“אתחיל עם גילוי נאות: כבר שנים שאני כמעט לא קורא ספרי מתח. אבל איש אחד של קֵייאיצ'ירו היראנו סקרן אותי מכיוון שזהו רומן מתח יפני, ויש לי חיבה עמוקה לספרות היפנית ולדרך שבה הסופרים היפנים מספרים סיפורים. כך מצאתי את עצמי מתמסר לעלילה שנראית בתחילה פשוטה: גבר שנהרג בתאונה ולאחר מכן מסתבר כי הוא חי למעשה תחת זהות בדויה. כשהדבר מתגלה לאלמנתו, היא פונה לעורך דין כדי לגלות למי באמת היא הייתה נשואה.

מה שנראה כמו חקירה רגילה, הופך מהר מאוד למסע אל מעמקי הנפש ואל שאלות של זהות, שייכות ואשמה. היראנו חושף לנו כאן את יפן כמקום שבו אנשים נמוגים, מוחקים את עברם, מאמצים שמות חדשים ומחליפים זהות, וזאת כמעשה הגנה מפני עולם תובעני ומכביד.

אחד ההיבטים היפים והעמוקים בספר הוא התהליך שעובר עורך הדין המבצע את החקירה. ככל שהוא חודר לעומקה של זהות בדויה אחת, מתברר שגם הוא עצמו נושא רצון סמוי להחליף זהות ולברוח מהחיים שבנה לעצמו. הוא אינו אומר זאת במפורש, אך היראנו רומז לכך במיומנות: בנישואיו המתוחים, בתחושת הריחוק מבנו, ובעיקר בצורה בה הוא שופט את הגבר שאת המקרה שלו הוא חוקר.

לצד העלילה המרכזית, הספר מטפל גם ביחסים הטעונים בין יפנים לקוריאנים. אין אהבה גדולה שם וזאת מסיבות היסטוריות: השלטון היפני ארוך השנים בקוריאה ואירועי רעידת האדמה במחוז קאנטו בשנת 1923, אז רצחו היפנים קוריאנים רבים בטענות על ביזה.

היראנו כותב באיפוק יפני טיפוסי: מינימליזם, שתיקות ורמזים קטנים. אין דרמטיות גדולה או טוויסטים בעלילה. הכוח של הספר נמצא בדקויות שבין המשפטים, בהרהורים הפנימיים, ובהרגשה שכל מילה מונחת בזהירות במקום הנכון.

על אף שספרי מתח אינם הז'אנר החביב עלי, מצאתי את "איש אחד" כספר מרתק בדיוק משום שהוא אינו מתח במובן הקלאסי. זהו רומן רעיוני שמתחפש לעלילה בלשית. הוא עוסק בחיפוש אחר אדם נעלם, אך בעצם שואל מהי זהות, מהו בית, וכיצד אדם מביט על חייו כשהוא פתאום רואה אפשרות להתחיל מחדש.”

“#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25”

“אישה יפנית מאבדת את בעלה בתאונת עבודה. עד פה רגיל. אלפי מקרים כאלו קורים בכל רגע נתון. לא רק מכת המוות נחתה עליה. לאחר מותו היא תגלה שבעלה חי תחת זהות בדויה. הידיעה הזו שהאיש שאהבה והיתה נשואה לו היה למעשה מישהו זר. כמו קלף חלק. ללא עבר, ללא היסטוריה משפחתית, כמו צמח שנתלש ושורשיו נשארו תלויים ללא אחיזה. כי כל מה שסיפר לה לא היה חלק ממנו.
אז מי הוא היה?
האישה תפנה לעורך דין , אותו הכירה בנסיבות מצערות אחרות בעברה, שיתחקה אחרי עברו של בעלה.
והוא יתחיל לחקור, והוא לקח אותי למסע הזה אחרי האמת צעד צעד אל תוך עולם מקביל המתקיים מתחת לפני השטח, עולם אפל, בו כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, אבל זה גם עולמם של האנשים השקופים, אלו שתמיד יישארו בצללים.

קייאיצ'ירו היראנו כתב ספר סוחף ומרתק שקשה להניח מהיד בו מספר על עולם החלפת הזהויות, שמסתבר שזו תופעה נפוצה ביפן, ומכל מיני סיבות, כשהלבנת עבר היא העיקרית בהן, אבל יש עוד.

"אם העבר שלך רע, אתה לא תצליח לשכוח אותו גם אם תנסה. זה בלתי אפשרי. אז אתה משכתב אותו בעבר של מישהו אחר, אם אי אפשר למחוק, אתה כותב מעל, עד שמה שכתוב מתחת נהיה לא ברור." (עמ' 243)

הספר הזה לא הפסיק להכניס אותי למחשבות ולהעלות המון (!) שאלות בנושאי זהות וקַיָּמוּת: לא רק במי, גם במה אנחנו מתאהבים? במה שאנחנו רואים על האדם שעומד מולנו, במה אנחנו יודעים עליו? ואם כל מה שידענו זה שקר? ברגע שנגלה את האמת נפסיק לאהוב?
האהבה יכולה לעמוד כדבר בפני עצמה? ללא תפאורת רקע בדמות עבר והיסטוריה? עד כמה יש לעבר משקל בהתאהבות שלנו באדם? אנחנו הרי אמורים לאהוב את ליבת האדם, אז זה באמת משנה מה סיפר ומה הוסיף? אבל אולי בזכות זה התאהבנו בו?
אהבה שנולדה מתוך שקר יכולה להמשיך ולהתקיים כאשר היסודות מהם צמחה קורסים?

כל המחשבות האלו שטו לי בראש במשך כל הקריאה, יש בספר הרבה פילוסופיה סמויה, אבל לא כזו דידקטית, ולא כזו מעייפת, אלא משהו יותר רך העוטף את המילים ןמשאיר את הקורא עם חומר למחשבה על נושאים של זהות עצמית, קַיָּמוּת, ושייכות.
אני אוהבת ספרים שפותחים צוהר לעולם אחר, לתרבויות שונות, הספר הזה נותן הרבה מהבחינה הזו.

זה מאוד ספר של קצוות:
אמת מול שקר
עולם נורמטיבי מול עולם הפשע
עולם של מקומיים מול מהגרים

יש בספר מתח ההולך ונבנה לאיטו עם כל פרק, מתח שמתגלגל נוכח השתלשלות האירועים, אבל זה ממש לא ספר מתח במובן המקובל של הז'אנר.
עיצוב הכריכה ושם הספר מדויקים לתוכן. "איש אחד" המתמזג עם זהות אחרת והופך לאחד, והאיור המראה שני קלסתרונים שהם בעצם אחד.

הספר הזה סחף אותי ואחרי הקריאה הלכתי לקרוא קצת בצ'ט על התופעה, מסתבר שתופעת החלפת הזהויות חיה ופועלת ביפן עד היום, לא להאמין, אבל כן.
למי שמחפש ספר שהוא גם מרתק, גם אם שונה, כזה שמכניס למחשבות, אל תוותרו עליו.

מעולה.

הסקירה ה - 450 שלי, שזה מספר עגול וחצי, וכמה ראוי שתהיה משמעותית ולספר כל כך מיוחד.”

“יש לפעמים רגעים יפים בספרות, כאלה שמושכים אותך ללכת אחרי ספר שהוא אולי לא הספר הטוב ביותר שקראת, אולי לא הספר הכי מרגש או מדהים שקראת אבל בכל זאת יש בספרים מסוימים ייחודיות משל עצמם, כזו שגורמת לי להעריך את אמנות הסיפור, את הכתיבה, את היצירה. "איש אחד" הוא אמנם לא מאותם ספרים "מטורפים" שקראתי אבל יש בו משהו כל כך אינטליגנטי ועמוק. הוא כתוב בצורה שקשה להגדיר, בחציו אמורפי ובחציו מסודר ותבניתי. ישנו משהו פשוט בכתיבה אך עם זאת גם עמוק להפליא.

בקצרה, ריאה נשואה לדאיסוקה באושר מזה כשלוש וחצי שנים. יום אחד תאונת עבודה גורמת לריאה לאבד את בעלה. משם היא יוצאת למסע מטלטל אודות זהותו של מי שעד לפני שנה היא חשבה שהיא מכירה בצורה הטובה ביותר שקיימת.

הספר מדבר על זהות, שייכות. הרצון שלנו כבני אדם לאהבה, בית, משפחה. הסופר מדבר על החיים כמשהו מוחלט אך גם כמשהו מופשט. האם הגיוני שנוכל יום אחד פשוט לברוח מהכל ולשנות את זהותנו? האם העבר תמיד ירדוף אחרינו לא משנה כמה ננסה לברוח ממנו? האם קשר משפחתי ותורשה הינם דברים שנמצאים עמוק בפנים או שאפשר להיפטר מהם ולהכחישם? הסיפור נוגע בשלל רבדים בזהות האדם, זהות עצמית, משפחתית, לאומית. חיפוש אחר הגדרות מסוימות שלא תמיד יש להן תשובה. היופי הוא (אך גם הקושי של הרבה אנשים) זה שהעולם לא מתחלק לשחור או לבן. האישיות, התחושות, המחשבות, החיים ומי שאנחנו, נעים על רצף ענק של מעשים וצירופי מקרים.

ספר אניגמטי, מעורר מחשבה שמחדיר בקורא ראייה קצת יותר רחבה בכל מה שקשור למי הוא אדם ומהי הגדרתו.

"אף אחד לא יכול באמת לדעת את רזי עברו האמיתי של אדם אחר, ואפילו לא מה מעשיו או היכן הוא נמצא כשאינו נוכח. למען האמת, זו יהירות לחשוב שאפשר להבין את צפונות ליבו האמיתיות של מישהו, אפילו כשהוא ניצב לנגד עיניך..."”