הביקורת האהובה של לי

אנסטסיה - חלק א'

וואו איזה ספר מעצבן! כל כך הרבה רעיונות נפלאים מנוסחים באופן לא אמין שמעורר לרגעים בחילה או אנטיגוניזם. זה מעצבן אותי כי הרעיונות מאחורי הכתיבה המשמימה הזו מרגשים ומחדשים וזקוקים למקום בעולם. אבל לא ככה. אני לא יודעת מה עצבן אותי יותר - מילות התיאור המעושות, המספר הלבן שהגיע מהעיר עם מטאטא תקוע בתחת, דחיסות של רעיונות שטחיים אחד אחרי השני, מעשיות יום ולילה דמיוניות להחריד באופן לא מחמיא לסופר, לקורא, או לדמויות. משהו במפגש בניהם לא מצליח לגעת באמת. זה ליד. אנסטסיה - האישה המסתורית שחיה לבדה בטבע הפראי בסיביר בסוף שנות ה90, (מדברת עם סנאים, מעופפת בין עצים, מנשנשת צמחים, ישנה עם דובים, מתפללת למלפפונים, מדלקמת מחזאות, מפזמת אלבומים, מפתיעה בחיקויים, בוראת מציאות ועתיד וילדים, גונבת זרעים...) והגבר הלבן הרוסי שמגיע מהציוויליזציה ובעיקר מוקסם מיופיה וכישוריה, מאתגר אותה בשאלות טיפשיות וקופץ מנושא לנושא כיאה לאדם מערבי שמתקשה להשאר בנוכחות יותר מדקה שתיים ובטח מול אישה מושכת כמו אנסטסיה הפראית. בקיצור, הרעיון מעולה והביצוע, בעיני, מביש. חווית הקריאה מאכזבת.

7 אהבו