yaelhar

yaelhar

בת מתל אביב




» דירגה 997 ספרים
» כתבה 840 ביקורות
» יש ברשותה 235 ספרים
» מוכרת 37 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 8 שנים ו-4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה אתמול
» קיבלה 20078 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של yaelhar

» מדף הספרים (4 מתוך 235)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 997)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 840 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

# בתקופת מלחמת העולם השנייה (וגם לפניה, מסיבות אחרות) נערכו נישואים פיקטיביים בין צעירים מ"הישוב" לצעירות מאירופה, במטרה ל... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 ימים


# היחס שלנו לסופרים הוא דו-ערכי. מצד אחד אנחנו מעריצים כל מי שהוציא לאור ספר. מעריצים את היכולת לארגן מלים בדרך שתשבה את דמ... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע


# אתה שואל את עצמך לפעמים מהי התכלית של מי שכותב ברמת הקצרצרות של ציוץ טוויטר. האם הסופר מרגיש סיפוק מיצירתו? חושב שהוא הצ... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


# אנחנו, כך נראה, ממש מוקסמים מסוף העולם המוכר. הספרים הראשונים המפורסמים בז'אנר הזה – "עולם חדש מופלא" של האקסלי מ-1932 ו"1984"... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


# ספרי פנטזייה מתארים פעמים רבות כוחות ייחודיים שיש לגיבורי הספר. מדובר בתכונה - שאינה בגדר הטבע המוכר לנו – שיכולה לאפש... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שלושה שבועות


# שימו לב! ספויילרים בשפע בביקורת. מרטן גר נולד במאה ה-16 בכפר בסקי ומשפחתו - משפחת איכרים אמידה - היגרה לכפר צרפתי לא רחוק ... המשך לקרוא
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שלושה שבועות




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

זה סיפור על בחור צעיר שמקבל להיות מפקד של אוניה וצריך להוביל אותה בתנאים לא אפשריים. לפעמים מראים ביו טיוב סרטונים כאלה ש... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


למרות שספריו של יאן פיליפ-סנדקר לעיתים אזוטריים ומיסטיים, אני מאוד נהנית ואוהבת את פרי עטו. כעיתונאי יאן פיליפ-סנדקר בי... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


את הסוף ידענו מאז פתיחת הכרך הראשון: בסופו של דבר, לילה תצליח למחוק את עצמה. מעשי ההרס העצמי, תמונת החתונה שלה, שממנה מחקה ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
אתמול


נוווו באמתתת!! ונשבעת שאלו המילים שיצאו לי מהפה בסוף הספר. מדע בדיוני/פנטזיה פחות מדבר אליי. לא מתחברת. וזה מה שקורה בספר... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


"חבלים" של חיים באר הוא רומן אוטוביוגרפי שנכתב מנקודות ראות שונות- של ילד, של נער, ושל בוגר- על סבתא פנטזיונרית, שפחדה נורא ... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


סמלי במקצת לסיים את ספרו של חיים באר בחג הקציר, חג מתן תורה, כאשר כתב ידו של גיבור הספר אלישע מילגרוים, בעל הרומן ‘נעטרי הק... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
שלשום


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

פעם, לפני זמן רב, היתה ילדה קטנה שפחדה מהחושך.

היא פחדה מהחושך במיוחד כשההורים שלה יצאו, אבל פחדה קצת גם כשהם היו בבית. החושך הביא כל מיני דברים איומים, מפלצות שאי אפשר לתאר בכלל. מאחורי הדלת הסגורה של הסלון רחשו להם נחשים שלחשו ולשונם המפוצלת התנפנפה בזעם. מתחת למיטה היתה מכשפה מקפיאת דם, שרק חיכתה להזדמנות לצאת משם ולתפוס אותה. בחוץ, מציצות מהחלון, היו מפלצות עם שיניים מחודדות ופה מזיל ריר. היא דאגה שרגליה יהיו מכוסות תמיד – כי היא לא יכלה להשגיח גם על הרגלים שמשהו לא יתפוס אותם.
לעצום עיניים לא היה אפשרי, כי אם תעצום אותן לא תראה מה מגיע, ולא תוכל לברוח. לכן היא לא עצמה את עיניה ואימנה את עצמה לנדודי שינה.

ההורים שלה הסבירו לה לא פעם שאין דבר כזה מפלצות. "הנה, תראי – תסתכלי מתחת למיטה את רואה? שום דבר חוץ מהחתול שמנמנם שם כדי שלא תציקו לו. נחשים לא יכולים לחיות בחדר, ולא יכולים להגיע לכאן..." הסברים שהיא קיבלה בלב שלם כשהיה יום, אבל כשהחשיך...

באותו ערב ההורים שלה יצאו והשאירו, כרגיל, את הדלת החיצונית לא נעולה, כדי שהשכנים בדלת הסמוכה יוכלו להיכנס ולהציץ על הילדים מפעם לפעם. זה היה הסידור המקובל בין שתי המשפחות ואיפשר פעם לאלה ופעם לאלה לצאת בערבים.

השכנים בדלת הסמוכה היו הורים לילדות באותם גילאים. הם היו דתיים, ופרט למגבלות ההכרחיות – המשפחה של הילדה היתה חילונית לחלוטין, מה שהצריך לוגיסטיקה בעיקר בתחום האוכל ובלבול מסויים לגבי מה שמותר ואסור לעשות בשבת - תפקדו כמעט כמשפחה אחת. הילדה אהבה את השכנים, במיוחד את השכן שהיו לו עיניים חומות חמות ומלאות צחוק, והרכיב אותה על האופניים שלו לפעמים, כשחזר מהעבודה.

באותו לילה היא פחדה כמו שלא פחדה מימיה. רחש מקפיא דם נשמע מתחת למיטה, והנחשים בחדר הסגור לחשו, ירקו והתפתלו מאחורי הדלת הסגורה, שוקלים לשבור אותה ולצאת משם. החלון היה מלא חושך סמיך וחורש רע. היא הרגישה את שערותיה סומרות ואת ליבה שהלם וכמעט התפקע בחזה. ברוב הלילות היא הצליחה להכריח את עצמה להישאר במיטה כי היא לא רצתה לנטוש את אחיה הקטן – שישן שנת ישרים במיטה הסמוכה – לגורל איום... אבל בלילה הזה היתה כה מבוהלת שפשוט ברחה מהבית יחפה, בלב הולם ועיניים עצומות, הדם מרעים באוזניה, ישר אל דירת השכנים.

השכן היה לבד בבית באותו ערב. הוא הושיב את הילדה על כיסא במטבח, כשהיא ניסתה להסביר לו על המפלצות, והנחשים, והחושך בחלון, והרגליים, ואחיה הקטן שנשאר שם ישן, והם יטרפו אותו... לקח לה זמן עד שהצליחה להוציא מפיה משפטים שאפשר להבין מהם משהו. הוא הקשיב בסבלנות לסיפור, נתן לה לתאר את המכשפה והמפלצות, ואמר לה "אני אלמד אותך מה להגיד ואם תגידי את זה בלילה לפני השינה שום דבר לא יצליח לתפוס אותך. זה באחריות. את רק צריכה להגיד את זה בדיוק כמו שאני אומר" ולימד אותה את לחש הקסם. 12 מלים. זה הכל. הוא החזיר אותה למיטה, כיסה אותה יפה יפה (הקפיד שהרגליים יהיו עטופות), הקשיב לה אומרת את לחש הקסם והיא נרדמה מיד.
לחש הקסם היה בשימוש לילות רבים, הדביר בהצלחה חלק גדול מהפחד מהחושך (או אולי היא פשוט גדלה ממנו, מי יודע)

רק שנים רבות אחרי אותו לילה הבנתי ש"הלחש" שהוא לימד אותי היה שמע ישראל...

נכתב לפני חודשיים
למכור או לא למכור? איך אפשר להחליט? למכור את עצמי, את מהותי. מה פתאום אני שוקל את ההצעה בכלל? בגלל כסף. המון כסף. תמיד היה לי מספיק לצרכי. לא כסף רדפתי, רדפתי מוניטין והערצה. עכשיו הכסף הופך חשוב... אין עוד הרבה מלבדו.
השפה היא הרכוש היקר ביותר שלי. שוויה יאפשר רווחה עד סוף החיים, ללא צורך בחישובים והתקמצנות. להתעשר פעם ראשונה בגיל זיקנה... אני כנראה לא ארגיש את זה, אבל מותר חיי העלוב יהיה נוח, עד כמה שזה משנה.
אבל... אני רגיל להיות החכם. זה שאנשים עולים אליו לרגל, מתמוגגים מחוכמתו. זה אני. להחליף את עצמי עבור עושר? לחיות את שארית חיי בלי יכולת לחשוב ולהבין את מה שסביבי, בלי יכולת להשוות, מוקף בבוז ורחמים... מה הייתי אומר למי שהיה שואל לדעתי אם למכור או לא?

*אתה שוקל את זה כי אתה כבר לא שווה כמו שהיית פעם. אתה רוצה הוכחה לערך שלך. ולערך כספי יש ערך שאפשר למדוד*

הצעת הקונים מוגבלת בזמן. עכשיו הם להוטים לקנות. מי יודע מה יהיה מחר? כמה זמן עוד נותר לי לחיות, שנתיים? חמש? ואיזה מין חיים יהיו חיי מעכשיו - חולי וגסיסה, שיטיון ומוות. על מה אני שומר בקנאות כזו? מחר אני יכול למות, או גרוע יותר להפוך שוטה מזיל ריר, ואז ערכו של רכושי הגדול - השפה - יהיה כקליפת השום. גורלי יהיה כגורלם של ממציאים בהיסטוריה. שהמצאותיהם נגזלו מהם על ידי אחרים, זריזים מהם. אולי גם הם השתהו, התקשו להיפרד מהמצאתם ומישהו הצליח להשיג את העקרונות, פיתח אב טיפוס והתעשר מההמצאה. מי זוכר היום את הממציאים המקוריים שמתו אלמונים ועניים?

*כלומר אתה חושש שאם תחכה ותמשיך להתלבט ההצעה תבוטל? או שלא יהיה לך עוד מה למכור? תזדרז.*

מעניין מי קונה שפה. מישהו שזו לא שפת אימו ורוצה להראות כאילו נולד פה? רוצה להתגנדר בעושר ביטוייו, ויש לו מספיק אמצעים לקנות אותה מזה שיצר אותה? כשאני חושב על זה אני כועס. כי בזכות הכסף הוא יכול לקנות את נשמתו של מישהו פחות בר מזל כלכלית ממנו. מעניין מה ההרגשה לקום בוקר אחד ולדבר ברהיטות בשפה שהיתה זרה לך עד אתמול. שפה אינה בגד. שפה היא יותר מאוצר מלים. היא הדרך האישית והייחודית בה אתה חושב. מתבדח, פותר בעיות וחולם.

קוני השפה מעוניינים רק במשכילים. שפה בסיסית לא מעניינת אף אחד. והחוק מאפשר רק למי שעבר את גיל 70 למכור. בגיל הזה לא נשאר למוכר – משכיל או בור - ערך כלכלי עבור החברה, רק הוצאות יש עליו. מבחינת החברה – עדיף שימכרו ויכסו את ההוצאות עליהם. הקונים אורבים למשכילים שעברו את הגיל ועודם במצב טוב, ומציעים להם הצעה שקשה לסרב לה.

בגיל צעיר קל להרים ת'אף באנינות, ולומר שכסף אינו יכול לפצות על האבדן. זה מה שקוראים במאמרים של המתנגדים למכירת שפה. אבל כשאתה כבר רואה את הקץ – אתה חושב אחרת. מה אשאיר לבת זוגי? היא תאריך ימים אחרי. הייתי רוצה שלא תדע מחסור. הייתי רוצה שיהיה לה כל מה שלא היה לה בשנים הארוכות שחיינו יחד.
מעניין איך היתה מגיבה לו הייתי משתף אותה בהתלבטות... האם היתה דוחה את ההצעה באצילות? מדרבנת אותי למכור? לא רוצה לדעת. גם אחרי עשרות שנים יחד יש דברים שעדיף לא לדעת.

*ואם לדבר ביושר, היית רוצה שהיא תעריך אותך ואת שווייך. ושתעריך את הויתור הענק שאתה מוותר בשבילה. בשבילה? בטוח שאתה רוצה לחשוב על זה?*

הם ישאירו לי חמש מלים. זה החוק. "כן", "לא", "עוד", "די" וצבע, לפי בחירתי. משערים שאת הצבע שבחרתי עוד אוכל לזהות. כחול? תמיד אהבתי כחול. אבל אולי יש יותר ירוק מכחול בעולם? אולי אדום? פעם ראיתי סרט ישן בשחור-לבן-אפור. איזה עולם חדגוני היה בו. כזה יהיה העולם בו אחיה מרגע המכירה? אולי אצא לי לחופש של יום ואבהה רק בצבעים?

*ועכשיו אתה מתחיל להתפייט פה על צבעים? תישאר ללא חשיבה והבנה ואתה חושב על צבעוניות? תזדרז!*

אומרים שמוכרי השפה נשארים ללא תבונה וללא יכולת ללמוד. אם הייתי יכול לדבר עם אחד מהם, אולי היה לי קל יותר להחליט. לא יודעים על עולם החשיבה או הרגש שלהם. במחקרים יש רק השערות והנחות. אין תשובות. התחום עוד חדש מדי. חלק מהחוקרים טענו שלא נשארו עוד חיי רוח ורגש אצל מוכרי השפה, שהם חיים את הרגע ללא חשיבה ותכנון. אחרים משערים ששרידים של רגש נותרו, כנראה, במוכרים. מה אני אעשה ברגש ללא יכולת ניסוח והבנה? לדמיין מצב בו אין לי אפשרות לחשוב... לא מוכן לדמיין את זה.

*כמה הבנה וניסוח תצטרך לשלושה חודשים? תחליט כבר.*

השפה... מובנת מאליו. מלים שכל אחד יודע, צירוף כזה או אחר, הבעה. כל פעוט יכול. אבל כשהיא איננה, אתה כלום. היא המאפשרת לכתוב ספרים, מחזות, מאמרים שירה. מכל בעלי החיים רק האדם מספר סיפורים. רק לאדם יש שפה שמתארת חוויות ורגשות, לא רק פקודות מסע ואזהרות. תמיד רציתי לכתוב ספר שכולם יקראו. מקנא בסופרים המגיעים למליוני קוראים, מרגשים אותם, משנים אותם. הייתי נותן את כל המאמרים המקצועיים המוערכים שפירסמתי, אלה שרק קומץ מומחים קרא, תמורת ספר אחד שבאמת משפיע. כזה שכולם מכירים אותו. רב מכר.

*אתה יודע שלא תכתוב רב מכר. גם לא ספר עיון. תמיד ידעת את זה. החיים היו טובים אליך ונאחזת בידע האקדמי. לא עלה בדעתך לבזבז את הזמן ולסכן את המוניטין שלך ברב מכר שאולי יצליח ותצטרך להתנצל עליו, ואולי ייכשל ותצטרך להתנצל עליו... תחליט כבר, הזמן אוזל.*

לכמה זמן עוד אצטרך את התבונה שלי? תוחלת החיים של המוכרים עומדת על מספר חודשים. אף אחד לא יודע להסביר למה מוכרי השפה מתים מספר חודשים אחרי המכירה. אולי כי הגוף מכבה את עצמו כשהתבונה נעלמת? שטויות, אני מכיר אנשים ללא תבונה, שחיים יפה מאד... מצד שני תמיד אמרתי שעדיף לי מוות מהיר מגסיסה ארוכה, המתלווה למחלות הזיקנה. זה נימוק בעד מכירה... לא?

*מוניטין, תבונה, מומחיות, כל אלה היו לך. מה שלא היה לך אף פעם זה אומץ. אתה משוטט ברחוב כבר חצי לילה, בתקווה שמשהו יכריח אותך להחליט. אין מישהו אחר, רק אתה. תחליט כבר ותוכל לנוח קצת.*

זה כואב כשהשפה נתלשת? אני אדע מה קורה? אולי פשוט אלך לישון אדם ואתעורר כבר לא?

נכתב לפני 9 חודשים
לא אני כתבתי את זה, כמובן. עשיתי לו עוול - השתמשתי בחלקו לביקורת שלי. אני מביאה פה את הנוסח המלא והמקסים, לדעתי, של הסיפורון האירוני הזה.

החיט עוסק בחיט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.
כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מערף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.
רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל - זהב פרווים !
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
אך גדל גדליהו קטן,
והמעיל לוחץ במותן.
קם יריד בבית ! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!

קצת גדל גדליהו קטן,
והמעיל לוחץ במותן!
מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.
רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל - זהב פרווים !
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
פעם הוא הרים ידיים -
נתפקעו השרווליים!
קם יריד בבית ! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!
מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר בילה.
בילה רצה בו שנתיים,
והמעיל - זהב פרווים !
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
פעם בילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!

קם יריד בבית ! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
בילה רגע מתכופפת -
הבטנה כבר מתעופפת?
ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!
חיה רצה בו שנתיים,
והמעיל - זהב פרווים !
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים -
היא אבדה את הכיסים!
רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זנ מאבדים כיסים?


את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.
פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,
ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור - בחור שמח.
נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.
ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ושבעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.
וברגע האחרון
הביאו בלי צוארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!


מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!
פעם פרץ, - לא טפש, -
בא ערם, ומעיל לא יש…
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?
אז ענה להם הנער
לשונו חדה כתער:
צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.
והיתר - חור מול חור -
תקבלו לפי התור.

נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
את מה שתמיד דחיתְ, כבר לא תספיקי. את מה שהשארת ל"אחר כך" כבר לא תעשי. אין אחר כך בחיים. או שאתה חי את מה שקורה עכשיו, או שאתה לא חי. את מה שלא העזת בגלל הפחד בגלל אי הרצון להיפגע, או לפגוע, בגלל האילוצים, בגלל החינוך – כבר אי אפשר להשלים. גם אם גייסת אומץ, באיחור. את מה שלא הסכמת לו מעולם אי אפשר לעשות עכשיו. מאוחר מדי.

את מה שחשבתֵ שיש לך נצח לעשות – ותמיד יהיה לך הזמן לעשות את מה שעכשיו אין לך זמן אליו – מאוחר מדי. חיים שלמים התבזבזו על "מוכרחים" על "קדימות" על "קודם כל... ואחר כך". והיום כבר אי אפשר לזכור מה היו הדברים הדחופים האלה, שדחו את מה שרצית באמת. מתברר שאי אפשר לחזור למה שזנחת בהנחה האווילית שהוא פשוט יחכה לך. וכשחזרת עם ההבנה שזה היה עיקר החיים, שווה ל"חשוב ודחוף" זה כבר לא היה שם. התאדה. הלך למקום אחר. מה שנשאר הוא רק קצת זכרונות. וכמיהה. ו"הלואי".

מה היה כדאי לשמור? איזה תובנות הן ראויות לשמן, ואיזה הן הצדקות למה שלא העזת?
ועכשיו כבר מאוחר מדי. האפשרויות – שנראו פעם אינסופיות - הגיעו לסופן. לא רק האוורסט ניצב שם ומכריז שלעולם לא תטפסי עליו. דברים שתויקו כ"פעם, בעתיד" יושלכו לפח ההזדמנויות שהוחמצו. טוב היה לו חיית כאילו כל יום – וכל הזדמנות – הם חד פעמיים, האחרונים שתקבלי. אבל לתובנה החשובה מכל, הגעת מאוחר מדי.
נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
הדמעות הנחבאות מאחורי עפעפיים עצומים בחוזקה, נבלעות בדממה בגרון חסום. מתאמצות לפלס דרך החוצה, נלחמות בך במלוא עוצמתן והן חזקות ממך, את יודעת. הן מבעבעות כלבה רותחת. תאפשרי להן להתפרץ והן לא יחדלו לזרום, וישאירו אחריהן הריסות. אי אפשר לשכנע או לשחד אותן. אין עם מי לדבר.

את מנסה להדחיק, להדחיק. לא לחשוב על מה שיזמן אותן לפתחך. אבל הן אינן זקוקות לנושאים מועדים. כמה תווים של מוסיקה, ביטוי נשכח, משפט שנאמר כלאחר יד. דברים תמימים טומנים בחובם איום במארב של הדמעות, ובחורבן קווי ההגנה שנבנו כה בזהירות.

אפשר לנסות להסיח את את הדעת, לעצום את העיניים ולכלוא אותן. לבלוע אותן ולבלוע שוב. אבל מי שמנסה יודע – המלחמה אבודה. אין נשק יעיל במלחמה נגד הדמעות. צריך להניף מיד דגל לבן ולהיכנע לשטף עד שיעבור, ולדעת שבעוד שעה, בעוד יום, או בעוד שבוע הן שוב יצורו על פתחך ויכניעו אותך עד ש... עד שאולי זה יעבור. אולי.
נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים
אוףףף אמרה הקוסמת. שוב פעם נכשלתי בתרגיל שכל קוסם בכתה א' היה מצליח לבצע בלי בעיות. היא בעטה בדלי, אותו ניסתה להפוך לחתול, אבל הוא עדיין נשאר דלי. הקוסמת היתה קצת לפני בחינות הגמר שלה. בעצם היא עוד לא היתה קוסמת (היא קראה לעצמה ככה רק בינה לבין עצמה, להרגיש איך זה) רק אחרי הבחינה יהיה מותר לה לעשות ממש קסמים. הבחינה תהיה בעוד זמן מה, היא לא ידעה בדיוק מתי, והיא לא מצליחה לעשות כלום.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת, ובפתח עמד נער: הוא היה לבוש בבגדים מרופטים ובהחלט לא אופנתיים (הקוסמת היתה מאד אופנתית)
"כן?" היא אמרה לו "מה רצית?" היא לא אמרה לו "למה אתה מטריד אותי?", כי היא היתה קוסמת מנומסת ורצתה שכולם יחשבו עליה ככה. אבל זה מה שהיא חשבה, וככה נשמע הקול שלה. "באתי לעזור לך" הוא אמר. (כאילו דבר עלוב ובכלל לא קול כזה יכול לעזור לי, היא חשבה אבל לא אמרה). "ואיך אתה יכול לעזור לי?" היא אמרה ולא הקפידה להסתיר את הזילזול. "אני קוסם גדול" ככה הוא אמר "אחד הגדולים. ואני יכול להראות לך איך תעברי את המבחן"

"אתה קוסם?!!" (והיא חשבה "בחלומות שלך, אולי...") אבל הוא נכנס הביתה, הצביע על הדלי שהפך מיד לחתול שחור-לבן. "לחתול הזה התכוונת?" הוא שאל "ל...ל...לא" היא גימגמה "דווקא חשבתי על חתול ג'ינג'י..." "אין בעיה" הוא אמר והחתול הפך לג'ינג'י. "ועכשיו" הוא אמר "בואי נראה למה היה לך כל כך קשה לבצע קסם כזה פשוט".
"אני מסתכלת על הדלי" היא אמרה "והוא נראה לי כל כך...דלי. ולא נראה לי שהוא יהפוך לחתול. ובאמת אני צודקת, לא? הוא לא הפך לחתול" "נכון" הוא ענה לה "אם את לא מאמינה, איך הדלי יאמין? את לא יכולה לבצע קסם שאת לא מאמינה בו." "אז איך אני אוכל להאמין, ולהצליח במבחן ולהיות קוסמת בעיני כולם?"

"תראי" הוא אמר לה "אני קוסם גדול, אבל לא מספיק גדול לזה. אני יכול להפוך דלי לחתול בכל מיני צבעים, אני יכול לטוס על המטאטא הכי מהר מכולם, אני יכול להפוך משרתת מלוכלכת לנסיכה יפהפיה אבל אני לא יכול לגרום לך להאמין. ובלי להאמין אין קסמים. אם לא תאמיני לא תהיי קוסמת, ולא תצליחי לשכנע אחרים שאת קוסמת."
"איך אני יכולה להאמין? אני רואה דלי. אני מאמינה שזה דלי. איך אפשר להאמין שזה חתול?" "אה" הוא אמר "תעצמי את העיניים ותחשבי על חתול. מה את רואה?" והקוסמת עצמה עיניים וחשבה על החתול שהיא רצתה – כזה מתפנק ומגרגר, עם פרווה רכה רכה שנעים ללטף ועם עיניים ירוקות מבריקות, כזה שאוהב לשחק עם כדור של צמר, אורב ליצורים קטנים, קצת חצוף אבל תמיד מחייך. והיא פקחה את עיניה וראתה את החתול שלה עומד מולה. בדיוק במקום שקודם עמד בו דלי.

"הצלחתי!!!" היא אמרה ופנתה אל הנער. אבל הנער שזכרה לא היה שם. באותו מקום עמד קוסם, לבוש בגדים אופנתיים ולגמרי קול. "הצלחת." הוא אמר. "ועברת את המבחן. מהיום את רשאית לעשות קסמים. ואת גם יודעת את סוד הקסם".
*
*
*
*
*
מוקדש לילדה אחת שלא מאמינה שיש עוד עיניים, פרט לאלה שכולם רואים.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
הוא גבר זקן, קצת כפוף, עם בלורית לבנה שעליה גאוותו (כל הבנים מהמחזור שלי קרחים כבר!). הוא חושב שהוא שובב. מפלרטט באבהיות עם נשים צעירות ממנו. קורא להן "מיידלע", מספר להן בדיחות קצת גסות, לא לפני שהוא בודק "יש לך חוש הומור? אז תשמעי סיפור..." הוא היה בנח"ל אחרי קום המדינה ושירת בצבא הקבע בדרגת אלוף משנה (במי"ל) והוא גאה בזה גאווה גדולה. "אם הייתי פוגש אותָך בצבא, הייתי שולח אותָך להיות מפקדת מחלקה". זו מגה-מחמאה בעיניו. מי שמקבלת אותה מן הסתם תתרכך ותתמוסס לה לרגליו.

נחצ'ה חי בעולם של אתמול. הצעירים שהוא פוגש ברחוב מעוררים בו השתאות, על זמרים ודמויות נערצות אחרות בכלל אין מה לדבר. הם לא שירתו בצבא, לא נכון? או אם שירתו היו ג'ובניקים בקריה. מעצבן אותו שמשרד הביטחון היום מאוייש באנשים שלא מכירים את מורשת הקרב. הוא זוכר מצויין את ימיו בהגנה לפני קום המדינה. אלה היו הימים הטובים שלו. והוא ממשיך לחיות אותם יום יום. השפה בה הוא מדבר שייכת לעולם ההוא: אין אצלו סלנג עכשווי. הוא אומר שהיא "חברהמנית" וגם "יא בא ייה!".

את הרשימה שאשתו (זהבה? עדינה?) ביקשה שיביא כשיחזור, הוא לא זוכר. הוא גם לא מפלרטט איתה. החיים האמיתיים אותם מן הראוי לזכור, הם אלה המתקיימים בזכרונותיו, בהם הוא עדיין צעיר ושחור בלורית, מחזר אחרי הבנות (בלי השטות הזו של "הטרדה מינית" שמונעת מגברים כמותו להפגין כמה הם גברים).

נחצ'ה לא יודע שהוא דינוזאור, גם הדינוזאורים לא ידעו את זה. אין לו מושג שהעולם שלו עומד להעלם איתו, וזה יקרה עוד מעט. הוא לא יודע – גם לא רוצה לדעת – שהעולם שלו מתקיים היום רק בראש שלו, בשיעורי מורשת קרב של קורס קצינים או ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מבחינתו הוא הנרטיב, על גופו בנה את המדינה וההישרדות שלו מחייבת אותו להכריח אחרים לזכור את זה. פגשתי אותו לא מזמן – השריד האחרון לתקופה שאפילו הספרים שנכתבו עליה כבר זקנים. והרגשתי במוזיאון.
נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים
כלום לא זכור לי מהסתו ההוא. לא איך הרגשתי, לא מה חשבתי. חשבתי? לא בטוח. כשאני מנסה להעלות את אותה תקופה בזכרוני – אני מקבלת רק רעש לבן. אני זוכרת הרגשת קפאון, כאילו ישבתי על קרחון, צפיתי בגדה המתרחקת ממני וצפיתי למוות.

מה הייתי עושה אם יום אחד היה מתברר לי שמישהו יקר לי מחיי עומד למות? לא יודעת. הייתי שם אבל אני לא יודעת. הרופאים עשו בדיקות והיו בטוחים. אני זוכרת את הרופא שאישפז אותו משכנע אותי שזה בטוח. "את יודעת" הוא אמר "עשינו ישיבת צוות. 22 רופאים – ומנהל המחלקה, שהוא מומחה בעל שם - חיוו את דעתם. פה אחד. לא יכול להיות משהו אחר".

ואני מה אני עשיתי? כלום. נראה כאילו לא הבנתי את הדיבורים. לא שאלתי שאלות למרות שהתקוממתי בתוכי נגד המסקנה הזאת שהיתה כל כך בטוחה. ונגד החביבות הזאת שלקחה בחשבון שהם מדברים עם לא-רופאה: "אנחנו מבינים מה את מרגישה. ", הם אמרו באמפטייה, בחביבות "אבל יש היום המון מה לעשות ואפשר לטפל. נכון שהסוג הזה קטלני במיוחד, אבל אנחנו מומחים. נטפל.סמכו עלינו." אני לא זוכרת שחשבתי שזה לא יכול להיות נכון. אני לא זוכרת שחיפשתי לעשות משהו. אני זוכרת את הקיפאון ואת חוסר המחשבה המוחלט. אני זוכרת את בית החולים ואת מדידת הצעדים במסדרונות בהליכה בלתי פוסקת. אני זוכרת חוסר אונים מוחלט כשאין מה לעשות, אנשי צוות עסוקים, מכירים בני משפחה שבורים והמומים, כבר ראו אלפים כאלה. ואני זוכרת את הנימה המוחלטת והחד משמעית בה הם דיברו על "הפרוגנוזה".

זה ארך מספר ימים. נצח במונחים של חיי. ואז זה הגיע. מישהו שאל "האם תסכימו להעביר אותו לבית חולים אחר?" ואני אפילו לא לקחתי לעצמי זמן שאיפת אוויר כדי לשקול ואמרתי "כן! כן! כן!" אז התחילה סחרחורת. רופאים הגיעו בזה אחר זה לברר למה, הזהירו מהסכנות המיידיות שבהעברה, הטיפול שלו יתעכב, אמרו. אולי בבית החולים ההוא לא יבינו מיד מה זה... עיכבו פה ושם, נעלבו קצת "אנחנו לא פחות מיומנים! " השקיעו זמן ותשומת לב בחיבור הסיכום שיגיע לבית החולים השני, שלא יבייש אותם. נסיעה קצרצרה ואנחנו במקום אחר. ופתאום תקווה.

זו היתה אבחנה שגוייה. כזאת שמתבססת על "פה אחד". כמו חבר מנהלים נאמן, המצביע עם היו"ר. מישהו כבר אמר "אם יש לך פטיש, כל בעיה נראית לך מסמר". ורק יום אחד של חיים עוד נותר לנו, כשעברנו. הטיפול בבית החולים החדש הציל את חייו ולולא הצלקות (שלו בגוף, שלי בנשמה) לא היה נותר זכר מהסיפור. לפעמים אני מנסה(?) להיזכר בפרטים, ולא זוכרת כלום.
נכתב לפני 4 שנים ו-11 חודשים
"חכי" היא אומרת "שכחתי להגיד לך משהו חשוב" ואני מתכווצת. יודעת מה יקרה עכשיו. "מה?" אני אומרת "מה שכחת?"
והיא מנסה להגיד. "הטלפון...התנור...מחמם את הטלפון...צריך ללכת הלאה..." ואני שומעת את הנשיפות, את המאמץ להגיד משהו שהמוח שלה מצייר לה כנראה באופן ברור אבל היא לא יודעת איך להגיד אותו. היא מנסה וקוראת בשם כל חפץ שעינה נתקלת בו "השולחן...הכיסא...המפה...הצלחת...אוכל...פירות" ועדיין לא מצליחה להגיד משהו נורא חשוב שהיא רוצה שאדע.

אני זוכרת אותך מפעם. נחושה וחרוצה, יודעת הכל. אני זוכרת שהתגאיתי בך, אני זוכרת איך היית אהובת הילדים בשכונה שתמיד היתה לך סבלנות - שלאמהות הפרטיות שלהם לא היתה - לספר להם סיפורים ולדבר איתם. "איזה כייף לך שהיא אמא שלך" הם אמרו. אני גם זוכרת שהתפעלתי מסיפורייך - איך התקבלת ללימודי רפואה בגיל 17 אחרי שקפצת כיתות, איך חמקת בעור שינייך מצפורני הנאצים אחרי שעצרו אותך. איך למדת לנהוג בטרקטור כי זה היה חשוב "למולדת" (ומעולם לא למדת לנהוג במכונית, אבל ידעת טוב מאד להגיד לנהג איך צריך לנהוג בה...) אני זוכרת איך מרדתי בך, לא קיבלתי כלום ממהותך, איך התעצבנתי על הנכונות שלך להקריב כל קורבן למען אחרים, לשמור על ילדים של אחרים, לארח בדירה (הקטנה!) משפחה זרה לחצי שנה, לערוך מסיבות יומולדת משותפות לילדיך ולילדים שאין להם, לא להבחין בנצלנים למינהם ולהתכחש לנצלנותם כשפרצופם נחשף...

מתי הפכת לסמל של כל מה שמפחיד אותי? מפחיד אותי המוח ההולך ונעלם לו מאחורי הפנים המוכרות. מפחיד אותי לחשוב שזה גם מה שצפוי לי. אולי גם אעלם לי מאחורי מוח מחורר לאיזה מקום בו החוקים לא מובנים לאחרים? אולי גם אני אאלץ למנות את מילותי כדי למצוא את המילה שתתאר את מה שהתכוונתי?

אני מתגעגעת לאמא שלי. אני מתגעגעת להרגשת הביטחון, להרגשה שלא משנה מה יקרה, יהיה מי שיתקן. אני עוד לא יתומה מאם, אבל אני כבר לא בת. אני האם של אמי – מצב מעוות שהטבע לא התכוון אליו בכלל. ובלילות כשאני לא נרדמת, אני מנסה לדמיין את פנייך מפעם, כשעוד היית אמא שלי, ולא מצליחה.
נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. 5 כוכבים שלי ציבורית 64 1944 לפני 3 ימים
2. 2018 אישית 45 93 לפני 3 ימים
3. כתבתי עליהם ביקורת. אישית 830 3599 לפני 3 ימים
4. ספרים שהביקורות או ההתייחסויות אליהם סיקרנו אותי. ציבורית 53 9454 לפני שבוע
5. האכזבות שלי ציבורית 11 222 לפני שבוע וחצי
6. סיפורים קצרים ציבורית 49 455 לפני שבועיים
7. סוף העולם הגיע. ומה עכשיו? ציבורית 20 22 לפני שבועיים
8. רעיונות יצירתיים חדשים או ותיקים. ציבורית 39 978 לפני שלושה שבועות
9. ההיסטוריה היא הסיפור פה. ציבורית 59 2263 לפני שלושה שבועות
10. ספרות סקנדינבית - לא רק מתח ציבורית 34 575 לפני ארבעה שבועות
11. מה שהמליצו לי חברי בתחום המתח ציבורית 21 74 לפני ארבעה שבועות
12. הייתי מוותרת... ציבורית 43 1529 לפני ארבעה שבועות
13. פנטסיה שאהבתי ציבורית 29 1519 לפני חודש
14. מתח עם ערך מוסף ציבורית 95 3687 לפני חודש
15. הצרפתים - האם אפשר לאפיין ספרות על סמך מוצא? ציבורית 30 116 לפני חודש
16. לא שווים ביקורת ציבורית 75 3190 לפני חודש
17. ספרים כחדשים למכירה ב 25 שקלים ציבורית 25 4242 לפני חודשיים
18. מדע בדיוני שאהבתי ציבורית 51 1980 לפני חודשיים
19. לא מספיק לביקורת. ציבורית 10 137 לפני חודשיים
20. עיון - לא בהכרח עם ביקורת. ציבורית 21 266 לפני 3 חודשים
21. התבגרות. ציבורית 56 1909 לפני 4 חודשים
22. לילדים? ציבורית 20 1360 לפני 4 חודשים
23. מסעותי בזמן ומציאות חלופית ציבורית 18 891 לפני 4 חודשים
24. שוברי הלב ציבורית 47 1840 לפני 4 חודשים
25. בעלי חיים ועוד. ציבורית 48 333 לפני 4 חודשים
26. בזבוז של נושא חשוב, מקורי או מעניין. ציבורית 14 768 לפני 4 חודשים
27. החברים הכי טובים - אלה שמצחיקים אותי ציבורית 17 1026 לפני 4 חודשים
28. קריאה להנאה ציבורית 39 1674 לפני 4 חודשים
29. לקחת לאי בודד ציבורית 24 2375 לפני 4 חודשים
30. למקרי חירום - נא לשבור את הזכוכית. ציבורית 20 1199 לפני 4 חודשים
31. 2017 אישית 129 344 לפני 4 חודשים
32. 2016 אישית 115 738 לפני שנה ו-4 חודשים
33. 2015 אישית 110 946 לפני שנתיים ו-4 חודשים
34. 2014 אישית 105 1288 לפני 3 שנים ו-4 חודשים
35. 2013 אישית 134 1303 לפני 4 שנים ו-4 חודשים
36. המבוקרים של 2012 אישית 124 1158 לפני 5 שנים ו-2 חודשים

» סך הכל 2624 ספרים ב-36 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של yaelhar שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא צילה לפני 5 שעות
2. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא זלי לפני 10 שעות
3. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא וונדי פן לפני 16 שעות
4. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא רוחי ליליאן לפני 18 שעות
5. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא Pulp_Fiction אתמול
6. מוות במשפחה - המאבק שלי #1 / קרל אובה קנאוסגורד למה אנחנו מרחיקים גופות של ... המשך לקרוא פלורנס פישמן אתמול
7. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא שונרא החתול אתמול
8. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא רותה אתמול
9. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא חגית שלשום
10. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא יונתן בן שלשום
11. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא ברברה שלשום
12. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא צב השעה שלשום
13. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא cujo שלשום
14. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא אירית שלשום
15. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא גבריאלה שלשום
16. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא בת-יה שלשום
17. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא אפרתי שלשום
18. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא אור שלשום
19. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא נעמי שלשום
20. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא רויטל ק. שלשום
21. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא רץ שלשום
22. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו שלשום
23. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא אור קרן שלשום
24. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא אלון דה אלפרט שלשום
25. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא מיכל שלשום
26. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא חני שלשום
27. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא כרמליטה שלשום
28. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא אושר שלשום
29. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא שמוליק שלשום
30. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא גלית שלשום
31. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא תומריקו שלשום
32. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא לי יניני שלשום
33. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא קצר ולעניין שלשום
34. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא סימנטוב שלשום
35. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא מסמר עקרב שלשום
36. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא סנטו לפני 3 ימים
37. לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן # בתקופת מלחמת העולם השנייה... המשך לקרוא מחשבות לפני 3 ימים
38. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי # אתה שואל את עצמך לפעמים מה... המשך לקרוא צילה לפני 3 ימים
39. ארמון הפרעושים / אליף שאפאק # היחס שלנו לסופרים הוא דו-ע... המשך לקרוא בנצי גורן לפני 3 ימים
40. ארמון הפרעושים / אליף שאפאק # היחס שלנו לסופרים הוא דו-ע... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 4 ימים
41. ארמון הפרעושים / אליף שאפאק # היחס שלנו לסופרים הוא דו-ע... המשך לקרוא מיכל לפני 4 ימים
42. ארמון הפרעושים / אליף שאפאק # היחס שלנו לסופרים הוא דו-ע... המשך לקרוא רץ לפני 4 ימים
43. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי # אתה שואל את עצמך לפעמים מה... המשך לקרוא מיכל לפני 5 ימים
44. ימינו הספורים האינסופיים / קלייר פולר הורים יכולים להיות הדבר הכי... המשך לקרוא נועה הולצר לפני 5 ימים
45. רצח ראוי / פיטר סוונסון # אני אוהבת לקרוא ספרי מתח. ... המשך לקרוא נתי לפני 5 ימים
46. אני צייד רוצחים / בארי ליגה תורשה מעניינת אותנו מאד. אף ... המשך לקרוא נועה הולצר לפני 5 ימים
47. קן הקוקיה / קן קיזי כשקראתי אותו לראשונה פשוט נ... המשך לקרוא elia לפני 5 ימים
48. ארמון הפרעושים / אליף שאפאק # היחס שלנו לסופרים הוא דו-ע... המשך לקרוא בת-יה לפני 6 ימים
49. מוקינגבירד / וולטר טוויס # אנחנו, כך נראה, ממש מוקסמי... המשך לקרוא michalro לפני 6 ימים
50. מוקינגבירד / וולטר טוויס # אנחנו, כך נראה, ממש מוקסמי... המשך לקרוא Mira לפני 6 ימים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ