איזה ספר נפלא ונוגע כתבה <mark>סייקה מורטה</mark>! הספר הזה הוא הוכחה נוספת לכך שכותב טוב אינו צריך לכתוב 500 עמודים כדי להוציא יצירה מתחת ידיו.

זהו סיפורה של קייקו פורוקורה העובדת בחנות נוחות כ–18 שנה. היא ראתה את העובדים האחרים מתחלפים בזה אחר זה אך בזמן שלאחרים הייתה זו עבודה מזדמנת, עבורה זה הרבה יותר מאורח חיים. היא רואה בזה יעוד ממש.

קייקו הבינה כבר בילדותה שהיא "שונה" משאר בני גילה ואילו אנו הקור

בשולי הנוחות
<mark>סייקה מורטה</mark>

הספר בשולי הנוחות מתאר את חייה של קייקו פורוקורה אשר מגיל 18 מתחילה לעבוד בחנות נוחות ביפן קייקו אוהבת את העבודה וחמש פעמים בשבוע מגיע לעבוד בחנות נוחות שמוכרת מוצרי מזון. קייקו לא רוצה להתחתן ואין לה חבר משפחתה והוריה היו רוצים שתמצא בעל ותעשה קריירה אבל קייקו מבינה את העולם בדרכה. קייקו היא ציפור משונה ולא נענית לחוקי החברה הנוקשים ביפן שאומרים שקייקו שכבר בת 36 צריכ

קייקו היא בחורה יפנית בת 36, רווקה, עובדת בחנות נוחות כבר 18 שנה. מנהלים באו והלכו, עובדים התחלפו ועבור חלקם זו עבודה סטודנטיאלית, אבל היא נשארה העובדת הזמנית הכי קבועה. מגיל קטן נחשבה לעוף מוזר, ככזו שתגובותיה כלפי הסביבה גורמות עצב להוריה שלא מבינים את פשר התנהגותה החריגה, ולכן היא מחליטה לחדול ולפעול כפי ראות עיניה ומסגלת לעצמה לחקות סביבתה או למלא אחר הוראות. עבודתה בחנות הנוחות היא בבחינת ליד

לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונ

<mark>סייקה מורטה</mark> חיברה כאן ספר שהוא בבחינת מועט שמחזיק את המרובה. נקודת המוצא של מורטה היא בלשכנע אותנו בדבר שמאוד קשה לשכנע (לפחות אותי)
בו, כלומר, זה שייתכן שעבודה בתור קופאית היא לא רק עבודת אין-ברירה שרובנו ככולנו היינו רוצות להימנע מלהגיע אליה אלא מרחב שמעניק לגיבורת הספר
קייקו חוויה של משמעות קיומית מקיפה וקוהרנטית. זה מהלך מבריק, כי הוא מצליח להתגבר על הטייה חברתית מושרשת היטב (שוב, לפחות אצלי

החברה היפנית שונה מאוד מזו שלנו, לכן ספר שעוסק בעיקר בחברה ובתרבות היפנית מבטיח משהו שונה מאוד ממה שמתרחש אצלנו.
מה שקורה בספר הזה לא היה יכול להתקיים בחברה שלנו. קייקו פורוקורה היא אישה רווקה בת 36 העובדת בחנות נוחות (ילו, מנטה וכד' אצלנו). למי שמעורה בתרבות היפנית כבר ממשפט זה ניתן להבין שפורוקורה היא לא נורמלית. אישה רווקה בת 36 מאוד נדיר ביפן, עבודה בחנות נוחות נחשבת לעבודה נחותה ומתאימה לאנש

יש ספרים שלא צריכים עלילה שתחזיק את הסיפור, כל עוד הדמות הראשית לוקחת עליה את התפקיד הזה- כמו שעושה את זה, ובהצלחה רבה אני חייבת לציין, קֵייקוֹ פוּרוּקוּרה, גיבורת הסיפור הזה.

מבלי להתעכב ולפרט יותר מדי, מבין הקורא כבר בתחילת הסיפור שקֵייקוֹ נושאת את אחת מתסמונות הקשת האוטיסטית.

היא בת שלושים ושש, ועובדת ח"י שנים בחנות נוחות. כמו אצלנו, גם ביפן, זו עבודה מסוג העבודות שהן רק תחנת מעבר בחיים

בסוף אני אשכח אז הנה אני מתחיל בציון לשבח של התרגום המצוין מיפנית.
ועכשיו לענייננו - היחס לתרבות יפנית היא ביפולרי. אתה יכול לאהוב אותה או לשנוא אותה, קשה מאוד להישאר אדיש.
ובהתאמה, ספרים יפניים מתחלקים אצלי לשניים – טובים מאוד וגרועים מאוד. לשמחתי בשולי הנוחות נמצא בספקטרום המצוינים.
בשולי הנוחות הוא ספר קצר. מועט המחזיק את המרובה, כמעט אפשר לסווג אותו כסיפור קצר ארוך.
מספיקים שלושה משפטים קצ

הילדה קייקו פוּרוּקוּרה לא מבינה את האנשים האלה.
הרי הציפור מתה, למה לא לאכול אותה? אבא שלה אוהב שיפודי עוף. אז הם במקום לעשות מה שהגיוני ומתבקש מתעקשת אמא שלה לקבור אותה ולשים פרחים על קברה הקטן, ובכך גם ממיתה את הפרחים. ומסביב אנשים בוכים. נו, באמת. השתגעו. בבית הספר תיקלע לתקריות אלימות כדי לפתור בעיות.
השנים חולפות, קייקו בת 36 ומחצית חייה עובדת בחנות נוחות. מרגישה בנוח במקום היעיל, המהיר,