שנת 2015 בספרים

כשמו של הספר כן הוא: בושות.
הספר ענק ולא נוח להסתיר אותו, כך שימשוך הרבה תשומת לב. אז בושות להסתובב איתו.
תשומת לב זה סבבה אם אתה גורי אלפי - ופחות סבבה אם אתה סופר שרוצה שיקנו את הספרים שלו ולא כי הוא מפורסם.
יהיו לך בושות כשתבין שאתה לא מספיק נמכר לעומת גורי אלפי, אבל גם לא רוצה להצטלם בחצאית טוטו.

אפילו כשאתה בא לדבר על הספר שלך עם קהל אוהד, כולם מתעניינים במקום זאת בספר הענק של גורי אלפי עם האיורים שאף אחד לא אוהב.
הוצאת כתר שיווקה את הספר של גורי אלפי שיווק מסיבי, עם תמונת גורי אלפי רקדנית הבלט בכריכה, ועם אלפי ציורים מעוררי מחשבות טורדניות -
אנשים יכולים לדבר שעות על כמה שזה גרוע, ומי ישב שנה ואייר כל כך גרוע והמציא בדיחות כל כך לא מצחיקות.
והנה הסיפור שסופר שנדחה על ידי ההוצאות הגדולות יכול לספר לעצמו:
אף אחד לא זוכר את הספר של גורי אלפי אחרי עשור! למרות שגורי עדיין קומיקאי מצליח ואפילו בתו אמה התפרסמה למדי.
אפשר להגיד שהספר מביך לעומת איך שגורי מיתג את עצמו לבסוף. בושות לגורי.
הטקסט אינו איכותי בקריאה ראשונה. וגם האמת בקריאה שנייה.
מן הסתם אתה כקורא תרגיש צורך להצדיק ולהסביר למה ובאיזה קטע אתה קורא אותו - כדי שלא יחשבו עלייך דברים שליליים.
ואם קיבלת אותו כמתנה - אז ממש בושות! אם מישהו חשב שהספר יעניין אותך... כנראה שאין לו דעה טובה על תחומי העניין שלך.
הספר מתאים למי שאינו אוהב ללמוד - כי לא הביישן למד.

לקרוא ספר עב כרס כזה מהבוקר עד הלילה זה אומר הכול על חוויית הקריאה של "לבד בתיאטרון המוות". טרי הייז מוכיח כאן שהוא כותב ברמה הגבוהה ביותר, עם כתיבה מצוינת ודמות ראשית מרתקת שלא מאפשרת להניח את הספר מהיד, ומספקת חוויה עוצמתית שנבלעת ביום אחד.
תמצית העלילה
העלילה שוזרת יחד מתח של רצח, עולם ביון קשוח ומלא היסטוריה, כשהכול מתחבר יחד בגאונות. המרוץ חובק העולם נגד טרוריסט בודד ומבריק שמאיים להפיץ נשק ביולוגי קטלני הופך למלחמת מוחות מורטת עצבים, שבה הגיבור נאלץ לנווט בין תחנות רבות על הגלובוס כדי לעצור את האסון ברגע האחרון.
גוף הביקורת
העוצמה הגדולה של הספר טמונה בחלקו הראשון. הסיפור של הנבל נבנה בצורה מופתית, כמו רומן היסטורי מרגש ועמוק שפשוט שובה את הקורא. השילוב של נושאים כמו השואה והנאציזם מעניק לסיפור נפח ומשקל סגולי שאין במותחנים רגילים. יחד עם זאת, הספר סובל מאורך-יתר בולט ומעודף מלל ותיאורים. לדעתי היה לחלוטין צריך לקצר אותו; הוא פשוט מדי ארוך, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל לעצבן, מאבדים את הסבלנות והקסם הגדול שלו קצת הולך לאיבוד בדרך. בנוסף, הדמות של הנבל הופכת בהמשך למוגזמת מדי, והסוף עצמו התגלה כפחות מתוחכם ממה שניתן היה לצפות. הפינאלה הוא הוליוודי ופשוט למדי – בסוף תפסו את הטרוריסט, עצרו את החיסונים ושלום על ישראל.
שורה תחתונה
מותחן ביון חכם, איכותי וסוחף בצורה בלתי רגילה, שיש בו הכל מהכל. למרות המריחה והסוף הצפוי שקצת פוגעים במומנטום לקראת הסוף, מדובר בחוויית קריאה חזקה ביותר ומלמדת שמומלצת לכל חובב מתח.

בלבולי שכל. זאת דעתי המקוצרת על הספר.
אני אפילו לא יודעת מה עוד יש להגיד, כאילו, יש ספרים שאני לא מבינה למה שמישהו בכלל ירצה לכתוב, ויש ספרים שאני לא מבינה נקודה.
יש לציין שלא השתדלתי יותר מדי להבין, ושבדרך כלל אין לי שום בעיה עם סגנון כתיבת זרם התודעה, אבל כאן זה היה מבלבל.
לא ברור מה אמיתי, לא ברור מה הדמות הראשית, שהיא אישה מעורערת נפשית אחרי לידה, מנסה להגיד לי.
הייתי רוצה להגיד שהיא זיינה לי את השכל, אבל זה אפילו לא זה, זה פשוט היה קשקשת בלתי נגמרת שעשתה לי כאב ראש.
כאילו חלמתי את הספר הזה, וכשהתעוררתי ממנו, לא הצלחתי לזכור כמעט שום דבר מהחלום, רק את התחושה הכללית שלו.

אז על מה הספר?
תאמינו לי שאני גם לא בטוחה, אני רק יודעת שאנחנו עוקבים אחרי המחשבות של אישה שכנראה חווה דיכאון אחרי לידה, ולא רוצה להיות אימא.
אבל זה נראה שזה לא העיקר, העיקר זה שהיא פשוט אישה נימפומנית שהולכת ומאבדת את דעתה.

"אני הולכת כל רגע לבדוק אם התינוק נושם, נוגעת בו כדי לבדוק אם הוא מגיב, מסירה את השמיכות, משנה לו תנוחה, מדליקה אור, מרימה אותו, זה עדיין השלב של מוות בעריסה. אחר כך אני משתלטת על עצמי, מכינה לעצמי כריך ומתיישבת מול הטלוויזיה. אבל אז האחח אחח של איזה ינשוף, הצליל המיני, הבלתי רצוני והארוטי הזה, מטיל עליי אימה. אני מכבה את הטלוויזיה. אני מדמיינת שהחיות עושות אורגיה, אייל, עכברושית וחזיר בר. זה מצחיק אותי אבל מיד מבהילה אותי הערבוביה הבהמית הזו. טפרים, זנבות ופרוות אוחזים אלה באלה במרדף אחר העונג."

יש לה איזה קטע עם בעלי חיים, אני לא ממש הצלחתי להבין, ואולי זה כי לא השתדלתי, אבל יש חפירה על אייל וסוס, והציטוט הזה הוא מתחילת הספר שאז עוד היה איזשהו היגיון במחשבות שלה.
איבדתי אותה די מהר, רציתי לפרוש מהספר הזה כבר אחרי ארבעים עמודים, אבל מכיוון שיש לי הרבה מטרות שנוגעות לכמות הספרים שאני מספיקה לקרוא, אילצתי את עצמי להמשיך, לנסות להבין, לנסות לראות בספר את מה שאנשים אחרים רואים.(אבל לא להשתדל יותר מדי, כי אנחנו לא בבית ספר)

"יש טיפוסים כאלה שגורמים לי להתנשא. אני צורחת עליהם בפומבי, אני אוהבת לעורר שערוריות, להשפיל אותם, להראות להם איזה פחדנים הם. כי זה מה שהם, שפנים. איך אף אחד לא העיף לי סטירה? איך אף אחד לא קורא למשטרה שתגרש אותי מהמדינה? כל כך ברור שהם צודקים, שאני זו שמחפשת צרות, שהם רק עושים את העבודה שלהם ולא מטרידים אף אחד. בימים שבעלי נוסע אני שמה תינוק מפלסטיק במושב האחורי של המכונית, באמצע הקיץ. מצחיק אותי לראות את כמות השכנים ועובדי הציבור שנבהלים. אני אוהבת להסתכל איך הם מתנהגים כמו אזרחים למופת, כמו גיבורים שהולכים לנפץ את הזכוכית ולהציל את היצורון ממוות בחנק. משעשע אותי לראות את הכבאית מגיעה עם הסירנה. מפגרים. ואם בא לי להשאיר את התינוק של במכונית בטמפרטורה של ארבעים מעלות, זה מה שאני אעשה. ואל תבואו להגיד לי שזה לא חוקי. אם בא לי לעבור על החוק, אם בא לי להפוך לאחת מהנשים הרבות שברגע הלידה בוחרות להקפיא את התינוק, זה מה שאני אעשה."

הציטוט הקודם הוא עדיין בשלב שהמחשבות שלה היו מובנות לי.
אבל זאת הזדמנות טובה לדבר על זה שבספר הזה יש הרבה דיבורים על משהו שקורה לתינוק, על משהו שהתינוק עושה, שהוא פתאום מטפס על עץ כשהוא עוד לא למד ללכת או שהיא שמעה אותו נופל מהמיטה, או שהיא השאירה אותו מול האח עם בעלה והילד נגע בפחמים... זה לא תמיד ברור מתי מה שהיא חושבת באמת קורה, ומתי אלו רק המחשבות שלה שמתנסחות ככה. באלימות.
כשהיא אומרת שביד אחת היא מבשלת, וביד השנייה היא דוקרת את עצמה, האם היא ב א מ ת דוקרת את עצמה?!
זה לא ברור.

"נמאס לי שזה לא בסדר לירות באנשים או לקלל תינוקות."

הלוואי ויכולתי להאשים את הבעל במצב הזה, אבל לא ממש היה ברור מה הוא עושה לא בסדר, חוץ מזה שהוא לא נוגע בה.
באיזשהו שלב אנחנו מקבלים נקודת מבט של מישהו אחר, על הדמות הראשית שלנו, וגם העלילת משנה הזאת הייתה ממש לא ברורה... אולי בקריאה שנייה אני אוכל להבין מה לעזאזל קרה שם, אבל למי לעזאזל יש כוח לקריאה שנייה?

זה מוזר, כי זה לא מרגיש שבכלל קראתי את הספר הזה.
הוא קצר, אבל הסגנון הזה של זרם התודעה גורם לי לאבד את זה, ולא בקטע טוב, בקטע של:
"וואי, אני ממש לא עוקבת, האייל הזה שאת חושקת בו הוא אייל מטאפורי או אייל אמיתי? וזה אותו האייל שבעלך התנגש בו קודם?"

אזהרת ספוילר
אני לא רוצה לעשות ספוילר, אבל אני פשוט חייבת לציין את זה שלקראת סוף הספר, היא ובעלה התחתנו.
זה היה כל כך מבלבל.
-

בשורה התחתונה, היה לי נורא קשה להבין מה קורה, ואני חושבת שזה אולי כי לא הצלחתי להתעניין בו מספיק.
אולי זה נטו כי היא כל הזמן בילבלה לי את השכל על ינשופים, איילים וסוסים.

אני לא מאוד אוהב את הקומדיות הרומאיות. ההומור שלהן די בסיסי, העלילות חוזרות על עצמן, והן מתבססות הרבה על הופעת השחקנים מאשר על הטקסט הכתוב, אז לפעמים אפשר להבין מהקריאה איך סצנה מסוימת תהיה מצחיקה אם היא תומחז, אבל לא לצחוק מהקריאה בלבד.
ובכל זאת, כמו שמי שמכיר אותי יודע - אם יש טקסט יווני - רומי זמין, אני אקרא אותו, בפרט אם הוא קצר.
ובכך בלא ציפיות גדולות הגעתי למחזה הזה, הרביעי של פלאוטוס שאני קורא.

ושוב, לא מדובר ביצירת מופת אבודה, אבל זה מחזה לא רע בכלל, ויותר נהניתי מאשר לא נהניתי.
הבסיס כאן הוא המיתוס של עיבור אלקמנה ע"י זאוס, ואמפיטריון בתור הבעל המקורנן שאישתו שכבה עם לא אחר ממלך האלים.
בניגוד ל, ובכן, כל הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה, העלילה היא לא בתבנית ה"גבר צעיר רוצה בחורה, אביו הקמצן מנסה למנוע את זה, העבד התחמן מצליח לארגן את האיחוד המיוחל בכל זאת" (אני נשבע לכם שהקונספט המאוד ספציפי הזה הוא התבנית העלילתית של 6 מתוך 6 הקומדיות הרומאיות שקראתי עד כה..) אלא עלילה מיתולוגית יותר, פרודיה של המיתולוגיה אפילו. פלאוטוס קורא למחזה במבוא "טרגי-קומדיה" כי שילוב נושאים מיתולוגיים לא היה נפוץ במיוחד בקומדיות הרומאיות, אבל זו פשוט קומדיה. יש השערה במחקר שזה עיבוד לטרגדיה יוונית שהפכה כאן לקומדיה, ואם כך אז מדובר באחת הפרודיות הראשונות בהיסטוריה, שזה מגניב.

הבסיס להומור כאן הוא שזאוס והרמס מתחפשים לאמפיטריון ולעבד שלו, אז נוצר הרבה בלבול בקרב הדמויות בנוגע למה בדיוק מתרחש, למשל כשזאוס שוכב עם אלקמנה בדמות בעלה, עוזב אותה, ודקה אח"כ אמפיטריון חוזר ורב איתה כשהוא נשבע שהוא לא היה שם קודם והיא נשבעת שכן.
למרבה הצער 200 - 300 שורות מסוף המחזה, כשקומדיית הטעויות הזו מגיעה לשיא, נאבדו להיסטוריה והמחזה מקוטע. הוא נקטע ממש באמצע של קטע מצחיק כ"כ שצחקתי בקול, ולאחר הקיטוע יש לנו אפילוג יחסית משעמם ופחות הומוריסטי שכן נשמר בשלמותו.. אז זו באסה.

זה כנראה המחזה הכי טוב של פלאוטוס מבין ה4 שלו שקראתי עד כה, גם אם הוא לא ממציא את הגלגל וההומור בו מבוסס על רעיון אחד עיקרי. הוא קצר מספיק כדי שזה לא יימאס.

אהבתי את הספור הראשון. את השאר לא ממש. בקריאה שניה לאחר עשר שנים אני פחות ביקורתי לספר ולמרות הביזריות בכתיבה מצאתי עניין יותר.

כשהתותחים רועמים והמוזות שותקות, זה הזמן להיזכר במלחמות ישנות של עמים אחרים, לעשות השוואות ולחפש ניחומים. אסקפיזם בהפוך על הפוך, או כמו שאמי אומרת - צרת רבים, נחמת טיפשים.

הספר "נגד סימפלקס - או - תולדות חייה המופלאות, מסופרות לפרטיהן, של הארכי-רמאית ומשרכת הדרך קוראש", יצא לאור 1670, עשרים ושתיים שנים לאחר הסכם וסטפאליה שסיים את מלחמת שלושים השנים. הספר מגולל את קורותיה של ליבושקה, בת טובים שחייה נגרפו אל תוך התוהו ובוהו של המלחמה הנוראה ביותר שידעה אירופה עד מלחמות העולם של המאה העשרים. במסגרת המהפך הרדיקלי בחייה, אבד לה שמה (בתוספת עוד כמה דברים), ונותרו כינויה בלבד, קוראש וקוראז'; שני כינויים שמתאימים לה ככפפה ליד: 'קוראש' - כינוי וולגרי של חיילים לאבר המין הנשי, שהוא אבר פעיל במיוחד בחייה של גיבורת הסיפור, ו'קוראז'' - 'אומץ' בצרפתית, ממנו יש לה בשפע.
אם שמה של קוראז' מזכיר לכם גיבורה ספרותית מוכרת, הרי אתם צודקים בהחלט. בימים לפני שהארי שלנו התחיל לשאוג, הועלה בתיאטרון גשר המחזה הידוע של ברטולט ברכט ומרגריטה שטפין, "אמא קוראז' וילדיה". המחזה בן המאה העשרים מתבסס באופן חופשי מאוד על ספרו של גרימלסהאוזן, כשבניגוד לאמא קוראז' של ברכט, אין לקוראז' הנודדת ילדים, והיא צעירה ויפה יותר. לעומת זאת, שתי היצירות מתרחשות במהלך מלחמת שלושים השנה, ושתי הגיבורות ניחנות באומץ לב ויכולת הישרדות מעוררת התפעלות. את המחזה של ברכט קראתי עוד באוניברסיטה, ומכיוון שרציתי לצפות בהפקה החדשה של "גשר", החלטתי שזה זמן טוב לחזור למקורות.
הספר הוא רומן פיקרסקי, שכתוב בגוף ראשון, כביכול מפיה של קוראז'. הגיבורה מספרת את קורותיה בקלילות ובהומור, אף כי טיבם אינו קליל או משעשע כלל (מא"ש, גרסת המאה ה-17?). היא אינה בושה לפרט את דרכיה לשרוד במהלך המלחמה, והן כוללות התחפשות לגבר, לחימה, נישואי נוחות, זנות, ביזה, ניצול, רוכלות צבאית, הלוואה בריבית קצוצה ומעשי רמייה מכל סוג ומין. בין כל הסיפורים והאנקדוטות היא מתארת בפני הקורא את התקדמות המלחמה והקרבות, והשפעתם עליה ועל הסובבים אותה.
הסיבה (או שמא, התירוץ) שנותן גרימלסהאוזן בפיה של המספרת לכך שהיא מפרטת את עלילותיה הלא מחמיאות במיוחד, היא - נקמה בסימפליציסימוס. אותו ברנש הוא גיבור סדרת הספרים הסימפליציאניים של גרימלסהאוזן, ובספר הראשון בסדרה, "ההרפתקן סימפליציסימוס התם", מופיעה קוראז' כאנקדוטה מביכה ומעליבה, ומטרתה היא לבייש אותו בחזרה. את הספר הזה, שפורסם לראשונה ב-1668 ותורגם לעברית אף הוא על-ידי עדו אברבאיה, קראתי לפני כשלוש שנים, ובאמצעותו הגעתי אל הספר הזה.
"ההרפתקן סימפליציסימוס התם" הוא ספר ארוך יותר ועשיר יותר מ"קוראז' הנודדת", והדמות הראשית בו עגולה יותר ועוברת תהליך התפתחות והתפקחות מעניין יותר ממאדאם קוראז'. למרות זאת, "קוראז' הנודדת" הוא ספר כמעט מהפכני: אפילו אם היה נכתב באמצע המאה העשרים, הוא היה מקדים את זמנו. יש לנו כאן אישה גיבורה (במלוא מובן הביטוי) שאינה מתנצלת על הליבידו העירני שלה, על הערמומיות וחדות המחשבה שלה ועל יכולתה ונכונותה להציל את עצמה ולהרבות את רכושה בכל דרך אפשרית, ותהיה לא כשרה ככול שתהיה. היא שורדת במשך שלושים שנה במלחמה אכזרית וארוכה, כזו שיצרה מציאות בלתי נסבלת עבור גברים רבים, קל וחומר עבור נשים. אמנם לקרוא את הספר מנקודת מבט פמיניסטית יהיה אנכרוניסטי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן דמות נשית יוצאת מגדר הרגיל. עם זאת, יש לזכור שהדמות הזאת נכתבה על ידי גבר וקורותיה מתוארים דרך עיניו. מחוספסת ככול שתהיה אישה, אני כלל לא בטוחה עד כמה תגובותיה של קוראז' של גרימלסהאוזן אותנטיות.
בסוף הספר מוסיף גרימלסהאוזן 'הצהרה' שהספר נועד להזהיר גברים מפני יחסים עם זונות... בסדר, שיהיה בריא. לי זה נראה כמו תשלום מס שפתיים לצדקנים הפוריטניים, כי קשה שלא לזהות במהלך הקריאה את הנאתו של המחבר מתעלוליה של גיבורתו. אני חושבת שאם הדמות של קוראז' היתה קוראת את ההזהרה הזו, היא היתה מתפוצצת מצחוק.

כתבתי כאן כבר לא מעט על הקשיים שיש לי בספריה. נראה שאולי מיציתי אותה כבר, או לפחות את הספרים הטובים שבה. או לכל הפחות את הספרים הלא-מוזמנים שבה, וכך נוצרה לי מחרוזת של ספרים בינוניים שקראתי, מה שגורם לי לחפור בספריות של קרובים ומכרים ולשנורר ספרים מכל הבא ליד. עד שתימצא תשובה, או עד שאני אחליט לעבור דירה, אני חוששת שיהיו הרבה סקירות בינוניות על ספרים בינוניים, ועם הקוראים הסליחה.

נלה אורטמן חושבת שהגיעה אל השלווה ואל המנוחה. על אף מותו של אביה, וחוסר הכל שבו נותרה המשפחה, אמא שלה הצליחה להשיא אותה עם סוחר עשיר. אמנם מבוגר ממנה בעשרים שנים, אמנם טקס נישואים חפוז וצנוע, אבל היא מגיעה למקום מגוריה החדש באמסטרדם עם המון ציפיות ותקווה לחיים חדשים וטובים. אבל עד מהרה הציפיות שלה מתרסקות על קרקע מציאות כואבת. בעלה נעדר רוב הזמן, וגם כשהוא נמצא הוא נראה לא מעוניין בה. את הבית מנהלת גיסתה ביד רמה ובעוקצנות חסודה, המשרתת לא מסייעת לה, והמשרת הוא "פרא" עם עור שחום, והיא לא מורגלת באנשים מסוגו. נלה מוצאת את עצמה נטולת תמיכה. בלי אהבה מבעלה, בלי חברות לחלוק את מצוקתה, בלי יכולת לשתף את אימא שלה ואחיה שנותרו בכפר. מלבד זאת היא גם סובלת מחוסר תעסוקה. הבית שחשבה לנהל אינו בשליטתה, וגידול ילדים התברר בחלום שצריך לגנוז.

מה שיש לנלה, זה בית בובות. וכן, אפשר לצחוק. גם היא צחקה במרירות כשקיבלה אותו. אבל באין לה דבר טוב יותר לעשות, היא מוצאת אמן מינאטורות, ומתחילה לרהט את הבית. אלא שאמן המינאטורות מתגלה כחורג מסמכותו, מספק גם מיניאטורות שנלה לא ביקשה, ואלה מתגלות בצורה מפחידה כמנבאות את העתיד.

ג'סי ברטון רקחה רומן היסטורי על הרקע של אמסטרדם במאה השבע עשרה. הרקע עשיר מאוד וכולל את האווירה, הביגוד, המונחים, המאכלים (כולל החידוש המרעיש: סוכר!), מזג האוויר ודרכי ההתמודדות מולו, הסוחרים מול כל העולם, המאבקים הדתיים, מעמד הנשים וההתייחסות להומוסקסואלים. במובן הזה הספר הזכיר לי מאוד את הספר "נערה עם עגיל פנינה" שגם הוא מתרחש בהולנד באותה תקופה. העלילה עצמה כוללת מוטיבים על טבעיים וחסרי הסבר, והזכירה לי ספר אחר שקראתי שנקרא "אדונם של חיילי הצעצוע", וגם בו דברים הקורים לבובות משפיעים על המציאות האמיתית בחוץ. אבל הספר נחמד ומהנה גם למי שלא מכיר ספרים אחרים דומים. ואני שמחה לבשר לכל מי שדאג שלקחתי אותו מהספריה שלנו, כך שיכול להיות שיש עוד תקווה.

ספר נפלא
מתכונים נהדרים
ערוך ומעוצב יפייפה
עושה חשק לבשל, וכך עשיתי
חבל מאד שלא מדפיסים אותו יותר
אנשים רבים רואים אותו אצלי ומתלוננים שאי אפשר להשיג

אני חייבת להתחיל בגילוי נאות: אני בדרך כלל לא קוראת ספרות מקור. משהו שם בדרך כלל לא "עובד" לי, ואני מעדיפה תמיד את הספרות המתורגמת. אבל הפעם החלטתי לתת צ'אנס למירה מגן, ומהרגע הראשון הבנתי שנפלתי על משהו מיוחד במינו. ספר שמשחק בליגה אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי.
ההתחלה הייתה חוויה דואלית – מצד אחד מענגת בגלל השפה המופלאה, ומצד שני מתישה בגלל הריכוז שהיא דורשת. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נסחפת ומתאהבת בטוטאליות. מירה מגן היא גאונה של מילים, והכתיבה שלה נעה בין תיאורים עשירים ודימויים מורכבים שדורשים "פיצוח", לבין משפטים חדים, "לפרצוף", ציניים ומצחיקים, שהופכים את המוח ומרחיבים את הלב.
הגיבורה, נאוה, היא דמות מרסקת. היא "גמורה בראש" אבל אינטליגנטית בטירוף. כאדם דתי, הדיאלוגים שלה עם הקדוש ברוך הוא היו לי קשים לקריאה לפעמים, בוטים ונוקבים מאוד. אבל דווקא דרך הקושי הזה, הבנתי את עוצמת המורכבות של הקשר שלה איתו. עצם העובדה שיש שם דיאלוג כזה, חי ובועט, מראה עד כמה היא קשורה בו בעצם, כפי שהיא מעידה על עצמה בסוף.
מה שכבש אותי סופית (וזו אהבת חיי בספר הזה) הוא המבנה: אין כאן דיאלוגים רגילים עם "הוא אמר/היא אמרה". הכל בלוע בתוך הטקסט, עובר מדיבור למחשבה בזרם תודעה אחד מושלם. זה גורם לך להרגיש שאת חיה בתוך הנשמה של נאוה. הדמויות מסביב מרתקות, במיוחד יונינה, אשת האח, שהיא המרפא האמיתי של נאוה. יש לה פה ענק ומלא אמת, היא לא הולכת על ביצים, והחיכוך הזה הוא בדיוק מה שמחזיר לנאוה את הדופק.
הסוף הוא מסר עוצמתי של חיים. הוא מראה שכמה שאדם ינסה לסגור את עצמו ולחשוב שהכל נגמר, החיים חזקים מאיתנו. התובנה שנטוע בנו רצון לחיות, גם כשאנחנו אומרים שלא, היא העוצמה של הקדוש ברוך הוא שמתגלה בתוך הבשר.
אם גם אתם בדרך כלל לא מוצאים את עצמכם בספרות מקור – אל תוותרו על הספר הזה. הוא מיוחד, הוא חשוף, והוא פשוט רמה אחת מעל כולם. גאונות צרופה.
אני רצה לקרוא עוד מירה מגן... חובה!

כולם אומרים שזה ספר מופתי. הכתיבה אכן מיוחדת ממש. העלילה? מאכזבת ומשמימה. עד שכבר מתחיל לקרות משהו, הוא מפוספס מאד. ניכר שהסופר השקיע מדי בכתיבה על חשבון העלילה. אני דווקא לא פריקית של עלילה, וכתיבה בעיני זה ה-דבר, אבל פה הרגיש לי חסר.

ספר שמורכב משני ספורים. הספור הראשון לא עניין אותי במיוחד מלבד נקודות אור מעטות. את הספור השני מאוד אהבתי.

ספר משתרע על פני מאות עמודים, מבנה הספר מורכב מ-5 חלקים נפרדים שיכולים להיחשב כספרים בעצמם, סיפורים שוני כמעט לחלוטין אבל מקשרים בינהם נושאים מרכזים של התנהגות אנושית ואלימות, ובעיות צודרניות אחרות.

סנטה תרזה, הממוקמת בניו מקסיקו, זוהי הארץ שבה כל הסיפורים מתאחדים, ושם מתרחשים האלימות והפשעים המגעילים ביותר, המגיעים בצורות של חטיפה ועינויים, רצח נשים, רצח עם, הטלת מומים, רומנים ,סמים, מקרי מוות הנגרמים עקב כישלון מערכת המשטרה, ועוד הרבה יותר.
סיפור לא ליניארי, ומשפטים באורך פסקה, מבנה הסיפורים עצמם (פרק 4, במיוחד שבו מחציתו הוא רק יומני נשים שנרצחו בסנטה תרזה), כל נושא הפרנויה וכיצד הדמויות מייצגות/מרגישות. משהו כמו דו"ח משטרה, שבו הכתיבה רשמית וגם מלאה עד אפס מקום בפרטים על אדם נעדר. זה שואב אותך פנימה, ומאפשר לרגעים מותחים בסיפור להתרחש בצורה חלקה.
הספר הראשון עוסק במבקרים ספרותיים אובססיביים המנסים למצוא את משמעותם ביצירותיהם, כולם חולקים את אותה מטרה: למצוא סופר שהם אובססיביים אליו בשל איכות ספריו, וללמוד מאותו סופר. החיפוש שלהם מביא אותם לסנטה תרזה, שם הם נחשפים לפשעים. רומנים זוגיים מתרחשים בין הסופרים, חקירה של מעשיהם וחייהם בכללותם, מתרחשים מצבים רגשיים, וכל זה תחת מעטה של בדידות.
הספר הראשון הוא רק מבוא למה שבולאנו מכין לקורא.
משם, אתם נשלחים לסנטה תרזה. הפשעים האכזריים מתוארים סביב הדמות הראשית אמלפיטאנו, גבר שיש לו בת בשם רוזה.
הצמד מנסה לחיות את חייהם בשלווה בסנטה תרזה, ומראים לנו שזה אינו אפשרי. הפשעים בצורת רציחות, סחר בסמים וחטיפות היו תופעה קבועה בספר, ותמיד ליוו את הדמויות לאורך כל שהותן בספר. אמלפיטאנו הוא גיבור שמנסה להתמודד עם בעיות אישיות שלו בכל הנוגע לאשתו לשעבר הפסיכוטית, מה שמותיר אותו במצב של שגעון שבו הוא בקושי מסוגל לגדל את בתו.
חלק זה מראה כיצד העיר עצמה מפחידה וממלאת פחד. תחושה של אימה ופחד שחיים עלולים להיגמר בן רגע.. בולאנו מבהיר כאן שהעיר נשארת הקבועה, בעוד שהאנשים החיים בתוכה הם המשתנים המשתנים.
החלק על הפשעים:
החלק המרכזי של הרומן. זהו החלק הארוך ביותר ב-2666, והוא מתאר נקודות מבט רבות על העיר סנטה תרזה, במגוון צורות: בלשים, שוטרים, סופרים, עיתונאים, במאי קולנוע, פושעים, , נשים, רוצחים וכו'....
יומני המשטרה הללו לעולם אינם חוסכים בפרטים המגעילים על מה שקרה לכל מוות של נשים; פרטים על איך הן נרצחו, אילו הטלות בוצעו להן לאחר מכן, מה גרם לכך, מה הן לעולם לא מגלות על כך, מה גרם מותן לאנשים אחרים וכו'... יומני המשטרה הם יצירה משום שהם מראים את מה שבולאנו מנסה לומר: מותן מתחיל להפוך למספרים ולא למקרי מוות. האלימות בסנטה תרזה הפכה לנורמה ומותן, לפחות עבור חלקן, הופך לקומי וחוזר על עצמו יותר, מה שגורם לקורא לדאוג להן פחות ככל שהן מופיעות בין סיפורי הדמויות בספר: השעמום המתמשך של מותן הנורא המתמיד של הנשים בסנטה תרזה מראה את הבעיה הנוכחית של כוחות המשטרה שהוא הכישלון בטיפול בכל רצח בנפרד, מה שגורם לרוב מקרי המוות המתועדים הללו לעולם לא להיפתר.
יש עוד שני חלקים נוספים, אבל אני לא רוצה להלאות (עוד אלימות...) ומי שירצו יקראו.

אז זה הסיכום שהקוראים מקבלים: אין סיכום!, לא משהו שמרגיש גם מציאותי וגם אנושי..
קריאת "2666" ארכה לי שנה בדילוגים. יש אנשים שעשויים לוותר באמצע רק בידיעה שעליהם לקרוא יותר מ-500 עמודים (לרוב אני לא קורא ספרים כאלה ומשתעמם מהר), מה שיכול להפוך את הספר לפחות נגיש. אם הגודל אינו בעיה עבור הקורא, אז ספר זה טוב. מצריך ריכוז ומאמץ וקצת קשה בגלל האורך , התאורים והאווירה הדכאונית