“יכול מאוד להיות שבכל האמור לצוויג, אני כבר פסול לעדות מכיוון שאני מודה שהתמכרתי לכתביו, לנושאים עליהם הוא כותב ולסגנונו.

"פחד" היא נובלה פסיכולוגית המתעמקת בנושאים של אשמה, בגידה וסערת הנפש. הסיפור עוקב אחר אירנה וגנר הנשואה לעו"ד אמיד ומצליח המנהלת רומן עם פסנתרן רק כדי להתייסר אחר כך על ידי מצפונה וחמור מכך, על ידי הפחד שהדבר יתגלה כאשר אישה מסתורית מתחילה לסחוט אותה לאחר שגילתה את סודה.

מדוע עשתה זאת אירנה? לצוויג הסבר פשוט: "השובע מגרה לא פחות מן הרעב, והביטחון והיציבות שבחייה עוררו בה סקרנות להרפתקה" (עמוד 18).

צוויג מתאר בצורה נפלאה את גלישתה של אירנה וגנר אל מחוזות הפארנויה, את הקונפליקט המתנהל בנפשה בין רגשי האשמה לבין כמיהתה לחופש, וכל זאת תוך בדיקה של ההשלכות של העבירה המוסרית שבצעה.

הפחד מלווה את אירנה לכל מקום, בכל רגע נתון, וכמו שכתב צוויג: "הפחד נורא מן העונש, כי העונש הוא דבר קבוע ומסוים, אם קל ואם כבד, והוא תמיד טוב יותר מן המתח המחריד והבלתי נגמר שבחוסר הידיעה".

קצר, ענייני וכתוב נפלא.”

“ממה אתם פוחדים? מה גורם ללב שלכם לדפוק ולחושיכם להיות ערניים מהרגיל בציפייה לגרוע מכל?





אירנה פוחדת מהחיים. כן, מהחיים. כביכול, יש לה הכל בחיים - בית, מיטה, אוכל, וכל זה בכמות גדולה בהרבה מהאדם הממוצע, בשל היותה נשואה לבחור אמיד מאוד.
אבל, כמו שאמרתי היא פוחדת מהחיים. החיים מפחידים אותה. את בעלה היא לא מכירה טוב כל כך (והקורא מבחין מיד שאהבה אין שם ממש), את המאהב שלה היא גם לא בטוחה שאוהבת (ובכל זאת, מתוך הרגל, היא ממשיכה לבוא אליו) ואם זה לא מספיק, אז מופיעה אישה הטוענת כי היא אשתו של המאהב וסוחטת אותה בכספים. החיים הם לא פיקניק, למרות מעטה העושר, והם דבר שמפחיד מאוד את אירנה. עושר יש, אושר אין.
הספר מתאר התמודדות של אדם עם החיים, וגם עם סוד גדול, ואת הדילמה שהוא עובר: מה עדיף - לספר ולהיענש, או לשמור בבטן וכתוצאה מכך גם להיענש בגלל הסבל שבהסתרה?
הספר הזה, כמו כמה ספרים נוספים של צוויג, הוא אולי קצר, אך איכותי. בחירת המילים של צוויג בתיאוריו השונים, פנומנלית. הספר בהחלט מצליח לרתק את קוראיו, עד הטוויסט בסוף, בעודו פורט להם על מיתרי הפחד והלחץ והחרדה, ממש מהפנט את קוראיו בתוך כל בליל המלל וסערת הרגשות שעוברות דמויותיו.”

“הפחד. הוא משתק, מחריד ומטלטל את עולמך.
את זה לומדת אירנה וגנר על בשרה כשהיא נופלת קרבן לסחטנית נבזית שתפסה אותה 'על חם' יוצאת מבית מאהבה, שלטענת הזרה הוא בן זוגה. 'ברור, אישה מכובדת מה שנקרא! לא מספיק לה גבר אחד וכל הכסף'....
והעלבון המוטח בה צורב וחורך.
לאירנה ובעלה פריץ לא חסר דבר. הוא עורך דין מצליח בעל אמצעים. לבני הזוג בן ובת, בית מפואר ומשרתים. העושר ניכר גם בלבושה של אירנה. אבל כל זה חסר ערך מהרגע בו חייה הפכו לסיוט. בלכתה ברחוב היא חוששת. סחיטת כספים והחשש המתמיד מפני הנקישה הבאה בדלת. גם חלומותיה מייסרים אותה.
ועולמה הבטוח, המוגן חדל להיות כזה. היא למעשה שבויה בידי זרה גסת רוח חסרת מעצורים ונכנעת לה.
הפחד והבושה. מפני בעלה וילדיה שלא ידעו חלילה את סודה האפל.
בשיחה עם בעלה המתמחה בהגנה על נאשמים- לאחר מריבה בין ילדיהם והטלת עונש- הוא פורש בפניה את משנתו, אמת פשוטה- אי ההודאה באשמה רובצת על האשם, חונקת ומעיקה יותר מאשר ההודאה עצמה והעונש שיבוא. העונש שיכול לשחרר, הידיעה שזה נגמר. 'הפחד הקטן הזה מפני ההודאה הוא בעיני עלוב יותר מכל פשע'.
וכשהאמת תצא לאור תיקלע אירנה לסערת נפש מטלטלת שבעקבותיה הקלה מטהרת. היא אינה צריכה לשקר ולהעמיד פנים שהכל כשורה.
אינה צריכה לחוש יותר את הפחד המשתק.
ספר קצרצר ורב עוצמה השופך אור על נפש האדם המיוסר.”

“למה, למה, למה, שטפן? למה לא נולדתי באוסטריה של 1925, רק בשביל הסיכוי הפעוט לשבת איתך על איזו ציגרטה ליד האח, או על איזה קוקטייל דלוח בעיירת נופש, ולדבר על כל הדברים האלה שאתה כותב עליהם בחתיכת כישרון מטורף לגמרי? הייתי שוכחת לך את הרומנים המפוהקים והמייגעים שיצאו בהוצאת 'מודן', כמו "קלריסה" או "הנערה מהדואר", אלא מניחה בינינו את הספרונים הקטנים האלה של 'תשע נשמות', והייתי מוכנה לקרוא אותם יחד איתך שוב ושוב ושוב.

הספרונים האלה הם פנינים, ממתקים, עוגיות מזל שעשויות מאיזה סם חדש, וכל אחד מהם הוא חתיכת צליפה ספרותית, פסיכולוגית, שומטת לסתות, וכמה כיף שיש לי עוד לא-מעט כאלה לקרוא. כשקוראים את צווייג יש תחושה שבמקביל למילון ולאנציקלופדיה, צריך להיות גם ספר עם ערכים כמו "אהבה", "מוסר", "אשמה", "בושה", "משפחה", "מלחמה", בקיצור – חומרי היסוד של החיים – ותחת כל ערך יופיע סיפור אחד של צווייג, שיגדיר ויתאר את התמה ואת הסוגייה בצורה הכי מזוקקת שאפשר.

כאן, זה פחד. אחרי "מרד המציאות" ו"24 שעות בחיי אישה" (המדהימים), ניגשתי אליו בעצמי עם פחד – פחד להתאכזב, פחד לפגוש איזו עמדה מוסרנית, פחד להשתעמם – אבל לא ולא. קיבלתי כמה עשרות עמודים קטנים ומהוקצעים, כמו שאני אוהבת, שבלתי אפשרי לא לקרוא אותם בנשימה אחת עצורה, בעיניים מתרוצצות במתח ובהערצה, שעוסקים בחצר האחורית של החוויה האנושית והנפשית. צווייג לא מתאמץ לתאר את הדמויות שלו או להעמיק בהן יותר מידי, אלא פשוט נותן להן להתנהג ולהיות – כאילו סומך עליהן שמעצם היותן אנושיות, הרפש והיופי יצופו כבר מעצמם, וכאן יימצא העומק האמיתי.

מופלא.”