תמיד תהיתי על העובדה שרוב הזכרונות שנחרתים לנו הם אלה העוסקים בתחושות קשות: עלבון ודחייה, עצב ובושה. הספר הזה עוסק בזכרונות. הסיפור הוא סיפור של משפחה צולעת - כזו שבתקופות מסויימות היא מורכבת מנשים בלבד, אחר כך מצטרף ילד עגום ודחוי ובסוף מצטרף גם בן זוג ואב. קורותיה מסופרים בערך מתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הבן הצעיר, בארנום (כן, מן הסתם על שם האמריקאי המפורסם שאמר "Every minute a new sucker is born "...) ששמו, כמו נמיכותו מהווים עבורו מוקדי בושה אינסופיים, שאין הוא יודע איך להתמודד איתם.
כל זמן שקראתי אותו (וגם אחרי שסיימתי) הרגשתי מועקה. הרגשה של כובד, כשמשהו מושך אותך למטה ומונע בעדך מלהזדקף. הספר כתוב מצויין, מספר סיפור מעניין ובניית דמויותיו מופלאה. הוא ארוך מאד - 733 עמודים ובנוי פרקים כמו תמונות, שחלקן מתוארות כרונולוגית ועניינית, וחלקן עוסקות במה שקורה בתוך ראשן של הדמויות. החיים שהספר מתאר נראים עלובים ועקרים, עם מעט מאד שמחה, הרבה מאד בושה, כעס שאין לו מוצא, עלבונות לא מרומזים ותסכול קבוע.
אני אוהבת לקרוא ספרות סקנדינבית. מבחינתי הספרות הסקנדינבית היא שיא האקזוטיקה: הגיבורים אינם מוגדרים לפי עדה או השתייכות פוליטית, לא השתתפותם במלחמה קבעה את דמותם, הם לא מהווים סמל לקונפליקט כזה או אחר. הדמויות שקראתי הן פשוט אנשים, לא סמל לשום דבר פרט לעצמן. וזה נעים ומרענן גם אם חיי האנשים האלה נראים משמימים וחסרי מיקוד.
אז מה דעתי? היה לי קשה לקרוא אותו למרות שהוא כתוב נפלא ומספר סיפורים מרתקים. הספר חסר שמחה באופן ממש סופני ומעט הצחוקים המתוארים בו הם צחוקים לאיד. הוא הזכיר לי את "חצאית וכינור" של אגולף שגם הוא כתוב נפלא וגרם לי אותה מועקה. יאהבו אותו קוראים סבלניים, שסיפורים מדכדכים אינם מרתיעים אותם, וכתיבה טובה ובניית דמויות מעולה הם מרכיבים הכרחיים להנאתם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
