****





״הלו, אלון?״ היא אמרה בטלפון, ״ראיתי אותך באוטובוס והבנתי שאתה לומד בבצלאל עם חברה של שותפה שלי... אז לקחתי ממנה את הטלפון שלך. קוראים לי פאולה ומצאת חן בעיניי.״

גמגמתי משהו שניסה להישמע צנוע אבל יצא החוצה יומרני ומזוייף, וקבענו להיפגש. למרות שיש לי חולשה לבחורות דרום אמריקאיות, לא בניתי על משהו ארוך טווח. נכון, אולי יש לה קצת ביטחון עצמי, אבל רוב הסיכויים שהיא נראית לא משהו. קבענו להיפגש ב״מונא״. זה היה עוד הרבה לפני שהיה אפשר לקיים חקירה מקיפה בפייסבוק לפני הדייט כדי לא להיות מופתעים מדי בזמן אמת.

כשנכנסתי ל"מונא" כמעט נפלתי על הברכיים. היא היתה מהממת ביופייה. שיער שאטני חלק וארוך, עיניים ירוקות בורקות, מלוכסנות במקצת, פנים חייכניות על גוף גבעולי ותמיר ומבטא שמתחשק לחבק. הרבה מעל הליגה שלי. פאולה. דיברנו קצת, על הלימודים באוניברסיטה ועל פגישות עיוורות ועל איזה קטע שהיא העזה להתקשר ולעשות צעד דרמטי כל כך כלפי מישהו שהיא בסך הכול ראתה באוטובוס והוא לא, אני חייב להודות, משהו יוצא דופן.

השיחה התגלגלה לעשר דקות, אולי רבע שעה. מרגע לרגע השתיקות התארכו. היא הזמינה דיאט ספרייט. לא היה לי מה להגיד על זה. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אליי הביתה לשתות יין חם עם קינמון וציפורן. היא אמרה שהיא לא שותה אלכוהול, אבל הסכימה לבוא בכל זאת.

היה מוזר ועקום ומביך. היא היתה באמת מדהימה אבל לא הרגשתי אליה כלום, אפילו לא משיכה מינית. בעיקר אדישות, שיעמום וקוצר רוח. הייתי כבוי ומגושם, ורק רציתי שהיא תמצא תירוץ ותלך. זה לא זרם. ישבנו בנוקשות פלסטית על המיטה ודיברנו, וחייכנו, וכלום.

בסוף היא באמת הלכה. כמה דקות אחרי שהדלת נסגרה שמתי לב פתאום שבטעות היא שכחה אצלי את הסוודר שלה. היה לו ריח טוב, אבל במקום לנצל את ההזדמנות ולהשאיר אותו אצלי כדי לחלץ עוד פגישה, רצתי אחריה ונתתי לה אותו. שלא תחזור.

כימיה איז א ביצ׳. כשאין, אז אין.


****

הספר הזה כתוב נהדר, כתבו עליו כמה ביקורות יפות ומפרגנות אבל למרות כל מעלותיו, לא הצלחתי להתקדם בו וליהנות. נראה שסבלתי מהמקבילה הספרותית של שתיקות מביכות. זה לא עבד בינינו, ונאלצנו להיפרד אחרי איזה מאה עמודים.

אולי בפעם אחרת. אולי.


****

לא יודע למה, אבל כשהתייעצתי עם הGPT מה לקרוא, הוא המליץ לי על הספר הזה.
לא משום מקום, אלא מתוך רשימה של כותרים שהיו לי על המדף.
וניסיתי. והוא התחיל בסדר. בסדר. בלי תנופה או כריזמה או אפילו מסתורין, אבל היה שם משהו אז קראתי.
המתנתי שהזרע ינבט. והמשכתי והמשכתי.
ו... זה היה כל כך סתמי שמתישהו שאלתי את עצמי למה להמשיך?
דמויות מעפנות וכתיבה בינונית ואווירה מוזרה ולא משכנעת.
אז מה עשיתי?
קראתי כמה ביקורות כאן - כולל של הכהן הגדול שלי: אלון דה אלפרט האלוף - והם צדקו -
הספר לא שווה את הזמן. וכמו טייס טוב שמטוסו הופל - נטשתי.
לשמחתי התפנה לי הרבה מקום על המדף - כי הספר שמן.
אבל אם אתם מתלבטים אם לקרוא אותו - אני ממליץ: וותרו על זה.

בשבת הייתי ברושלים ויצאתי להליכה. בדרך חלפתי ליד שלוש ספרית רחוב שונות,
וראה זה פלא: בשלושתן היה עותק של חצי אח.
מה זה אומר? שאלתי את אישתי.
שכולם החליטו להיפטר מספר הזה, היא השיבה לי בחוכמתה.
אז כנראה שלא טעיתי שוויתרתי.

אני בטוח שיש שם ספרים יותר טובים.

תמיד תהיתי על העובדה שרוב הזכרונות שנחרתים לנו הם אלה העוסקים בתחושות קשות: עלבון ודחייה, עצב ובושה. הספר הזה עוסק בזכרונות. הסיפור הוא סיפור של משפחה צולעת - כזו שבתקופות מסויימות היא מורכבת מנשים בלבד, אחר כך מצטרף ילד עגום ודחוי ובסוף מצטרף גם בן זוג ואב. קורותיה מסופרים בערך מתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הבן הצעיר, בארנום (כן, מן הסתם על שם האמריקאי המפורסם שאמר "Every minute a new sucker is born "...) ששמו, כמו נמיכותו מהווים עבורו מוקדי בושה אינסופיים, שאין הוא יודע איך להתמודד איתם.

כל זמן שקראתי אותו (וגם אחרי שסיימתי) הרגשתי מועקה. הרגשה של כובד, כשמשהו מושך אותך למטה ומונע בעדך מלהזדקף. הספר כתוב מצויין, מספר סיפור מעניין ובניית דמויותיו מופלאה. הוא ארוך מאד - 733 עמודים ובנוי פרקים כמו תמונות, שחלקן מתוארות כרונולוגית ועניינית, וחלקן עוסקות במה שקורה בתוך ראשן של הדמויות. החיים שהספר מתאר נראים עלובים ועקרים, עם מעט מאד שמחה, הרבה מאד בושה, כעס שאין לו מוצא, עלבונות לא מרומזים ותסכול קבוע.

אני אוהבת לקרוא ספרות סקנדינבית. מבחינתי הספרות הסקנדינבית היא שיא האקזוטיקה: הגיבורים אינם מוגדרים לפי עדה או השתייכות פוליטית, לא השתתפותם במלחמה קבעה את דמותם, הם לא מהווים סמל לקונפליקט כזה או אחר. הדמויות שקראתי הן פשוט אנשים, לא סמל לשום דבר פרט לעצמן. וזה נעים ומרענן גם אם חיי האנשים האלה נראים משמימים וחסרי מיקוד.

אז מה דעתי? היה לי קשה לקרוא אותו למרות שהוא כתוב נפלא ומספר סיפורים מרתקים. הספר חסר שמחה באופן ממש סופני ומעט הצחוקים המתוארים בו הם צחוקים לאיד. הוא הזכיר לי את "חצאית וכינור" של אגולף שגם הוא כתוב נפלא וגרם לי אותה מועקה. יאהבו אותו קוראים סבלניים, שסיפורים מדכדכים אינם מרתיעים אותם, וכתיבה טובה ובניית דמויות מעולה הם מרכיבים הכרחיים להנאתם.

בגן של הבת שלי, חלק מתכנית הלימוד נקרא 'יצירת אקלים מיטבי', קצת חלמתי בהקיץ כשדיברו על זה באסיפת ההורים אבל זה קשור בין השאר לגישור וליוגה.
כשאומרים אקלים מיטבי אני מיד מדמיינת טמפרטורה של בין חמש עשרה לעשרים מעלות עם אחוזי לחות נמוכים, שמש מלטפת או גשם אלכסוני דקיק-
קשה לתאר עד כמה הייתי יכולה להיות נוחה לבריות, נעימת הליכות וסבלנית באקלים המיטבי שלי.

אז מה שקרה זה שבאחד הימים המיוזעים של שלהי אוקטובר, שוב הוליכו אותי רגלי, משום מה, לדוכן ספרים מוזלים.
רגליים ארורות.
אולי בגלל משאלת לב נסתרת לאקלים מיטבי, הוצאתי 80 ₪ על שלושה ספרים סקנדינביים ואחד קנדי.
אחד מהם- הראשון שקראתי- הוא 'חצי אח'.
ואני שואלת:
נתקלתם פעם באיזו דמות שוודית/ נורווגית/ דנית בספר, שהיא פשוטה, חביבה ונחמדה? (וזאת, בלי לקחת בחשבון את משפחת המומינים ואת בילבי).
רוב הדמויות הסקנדינביות שאני מכירה הן זוויתיות- דוקרות, מהלכות על חבל דק, חיות באווירה של אלימות גלויה או כבושה, עירומה מיופי, וגורמות לקורא לחבב אותן ממש, אבל ממש, בעל כרחו.
(וזה כולל את סמילה יספרסן של פטר הוג, את טרונד של פר פטרסון, את כל החבר'ה מ'חצי אח' ואפילו חלק די נכבד מן הדמויות בטרילוגית המילניום הפופולרית)

הספר 'חצי אח' הוא סאגה משפחתית, ספר רחב יריעה ותובעני. המורכבות של הדמויות, של היחסים ושל הכתיבה עצמה היא, בעיני, סוחפת.
משום מה, למרות השוני הבולט, נזכרתי מדי פעם במהלך הקריאה בסאגה משפחתית אחרת: "מלון ניו המפשייר" של אירוינג:

("אתה מבין" הסבירה פראני כעבור שנים. "אנחנו לא תמהונים. אנחנו לא מוזרים. בעיני עצמנו אנחנו פשוטים כמו הגשם." והיא צדקה בעינינו היינו נורמליים ונחמדים כריח הלחם.)

אז זהו שכאן זה לגמרי לא . ב'חצי אח' שום דבר לא נורמלי ונחמד כריח הלחם. הדמיון בין שני הספרים מסתכם בפיתולי עלילה ביזאריים, תיאור יחסים טעונים בין אחים ועדות בגוף ראשון על הילדות וההתבגרות במשפחה לא לגמרי מתפקדת ועל תוצאותיהן.
רק שבניגוד לכוכבי מלון ניו המפשייר, לברנום, המספר של 'חצי אח' – אלכוהוליסט שכל חייו הבוגרים מסתכמים, פחות או יותר, בהתנהלות פוסט טראומטית- אין הרבה תקווה.
רבים ציינו כאן את האורך המרתיע של הספר. בעיני, העומק האפל הרבה יותר מפחיד.

לא הייתי מעולם בסקנדינביה, אבל האקלים שם לא נשמע לי סופר מיטבי ואני לא יכולה שלא לחשוב שהקור הזה בשילוב השמש הרחוקה משפיעים באופן כלשהו.

קצרה יריעתי מלתאר בפרוטרוט את הכאב שחשתי כשהספר הגיע לקיצו.
לארס סובי כריסטנסן מתאר בפירוט כה עמוק (ניתן לנחש שכך יהיה מעובי הספר) את קורות חייה של משפחה נורבגית כביכול נורמטיבית - ובכל זאת מוציא ממנה דרמה אדירה וסיפור יוצא דופן, כזה שכנראה מצוי ברקע של כל משפחה אם רק נטרח להתמקד בו.

הדמויות מתוארות עד לפרטים הקטנים ביותר, ולעיתים רק ע"י הפרטים הקטנים ביותר, שאתה מרגיש שלא ייתכן שכריסטנסן פשוט בדה אותן מליבו באופן שרירותי. לכל דמות כזו יש כובד בסיפור, יש נוכחות, היא משפיעה על עולמו הפנימי של ברנום, הגיבור, ועל הצורה שבה הסיפור מתגלגל מפיו. במהלך הקריאה הבנתי גם על עצמי כמה דברים. כמה כמהה הייתי תמיד לדמות אח, למושא להערצה, גם אם אף אחד אחר לא היה רואה את הסיבות להערצה הזו, גם אם הוא אנטי גיבור מוחלט. התחברתי להערצת ברנום את פרד. לדמות השקטה שלו, המעורערת, האפלה, מלאת הזעם והכאב שלעולם לא יבוא על ביטויו במילים. משהו בעולמו של פרד נגע בי, ולקראת עמוד 500 ומעלה חיכיתי כמו ילד מתחנן ששמו יעלה במעלליו של ברנום שוב. וכשזה קרה, דמעות היו עולות בעיניי. הדמות הזו מסמלת נרטיב צובט שעלה בדמיונות חיי, בחזיונותיי, בחלומותיי. היא מסמלת אמת, אפס גינונים, ישירות שהפכה לנדירה בחיינו (גם אם הגוון שלה הוא מאוד שלילי). כריסטנסן השקיע כל כך הרבה כאב בדמות הזו, שהתחלתי להאמין שלבטח אחרי ספר כזה הוא היה צריך הפסקה של לפחות שנה מכתיבה.

ולמרות הכל - מילים קצרות, ישירות, שטחיות, מעטות. זו התקשורת שלו עם הדמויות בסיפור, עם ברנום. ובמילותיו העילגות ניכר שברנום הוא הדמות היחידה אליה פרד יכול לחוש סלחנות ואהבה. האח הקטן, התמים, החמוד למראה. זה שצריך שיגנו עליו מפני העולם. זה המקום היחיד בו פרד הפגין אנושיות כלשהיא. איזו חידה. איזה אתגר למכורי הפענוח הפסיכולוגי.

הספר ארוך. מי שמחפש ספרים שירתקו אותו בכל פסיק ומילה יעדיף לוותר עליו. יש הרבה חלקים שצריך "לצלוח" בדרך לסיפוק מהספר. אבל סיפור טוב כמו חברות טובה - נבנה בזמן ובסבלנות.
ולעיתים אני חש כי כל הקסם של הספר מתאפשר בזכות אורכו.

*מכיל ספויילרים*

ספר פשוט מדהים! אין לזה הגדרה אחרת.
מתאר במילים יפות אך קשות את היחסים במשפחה. ברנום, הגיבור, מעריץ (לדעתי) את חצי האח שלו, פרד, שהוא כל מה שהורה מקווה שבנו לא יהיה.
הספר כתוב בצורה מדוייקת, רווי משפטים יפים ותובנות מורכבות מדי לילד בגילו של ברנום. היי, גם אני לא כל כך בוגרת, ובכל זאת, בגיל עשר לא "התאכזבתי, המוות חייב להיות יותר מזה, יותר מניקיון ומשחק כיסאות מוזיקליים, האם באמת זורקים אותנו מן העולם ברגע שהוא מתחיל להיות קצת צפוף? האם המוות הוא רק שרת עצבני שמגרש אותנו מחצר בית הספר?" (ברנום, חצי אח, עמוד 214) אבל מצד שני, יש לו את התמימות הילדותית המקסימה, שאולי בזכותה הוא נהיה תסריטאי בסוף. "זאת הייתה כנופיית החלון מכיתה ז', אשלק, פרבן, והמסטר. הם חייכו חיוך מאיים, מלא שיניים, ולא יכולתי לחשוב שלולא עצמתי את עיני כל זה לא היה קורה." (ברנום, חצי אח, עמוד 268).
פשוט לכו לקרוא את זה.

ספר קשה, לא פשוט לקריאה אבל מצחיק מאד, מרגש מאד ומפתיע. העמודים הראשונים בספר עשו רושם של ספר מצוין, אבל לאט לאט הוא הלך ונעשה כבד יותר, לקראת עמודים 200-300 לערך הייתי ממש צריך 'להחזיק את עצמי' אבל הספר המשיך לרתק ו'השתחרר' עד הסוף.

הספר נכתב ברוח של 'ציפורים מתות בסתר' וספריה של אלזה מורנטה- משפחה אחת, כמה דורות, הרבה מקרי מוות, הרבה ניסים, אהבות לא מאושרות וכדומה. השאלה היא איך אותם נושאים (די שחוקים) יש לומר מצליחים להתקבץ לכדי יצירה חשובה וגאונית כמו 'חצי אח' נותרת כשאלה מעניין מאד, ואני לא בטוח שיש לי תשובה. אני מניח שאם הייתי קורא יותר ספרים בסגנון היתי מגיב בפחות חדווה ל'חצי אח'.

הספר מזכיר לי בצורה מסוימת גם את 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. סיפור אוטוביוגרפי המתקרב בחלק של הילדות של אמצע המאה הקודמת, חיים לאחר טראומה לאומית (השואה ליהודים והכיבוש הנאצי לנורבגים- לא שאני משווה חלילה, רק מאיר את הנקודה שהנורבגים חוו משבר קשה לאחר שנות הכיבוש).

לסיכומו של עניין אני מעניק לספר את הציון 75, הוא טוב מאד אבל קראתי טובים ממנו.

מדד קדמת עדן-
5% דגי הליבוט
5% זריקת דיסקוס
10% מת למחצה
20% קור
5% שיעורי ריקוד
5% בולים מגרינלנד
10% איגרוף
10% קרקסנות
30% היה צריך לקצר

ספר יוצא דופן ובלי ספק מצוין. אני מאוד מתחברת לביקורת של גל-ית, גם אני הסתקרנתי קודם כל בגלל שמדובר על נורבגיה, מקומות אחרים ותקופות אחרות מעניינים ומסקרנים אותי. בסך הכל היו הרבה קטעים שהיו לי כבדים והיה לי ארוך ומתיש לקרוא ותם, ועם זאת הספר מרתק. מצליח להעביר את התרבות והמקום והדמויות היטב היטב. שמחתי על הסוף.

לא יודעת להסביר מה בדיוק תפס אותי בספר הזה,כנראה שחלק מהעניין הייתה הכתיבה הנהדרת של הסופר והרגישות הרבה שלו.
אבל זה לא משנה, לדעתי באמת מדובר באחד הספרים היותר טובים שתורגמו בזמן האחרון וספר שפשוט תענוג לשקוע בו.