״מתיר אסורים״ הוא לכאורה רומן. בפועל, הוא אחד הטקסטים החשובים שנכתבו עד כה על אמ״ן של אחרי השבעה באוקטובר.

קראתי אותו לא רק כקורא, אלא כאדם שהעביר הרבה שנים בתוך המערכת המודיעינית. ולכן בעיניי כוחו של הספר אינו רק בסיפור שהוא מספר על יחידת השבויים והנעדרים, אלא במה שהוא מצליח להציף מתחת לפני השטח: את השאלה מהי עבודת מודיעין אמיתית, מה קורה לה כשמערכת שלמה נשחקת תחת הנחות יסוד, ואיך חוזרים ממנה אל

“בסוף, יש היום לקמ״נים יעדים ודמויות מופת אחרות מפעם - יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת.”

יש משפטים בספר שמצליחים לגעת לא רק בסיפור שהם מספרים, אלא במשהו עמוק יותר בתרבות הישראלית. המשפט הזה, מתוך ״מתיר אסורים״, הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא חד, כמעט אכזרי, אבל לא ציני. הוא מצליח לתפוס במילים ספורות את אחד הכאבים הגדולים שהשבעה באוקטובר הציף: לא רק כשל מ

קראתי את ״מתיר אסורים״, ואני חושבת שזה אחד הספרים החשובים שנכתבו כאן על התקופה הזאת.

לא רק בגלל הנושא, אלא בעיקר בגלל הבחירה הספרותית. <mark>מירון</mark> לא כתב תחקיר עיתונאי, לא מסמך פוליטי, ולא ספר זיכרונות שמנסה לקבע גרסה אחת של המציאות. הוא בחר בדרך מורכבת ועדינה בהרבה: רומן פרוזה שנולד מתוך אירועים אמיתיים וכבדים מאוד, אבל מצליח לעטוף אותם בצורה שמכבדת את המעורבים, שומרת על ריחוק נכון, ועדיין מאפשרת לקור

מתיר אסורים הפך בתוך ימים לאחד הספרים הכי מדוברים באמ״ן ובצה״ל. אני מרשה לעצמי להניח שבקרוב גם הרבה מעבר לזה.

<mark>מירון</mark> לוקח את הקורא למסע עמוק אל הקרביים של אחת היחידות החשובות במלחמה, ומצליח להפוך את הסיפור לדיון מרתק על כוח ומגבלותיו, על מערכות מורכבות, ועל דילמות שאין להן תשובה נקייה. כשכל זה קורה מסביב לאחד האירועים הרגישים בהסטוריה של מדינת ישראל, זה כבר עונה להגדרת ״ספר חובה״.

כמי ששירת באזור

הגעתי למתיר אסורים אחרי שראיתי אותו ברשימת רבי המכר בלי לדעת הרבה מעבר לזה. מהר מאוד הבנתי למה הוא תפס כל כך הרבה קוראים.

זה ספר שנקרא בקצב של מותחן, אבל נשאר איתך בגלל המשמעות שלו. הוא מצליח לפתוח צוהר לתקופה בלתי נתפסת, להכניס אותך אל הדילמות והאנשים שמאחורי הכותרות, ולעשות את זה בלי להפוך את המציאות לפשוטה מדי.

הוא גם משאיר אותך עם הערכה עצומה לאנשים שהיו שם, ולמה שהם עברו כדי לשאת את המשימה

מתיר אסורים מצליח להיות גם סוחף מאוד כסיפור, וגם עמוק ומטלטל בתור הצצה לאחת התקופות הרגישות ביותר שעברנו כאן.

מה שהכי הרשים אותי הוא שבניגוד לכל כך הרבה תיאורים של הנושא הספר לא בורח מהמורכבות. הוא מציג את הדילמות, האחריות, הכאב והאנשים מאחורי הכותרות, בלי להפוך אף אחד לגיבור מושלם או לאשם פשוט. סיימתי אותו עם הערכה עצומה לכל מי שהיה שם, ועם תחושה שהסיפור הזה היה חייב להיכתב.

ברוח התקופה וחודש הספר העברי אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

אחת השכבות המעניינות במתיר אסורים החדש והמדובר היא הדרך שבה מתחת לרומן המודרני, הצבאי, המודיעיני והמאוד ישראלי הזה, רוחשים כל הזמן הדים תנ״כיים. התחושה שהסיפור הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר אינו מתחיל רק במערכות מודיעין - אלא נטוע עמוק בתוך סיפורים עתיקים של הקרבה, בכורה, מלכות, מלחמה, אשמה ותיקו

הכתיבה מעולה - מתאימה לסגנון ,מוגשת בשפה שמכניסה לאווירה. הרבה הומור, הרבה רגש ובעיקר הרבה נקודות לחשוב עליהם. זהו סיפור שכולנו (כל מי שלא היה שם ממש) ידענו שקורה, אבל הספר חושף לשם שינוי את הנקודות הכואבות שנוח לנו להתעלם מהם, אבל חייבות לקבל יחס ומציג המון פרטים שלא ידענו. ההברקה לכתוב את הספר כרומן מאפשר גם לקורא ש״בא מבחוץ״ לקנות מספר משובח, אך לקורא הישראלי הוא מהווה גם מסמך היסטורי.

לסיכום

כשראיתי את ״מתיר אסורים״ ברשימת רבי המכר הופתעתי שלא שמעתי עליו קודם. זה ספר שקשה להכניס לקופסה אחת: מצד אחד הוא נקרא כמו רומן מותח וסוחף, ומצד שני ברור שהוא נוגע בחומרים אמיתיים מאוד - אנשים כאב ודילמות.
הספר הזה הוא אחד החלוצים של ז׳אנר שעוד ילך ויתפתח כאן: רומנים תיעודיים על המלחמה, שמנסים לספר את מה שאי אפשר תמיד לספר ככתבה או כתחקיר. קצת כמו ש״אור ראשון״ עשה בטלוויזיה - לקחת אירוע לאומי עצום