חשבתי שזה יהיה קשה, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. אני רוצה לצאת מהארון, ומהמקום בו אני נמצא עכשיו זה קשה מנשוא.

אם יש דבר מה שניסיון החיים הקצר שלי לימד אותי, זה כמה חשוב להיות אתה עצמך. החיים קצרים מאוד וצריך לממש כל רגע בהם. ולא, אני לא חסיד של אמירות מוקצנות מסוג "לחיות כאילו אין מחר" או "תעשה מה שהלב שלך אומר לך". אני בעד מחשבה רציונלית, הגיונית, שקולה, תוך התחשבות ברגע הנוכחי ובניצולו, אבל גם תוך התחשבות בעתיד, אעפ"י שתמיד הוא לוט בערפל. ומי כמוך לימד אותי זאת.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. גם לא ממבט שני. למעשה, זו הייתה אהבה חד צדדית. אתה חשקת בי למן פגישתנו הראשונה, בעוד שאני סלדתי ממך ומהתנהגותך היהירה, השחצנית, הרברבנית. בכל זאת לקחתי ממך לקח חשוב, אבל מעט מאוחר מדי. האם זה שווה משהו? למדתי להיות אני עצמי, לתת ביטוי לכל מה שאני רוצה לעשות ולנצל כל רגע בחיי. לכן החלטתי לצאת מהארון. כאן ועכשיו. הבעיה היחידה היא שאני לא מצליח לעשות את זה.

עם הזמן למדתי שאינני מושא תשוקתך היחיד. ניחא. ועדיין, הזעזוע והתיעוב שחשתי כשגיליתי שאתה נטפל גם לילדים קטנים היה קשה מנשוא. לפחות להם תניח. לפחות אותם תעזוב בשקט. האם לא נותרה בך צל צלה של מוסריות? האם רק התשוקות המעוותות שלך עומדות לנגד עיניך?

ואתה יודע מה הכי מצחיק? שאנשים חוששים לקרוא לך בשמך. כאילו שאם הם ינקבו בשם האסור, ישר תיטפל גם אליהם. מצחיקים.

אי שם, ביקום שאני כבר לא חלק ממנו, אני שומע אנשים אומרים עלי מילים טובות. הספד, אני מניח. אוי, אני כל כך רוצה לצאת מהארון, אבל ארון המתים הזה סגור לגמרי, וממילא אני לא יכול לזוז. והאנשים למעלה רק מערימים עוד ועוד ערמות של אדמה על הארון וסותמים סופית את הגולל על האפשרות לצאת ממנו.

אני רוצה לצרוח, אני רוצה לזעוק, אבל פי לא מצליח להפיק ולו לחישה אחת קטנה. מה לעשות, אנשים מתים לא יכולים לדבר. והם גם לא יכולים לזוז.

אני כל כך רוצה לצאת מהארון, סרטן יקר שלי, ואינני יכול.

"תשמע", היא אמרה לו, "החלטתי לחתוך. להיפרד ממך. לסיים את הקשר. ואתה יודע מה, ברשותך אני אהפוך את הקלישאה השחוקה ההיא. זה לא אני, זה אתה. מההתחלה ידעתי שאתה לא בשבילי, אבל אתה ידעת טוב טוב איך לכבוש את לבי."

הוא כלל לא התרגש. הוא באמת כבש את לבה, וכשהוא חושב על זה, גם לא מעט איברים נוספים. הוא לטש מבט חומד אל גופה.

"זה לא כל כך פשוט," הוא חייך חיוך מבשר רעות. "הקשר בינינו מורכב, ללא ספק. אבל בינך לבין עצמך את חייבת להודות שתרמתי לך לא מעט, פיזית ונפשית. מי עוד שהה במחיצתך 24 שעות ביממה במשך כל האשפוזים הארוכים? לא בעלך, לא הילדים. רק אני. לא עזבתי אותך לשנייה. לשנייה!"

היא השפילה מבטה. הוא באמת לא עזב אותה ולו לרגע אחד.

"ועם מי עוד ניהלת שיחות פילוסופיות לאור ירח מלא על משמעות החיים? מי עוד מלבדי לימד אותך כמה שהחיים שבריריים ונפיצים ופריכים? כמה ששגרת החיים הבטוחה, כביכול, יכולה לפוג כהרף עין?"

היא החלה לדמוע. הבן זונה צדק, היא חשבה בליבה, ולא הסגירה בפניו את מחשבותיה.

"וחוץ מזה, את לא יכולה לגמור אתי כל כך מהר. מבחינה פיזית, אני מתכוון." הוא חייך את החיוך הזדוני, מדושן העונג שלו.

"החיים שלי בידיי," היא הישירה מבט. "אני יכולה לגמור עם זה מתי שאני רוצה."

החיוך שלו התרחב, וגם הזדוניות שגלומה בו. "את יכולה לגמור עם החיים, אבל לא אתי. אני אקבע מתי הקשר בינינו יסתיים, בייבי."

ואז זה קרה, הבלתי צפוי. נמאס לו ממנה. היא כבר לא עניינה אותו והוא לא חשק בה. שלושה ימים אחרי שהיא החליטה לגמור איתו, הוא זה שגמר איתה. יותר נכון, גמר אותה.

"מורפיום, בבקשה מורפיום," היא הספיקה ללחוש לרופאים, והסרטן שלה חייך שוב את החיוך הזחוח, הזדוני, מדושן העונג. החיוך השטני.

המנהל עצמו קידם את פניו עם הגיעו למקום. "טוב, זה לא בדיוק סוויטה נשיאותית בהילטון," הוא אמר בהבעה מתנצלת, "אבל תסכים אתי שזה גם לא איזה חדרון באכסניה נידחת. וחוץ מזה, אתה לא משלם עליו אפילו שקל אחד..." הוא סקר את המקום בארשת פנים סקרנית. אחרי ככלות הכול, הנופש שהוא זכה בו חינם אין כסף אמור להימשך כמה שבועות טובים. חדר מרווח, טלוויזיה גדולה, מצעים שמדיפים ניחוח נעים. באמת לא רע. "ואתה יודע מה גולת הכותרת?" המנהל קטע את הרהוריו. "הנוף לים. תראה, הים התיכון כולו פרוש על כף ידך." הוא הביט על הים, משתהה. אכן, הקרבה לים הייתה בולטת. הושט ידך וגע בו. צא מן החדר והשתכשך במימיו. "והאוכל," פניו מדושנות העונג של המנהל התעגלו בהבעת סיפוק. "אוי, המטעמים האלה... אפילו אני חוטא מפעם לפעם ואוכל פה במקום בבית. תשמע, אני אומר לך, יש לנו שף שהיה יכול לעבוד באיזו מסעדת גורמה, בחיי."

חודש תמים חלף לו בינתיים. האוכל אכן היה משובח, אך התיאבון ממנו והלאה. במקום להתענג על מטעמי השף, הוא בחר ליהנות מן האריזות המיניאטוריות של המזונות הפשוטים. ריבה, דבש, גבינות וחמאה, הכול במנות אישיות ובממדים גמדיים. גם האריזות האישיות של השמפו ושל הסבון כבשו אותו, ואף פניה המאירות של החדרנית, אשר חזרה וביקשה ממנו להקפיד ולהשתמש בסבונים הקטנים לפני שהוא אוכל ואחרי שהוא יוצא מהשירותים. "כאילו שמה שחסר לך עכשיו זה לחטוף גם איזה וירוס," היא אמרה, כשהבעה של אם דואגת נסוכה על פניה.

אבל מה שהקסים אותו יותר מהכול היה הים. גווניו המשתנים, מזגו הסוער לפרקים והנינוח בשעות אחרות, מראה הספינות ששיוו לו חזות של ציור יפהפה. הוא אהב לצפות בשקיעות כשהוא תמה בנפשו איך זה, לעזאזל, שהנופש המאולץ הזה פינה את הציניות השופעת בנפשו לטובת קיטשיות דביקה. בהתחלה הוא ניסה להדחיק זאת, אך מאוחר יותר הוא הודה בינו לבין עצמו שהוא אכן נפעם מכדור השמש הכתום השוקע לאטו בים, כשהשמיים בוערים לסירוגין בערב רב של גווני סגול, כתום, ארגמן ואדום. הוא אהב לתצפת על זוג קשישים שנהגו לפסוע על שפת הים מדי ערב בשעה קבועה, זרועותיהם שלובות והם תומכים זה בהליכתו של זו. הוא אהב את המלנכוליות שהייתה טמונה באורו החיוור של הפנס היחיד בקטע החוף שנגלה לעיניו. בערוב ימיו הוא גילה את הים. אז הנה הוא כאן, במרחק נגיעה מהים. כה קרוב וכל כך רחוק.

חודש שלם חלף לו בינתיים, והנופש עתיד להימשך עוד זמן רב. סדרת טיפולים כושלת הסתיימה, אחת חדשה ואגרסיבית במיוחד ניצבת בפתח, כשהיא מזכירה לו שוב ושוב שהוא יזכה ליהנות מהנוף המרהיב עוד זמן רב. אלא אם כן, כמובן, יינתק לו בינתיים פתיל חייו.

בית חולים רמב"ם, ביתן 10, קומה שנייה. חדר עם נוף לים.