לא חשבתי שהספר הזה ירשים אותי כל כך. סיפור על (עוד) משפחה בארצות הברית. מה עוד חדש? הספר הזה חדש. הוא עוסק במספר נושאים כבדי משקל וכבדי ראש ועושה את זה בחינניות, לפעמים בקלילות ובהומור תוך שהוא מספר סיפור מרתק שגם - מסתבר - מבוסס על מקרה אמיתי. את הסיפור מספרת רוזמרי קוק בגוף ראשון. היא מתחילה אותו מהאמצע - משהו שלמדה כילדה פטפטנית: אם את רוצה שיקשיבו לך - תתחילה מהאמצע. וגם - אם יש כמה דברים שאת רוצה להגיד, תבחרי אחד ותתרכזי בו. ורוזמרי מספרת סיפור שמתחיל כסיפור משפחתי והופך לאט לאט ללא ייאמן.
המוטיב המרכזי של הסיפור הוא מוסר ואתיקה. המוסר של בני האנוש "אדוני הבריאה" המסרבים לחלוק את תחושת המוסר שלהם עם יצורים נוספים החיים על הגלובוס. יצורים חיים אחרים נחשבים רכוש. אפשר למכור או להשכיר אותם, אפשר להפריד אותם מילדיהם בלי לבקש רשות, אפשר לערוך עליהם ניסויים - לעתים מזוויעים - לצרכים לא ברורים. אפשר להתעלל בהם אפשר להחזיקם בתנאים מחפירים ולהפוך את חייהם (הקצרים) לגהינום פשוטו כמשמעו.
נושא נוסף בסיפור הוא יחסי הורים וילדים.וגם פה לאתיקה יש משקל. הורים אוהבים (בדרך כלל) את ילדיהם ודואגים להם. הם גם מחליטים מה יהיו תנאי גידולם, לא בהכרח לפי טובתם של הילדים, אלא לפי השקפת העולם של ההורים וצרכיהם. והם מתעלמים - או לא יודעים - מההשפעה הבלתי הפיכה של החלטותיהם על ילדיהם, שלא יצליחו להשתחרר מתוצאותיה עד סוף חייהם.
הספר זכה בפרס פן-פוקנר והיה מועמד ל"בוקר". הסיפור עימת אותי עם העובדה הבלתי נעימה שלמרות אהבתי לבעלי חיים ואמונתי שזכויותיהם נשללות באכזריות, אני לא מתחייבת ולא עושה דבר פרט לדיבורים - אפילו לא את ההקרבה הפעוטה של אלה שאינם אוכלים בשר מטעמי מוסר ומצפון.
על הכריכה הקדמית של הספר יש ציטוט של רות אוזקי - שהיא חברתה של הסופרת, מסתבר - שהתרגשה מאד מהספר ובכתה כשסיימה אותו. לדעתי אין לסופר יתרון על פני קורא מהשורה, כשמדובר בהמלצה על ספר שאינו ספרו, אבל הסכמתי עם אוזקי: גם אני התרגשתי מהספר. ולמרות שהדמעות שלי היו יותר דמעות של תחושת אין אונים וכעס - הן בהחלט זלגו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
