אני לא יכולה לכתוב את הביקורת הזו מבלי לתת אמת מידה מסוימת לחוויתי הפנימית והבלתי מווסתת ולספר כי השעה 01.04 בלילה, יום חמישי למבצע "עם כלביא". ברקע יותר מידי סוגי צלילים הקיימים במדינתנו הקטנה ומרפררים לאזעקה ויירוטים ללא כל הצדקה.
"כולנו יוצאים מגדרינו" היה ספר הבחירה שלי לימיה הראשונים של המלחמה עם איראן.
כלומר, לא בחרתי בו, הוא בחר בי - נקלע לבין ידי בתזמון מעולה. לי לא היה מושג, אבל אם יש מי שידע לגבי התקיפה באיראן בחמישי בלילה, הוא היה אחד מהם. הספר הזה. בריחה מעולה ממציאות בלתי נתפסת - מה יותר טוב מלאוורר טילים הנשלחים בידי אדם ישירות אל אדם אחר, בניסויים בבעלי חיים?

אז דברים שאהבתי בספר-
1. הציטוטים המעולים של קפקא "דין וחשבון לאקדמיה".
2. היא מתחילה מהאמצע ממשיכה לסוף של ההתחלה ואז חוזרת להתחלה של הסוף ובסוף מעלה מהירות X4 כדי לעמוד בהבטחתה ולהעניק לנו גם התחלה וסוף ראויים. מעריכה את הכוונה, אבל לא אשקר - קצת הלכתי לאיבוד לקראת הסוף. כלומר, בהתחלה.
3.היא כל כך אנושית שבא לי לבכות.
4. זה גאוני בעיני להחזיק אותנו סיפור שלם ואז להזכיר כדרך אגב בכנות מרשימה שהיא השמיטה את רוב הפרטים (בחזרה לסעיף 3).
5. היא הצליחה לגרום לי לצחוק בקול רם לפחות 5 פעמים. יחד עם זאת, כולן היו בשליש הראשון של הספר.
6. רוזמרין בת החמש מביטה בפרן השימפנזה לבושה חצאית משובצת מטיחה את גור החתולים על העץ ופותחת אותו מבין אצבעותיה, וליבה נשבר. בום. קיצור תולדות הספר. טבע הדברים פוגש שגעון גדלות אנושי ומתכנס לכדי דינמיקה משפחתית בעיתית מאוד. מבחנתי המשפט הזה מסכם, מתמצת ואף מהווה חלופה לספר.

אני אפרוש כאן כי כפי שהזכרתי הימים הם ימי יירוטים מעל ראשי וכל עוד הצלחתי לאסוף כמה נקודות שאהבתי, עדיף לאחוז בטוב.
בכל זאת מתבקש שאחתום ואומר - אני איני יצאתי מגדרי בקריאת ספר זה.
אבל שמחתי על האסקפיזם.

לא חשבתי שהספר הזה ירשים אותי כל כך. סיפור על (עוד) משפחה בארצות הברית. מה עוד חדש? הספר הזה חדש. הוא עוסק במספר נושאים כבדי משקל וכבדי ראש ועושה את זה בחינניות, לפעמים בקלילות ובהומור תוך שהוא מספר סיפור מרתק שגם - מסתבר - מבוסס על מקרה אמיתי. את הסיפור מספרת רוזמרי קוק בגוף ראשון. היא מתחילה אותו מהאמצע - משהו שלמדה כילדה פטפטנית: אם את רוצה שיקשיבו לך - תתחילה מהאמצע. וגם - אם יש כמה דברים שאת רוצה להגיד, תבחרי אחד ותתרכזי בו. ורוזמרי מספרת סיפור שמתחיל כסיפור משפחתי והופך לאט לאט ללא ייאמן.

המוטיב המרכזי של הסיפור הוא מוסר ואתיקה. המוסר של בני האנוש "אדוני הבריאה" המסרבים לחלוק את תחושת המוסר שלהם עם יצורים נוספים החיים על הגלובוס. יצורים חיים אחרים נחשבים רכוש. אפשר למכור או להשכיר אותם, אפשר להפריד אותם מילדיהם בלי לבקש רשות, אפשר לערוך עליהם ניסויים - לעתים מזוויעים - לצרכים לא ברורים. אפשר להתעלל בהם אפשר להחזיקם בתנאים מחפירים ולהפוך את חייהם (הקצרים) לגהינום פשוטו כמשמעו.
נושא נוסף בסיפור הוא יחסי הורים וילדים.וגם פה לאתיקה יש משקל. הורים אוהבים (בדרך כלל) את ילדיהם ודואגים להם. הם גם מחליטים מה יהיו תנאי גידולם, לא בהכרח לפי טובתם של הילדים, אלא לפי השקפת העולם של ההורים וצרכיהם. והם מתעלמים - או לא יודעים - מההשפעה הבלתי הפיכה של החלטותיהם על ילדיהם, שלא יצליחו להשתחרר מתוצאותיה עד סוף חייהם.

הספר זכה בפרס פן-פוקנר והיה מועמד ל"בוקר". הסיפור עימת אותי עם העובדה הבלתי נעימה שלמרות אהבתי לבעלי חיים ואמונתי שזכויותיהם נשללות באכזריות, אני לא מתחייבת ולא עושה דבר פרט לדיבורים - אפילו לא את ההקרבה הפעוטה של אלה שאינם אוכלים בשר מטעמי מוסר ומצפון.
על הכריכה הקדמית של הספר יש ציטוט של רות אוזקי - שהיא חברתה של הסופרת, מסתבר - שהתרגשה מאד מהספר ובכתה כשסיימה אותו. לדעתי אין לסופר יתרון על פני קורא מהשורה, כשמדובר בהמלצה על ספר שאינו ספרו, אבל הסכמתי עם אוזקי: גם אני התרגשתי מהספר. ולמרות שהדמעות שלי היו יותר דמעות של תחושת אין אונים וכעס - הן בהחלט זלגו.

כשאני יושב בביתי, ומתחיל לפתוח כל מני אלבומים משפחתיים ולעיין בהם, אני רואה את המשפחה שלי - אני, אמי, אבי ושתי אחיותיי הגדולות - ואי אפשר שלא לשים לב להבדלים החדים בין המשפחה שלי איך שהיא נראית מהתמונות באלבומים המשפחתיים, לבין המשפחה שלי כיום: פעם היינו צעירים יותר. היה הרבה יותר זמן לטיולים ובילויים משפחתיים, היה לנו גם יותר זמן לשחק ביחד בכל מני משחקי קופסא או משחקים שאנחנו המצאנו וקריאת אגדות עם רוסיות ברוסית וספרים לילדים באנגלית בשביל התירגול. בקיצור, פעם היינו מגובשת ומאוחדת יותר. עכשיו, לעומת זאת, התבגרנו. השתנינו. אין בדרך כלל זמן למשחקים, ספרים אנחנו קוראים ביחד רק פעם ב-, לטיולים אנחנו יוצאים אך בתדירות נמוכה יותר, אחותי לומדת באוניברסיטה ורוב הזמן היא לא נמצאת בבית ורק בסופי שבוע היא באה לבקר, אחותי השנייה נמצאת בשב"ס חצי מהיום (ובחצי השני של היום היא נמצאת בחדר שלה, לרוב כשהדלת סגורה), אמא שלי עושה כל מני סידורים, ואבא שלי... טוב, אבא שלי כבר לא נמצא איתנו יותר בבית. ההורים התגרשו. לאחרונה, היחסים ביניהם התדרדרו, ואם פעם אמי הייתה עוד מסכימה שאבי יבקר אצלנו בבית, עכשיו היא לא מסכימה שהוא אפילו ייכנס. המשפחה - די התפרקה.

כשרוז קוק צופה בה ובמשפחתה בסרטוני הווידאו המשפחתיים, היא רואה את עצמה, מחייכת ומדברת ללא הפסקה, יחד עם אמה ואביה, אחיה הגדול לואל, ואחותה האמצעית פרן, מחייכים מאושר. עכשיו, זה כבר לא אותו הדבר. עכשיו היא מדברת פחות, אביה נכנע לאלכוהול, אמה כבר בקושי מורגשת בבית, לואל בבית הסוהר וכבר הרבה זמן לא נמצא בבית, וכך גם אחותה פרן שפשוט נעלמה לה יום אחד ומאז לא נמצאו עקבותיה.


לכאורה, זה מסוג הספרים שאם הייתי מבחין בהם בסיפרייה וקורא את התקציר שלהם, לא הייתי מתפתה לקחת אותו. מהסיבה הפשוטה שאני לא אוהב ספרי דרמה כאלו, שעוקבים אחר כל מני דמויות, ואחר החיים שלהם והצרות שיש להם בחיים. אולם, אחותי קראה אותו והמליצה לי עליו. והיא הוסיפה, לאחר שעיינתי בתקציר ואמרתי שזה לא נשמע לי מי יודע מה: באיזשהו קטע במהלך הספר יש טוויסט, שמשנה ב- 180 מעלות את כל מה שחשבת על הספר לפני שהגיע הטוויסט. אני אוהב מאוד טוויסטים, וגם לא היה לי ספר אחר לקרוא, אז אמרתי לה תודה ולקחתי.


אז ככה: לפני הטווויסט, מה שקורה בספר זה שרוז קוק מספרת קצת על עצמה ועל משפחתה (בעבר ובהווה), על ביקוריה אצל סבה וסבתה באינדיאנפוליס, ועל הדירה השכורה שבה היא גרה. לפני הטוויסט, הספר מתנדנד לו בין 3 ל-4 כוכבים. הכתיבה טובה מאוד והסופרת יודעת להתנסח בצורה טובה, אך העלילה די משעממת ורק מדי פעם צץ לו איזה קטע מעניין.
אחרי הטוויסט (המפתיע וההזוי, יש לומר), מה שקורה זה שרוז קוק מנסה לחפש את אחותה, ובכך לנסות להחזיר את משפחתה לקדמותה. אך גם לאחר הטוויסט, הספר לא משתנה הרבה לדעתי, ונותר להתנדנד בין 3 ל-4 כוכבים. יותר מדי זיכרונות, פחות מדי עלילה. זיכרונות זה טוב ויפה, ובמיוחד כשמדובר בספר על משפחה, אבל במידה. לא טו מאץ'. רוב הספר זה זיכרונות - זיכרונות מהאמא, זיכרונות מהאבא, מהסבא, מהסבתא, מלואל, מפרן ומעוד אנשים שרוז קוק הכירה ופגשה בחייה - ובחלקים מסויימים כבר קשה להבין מהו זמן ההתרחשות, בעבר או בהווה?
ולמרות זאת, מצאתי בספר הזה איזה משהו נוגע. כי הוא מספר על משפחה - נושא שכולם יכולים להתחבר אליו ולהזדהות עמו. קארין ג'יי פאולר יוצרת כאן משפחה בשר ודם, עם מאפיינים ייחודיים משלה, חוויות ייחודיות משלה, זיכרונות ייחודיים משלה וגם סיפור טראגי משלה. הכי ריאליסטי שיש. גם הכתיבה, כמו שאמרתי, טובה. אבל אין ממש עלילה, וכאן הבעיה מתחילה.

אז אם להמליץ או לא - אני לא יודע.
שכל אחד יעשה את השיקולים שלו, ויחליט.

רבים שואלים אותי למה הפסקתי לכתוב באתר. סתם, לא רבים. רק המצאתי את זה. מעטים. כלומר - אחדים. כלומר, למעשה אף אחד בכלל לא שאל, אבל זו פתיחה נחמדה למדי. אני מניחה שאני צריכה להתנצל על כך שמזמן לא כתבתי, אבל באמת שאין לי כוח לעשות את זה. מה גם שעיקר הבעיה היא שעברתי מהמחשב לטלפון, ואין אפליקציית סימניה שתאפשר כתיבה נוחה של סקירות. אז אני מתקשקשת בפייסבוק במקום זה. ואם ככה, אני בטוחה שאתם שואלים את עצמכם מה השתנה פתאום. והאמת היא שהטלפון מת. לא ממש, אבל הוא איבד יכולות טעינה ולכן חשוב כמת. האתר שבו קניתי אותו מת גם הוא וכך נותרתי לחפש את הרוח במעופה במרדף חסר תוחלת אחרי האחריות.

או לעבור חזרה למחשב. אז זה מה שאני עושה.
את הספר הזה לקחתי מ"ספריית החיילים" ביישוב, כי הייתי חייבת ספר לטיסה, לא רציתי לקנות ספר, ולא נראה לי הוגן לקחת ספר של ספרייה רגילה לנסיעה לטיול ארוך, ועוד מחוץ לגבולות הארץ. אז ספריית החיילים היא פתרון הגיוני, כי לוקחים ספר בתמורה לספר שמביאים, ואז זה הופך שלך, למעשה, אלא אם רצית להחזיר. מה ששכנע אותי לקחת, מלבד הכריכה היפה, זה המחברת והספר החינני "מועדון הקריאה של ג'ין אוסטין" שכתבה ושאהבתי. רק מאוחר יותר שמתי לב להמלצה של רות אוזקי על הכריכה, ואז כבר היה מאוחר מדי.

אז הטיסה. זה לא רעיון טוב לקחת את הספר הזה לטיסה. הוא לא ספר טיסה קלאסי. כלומר הוא לא ספר טיסה בכלל. לא מתאים לקרוא אותו בחסות רעש הרקע של המנועים וההפרעות התדירות של הדיילות ברקע.כך שכל תחילת הספר מאוד מבולבלת אצלי. פשוט לא הבנתי כלום. הוא קשקשני ופטפני, אין שום חוט עלילה הגיוני. הייתי מוותרת, אבל מאוד קשה למצוא באיטליה ספרים בעברית, והאיטלקית שלי לא משהו בכלל. אז המשכתי. אחר כך קראתי כאן ביקורות אחרות והבנתי שהעמודים הראשונים בספר מבלבלים בלי שום קשר לטיסות או למקום הקריאה. הם פשוט כאלה. וכמו שראיתי בסרטים מסויימים - הצופה מבולבל לא כי הוא מבולבל או פחות מדי חכם, אלא כי היוצר החליט שזו המטרה שלו, ויצר בלבול מכוון. אז אני לא יודעת אם רומא תרמה לבהירות הקריאה, או שפשוט הספר הגיע מעצמו לנקודת האל חזור בקריאה, אבל את הסוף קראתי בהנאה גדולה יותר.

רוז קוק היא פטפטנית וקשקשנית. כמו כן היא מפגינה רמות מדהימות של חוסר מודעות עצמית וחברתית. היא מתארת את התהליך שבו התפרקה המשפחה שלה, אבל מאוד קשה לעקוב אחרי הדרך הפתלתלה שבה התיאור הזה מתנהל. כמו שאפשר לצפות מספר שמקבל המלצה של רות אוזקי, הספר עוסק בפן כלשהו של זכויות בעלי חיים. זה החלק הפחות מעניין בספר, בעיקר בגלל שהוא לא מציג שום דילמה. יש אג'נדה, והיא ברורה, ולכן בתחום הזה לא מופיעות שום בעיות התלבטות או הכרעה. לעומת זאת החלקים העוסקים הבחירות האידיאולוגיות של ההורים של רוז, ובתשלום שכל ילדי המשפחה שילמו ומשלמים על הבחירות הללו, הם יפים, קשים, ומעוררי מחשבה. הדרך שבה רוז גודלה וגדלה היא סטנדרטית רק למראית עין, ולמעשה היא מאוד חריגה, ומשפיעה על רוז הבוגרת בהמון דרכים שונות. היא מה שהפכה את רוז למה שהיא, והיא זו שגרמה לה להיות כה לא מודעת לעצמה.

אני יודעת שכתבתי על עצמי הרבה, ועל הספר מעט, אבל גם זה מובנה בספר. אין דרך לכתוב עליו בלי לפגוע בצורה הרסנית בחווית הקריאה שלו. וכן, הבלבול בהתחלה הוא אינהרנטי. אל תגרמו לזה לייאש אתכם. חובה לעבור את הבלבול הזה כדי לחוות ולו במעט את העולם הפנימי הכאוטי של רוז.

ספר בינוני
זהו ספר שבו הדמות הראשית "רוז", מתארת לפרטי פרטים, ובשקיפות רבה, את משפחתה, תחילה אחיה לואל שנעלמו עקבותיו והתברר בדיעבד שהוא נעצר, מפני שתכנן לתקוף את פארק סי וורלד של הלוויתנים, אחותה החורגת פרן שבילדותה המוקדמת גודלה אצל משפחת שימפנזים ואחרי תקופה מסוימת אומצה ע"י משפחתה רוז, אביה , אמה, וכלה סבותיה דונה ופרדריקה.
כלל לא התחברתי לרעיון לדמות , בין שימפנזה לבני אדם, מפני ש- אדם, נשלט ע"י היגיון ומצפון אשר מניע ומכוון את התנהגויותיו ומעשיו השונים, יחד עם זאת הוא יכול להפעיל שיקול דעת בסיטואציות שונות, אך השימפנזה מונעת בעיקר ע"י אינסטינקטים, ולא מפעילה שיקול דעת בעת התנהגות מסוימת.
אסיים בנימה חיובית ואגיד שהמחברת היו לה כל מיני הברקות, ושפכה אור על מספר נושאים חשובים במגוון תחומים.

לעזעזל, לא הצלחתי להתחבר לספר הזה שכל כך ציפיתי לקרוא!
כולם המליצו עליו - יעל היקרה מפה, הספרנית שלי ואפילו אביעד קיסוס, הפרטנר הקבוע שלי מהצד השני של הרדיו בדרכי לעבודה כל בוקר...
משום מה אני נותרתי אדישה ודי משועממת מכל החוויה הזאת.
ההתלבטות הגדולה שלי לגבי המשך כתיבת הביקורת הנ"ל היא איך להתייחס לסוגיה הבאה:
האם לספר על משהו שקורה בעמוד 83 זה ספויילר או לא?
הרוב פה בביקורות נמנעו מכך ואני אעשה את אותו מאמץ למרות שלא בטוח שהוא נדרש בכלל.

בכל מקרה לפנינו סיפורה של משפחה אמריקאית לכאורה נורמטיבית : הורים, ילדים, בית פרטי בפרוורים.
הילדה היא גיבורת הספר ומספרת אותו מנקודת מבטה.
משהו בתא המשפחתי כמובן לא נורמלי בכלל (זה כאמור מתגלה סביב עמוד 83) והוא אף חריג בתחום הפסיכולוגיה והמחקר שבשמו המשפחה הזאת עוברת את מה שהיא עוברת.
אז בתיאוריה יש פה ספר די מעניין עם אלמנטים מסקרנים שטרם יצא לי לקרוא עליהם. בפועל אבל יש פה ספר שלטעמי (ואני יודעת שאני בדעת מיעוט פה אז סליחה) לא מצליח להתרומם לציפיות שלי. לא הכי מעניין ובטח לא מרגש.
אני חושבת שזה קשור לצורת הכתיבה ולאופן שבו היא בחרה לתת דגש לכל מיני אלמנטים בסיפור שלטעמי לא הוסיפו לו כלום למעט שיעמום... (למשל איזו בובה שנמצאה באיזו מזוודה אלמונית מקבלת 'זמן מסך' שלא ברור על מה ולמה)
כמו כן ישנה קפיצה בזמנים כל הזמן שהיא אמנם ברורה ולא פוגמת בהבנה של הסיפור אבל לא ממש תורמת לו גם.
המחשבות של הגיבורה עצמה המון פעמים היו מבולבלות כמו הסיפור עצמו ובסופו של דבר משפטים שלמים שקראתי לא אמרו כלום.
הסיפור מתחיל, מתפזר.. מתפזר... מתפזר..הולך צעד קדימה שניים אחורה (סקובידו) ואז נגמר ואני נותרתי אדישה לגמרי.
נפרדנו כידידים.

מה שמתסכל מאוד בלכתוב ביקורת על הספר הזה – ואני בטוחה שתיסכל עשרות מונים את המתרגמת או העורכת שכתבה את התקציר של הספר – הוא שאי אפשר לחשוף כאן את הנושא האמיתי של העלילה, בלי לספיילר להחריד.
ובה בעת אני יודעת שאם אפשר היה לספר מה הנושא – רוב האנשים שאני מכירה לעולם לא היו עומדים בפיתוי לקרוא אותו.

רוב הספר מרהיב בעיניי, באופן עצוב ובודד. כל כולו זיכרון געגועים מתוקים, מהולים בכאב של אובדן. יש בו חמלה כנה ומדבקת כלפי כל יצור שנשמה באפו. מתוארת בו אכזריות משוועת באופן חסר פשרות. וגם סלחנות רבה. ובתוך אלה, שזורה ללא הרף עוקצנות כלפי מדע שמתיימר להציב את האדם כמושא המחקר שלו, וביקורת לא-מרומזת גם על התובנות החמות והטריות ביותר בעולם הפסיכולוגיה. מעניין. מעורר הזדהות רבה. מעורר שאלות רבות ומטרידות, ומרכזן יחסיו של האדם לחי. יחסיו של האדם לאדם.

אני כמעט לא רוצה לציין את זה, כי אני לא יודעת להסביר את זה, אבל משהו – למרות הכל – מרגיש לי קצת מפוספס. זו הרגשה כללית שנוחתת עליי בכמה עשרות עמודים האחרונים. אולי היא נובעת מהעובדה הפשוטה שהרעיון ענק, והספר קצרצר. אולי אני פשוט ממורמרת שהוא ככה מהר נגמר.

"כולנו יוצאים מגדרנו" נראה במבט ראשון כסיפור קליל וקוריוזי על משפחה חריגה,
אבל אז הוא מעלה את השאלה הגדולה ביותר: מה זה להיות בן אדם?
לפאולר יש יכולת בלתי רגילה לתאר אנשים ומצבים סבוכים בצורה מדויקת, אך יחד עם זאת מאוד מקורית.
למשל, כשאביה של רוזמרי נאלץ לקבל עליו את תפקיד הכנת האוכל בבית: "אני זוכרת ארוחות ערב של קרקים עם חמאת בוטנים,
שימורי מרק עגבניות למנה ראשונה, ושימורי צ'אודר צדפות למנה עיקרית.
כל ארוחה היתה זעקת לב פסיבית-אגרסיבית"
אצל משפחת קוק, הדברים החשובים באמת הם הדברים שלא נאמרים, שלא מסופרים.
לרוזמרי המציאות הזו לא פשוטה כלל. "ככל שדיברתי יותר, כך נראו ההורים שלנו יותר מרוצים",
היא מספרת על שנות ילדותה. "אחרי כן, הם הצטרפו לשאר העולם וביקשו ממני להיות בשקט"

לדאבוני, אני לא יכולה לכתוב יותר מזה מבלי לעשות ספויילר, אז אני כמו רוז, הגיבורה, אשמור על זכות השתיקה, מייד אחרי שאמליץ על הספר בחום.

זהירות, שפוילערים!

מי שחי עם כלב יעיד על האפשרות לקשרי חיבה של ממש בין בן אדם לבין בעל חיים. כנראה, קשר כזה חל גם לגבי קוף שימפנזה, אולי בצורה אפילו יותר חזקה תודות לקירבתינו הקיצונית מבחינה ביולוגית.

אבל למרבה הצער, כמעט כל נסיון (מתועד) לחיות עם שימפנזה נגמר בדמעות. הכלבים אוהבים אותנו, מקבלים בשמחה את מרותינו, ומקדישים את עצמם להגנה עלינו (אפילו כשאין לנו צורך בהגנה כזאת). ואילו לחיות אם שימפנזה, כנראה זה כמו לחיות עם אדם פסיכופט.