קישור לבלוג החדש שלי, שבו פרסמתי את אחד הסיפורים האחרונים שכתבתי. אהבה, התעוררות, חמלה ואשליות הן חלק ממנת חלקו של הסיפור הקצר והמדברי הזה, מקווה שתהנו :)

http://maore201.blogspot.co.il/2017/06/blog-post.html

זו הייתה תקופה עמוסה של הכנה אינטנסיבית לקראת הקרב ההולך ומתקרב. אחרי שנים רבות של ניסוי וטעייה, נפילות, עליות, התרסקויות ונסיקות בממלכה, אני גאה להכריז כי אני מחזיק עתה בצבא מפואר שנושק לכדי שלמות. מקשתות עץ מגולפות למשעי בידי אשפי דיוק, תותחים מאסיביים מצוחצחים ומשומנים היטב ועד לפרשים מאומנים על גבי סוסים נאמנים. כולם מחכים לרגע בו אניף את היד קדימה ואצביע על יעד הכיבוש הבא.

אני מורה להם להכין הלילה את כל הציוד הדרוש להסתערות מושלמת ומהירה ככל האפשר, כי מחר, עם שחר, אנחנו יוצאים לכיוון הממלכה הגדולה ביבשת. הממלכה שלך.

בעת האחרונה, כל חלומותיי מפגישים אותי עם דמות חשוכה נטולת פנים ומבע. כל לילה מחדש, הוא מופיע בפתח של חדר ילדותי ונכנס עם בשורה בפיו. אני יושב על המיטה מפוחד עד לשד עצמותיי לנוכח גלי ההדף שנוכחותו יוצרת בחדר, מבין שהחיים שלי בסכנה ממשית ושאהיה מוכן לעשות כל שידרוש. הוא מצביע על פתח החלון, אני מסתובב להסתכל ובאחת מקבל סנוור חד שכמעט מעוור אותי. השמש עומדת שם, מאחוריי. גדולה וקרובה מתמיד. "ממלכת השמש – תכבוש אותה."

היעלמותו הפתאומית מקיצה אותי משנתי המיוזעת.

בחלוף שלושה ירחים מרגע החלום הראשון אני מחליט שאין רגע טוב מזה בשביל לבצע את שהורתה לי הדמות החשוכה. אני נושא איתי צבא של אלף איש וכמאתיים קליברים שניצבים במקומות אסטרטגיים בין שורות המערך. הקשתים ממוקמים הרחק מאחור והפרשים מיועדים לחזית. הם יהיו אלה שיפתחו במהלך הראשון של הקרב.

אנחנו מגיעים לממלכה שלך. נראה כאילו מעולם לא נודע לך שעשרות קילומטרים ממך תוכננה פלישה אגרסיבית ומדוקדקת של כוחותיי על ממלכת השמש. אנחנו נעמדים כמאה מטרים מדלתותייך החורקות. שורות-שורות, משבצות-משבצות. קול דק מן הדק מבליח מכיוון הפתח שנפער בין הדלתות, ולראשונה מזה הרבה זמן, אני מבחין ביד אנושית שאינה שייכת לממלכה שלי. את מופיעה שם, מהודרת בשמלה לא נגמרת ובשני יועצים לצדדייך. זהו המבט הכי נינוח שאני פוגש מזה עידנים שלמים. את ויועצייך נעמדים מולנו, במרחק של כתשעים ותשעה מטרים. את לוקחת צעד אחד קדימה ומיד שתי ידיים מודאגות תופסות לך את קצה השמלה. בצעד הבא את כבר תדרכי על אדמת הפקר, שטח מלחמה שיפגיש אותך עם מותך הוודאי. היועצים שוקלים להשתמש בכוח כדי להשיב אותך לאזור מבטחים, אבל במבט אחד אחורנית את משתקת להם כל עצב בגוף ומתקדמת לעבר חצי הדרך. בדרך כלל, כיאה למושל צבא גדול בממלכתי, אני עוטה את השריון שניות אחדות לפני הרגע בו אני מריח את צחנת אבק השריפה של כדורי האש שנפלטים לאוויר מלוע תותחיי. את הקסדה אני שומר לשניות שאחרי.

הפקודה לא מצליחה לצאת לי מהפה ואת ממשיכה להתקרב. אני מחליק את השריון על גופי וחובש במהירות את הקסדה. את ממשיכה להתקדם, משנה לחלוטין את חוקי המשחק. בלי צבא, בלי שומרים, בלי כלי נשק. אפילו היועצים כבר ויתרו ונאחזים בכל כוחם בידיות הדלת, שמשמשות להם כעת כקרנות מזבח. אני מתפשר על כניעה. היכנעי לי ואני מבטיח שאחוס על חייך, אולי אפילו אספק לך חיי שבי שופעים מהרגיל. ככל שאת מתקרבת מתחדדת לי הבעת החיוך שמסלקת כל פחד מפנייך. את מפילה אותי על הברכיים וסוחטת ממני דמעה חיה. לא בכוח, לא באימה. את מושיטה לי את היד ועוזרת לי לקום, לא לפני שאני מבחין שהשריון כבר מזמן לא עליי. נצנוצי ברזל מפורקים לחתיכות זה מה שנשאר מהקסדה הקשיחה ביותר שהחזקתי מימיי. איך עשית את כל זה?

בזמן שציפיתי למתקפת נגד והיערכות יסודית, שלפת נשק חזק פי כמה מכל מה שהיה באמתחתי. אהבה, חמלה וכנות. מלחמה לא יכולה להתקיים ולשרוד כשהיא קיימת רק בליבו של צד אחד. אני מתחיל להבין שהצבא מאחוריי הוא אשליה אחת גדולה, וכשזיק אחד קטן של חמלה פולש לתודעתי, אני מתבונן בדבר לא יאומן שמתרחש מסביב; התותחים נמסים כמו החומר הרך בטבע, הסוסים משליכים מעליהם את האוכף ואילו הקשתים מעולם לא באמת חיכו שם. הכל מתפוגג לכדי צבא של איש אחד, פצוע וכואב מאי פעם. מדמם החוצה כל רסיס של שנאה, טינה, קנאות, חומריות וביקורת.

את מספרת לי שזהו סופו של סבל ארוך שנים ומתמשך, ושבחומותיי לא היה כל טעם. מלחמות העבר שהזינו אותי במשך כל חיי רק העמיקו את החור השחור ההולך וגדל. רק הדגישו את הצורך הדמיוני והבדיוני ביצירת מגננות ושריון כמעט בלתי חדיר. הכל קרה לי בתוך הראש. כשהבהרת לי שאינך כאן כדי לפגוע בי חזרה, אלא כדי לאהוב, נשמטה האדמה מתחתיי. לא הבנתי איך פועלים מעתה ואילך. אני רגיל ליריבים שמשיבים מלחמה, ששונאים אותי חזרה, שנותנים לאכזריות שלי מהות. פתאום לכל זה לא היה הסבר הגיוני, רק התפכחות משכרות עמוקה.

"סלק דאגה והרם ראשך, היה צורך במלחמות האלה בכדי שתבין את ממשות האמת", את אומרת. וצודקת. מולך כל כלי או מגננה חדלו מלהתקיים, מולך הומחשה לי אפסיותם. את הבהרת לי שבעוד אני עסוק בלצייר את חיי בגוונים חשוכים, שמש גדולה חיכתה שאגלה אותה מאחורי ענני הסערה. עננים שאני בראתי. אז את הופעת לי בחלום במשך שלושה חודשים שלמים, יום יום באופן עקבי, עד שאחליט לצאת לדרך, מצויד באלף אשליות.

מסביבנו לא נותר כבר כלום, רק מדבר שומם ורוחות נעימות. ואת. את מוצאת אותי על סף חוסר שפיות פיזי ומנטלי. מרוקן מתכולתי ותכליתי רבות השנים. הלך נבוך ואבוד במדבר ענקי לאין שיעור. לבסוף, את מפיגה את רעבוני, צימאוני ותשישותי במשיכת יד עדינה וגדושת השראה לעבר השקיעה האין סופית.

"אני יודעת שאתה עייף... אבל בוא, אראה לך את הדרך."