#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

עוד ספר שחשבתי שהוא מדע בדיוני. חלקית הוא בערך כזה, מתרחש בשנת 2074, יש בו חייזרים לכאורה, ורובי לייזר שמשמיעים פיצוצים... אבל למעשה זה ניסיון די מופרך לחבר שני קצוות – מין והריון של קטינות ואקשן אלים - שאינם מתחברים בצורה חלקה. מאז יצא לאור כאן ב 2012 (אין שום התייחסות לשנת יציאתו הראשונה לאור) חלו שינויים מסויימים גם בעולם המציאותי.

יש פה גיבורה בת 16, בהריון, שמסיבה כלשהי עוברת להמשך לימודים בבית ספר לנערות בהריון. זו בחירה שמתאימה לעבר, נראה לי, לא לעתיד בו הריון נעורים הוא מצב מתמיה - אמצעים יעילים למניעת הריון בשימוש מהמאה ה-20 – אבל אין גינוי חברתי המחייב להרחיק את נערה בהריון מהבית. בית הספר נמצא על ספינת חלל שמקיפה את כדור הארץ. הלימודים כוללים טיפול בריאותי מלא על ידי צוות גברי לגמרי – אין שום אישה בוגרת בספינה הזו.

אם להתייחס ליקום אותו מתארים ליכט וניל, המחברים, אפשר לראות שאת כל הדמיון שהיה להם השקיעו באוסף של נערות בנות 16 בתוך ספינת חלל (שיש לה דלתות מעץ, לידיעתכם, כתוספת יוקרה...) שמתנהגות כמו שיש החושבים שנערות מתנהגות. תוקפנות כלפי נערות אחרות, טָפֶּשֶת וחרמנות כללית. יש לסופרים גם כמה יציאות מצחיקות במיוחד. מכונית נחשקת היא קיה (כן, כן) יש גם "מכונית קלאסית", טויוטה שבזמן נסיעה פראית אומר בעליה הגאה "אל תדאגי, המכונית יכולה להגיע ל 200 קמ"ש". וואו. הטלפון בסיפור הזה הוא נוקיה (אולי זה רמז לזמן כתיבת הספר).

אבל הכי הכי – בשנת 2074 יש כלי רכב עם המנוע המוכר, של הבעירה הפנימית, ובעיקר – יש פקקים. אולי מירי רגב עדיין שרת התחבורה. אולי תסכימו אתי, שמה שווה העתיד אם עדיין הוא מתנהל באיטיות כמו העבר, כי הפקקים עדיין איתנו.
הגישה האנכרוניסטית למין מוסיפה עוד שכבת קרם על העוגה. אביה של הגיבורה שהוא סוג של מהנדס עם חשיבה תכליתית, מציין בפניה, שבשביל כוס חלב שום גבר לא צריך לקנות את הפרה. כך שכדאי שהיא תפנים לא לקיים יחסי מין לפני שיש לה טבעת נישואים (כך פירשתי את המשתמע מדבריו).

הסיפור קריא, משעשע למדי, עם הפתעה חמודה בסוף. אפשר לקרוא אם לא מתייחסים ברצינות רבה מדי למה שהוא מתאר ובעיקר – אם מבינים שהוא לא מדע בדיוני, לא מעצים נשים, לא צופה פני העתיד. לפי מה שכתוב בכריכה האחורית – זה הראשון בסידרה. בהנחה שהספר הראשון לרוב הוא הטוב בסידרה, גם אם הייתי חובבת המשכים, הייתי נמנעת מהמשכיו.