אל "הדו"ח של ברודק" נמשכתי מהרגע הראשון בזכות הכתיבה הנפלאה שלו. כבר מהעמודים הראשונים נשביתי במנעד הרהוט והעשיר של קלודל – כתיבה שנעה בטבעיות מרשימה בין פיוטיות עמוקה, אסתטית וכמעט שמלצית (במובן הטוב והנוגע ביותר), לבין שפה חשופה ועממית. אהבתי מאוד גם את המבנה ואת הקפיצות בזמן, שנבנו במקצב קולח וזורם. עם זאת, בהתחלה תהיתי מתי אבחין בעלילה ממשית ומתי הדברים יתחילו להתבהר, שכן הטקסט התמקד בעיקר בהגיגים. לקח לי קצת זמן עד שנפל האסימון והבנתי את היופי והחכמה האמיתיים של הספר: קלודל נלחם בכוונה שלא לתחום את העלילה לשואה בלבד. הוא נמנע לחלוטין משימוש בשמות מפורשים ("יהודים", "נאצים", "שואה") בדיוק כדי להפוך את הסיפור לרומן על-זמני. המטרה שלו אינה לדבר רק על האירוע ההיסטורי עצמו, אלא להציב מראה מול הסוגיה העקרונית של הקיום האנושי. ברגע שהפיענוח הזה התרחש – הכל ננעל במקומו וחווית הקריאה הפכה למטלטלת, ממוקדת וממגנטת.
העלילה סובבת סביב ברודק, אדם שחי בשולי כפר הררי מבודד וקפוא, שנכפה עליו לכתוב "דו"ח רשמי" עבור בני הכפר. תפקיד הדו"ח הוא לנקות אותם מאחריות לרצח קולקטיבי של האנדרר– זר שהגיע לכפר ובעצם נוכחותו וציוריו שיקף להם את כיעורם המוסרי. אך במקביל למטלה שנכפתה עליו, ברודק כותב בסתר מחברת נוספת – את הדו"ח האמיתי. דרך המחברת הזו נחשפת האמת על העבר, על התופת שעבר במחנה, ועל החיים בביתו לצד אשתו, בתו והאישה שגידלה אותו.
הכתיבה של קלודל היא מלאכת מחשבת פסיכולוגית. היכולת שלו לנוע על ציר הזמן בצורה קולחת – לעצור, לחזור לעבר ושוב להווה – אינה מעצבנת כלל; היא מחקה באופן הכי טבעי בעולם את הדרך שבה זיכרון וטראומה פועלים בנפש. הדמויות מעוצבות בעומק יוצא דופן: ברודק אינו קורבן סטרילי או קדוש מעונה. הווידוי החשוף שלו על הרגע הנורא במחנה שבו גנב מים מאישה ומתינוקה הגוססים הוא אגרוף כואב בבטן, שמראה עד כמה האימה מפרקת את צלם האנוש. אך דווקא היושרה להודות בפצע הזה ללא כחל וסרק, והיכולת שלו להישאר אדם חומל ואוהב אחרי התופת, הופכות אותו בעיניי לדמות הירואית, טרגית והכי אנושית שיש.
סצנות רבות בספר נחרתות בזיכרון וקורעות את הלב: התיאור המצמרר של הריגת הסטודנט שחלק איתו את הקרון בדרך למחנה, טקס התלייה היומי במחנה מול אשת המפקד המטפלת בתינוקה; או הטיול של ברודק עם אשתו אמליה ובתו פופשט. אמליה, שנפשה נרצחה ברוע אכזרי בזמן המלחמה, קיימת-לא-קיימת, קליפה שותקת שממשיכה לשיר במונוטוניות, בעוד פופשט הקטנה (שהיא תוצר של ההתעללות באמיליה) קוטפת עבורה פרחים שנשמטים מידיה הרפות. החרדה העמוקה של ברודק כשהוא מאבד אותן מול העיניים לרגע אחד ממחישה בדיוק פסיכולוגי מצמרר את משא החרדה של ניצול שגזלו ממנו את עולמו.
העוצמה הגדולה ביותר של הספר טמונה בניתוח הנוקב של מנגנוני הרוע והחברה. קלודל מניח על השולחן את הבעיה העמוקה של הליכה עיוורת אחרי העדר, ואת תפקידם המזעזע של "העומדים מן הצד" – אלו שאינם מוחים, אינם מונעים את העוול, ובשתיקתם מאפשרים לזוועה להתרחש. מתוך כך נחשף גם מנגנון זיוף ההיסטוריה: ניסיונה של הקהילה לשכתב את האירועים ולנסח נרטיב שקרי ומכובד, רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות בשלום ובנוחות עם עצמם. כך בדיוק התרחשה השואה, וכך מתרחשים עוולות אנושיים בכל זמן ומקום. מול העדר והזיוף הזה עומד ברודק – אדם יחיד שאינו מוכן למכור את האמת.
הסיום כואב אך מדויק ומתבקש. ברודק מבין שהוא אינו יכול להמשיך לחיות לצד השקר המבעבע והחשש שיפגעו בו, והבחירה שלו לעזוב היא הרמת ידיים מפוכחת של מי שאינו מוכן להכניע את מצפונו.
שורה תחתונה: ספר עוצמתי, מורכב ומדהים ביופיו. יצירה חזקה ביותר שצריך לעכל, המעלה שאלות נוקבות על זיכרון, אמת, אנושיות, והמחיר של הליכה נגד העדר.











