קצרה יריעתי מלתאר בפרוטרוט את הכאב שחשתי כשהספר הגיע לקיצו.
לארס סובי כריסטנסן מתאר בפירוט כה עמוק (ניתן לנחש שכך יהיה מעובי הספר) את קורות חייה של משפחה נורבגית כביכול נורמטיבית - ובכל זאת מוציא ממנה דרמה אדירה וסיפור יוצא דופן, כזה שכנראה מצוי ברקע של כל משפחה אם רק נטרח להתמקד בו.
הדמויות מתוארות עד לפרטים הקטנים ביותר, ולעיתים רק ע"י הפרטים הקטנים ביותר, שאתה מרגיש שלא ייתכן שכריסטנסן פשוט בדה אותן מליבו באופן שרירותי. לכל דמות כזו יש כובד בסיפור, יש נוכחות, היא משפיעה על עולמו הפנימי של ברנום, הגיבור, ועל הצורה שבה הסיפור מתגלגל מפיו. במהלך הקריאה הבנתי גם על עצמי כמה דברים. כמה כמהה הייתי תמיד לדמות אח, למושא להערצה, גם אם אף אחד אחר לא היה רואה את הסיבות להערצה הזו, גם אם הוא אנטי גיבור מוחלט. התחברתי להערצת ברנום את פרד. לדמות השקטה שלו, המעורערת, האפלה, מלאת הזעם והכאב שלעולם לא יבוא על ביטויו במילים. משהו בעולמו של פרד נגע בי, ולקראת עמוד 500 ומעלה חיכיתי כמו ילד מתחנן ששמו יעלה במעלליו של ברנום שוב. וכשזה קרה, דמעות היו עולות בעיניי. הדמות הזו מסמלת נרטיב צובט שעלה בדמיונות חיי, בחזיונותיי, בחלומותיי. היא מסמלת אמת, אפס גינונים, ישירות שהפכה לנדירה בחיינו (גם אם הגוון שלה הוא מאוד שלילי). כריסטנסן השקיע כל כך הרבה כאב בדמות הזו, שהתחלתי להאמין שלבטח אחרי ספר כזה הוא היה צריך הפסקה של לפחות שנה מכתיבה.
ולמרות הכל - מילים קצרות, ישירות, שטחיות, מעטות. זו התקשורת שלו עם הדמויות בסיפור, עם ברנום. ובמילותיו העילגות ניכר שברנום הוא הדמות היחידה אליה פרד יכול לחוש סלחנות ואהבה. האח הקטן, התמים, החמוד למראה. זה שצריך שיגנו עליו מפני העולם. זה המקום היחיד בו פרד הפגין אנושיות כלשהיא. איזו חידה. איזה אתגר למכורי הפענוח הפסיכולוגי.
הספר ארוך. מי שמחפש ספרים שירתקו אותו בכל פסיק ומילה יעדיף לוותר עליו. יש הרבה חלקים שצריך "לצלוח" בדרך לסיפוק מהספר. אבל סיפור טוב כמו חברות טובה - נבנה בזמן ובסבלנות.
ולעיתים אני חש כי כל הקסם של הספר מתאפשר בזכות אורכו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
