“שמעתי הרבה על הספר, ופיתחתי ציפיות מאוד גבוהות. כשקראתי את הספר די התאכזבתי, העלילה הייתה מפורקת ולא ממש הצלחתי לעקוב, עד שהחלטתי למרות כל ההמלצות החמות להפסיק לקרוא. אחרי שנה בערך, בשבת אחת השתעממתי נורא והחלטתי לתת לספר הזדמנות נוספת. כמה אני שמחה שעשיתי את זה. משהו בקריאה השנייה, אחרי שכבר התחלתי פעם אחת והסגנון המיוחד קצת שקע, היה פשוט נהדר. הספר מלא בהומור שנון ומיוחד, רמת שנינות שלא יצא לי להיתקל בה במקום אחר. מתוך כל הספרים שקראתי והסדרות והסרטים שצפיתי בהם, זה אחד הדברים המצחיקים שיצא לי להיתקל בהם. מצאתי את עצמי צוחקת בקול לא מעט פעמים ורצה לספר למי שאפשר כל פעם שקראתי עוד משפט גאוני. בקיצור, ספר מטורף וגאוני. העלילה באמת קצת מבולגנת לפעמים אבל זה ממש לא ספר שמוותרים עליו.”

“ספר של יום אחד. מה הכוונה? מאוד קל לקריאה, סוחף בצורת הכתיבה והתרגום שלו. עלילה מעניינת וזורמת. אומנם לא כל היצורים אנושיים אבל בהחלט יש להם תכונות אנושיות. הכותב אכן בנה שם עולם והעולם שלם. גם את ההקדמה של הסופר בגרסא החדשה מאוד אהבתי.”

“הספר פותח בוקר רגיל של ארתור דנט שברגע אחד הופך ליום הכי מוזר בחייו, כשכדור הארץ נמחק והוא מוצא את עצמו קופץ לטרמפ בין־גלקטי יחד עם חברו פורד. מכאן מתחיל מסע הזוי וכיפי.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היה מה שקיוויתי ואפילו יותר: קליל, מטורף ומלא הומור שאני ממש מתחבר אליו. צחקתי בקול מספר פעמים, בעיקר בזכות הדמויות והדינמיקה ביניהן.
ספר קצר, זורם, פשוט לא רציתי שיגמר. לשמחתי זה רק החלק הראשון מיקום של ספרים, סדרות וסרטים - הנה אני בא! 4.7/5”

“#
אחרי שקראתי את "הזדמנות אחרונה לראות" שמאד אהבתי, פניתי (שוב) לקרוא את המאסטר פיס של אדמס. למדתי שאני בכלל לא מיוחדת: כמו רבים אחרים קראתי (מזמן) שלושה-ארבעה פרקים בספרון הקצר הזה, וזנחתי. לזכותי ייאמר שהשארתי את הספר כדי לחזור אליו פעם. הפעם קראתי אותו בהינף אחד ואף נהניתי ממנו, גם זה כמו רבים אחרים – אם כי אני מודעת שכדי לקלוט את המון הרעיונות המפוזרים בו יש צורך בקריאה שנייה ושלישית.

אז מה הספר הזה? יותר קל להגיד מה הוא לא: הוא לא מדע בדיוני. הוא לא פנטסיה וגם לא ספר מסע והרפתקאות. למעשה הוא השקפת-עולם – צינית, אירונית, גרוטסקית - של הסופר מולבשת באופן קומי, בסוג של סיפור פנטסטי, לא קוהרנטי או - ציטוט מאדמס - "אי הסתברותי", העוסק בבחינת טיעונים פילוסופיים על החיים. במובן הזה הוא הכי דומה ל"אליס בארץ הפלאות" של קרול.

כדור הארץ נהרס באחת על ידי כוח חיצוני כלשהו. הסיבה לא משנה וחסרת היגיון. בכלל היגיון אינו חלק מהמשוואה שהספר מייצר: שטויות שקורות, הומור נונסנסי, תהליכים כאילו רציונליים הנשלטים על ידי הינע אי-הסתברותי, המייצר הפתעות למכביר.
בין הדמויות תמצאו את ארתור דנט, ארצן גולה, פורד פרפקט, נוסע מתמיד בגלקסיה וזה שמוסיף ערכים שימושיים למדריך הטרמפיסט לגלקסייה, מארווין, רובוט הסובל ממאניה דפרסיה (בעיקר דפרסיה). בין הרעיונות יש אחד לא חדש: ראש המדינה צריך להיות זה שיסיט את תשומת הלב מאלה שעושים. בשביל זה הוא צריך להיות יהיר, אגוצנטרי ומוחצן, כלומר כריזמטי... כמו שאתם ודאי מבינים יש פה השתוללות מוחלטת של רעיונות המחביאה בתוכה די הרבה ביקורת רצינית על החיים על כדור הארץ, שהוא נקודה לא משמעותית על מפת היקום.

למה הוא הפך לאייקון? איך "בלי פאניקה" הפך לסיסמה קליטה שרבים מהדהדים אותה? איך "יום המגבת" הפך לחג כמעט רשמי, לא רק בקרב ילדים מתלהבים? התשובות נעוצות כנראה בסוג הכתיבה שהיא התפרעות עולצת שכביכול שמה פס על כל מה שחשוב ומעצימה את הבלתי-סביר והלא-הגיוני.
לא בטוח שאחזור ואקרא בו אבל אם אעשה זאת – די בטוח שאגלה בו עוד צדדים שלא עמדתי עליהם עד כה. כדאי היה לקרוא את הספר כדי למצוא איזו אחיזה במציאות המטורללת וגם להכיר קצת את אחד היוצרים היותר יצירתיים שחיו ומתו על הכדור הזה.”