה פשוט לא ילך. אני חושבת שהסיבה שבסופו של דבר נשברתי, ואמרתי שאני חושבת שהקשר הזה לא מתאים לי, זה כי כן ניסיתי להכריח את עצמי במחשבה שלי. וזה כאילו, משהו פשוט נשבר, כמו גוף שלא יכול לסחוב משהו כבד. וזה מעורר אצלי את השאלה, האם זה עניין של זמן שאני צריכה לתת לעצמי, או שזה באמת לא הולך לעבוד? אני פשוט, באמת לא רוצה לעשות את זה, להגיד לו שאני רוצה לעצור אבל לא לסיים, סוג של לגרום לו לחכות לי שאני אפענח מה קורה איתי. אני לא רוצה להגיד את זה, אני לא רוצה לבקש את זה. אבל אני גם לא רוצה לפספס את ההזדמנות, לדחוף את המגבלות שהדיכאון שם עליי, ולהשתחרר מהמון דברים שגורמים לי לרצות למות כרגע. אני פשוט, לא מרגישה שאני יכולה לעשות את זה לבד. אני כן מרגישה שאני צריכה עזרה בנושא הזה, ואני סוג של... "מאין יבוא עזרי?" מה או מי, יכול לעזאזל לעזור לי, להתמודד עם הדברים האלה שמטרגרים אותי וגורמים לי לרצות לא לחיות? ובכנות, אני לא חושבת שהאדם הזה מבין עד כמה אני בדיכאון, ושגם אם אני לא מרגישה בדיכאון כרגע, יש דברים שמפעילים לי את הדיכאון. כמו שתקופות של לחץ יכולות להוציא לאנשים חצ'קונים או שיערות לבנות, אצלי זה מכניס דיכאון. אני גם חושבת שיש פער בין כמה שאני חושבת, לבין כמה שהוא חושב. אני רגילה שהגברים שאני מדברת איתם, חושבים יותר ממני. אבל אני כן שמה לב, שבגלל שאין לו כל כך הרבה מחשבות, הוא מצליח להקשיב לי. זה פשוט כל כך מסובך עבורי, אני מנסה לא לפגוע באף אחד, ואני מנסה להיות הוגנת, ואני לא יודעת איך לעשות את זה מלבד לשמור מרחק. כאילו, אני פאקינג פסיכית כשאני מטורגרת. וזהו, אין לי כוח לבטא יותר. הותשתי. אני משתפת את זה רק כי זה יהיה מעייף יותר לכתוב בעתיד משהו, ולהשלים שם פערים. עדיף לא ליצור פער שיקשה עליי לבטא את עצמי בעתיד, אז אני פשוט נותנת להכול לצאת איך שזה כרגע. לסיכום, אני צריכה לפענח את הגבולות שלי, הדברים שאני מסוגלת ולא מסוגלת לעשות, הם משהו שבאמת אני קבעתי, או משהו שהדיכאון קבע עבורי. הייתי בדיכאון רוב חיי, אז זה יהיה קשה להצביע על דברים ולקבוע אם הם באמת אני, או משהו שהדיכאון קבע לי, עוד כשהייתי נערה מתבגרת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים. זה קשה להסתכל על משהו שהתחיל בגיל 14, ולנתח אותו כדי לברר אם הוא מייצג אותי או מגביל אותי. (13/7/26 17:37)

תמונה של סייג'
סייג'•סיפור שכתבתי•לפני שבוע•
💬1
מסקנות - לא בשבילי. הסוף.

סיימתי איתו את הקשר, ואיחלנו בהצלחה. בלי יותר מדי הסברים או מילים, פשוט אמרתי שקשה לי ושהקשר הזה נראה לי לא מתאים לי, משם הוא כבר לקח את זה לסיום. אני כן עצובה. אבל הקשר הזה פשוט הציף אצלי יותר מדי דברים, וזאת לא תקופה טובה עבורי, והקושי התגבר עד שכבר לא רציתי את זה יותר. לא עכשיו בכל אופן. גם קודם לא רציתי את זה, אבל נתתי לו צ'אנס, אולי הוא יהיה האדם שיגרום לי לרצות זוגיות ולהרגיש שזה הגיוני לי. אבל לא. אני בכנות חושבת שעדיף לי להישאר לבד כל החיים, אם ככה זה מרגיש לצאת עם מישהו. זה לא כיף עבורי. יותר מיד בעיות אמון, יותר מדי חוסר ביטחון, יותר מדי הגבלות מהצד שלי - זה פשוט לא בשבילי. אפילו שהוא תיקשר איתי מצוין, בסופו של דבר, זה התחיל להעיק עליי, והעדפתי פשוט לסיים את זה וזהו. הרבה יותר קל לשמור על המצב הקיים, מאשר לעשות שינוי. ואני כן רציתי לעשות שינוי, כן רציתי להכניס מישהו לעולם שלי... זה פשוט הרגיש חרא. אז הפסקתי לרצות את זה. יש מצב שהדיכאון ניצח הפעם, כי אני כן חושבת שאני סובלת מאנהדוניה, שזאת אולי הסיבה לכך שהקשר איתו לא מסתדר לי, ושזה כנראה תסמין של הדיכאון שלי. התחלתי לבכות כשחשבתי על כך שאני צריכה להכריח את עצמי לעשות משהו, שרוב האנשים נהנים לעשות, ואני פשוט לא רואה בו הנאה. מבחינתי אם אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה, שהבחור הגבוה אוהב לעשות, אז... זה פשוט לא הולך לעבוד. וזה לא הדבר היחיד, גם הרגשתי אשמה, כי מבחינתי אני מבזבזת לו את הזמן. אנשים יגידו שאני חושבת יותר מדי, אבל כשהמחשבות מזיזות את הרגש, וגורמות לי להרגיש שזה פשוט לא מתאים, ושאני לא רוצה לקחת כלום מהבן אדם - מבחינתי לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את זה. זה כן כואב. עשיתי איקס על כל הבחורים שהיו לי בראש, עברתי על שלושתם בחודש וחצי האחרון. והמסקנה שנשארתי איתה, זה שזוגיות זה פשוט לא מתאים לי, ושאין מצב שאני מתחילה לצאת עם אנשים, בלי מטפל צמוד. אני פשוט בכנות לא יכולה להתמודד עם זה לבד. האדם הזה היה מאוד מכיל, מאוד מבין שאני מתוסבכת, מאוד היה מוכן לבוא לקראתי - אבל אני לא הרגשתי שאני רוצה לתת לו לעשות את זה. אז כן, הסוף. אני חושבת הבחור ההוא שמע כבר כמה פעמים, שהוא "נחמד והכול", ו"זה לא אתה". אז גם כואב לי שלא יכולתי להיות מה שהוא רוצה שאני אהיה, אבל הייתי כנה איתו מההתחלה, אז אני חושבת שזאת פשוט נטייה שלו לבחור מצבים חסרי סיכוי. וואי זה כואב ברמות. זה פשוט מטרגר אותי, כי היו לי רגשות מורכבים לגבי בילויים וקשרים עם אנשים, מאז שאני מתבגרת. לראות שזה לא השתנה, שאני עדיין מרגישה לא בנוח, שאני עדיין לא מבינה מה מהנה במה שאחרים רוצים לעשות, ולא יכולה להביא אפילו הצעה משל עצמי למשהו לעשות - זה פשוט כואב. כי אני לא הולכת לחיות חיים מלאי חוויות, החיים שלי ימשיכו להיות ככה, ואני לא יכולה לשנות את זה, כי אני לא יכולה להכריח את עצמי לרצות את מה שאני פשוט לא רוצה. וזה לא סתם בראש שלי, אני פיזית בוכה כי אני לא רוצה ללכת לאכול עם בחור, ואני לא רוצה לשבת בבר, ואני לא רוצה להיכנס לים. אני רק רוצה כסף. אני רק רוצה לקנות מלא בגדים, לעשות מלא הליכות, לקנות מלא ספרים, ולהיות בבית משלי כל היום. זה החלום שלי. ואין שם גבר. ואני שונאת כשיש אנשים שמעיזים לומר לי, כאילו אני לא יודעת הכי טוב על עצמי באיזה רמת בשלות אני נמצאת, שלדעתם אני אתחתן בשנתיים הקרובות או משהו. כי זה כאילו, כל כך מטומטם, ואני שונאת שאנשים מזלזלים בי כשאני אומרת, שאני לא רואה את עצמי מתחתנת עד אמצע שנות השלושים שלי. ועכשיו בכנות, אולי גם זה לא. כאילו ברצינות, אלא אם כן אני פוגשת את האחד, אני לא רוצה לצאת לדייטים. כאילו, מי שיקר שדייטים זה כיף? זה חרא של דבר. בעיקר עבור מישהי כמוני שלא הגשימה את עצמה בשום מובן, זה פשוט נוראי מה שזה עושה לי בגוף ובנפש. כי כאילו כל הגוף שלי צורח, שזה לא מה שאני רוצה ולא מה שאני צריכה, אפילו כשאני מחבבת את הבחור שאני יוצאת איתו. (12/7/26 23:33)