“אולי אפשר לזקוף את ההצלחה של הספר הזה לאותה תופעה המתוארת בכותרת שלו - מזל של מתחילים. אולי אפשר גם לזקוף אותה לכישרונה של הסופרת, רעות וייס, לכתוב ממתק ישראלי חמוד ולשווק אותו לשוק הצמא לקומדיה ישראלית אמיתית, בלי פוליטיקה וחילונים-חרדים-חיילים-ערבים וכל זה. אסקפיזם, אבל מקומי. למה לא?
אז לצערנו יש קצת לא.
היו לי שלוש בעיות עיקריות עם הספר, וכדי לאפשר את הדיון בהן יתכנו ספוילרים. עימכם הסליחה.
הנקודה ראשונה והבעייתית יותר בעיני היא מילה אחת שחזרה על עצמה לכל אורך הספר: זונה. היא צרמה לי מאוד - לא בגלל סלידה כללית מניבולי פה, אלא ממש בגלל סיבה עלילתית. הספר מגולל את סיפורה של שרונה שמתגוררת באיזשהו קיבוץ או ישוב ששכחתי את שמו, לשם היא חוזרת אחרי כמה שנים טובות של היעדרות ובריחה לחו"ל. ממה היא ברחה? ובכן, לקח לסופרת הרבה זמן לחשוף את הנקודה הזאת (טיפונת יותר מדי, לדעתי), אבל בסופו דבר התגלה כי כאשר שרונה הייתה בתיכון, מישהו הדליף לעיתון של היישוב שירים שהיא כתבה - לא סתם שירים, אלא כאלה עם אופי אירוטי מובהק. מאוד מובהק. זה נעשה כמובן בלי הסכמתה, וכך במשך כמה שנים, שרונה שלנו זכתה לכמה כינויים לא נעימים, וביניהם... זונה. עכשיו היא חזרה לישוב כשהיא אדם אחר - מורה מצליחה בבית הספר הדמוקרטי, שהבטיחה לעצמה להגן על ילדים אחרים מפני אותה חוויה נוראית שהיא עברה כאן. שרונה רוצה להאמין שהיא התגברה על הטראומה פחות או יותר, אבל הטראומה חוזרת להכות בה במלוא העוצמה כאשר אבא שלה משפץ את המרפסת (או את הגינה?) ושוכר את אותו בחור שאשם בהדלפה. זה הבחור שהיה החבר הכי טוב של שרונה ובגד בה, ובעצם בגידתו דן אותה לשנים של כעס, מרמור ואפילו בריחה לחו"ל.
הבחור הזה, עידו צנעני, זוכה במהלך החצי הראשון של הספר לכינוי "עידו צנעני בן זונה". דמיינו את זה נאמר בנשימה אחת - כן, ככה, עידו-צנעני-בן-זונה. או בקיצור עצב"ז (כך במקור). אז הנה לכם הבעיה שלי: אישה שבמשך כל כך הרבה שנים סחבה על עצמה טראומה בעלת רקע מיני, משתמשת במילה זונה מאתיים פעם במהלך הסיפור? זה פשוט לא עבר לי חלק בגרון. מניסיון (קל), כשמשתמשים במילה מסוימת כדי להעליב אותך, אתה לא מחלק אותה בכזאת קלות לאחרים. פשוט לא הצלחתי להאמין לה.
סביר להניח שהבעיה היא בי, כי בכל זאת מדובר במילה יותר שגורה ממה שנדמה לי בבועה הקטנה והידידותית שבה אני חיה. אבל אנחנו מדברים על חוויית הקריאה שלי, אז מותר לי :) מוזמנים לספר לי אם זאת באמת רק אני או שזה הפריע גם לקוראים אחרים.
יאללה, נקודה שניה? שוט.
ובכן, הבעיה השניה שלי היא הציפייה ל"קומדיה רומנטית". כל כך הרבה תשבוחות נשפכו על הספר הזה, כינו אותו "הקומדיה הרומנטית הישראלית הראשונה", שכמובן ציפיתי לקומדיה... והתאכזבתי. רומנטיקה יש, אבל צחוק אין כל כך. לא צחקתי. אולי גיחכתי איזו פעם, אבל לא הרגשתי קומדיה. וזה מבאס.
אם הייתה שם קומדיה, אולי היא התחבאה מאחורי הדידקטיות - כן, זה היה ממש בקטנה ולא שמים לב ואולי זה מתבקש כשהדמות הראשית היא מורה, אבל זה שם (כולנו צריכים להיות בעד להט"ב ואין אפשרות אחרת בעולם כולו! הם כולם מתוקים וחמודים ואי אפשר שלא להתאהב בהם! מה, לא הבנתם את זה מכל שמונת אלפים הספרים שיצאו בזמן האחרון?!)
סוג הומור אחר משלי? אולי. אתם יכולים לקרוא בעצמכם ולשפוט.
נקודה שלישית ואחרונה.
הרעיון שבבסיסו של הספר בסך הכל מקורי מאוד - שרונה מתחילה לכתוב הורוסקופים לעיתון, ומגלה שהם מתגשמים. לגמרי רעיון מגניב שאהבתי מאוד. אבל כל המעטפת כבר פחות מקורית, ולא רק שהיא פחות מקורית, אלא יצא שקראתי בדיוק את אותה עלילה במקביל... בקומיקס אינטרנטי.
יש עולם שנקרא ארצ'י קומיקס, ועל אחת הדמויות המשניות שם נכתב קו עלילה נפרד על ידי מישהו באינטרנט. הדמות היא בחורה צעירה שחוזרת לעיירת הולדתה, אחרי שחבריה לתיכון התעמרו בה והכאיבו לה, וכשהיא חוזרת, היא מתחילה לכתוב - לא לעיתון, אמנם, אבל לספר שיצא ויגולל את ההיסטוריה של העיירה.
זה פשוט היה דומה מדי, ולא יכולתי להימנע מלערוך השוואה. גם משהו באופי שלה ושל שרונה היה דומה מאוד.
בקיצור, זה היה קטע מוזר לחלוטין. הייתי מאשימה את הירח במזל גדי או משהו.
**
ובכל זאת למה כן?
כי זה ספר חמוד, כי הוא מכניס אותך לתוך הווי אחר מלא בצמחיה וטבע לא עירוני (תזכורת נחמדה לכל שיש סיפורים שמתרחשים מחוץ לתל אביב, ירחם השם!), כי מרגישים שהוא נכתב עם חיוך, גם אם זה לא גורם לך לצחוק בקול, כי הרעיון מקורי ברמות, וכי למרות מה שכתבתי לעיל, נראה לי שרוב האנשים דווקא יאהבו אותו. אני פשוט קוראת מעצבנת כזאת, אתם יודעים.
תהנו :)”
