בעולם שלנו קשה מאד להסתתר. הבן אדם מופיע בעשרות מאגרי מידע, שרק לחלק קטן מהם הוא מודע. וכשמישהו מחפש אותך ברצינות - סביר שהוא ימצא אותך. וכך המותחן של פאבונה מתאר הרבה מהאמצעים האלקטרוניים החדשניים, המאפשרים למצוא אנשים שהחליטו שהם לא רוצים שימצאו אותם. כמו אנשים גם המעשים שעשו כשהיו צעירים וטפשים, ניתנים לגלוי. מעשים שאם יתפרסמו יחבלו בשאיפות של בעליהם. פאבונה מספר פה סיפור על כתב יד המופיע יום אחד ומאיים לחשוף גילויים הרסניים על אחד שבמהלך השנים הפך מליארדר רב השפעה. ומספר על הדרך הרצחנית בה כתב היד - שאי אפשר לדעת מי מחברו - עבר כדי להגיע לידיעת הציבור או לפחות לידיעת אלה המתווכים בינו לבין הציבור.
זה הספר השני של פאבונה שאני קוראת. הראשון "תושבי חוץ", שזכה ב"אדגר", הרשים אותי בכתיבה, בעלילה המתוחכמת ובאיפיון הדמויות. והספר הזה, להפתעתי, אינו נופל מהראשון. יש בו עלילה מפותלת היטב, טוויסטים בלתי צפויים, מתח לכל אורכו, וגם פה הדמויות מאופיינות היטב. הסיפור מתרחש בעולם ההוצאה לאור של ספרים, ונראה שפאבונה עשה תחקיר די יסודי על הדמויות המככבות בענף הזה באמריקה, ואפילו על הבניינים המאכלסים הוצאות לאור. מעניין להשוות את הספר ל"תולעת משי" של גלבריית, המתאר את אותו עולם באנגליה.
לאחרונה יש מעט (מדי...) ספרי מתח המספקים עבורי את הסחורה. לרוב העלילה כתובה ברישול, המתח לא מותח, הסופרים נזקקים לליטרים של דם, לתיאורי זוועות ועינויים במקום עלילה מרתקת, לקורבנות סתם כדי למלא עמודים, ומייצרים למרבה הפלא שיעמום וניכור. הספר הזה - כמו קודמו - שונה. האלימות המתוארת היא עניינית לסיפור. הרוצחים אינם מבזבזים זמן על עינויים מיותרים. הם נאמנים למה שאמר ההוא מהסרט הבלתי נשכח: "אם אתה רוצה לירות - תירה. אל תברבר..." ובאופן כללי העלילה יכולה היתה להיות. יכול מאד להיות שבנו המפונק של אדם עשיר היה פרוע בנעוריו ועשה דברים שיכולים היום לחרב לו ת'קריירה. יכול להיות שמי שיש לו תועפות ממון ינסה למנוע גילויים הרסניים על מעשיו ולא במיוחד יתחשב ברווחתם של אלה המפריעים לו. כמעט יכול להיות שאשה בגיל העמידה שהנשק הכי קטלני שהחזיקה בחייה היה עט, תצליח איכשהו להימנע מלההרג למרות שהרודפים אחריה הם מקצוענים.
כמו שהבנתם - נהניתי מהספר. חובבי ספרי המתח שאינם מזלזלים באינטליגנציה - לדעתי תהנו גם אתם.

















