http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=76261

היה לי שבוע לא מזהיר. הסיבות לא כל כך משנות, ואולי הן כן משנות אך אני מעדיפה להתעלם מהן.

השורה התחתונה – שבוע לא מזהיר.

בדרך כלל אני כותבת על רגעי השפל, למרות שהתעמקות בהם מדכדכת אותי. כאילו שאם אערוך עם עצמי חשבון נוקב ואנבור בעומק קרבי אצא מחוזקת מהעניין. אז הפעם החלטתי לכתוב על רגעי שיא, או לפחות על רגעים קטנים ומשעשעים. למעשה, בהסתכלות נכונה כמעט תמיד ניתן למצא רגעים כאלו.

היום היה לי קטע טוב קטן כזה, שמתאים לי לפספס. לא טוב כמו "או-מיי-גאד זכיתי בלוטו" ולא טוב כמו "הנסיך-הציע-לי-נישואין-והוא-לא-צפרדע", אלא טוב קטן כזה, חם ואנושי.

יצאתי לסדר משהו, ולהפתעתי הכל נגמר מהר מכפי שציפיתי. זה אמר שהתפנתה לי שעה לפני הדבר הבא שתכננתי. רציתי להכנס לבית קפה ולקרוא בשקט, אך ליד בית הקפה ראיתי איש זקן עם לוח שח. הוא מפתה אנשים לשחק נגדו בליץ-שח, המפסיד משלם עשרה שקלים. בניגוד גמור לאופיי הזמנתי אותו לשחק. תוך כדי משחק התבוננתי בו: כבן 65, לבושו ישן, גילוחו מוקפד, עיניו עצובות וקצת מודלקות. רזה מאד, בעל ישיבה כפופה. הוא שיחק טוב ממני. אני עשיתי כמה טעויות שלא מתאימות לי, פעם הייתי משחקת לא רע, ומערך ההגנה שלי היה רעוע. ראיתי עליו שהוא יודע שתוך מהלכים ספורים הוא מחסל אותי. רציתי לכפות מט מהשורה האחורית, בובי פישר סטייל, אך הרגלים שלו סודרו באלכסון יפה שלא איפשר לי להכנס להקרבה הראשונית. להפתעתי, הוא שבר את הפורמציה הרגלית ואיפשר לי, בעיכוב של מהלך,לבצע את התכסיס שתכננתי. הייתי בטוחה שהוא מכין לי גמביט, אך לא הצלחתי לגלותו. החלטתי לזרום. צריח מכה רגלי, הוא מכה אותי באגף השני, ואני מתחילה בשורת איומי שח. זה עבד – הוא הפסיד.

הניצחון הקטן הזה שמח אותי, אבל משהו במשחק היה מוזר. שאלתי אותו איך הוא פיספס את היערכות הצריחים שלי אחרי שביצעתי הצרחה. הוא הסיט את מבטו. רק אז הבנתי שהוא נתן לי לנצח. שאלתי למה והוא אמר שנראיתי לו מאד עצובה והוא רצה לשמח אותי.

זה באמת שימח. יותר מאשר נצחון אמיתי. פשוט שימח אותי. לסתם מישהו זר ברחוב היה אכפת שאני עצובה. אז כנראה שלעולם לא אהיה אלופה בשח, ואולי אני לא מתכננת היטב את זמני העבודה שלי. ובכל זאת, שמחתי היום.

כיצד אתאר את היום ההוא, יום בו הבנתי שהכל אפשרי והחרדות שלי לא מחסנות אותי מרע אמיתי. זה התחיל מסתם תלונה של רומי על צריבה בשתן שלוותה בחום גבוה. היא הייתה בת שלוש וחצי. חרדתית ומפוחדת מיהרתי איתה למוקד.

במוקד מקבלת אותנו פקידה מפוהקת בדלפק הקבלה. "כן?" היא שואלת אותי משועממת, "במה אני יכולה לעזור ?"

"הילדה מתלוננת על צריבה בשתן ויש לה חום מעל 40," אני עונה בלחץ.

"אהה" היא עונה בחוסר עניין, מקלידה את דברי באיטיות מרגיזה, נזהרת על המניקור הצרפתי שלה.

אני לא מתאפקת, יודעת שעוד רגע אתחרט על דברי "בגן של הילדה יש שפעת חזירים, זה יכול להיות קשור?"

ההבעה המשמימה נמחקת מעל פניה באחת. בזריזות מדהימה היא קוראת לשתי אחיות ורופא. הם מתלחשים ארוכות ומצביעים עלינו. אנחנו נשלחים לחכות עם מסכות על פנינו בחדר 101.

באזני מתנגן שוב ושוב המשפט "אתם המתים".

לאחר נצח שכולל תישאול על ידי שלושה רופאים, חתימה שלי שהילדה לא סובלת משום תסמונת של שפעת חזירים, אנחנו מופנים לבדיקת שתן פשוטה. ההמתנה לתוצאות אף היא אורכת נצח. רומי כבר מאבדת את הסבלנות. היא מסתובבת בין החדרים ואני רודפת אחריה במתח, מפחדת שתדבק במשהו. לבסוף היא מבקשת חבילת סוכריות מהמכונה האוטומטית שבפינה. אני נענית לה בתנאי שתשב לידי. היא בוחרת עטיפה ובה חמש סוכריות על מקל. ירוקה, אדומה, צהובה, לבנה, וכחולה. אנחנו יושבות על כסאות הפלסטיק האדומים שבכניסה למעבדה. היא מתלבטת במה לבחור, ורוצה לאכול את כולן. אני מתוחה מכדי להתווכח. היא אוכלת אותן בזו אחר זו, מאושרת בעליל. יש בה כל כך הרבה שמחה גלויה מהסוכריות הללו עד שממש כל מי שעובר שם מחייך אליה.

התוצאות מגיעות. אנחנו מגלים שאין שום דלקת. רק קצת גלוקוז בשתן.

"זה שום דבר," אומר הרופא, "העיקר שזו לא שפעת חזירים."

"ובכל זאת" הקשתי, כהרגלי לא מוכנה לקבל שום תשובה כפשוטה, "מה יכול לגרום לסוכר בשתן?"

"היא לא בצום, נכון? אז זה כלום."

מוחי כבר מתחיל לחשב חישובים, משתמש בידע שצבר משנות הפוכונדריה מרובות, שלי ושל אמא שלי. סוכר בשתן. זה אומר שהסוכר בדם הוא לפחות 180 לפני שהכליות מפרישות את עודפי הסוכר לשתן. היא לא אכלה, רק שתתה חלב. זה לא יתכן.

אני לא מתכוונת לוותר כל כך מהר, ביחוד לא אחרי שחיכיתי זמן כה רב. "היא רק שתתה מעט חלב," אני ממשיכה. "נו, אין לה כלום," אומר הרופא, "למה את מחפשת מחלות מדומות."

אנחנו הולכים משם. ליבי כבד. סוכרת. זה לא באמת יכול להיות.

הימים הבאים הם סיוט. אני לא מפסיקה לחשוב שאולי זה בכל זאת. אני בטוחה שאני כרגיל סתם הסטרית ולכן לא לוקחת אותה לבדיקת סוכר. רוצה לחסוך לה את הדקירה המיותרת הזו. לבסוף אני מחליטה להגיע לרופא שלה ולבקש הפניה לבדיקת סוכר. הוא שומע את הסיפור ומשוכנע שאין בכך כלום. הוא מושיט לי הפניה בכל זאת – מי יכול לעמוד בפני אמא לחוצה, ומושיט לרומי סוכריית טופי צהובה. היא מבקשת שתיים, ומקבלת גם אדומה. אני יוצאת מהרופא בתחושת הקלה אדירה. אני יכולה שוב לנשום.

תחושת ההקלה שלי זמנית בלבד. כבר בערב המועקה שבה ביתר שאת. מכיוון שאני לא מסוגלת להניח לנושא אני מייד בודקת ברשת מהם סימני סוכרת נעורים. אני מגלה ששתיה מרובה, תכיפות במתן שתן, הרטבה בלילה, וירידה במשקל הם הסימניים המיידים. לרווחתי לרומי אין אף לא אחד מהסמפטומים הללו. להיפך – אני תמיד צריכה לריב איתה כדי שתשתה. היא מעולם לא הרטיבה בלילה מאז שהיא גמולה. ובכל זאת גל חרדה גואה בי.

שלושה שבועות עוברים להם תוך עינוי מתמשך. חרדה תמידית אופפת אותי. אני כל כך חרדה שאני לא שמה לב שחרדה ברמה כזו לא אופיינית אפילו לי. אני כל כך חרדה שאיני מבחינה בכך שילדתי אינה כתמול שלשום. רק בהבלחות של שפיות אני רואה שפניה נפולות, שמשהו הולך ונהרס בה. זה מבהיל אותי ואני חרדה עוד יותר ולא עושה דבר.

המציאות מכריחה אותי לפעול. הסמפטומים מתגלים בזה אחר זה, כמו לפי הספר. אי אפשר להתכחש יותר לאמת.

"תראי איזה פלא" מקדמת יעל את פני ביום ראשון כשאני מגיעה לקחת את רומי מהגן. "היא סיימה לשתות את כל הבקבוק" היא מודיעה בגאווה. כל הקיץ היא רודפת אחרי רומי שתשתה, ללא הועיל. היום היא הצליחה. ליבי מחסיר פעימה. "את לא שמחה שהיא גמרה את הבקבוק?" היא מתפלאת. לא אני ממש לא שמחה. אני חרדה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה מקרה בלבד. אוגוסט. חם. הילדה צמאה.

התסריט הזה חוזר על עצמו גם למחרת. בכשרון רב אני מצליחה להישאר עיוורת ולהדחיק. בערב של אותו היום רומי מתעוררת משנתה וממהרת לשירותים. "זה סתם" אני מנסה להרגיע את עצמי. היא פשוט שתתה הרבה. אני מנסה לא לראות את פניה המעונות של בתי כשהיא קמה.

ביום שלישי היא ממשיכה להרבות בשתיה ושוב מתעוררת בבעתה בלילה לשירותים.

משהו ממש לא בסדר.

ביום רביעי אנחנו הולכים לפארק שעשועים. רומי משחקת ומשתוללת. אני יושבת בצד וצופה בה. רומי מבקשת לשתות. שוב ושוב ושוב.

בלילה היא מתעוררת פעם נוספת ורצה לשירותים. היא לא מספיקה והפיפי בורח לה במכנסיים, בדיוק ליד האסלה. היא פורצת בבכי. אני מחבקת אותה ומנחמת, משתדלת להחביא את דמעותי ולא מצליחה. אי אפשר להתעלם עוד.

למחרת, יום חמישי, אנחנו מגיעים למעבדה. מסתבר שזו בדיקה ורידית.

"זה לא יתכן שאי אפשר לקחת דגימה מהאצבע," אני מתעקשת, "הרי ישנם מכשירים ביתיים שעושים את זה. זו ילדה בת שלוש וחצי."

"גיברת, זה מה שעושים פה," עונה לי אחות במבטא רוסי כבד, "תחליטי, רוצה או לא. אין לנו כאן כל היום."

רומי בוכה. משכיבים אותה על המיטה, קושרים את ידה כדי לקחת דם. ארז אוחז בה בצד אחד, אני בשני. אני רואה את הפחד בעיניה. השתקפות פחדי שלי.

זהו. אנחנו משוחררים. נותר רק לחכות לתשובות. רומי רוצה גלידה. אני מנסה לשחד בצעצוע, ליתר בטחון. אחרי שקניתי לה ברבי נוספת היא עדיין רוצה גלידה. אני נכנעת וקונה, מתבוננת ברומי המלקקת את הגלידה המתוקה בתאווה, ומר לי.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני ממהרת למחשב לבדוק אם הגיעו תוצאות הבדיקה. כל אותו הערב אני בוהה במסך החף מתוצאות. לבסוף יש תשובה. באדום עז על גבי מסך, רחוק מאוד מהגבול העליון של הנורמה. 168 בצום. אין דרך אחרת לפרש זאת. אשר יגורתי בא לי. סוכרת.

ליבי דופק בחוזקה. ליבי מפסיק לפעום. אני אוחזת בשולחן, כאילו יציל אותי. זו לא חרדה הפעם. זו מציאות. אין לי מושג איך להתמודד עמה. זה לא יכול להיות. העולם מתמוטט. לא יתכן שקורה לה משהו רע באמת. החרדה עוזבת אותי ואני מתמלאת פחד ועימו תחושת הקלה. אני שפוייה. זו המציאות שהשתגעה.

השעה כבר מאוחרת והרופא לא נמצא. אני כל כך דואגת עד שאיני מעלה בדעתי שהמצב רע באמת ויש למהר למיון. אני מחליטה לחכות ולבוא לרופא בבוקר, ומסתפקת בלחרוד בינתיים. כאילו שאם אחרוד מספיק אשוב לחיי הקודמים.

הלילה נמשך ונמשך. אני לא יכולה לעצום עין. רומי ישנה בחוסר מנוחה. פניה מעונות. אני מעבירה יד מלטפת בשערה. אין לי שום הקלה. ובאותו הזמן ילדתי נמצאת בסכנה אמיתית. קטונים מצטברים בה והיא עלולה להיכנס בכל רגע לחמצת. עוד אין לי מושג. הגילוי שחשבתי שהוא הסוף הוא רק התחלה של חיים אחרים לגמרי.

בבוקר אנו ממהרים לרופא. אני משאירה את רומי בצום, שמא תצטרך בדיקת דם נוספת. היא בוכה, אבל אני לא משנה את דעתי. צדקתי נוסכת בי כוחות חדשים.

כשאנו מגיעים לרופא הוא כבר מחכה לנו, פניו חמורות סבר. הפעם הוא לא אומר שאלו שטויות.

"אני בדיוק מסתכל בתוצאות הבדיקות שלה שהגיעו אלי. זה לא נראה טוב. נתתי לך את ההפניה כבר לפני שלושה שבועות. למה חיכית עד עכשיו?"

"אמרת שזה שום דבר, ולא היו שום סימפטומים." גם בפניו אני מרגישה צורך להתגונן במקום לכעוס. גם את אשמתו אני לוקחת עלי, והרי הוא זה אמר שאין טעם ללכת לבדיקה.

"יש אפשרות שזה משהו אחר?" אני שואלת בתקווה מדומה. אני יודעת את התשובה.

"לא" הוא פוסק. "זה חד וחלק סוכרת."

רומי מתבוננת בנו במתח. היא שותקת.

הרופא מפנה אותנו מיידית למיון בשניידר. באחת עברנו מעולם הבריאים לזה של החולים.

אני מגיעה לדלפק הקבלה. "חשד לסוכרת," מישהי אומרת בקולי. רק חשד. חף מפשע עד שלא יוכח אחרת.

בדיקת הסוכר השניה בשניידר עומדת על 136 בצום. תקווה מדומה גואה בשנינו. לא נורא, אולי קצת גבוה, גבולי. אנחנו נשלחים החוצה לתת לרומי לאכול ולחזור למדידה נוספת. אני שולפת מתיקי שקית של דובונים ונותנת לה. רומי מחסלת אותה בחדווה, שמחה להיות שוב באויר הפתוח.

המכשיר מצפצף "high". הרופאה והאחות מחליפות מבטים. הרופאה מחליטה לחזור על הבדיקה. שוב "high". "מה זה אומר?" אני שואלת, למרות שברור שטוב לא יצא מזה. high" זה מעל 500" הרופאה עונה. היא מעבירה יד מלטפת בשערה של רומי ומביטה בי ברחמים.

אנחנו נשלחים לאישפוז.

במחלקה אני נאלצת לחזור על הסיפור שגרם לי לחשוד בסוכרת.

"הגעתם ממש בזמן. לילדה אין שום נזק. זו מחלה שאפשר לטפל בה ולחיות איתה. מזל שזיהית את המצב בזמן. ילדים בגילה מגיעים לאישפוז כאשר הם כבר בסכנת חיים. הצלת את הילדה שלך."

בחדר המוקצה לנו רומי מקפצת בעליזות על המיטה. "זה מלון במקום אמירים שלא נסענו? יש פה רק מיטה קטנה בשבילי. איפה המיטה שלך ושל אבא?" התמימות שלה מכה בי בכאב. אני חורקת שיניים ומחבקת אותה. די, כבר אסור לבכות.

הימים הבאים עוברים עלי בעירפול חושים. מושגים חדשים נתכים עלי. היפו. היפר. 8-9 מדידות סוכר, ביום ובלילה. זריקות אינסולין. בדיקות אצטון בשתן. מה מותר לאכול, מה אסור. אני לומדת להזריק לה בעצמי. אני חורקת שיניים ומזריקה. אין ברירה. אני מודדת סוכר ובכל פעם עדיין מקווה שזו טעות. והפחד האיום – ילדתי עלולה בכל רגע להתעלף לפרכס ואפילו למות כשרמת הסוכר שלה יורדת, אם לא תטופל בזמן. אני לא מסוגלת לישון כמעט בכלל. מוכרחה לרוץ ולבדוק בכל רגע אם היא עדיין נושמת, כאילו היתה תינוקת בת יומה. ובכלל, השינה מפחידה אותי יותר מן הערות. בכל פעם שאני נרדמת רומי שבחלום היא ילדה בריאה. הכל כרגיל. ואז אני מתעוררת במכת כאב איומה. המציאות שלי היא חלום בלהות.

כשאני מסתובבת סהרורית מחוץ לחדר בשתיים לפנות בוקר אחת האחיות מובילה אותי למטבח מושיבה אותי ומוזגת לי כוס תה. אני שותה בלהיטות, אפילו שאני לא יכולה לסבול את המשקה הזה.

"את תצטרכי לחזור לחיות," היא אומרת לי, "בשבילה." "את צריכה שהיא תהיה ילדה רגילה. תראי איזה מותק יש לך, ממש אוצר. ברור שקיבלת מכה נוראית, אני לא אומרת שלא. אבל זו מחלה שחיים איתה. היא לא תמות, היא תחיה כרגיל. שלחתי היום שלושה ילדים לאונקולוגית. את יוצאת עם סוכרת."

תודה לנה.

ממרחק הזמן שעבר הכאב מטשטש קצת. ובכל זאת, הזיכרון החזק ביותר שלי מבית החולים הן קרני השמש החודרות בכוח דרך שמשת החלון במסדרון, מלהיטות את הדמעות השוטפות את פני. שמש רעה של אוגוסט.