הביקורת האהובה של ליאת

22/11/63

אל הספר הזה הגעתי עם לא מעט חשדנות. בתור קוראת שמעריכה עומק פסיכולוגי נוסח "קרבת דם" או "אלף שמשות זוהרות", סטיבן קינג הרגיש לי בהתחלה כמו "ספר מתח במסווה". ב-200 העמודים הראשונים עוד חיפשתי את הבשר הפסיכולוגי, את התהודה שתזיז משהו עמוק בפנים, ומצאתי בעיקר כתיבה זורמת להפליא ו"קלילות מתוחכמת". השיא: חדר המורים של 1960 הלב של הספר נפתח עבורי כשג'ייק, הגיבור, משתקע בעיירה ג'ודי והופך למורה. כאשת חינוך, זה היה הרגע שבו הפסקתי לקרוא "עלילה" והתחלתי "לחיות" בתוך הספר. היחס שלו לתלמידים, הדינמיקה בבית הספר של פעם, היחסים המהממים עם סיידי והשליחות החינוכית בתוך זהות בדויה – זה היה ה"בשר" האמיתי. שם קינג מוכיח שהוא יודע לספר סיפור לא כי יש מתח, אלא כי פשוט כיף לשהות במחיצתו. המשבר: מדבר הריגול אני חייבת להיות כנה עם הקוראים העתידיים – סביב עמוד 500 הרגשתי מותשת. המעקב אחרי לי הארווי אוסוולד, הפוליטיקה האמריקאית הסבוכה והדינמיקה המתישה של הריגול כמעט הכניעו אותי. זה הרגיש כמו "מריחה" פוליטית שקצת רחוקה מהעולם שלי. אבל כמי שלא ממהרת לנטוש ספרים , ומאחר ועדיין נהניתי בטירוף מהכתיבה של קינג, המשכתי, וטוב שכך. הפינאלה: הריסוק וההשלמה 100 העמודים האחרונים הם הסיבה שהספר הזה יקבל ממני 5 כוכבים. כל הפיסות מתחברות לסגירת מעגל מרגשת ואמיתית שפשוט לא נותנת להניח את הספר מהיד. קינג מצליח לייצר כאן "מדע בדיוני מציאותי" – למרות שהקונספט מופרך, הרגשתי שהוא הכי אמיתי שיש. הסוף הוא "ריסוק רגשי" במלוא מובן המילה, אבל כזה שמגיע עם תחושת השלמה עמוקה. בלי לעשות ספוילר למי שטרם קרא, אגיד רק שיש שם רגעים של "ריקוד מסונכרן" בין עבר להווה שיגרמו לכם להזיל דמעה ולהבין שאהבה אמיתית היא לפעמים היכולת לשחרר, ולקבל את המציאות כמו שהיא. כקוראת ריאליסטית, ידעתי ש"סוף טוב" במובן הקלאסי לא יהיה פה, כי אי אפשר לתקן את העבר בלי לשבור את העתיד. ובכל זאת, הפנטזיה לסוף טוב הייתה מתוקה להפליא. בשורה התחתונה: ספר מעולה שלא לוקח את החיים ברצינות רבה מדי, אבל נוגע בנקודות הכי עמוקות שלהם. הוא דורש סבלנות בחלקים הפוליטיים (למי שפחות מתחבר) וסבלנות ל800 עמודים, אבל התמורה היא חוויה רגשית שתישאר איתי עוד זמן רב. מומלץ בחום!!!

13 אהבו