ברוס התחמושת
בין הקירות הוא חי, בבניין רב קומות ממנו ניתן לראות את הים. בימים אלו הוא יושב מול החלל במשך שעות, רוב הזמן הוא רעב, נאבק להשאיר את עיניו פקוחות. מבחינתו הוא בן-אדם חלקי, לא ברור, חסר צורה, מופשט ועירום, כמו המילים שהוא כותב, ללא אופי, ללא גב ישר, מכופף, שיניו הקדמיות עקומות, בתוך אוזניו תחובים אטמים שלמזלו הדייר הקודם השאיר בשביל לא לשמוע את הצעקות מבחוץ.
אותו פרט יושב וכותב מילים שהוא אינו יודע את משמעותן אך זה מה שהוא עושה כי אין לו משהו אחר, ובכן, לעשות. כדור תחמושת בודד בקוטר של 7.62 מ"מ של רובה צלפים מונח על שולחן הכתיבה. המנגינה שהוא מאזין לה היא רק בראשו, היא נפלאה בעיניו, היא גורמת לו לרצות לחנוק את עצמו ברוך, חנק של אהבה, סיום מתוך מיצוי. הוא צריך לכתוב עוד מילים, הוא מחפש ואינו מוצא אותן. הוא היה רוצה להיות בן אדם אובססיבי וחדור מטרה, הוא לא, הוא יותר בן אדם מקפץ בין אבן לאבן באגם בו המים עכורים, ראשן שהפך לצפרדע, הוא לא נשאר במקום אחד תמיד מחפש מקום אחר להגיע אליו, התחלות חדשות, לא ממוקד, מתחבא מפני ההמשך שצריך לבוא אך מסרב להגיע.
ברוס שלם של תחמושת צבאית פחות כדור אחד יושב לו בארון העליון שבמטבח. שאריות מימים עברו. הוא כבר הרבה זמן רצה להיות אזרח מן השורה, להתקשר ולהודיע על כך, אך הוא בכל פעם דוחה זאת בתירוץ אחר. מחשבות של דאגה החלו לבצבץ לפני מספר ימים. מה אם הם בזה הרגע ידפקו בדלת וידרשו לבצע חיפוש שוב? כיצד הוא יסביר להם מבלי להישמע לחוץ וחרד שזה ברח מראשו, הם לא יאמינו לו, הם יחשבו שזה הוא. סירנה נשמעה מבחוץ, הם בדרך. הוא החל להתגרד ולהזיע לאחר כמה דקות נרגע, שום דפיקה בדלת לא נשמעה, הם הגיעו למישהו אחר.
הוא חשב להתקשר בעילום שם ולשאול איפה הוא יכול לשים את העול שעוצר ממנו כל אפשרות לחיים תקנים. הוא כבר התכוון לחייג אך אז התחרט, הוא הבין שזו בחירה לא נכונה, הם לא יאמינו לו, הניידת תגיע והם יאזקו אותו, אולי גם יכו אותו נמרצות, הוא יהיה כלוא במשך כל ימי חייו, או יותר גרוע ינשלו אותו מזכותו על דירתו.
הוא היה תקוע לחלוטין. איך רק עכשיו הוא בחר לטפל באותה בעיה נתונה? הרי הוא היה מודע לקיומו במשך כשבועיים, מה בדיוק גרם לו לחשוש? השלושה, הם הגיעו לפני ימים אחדים אל משכנו.
דרך העינית הוא ראה רק בן אדם אחד חובש מסכת אב"ח, ברגע שהוא פתח את הדלת השניים האחרים צצו, גם הם חבשו מסיכות, הם ביקשו להיכנס פנימה, הוא לא סירב.
השניים שהיו מאוד דומים אחד לשני נכנסו ראשונים הורידו מהם את מסיכה בו זמנית בתנועה אחידה והחלו לרחרח את הדירה. הם היו לבושים בחליפות אפורות, שיערם היה לבן, ועורם היה חיוור כסיד, הם היו נמוכים בעלי מבנה גוף צר. האחד, אותו אחד אשר נראה תחילה דרך העינית נכנס אחריהם, הוא היה כהה עור ובעל קרחת מבריקה, גופו יחסית רחב, הוא נשאר להסביר את פשר הביקור המפתיע, קולו היה סמכותי וקר, הוא הוריד את המסכה מראשו, אישוני עיניו היו רחבים. הוא סיפר לו שבין הקירות הללו, בעבר גר רוצח המבוקש על ידי כוחות הביטחון מזה המון זמן ורק עכשיו התגלתה זהותו מטעות של חוסר זהירות או חוסר ריכוז מצידו של אותו מבוקש. האחד שאל אותו האם הוא הכיר את הדייר אותו הוא החליף והתשובה לשאלתו הייתה שלילית, ואז האחד שאל האם כשהוא נכנס לדירה משהו חשוד תפס את תשומת ליבו, משהו שהוא חושב שיכול לעניין אותם, באותו רגע עקב טון קולו התקיף ומבטו חמור הסבר של החוקר, הוא שכח לחלוטין מאותו ברוס תחמושת שישב לו כאמור מאז שהוא נכנס לדירה באותו ארון במטבח. המרחרחים סיימו להריח, הם לא דיברו רק הנהנו בראשם מצד לצד, הם לא מצאו דבר, הם חבשו את המסכות שוב. האחד שגם היה מסתבר האחראי, נתן לו כרטיס בו מספר הטלפון ושמו הפרטי. הוא הציע לו לטובתו להתקשר אל המספר אם פעם הוא ייזכר במשהו משום שהרוצח תמיד יכול לחזור למקום שבו הוא התחיל.
לפני שהוא הספיק לדבר או לשאול שאלות נוספות לגבי הנושא, המרחרחים עזבו בחופזה והאחד בעקבותם לא לפני שהוא שאל את הדייר האם הוא מתכוון לצאת מדירתו, התשובה הייתה שלילית, האחד הנהן בראש ואמר שעדיף כך, מסוכן שם מאוד בחוץ בימים אלו, הוא יצא ועזב אותו לנפשו. אחריי כשעה הוא הסתכל על הארון ונזכר, תמיד הוא עושה שגיאות נוראיות הוא ידע שיום אחד זה עלול לסכן את חייו, הגיע היום, הוא שותף לפשע, הם יחשבו שהוא הסתיר זאת מהם בכוונה, זה רק עניין של זמן עד אשר הם ישובו לביקורת נוספת.
הוא עמד מול הארון הריק חוץ מאותו ברוס תחמושת הירקרק והרהר לעצמו כפי שהוא עשה במהלך הימים מאז אותו ביקור חפוז של השלושה.
מחשבתו פסקה כשהוא שמע את הטלפון שלו מצלצל. מעבר לצד השני היה השכן שלו מקומה לא ידועה, אותו הוא טרם ראה. השכן התעניין ושאל אם גם אצלו הם היו, הוא השיב בחיוב, היה בו רצון עז לסיים את השיחה אך השכן המשיך בשלו ואמר שכל פעם שהוא מביט מהחלון בדירתו הוא אומר תודה שהוא לא אחד מאלה ששם בחוץ, שוכבים וסובלים, אף אחד לא מגיע והם צועקים מכאב, הוא יכול לאבד שפיותו מאותן זעקות, אם היה לו רובה וכדורים והיה לו את התצפית שיש לו, הוא היה מוריד כמה מהם רק בשביל לגאול אותם מייסורם. לפני שהשכן המשיך בדבריו, הוא שאל אותו האם הוא הכיר את הדייר שאותו הוא החליף, התשובה הייתה שלילית, השכן ביקש לדעת מדוע הוא רצה לדעת, הוא ענה בחיפזון שנאמר לו שבדירתו גר רוצח, הוא שמע את השכן מתחיל לצחוק, לבסוף השכן נרגע מעט ואמר שבכל הדירות בבניין הזה גרו רוצחים, טון הקול שלו השתנה לרציני ומונוטוני כשהוא אמר שהדבר החשוב זה לא לשקר להם כי הם בסוף מגלים הכול. הוא כחכח בגרון ואמר לשכן שהוא צריך לסיים, השכן הספיק לשאול אותו האם הוא מתכנן לצאת החוצה והוא השיב בשלילה.
הוא ידע, החלטה צריכה להילקח, כך הוא עמד במשך שעה ארוכה, מהרהר.
הוא הכה את עצמו במצחו, הרי זה לא ברור? זה כה פשוט. הוא גר במרחק של דקות ספורות הליכה מן הים, הוא ייקח את ברוס התחמושת ויטביע אותו במצולות, זה כל מה שהוא צריך לעשות בשביל חירותו המוטלת על הכף. הוא יחכה לשעת לילה מאוחרת וייצא בחשיכה מדירתו בשקט מוחלט ויתחיל לצעוד לעבר כיוון מערב. הוא נרגע מעט, זו תוכנית טובה, אכן מגיע לו טפיחה על השכם רק בגלל הפשטות שבה אך היה בה מכשול אחד ועם זאת די מהותי, זה אומר שהוא צריך לצאת החוצה. זה שווה את הסיכון, יש לו מסיכה, יש דיירים שעושים את זה אחת לכמה זמן, אז מדוע הוא אינו יכול לעשות זאת גם? הוא התיישב על הכיסא היחיד שבדירת החדר הצנועה והביט בשעון, נשארו לו רק מספר של שעות בודדות בכדי להכין את עצמו עבור כך.
שעה לאחר מכן הוא שמע דפיקה בדלת. הוא רעד מעט, הוא חשב אם לענות או להישאר במקום, הדפיקות בדלת המשיכו, הוא קם והלך באיטיות אל עבר הכניסה והביט דרך העינית.
בחורה צעירה ומאוד רזה עמדה שם, היה לה שיער ארוך בגוון בהיר והרכיבה גם היא מסיכת אב"כ כך שהוא לא יכל לראות את פניה, היא לבשה שמלה שחורה וארוכה, ונשאה איתה מזוודה מעור בגוון חום. הוא מעולם לא ראה אותה לפני כן, הוא היסס, האם לפתוח את הדלת או לא ואז כאילו היא הרגישה שהוא עומד ובוחן אותה דרך העינית היא הלמה שוב בדלת בחוזקה, מתוך יצר בלתי נשלט הוא הושיט את ידו אל עבר הידית, הוא פתח את הדלת.
היא הייתה גבוהה ממנו לפחות בראש, הוא שכח שהוא כה נמוך. היא ביקשה להיכנס. הוא שאל אותה אם היא הגיעה מבחוץ וכשהיא השיבה בחיוב, הוא לא יכל שלא להרגיש את פעימות ליבו, הוא התרגש באופן שהיה קשה לו להסביר, מישהו לדבר איתו.
היא לא הורידה ממנה את המסכה, הוא שאל את עצמו מדוע. היא שאלה אותו מתי הוא נכנס לאותה דירת חדר או יותר נכון מתי הוא זכה בהגרלה, הוא השיב, ואז היא שאלה אותו מדוע חוץ משולחן בודד וכיסא רעוע מעץ, דירתו ריקה לחלוטין. הוא החל לענות אך עשה רושם שתשובתו אינה מעניינת אותה כלל. היא נעמדה לצד השולחן וראתה מחברת סגורה על השולחן ואת אותו כדור תחמושת של רובה הצלפים מונח לצידה. היא שאלה אותו אם הוא רוצח שכיר, הוא צחק קלות ולא השיב. היא התיישבה על הכיסא היחיד, פניה אל מול קיר מוכתם וסדוק. הוא נשאר עומד וקפוא במקומו מאחוריה, הוא שם לב שהשיער שלה היה מלאכותי, היא חבשה פאה. היא שאלה אותו אם היא יכולה לפתוח את המחברת, הוא השיב בחיוב, הוא לא כתב בה דבר.
הוא ראה אותה מרפרפת בין הדפים כאילו באמת כתוב שם משהו, הוא לא הבין לרגע מה היא בדיוק עושה. לאחר כדקה היא סגרה את המחברת. הייתה שתיקה ואז היא שאלה מה הוא מתכוון לעשות בקשר לברוס התחמושת.
הוא הרגיש עקצוצים בעורו, זה קורה לו לפעמים, הוא כותב על משהו ולאחר מכן שוכח מכך לחלוטין, הוא ניסה להיזכר מה בנוסף הוא כתב באותם דפים ללא הצלחה. הוא שאל אותה מי היא ומה היא רוצה, היא לא ענתה לשאלה, היא לקחה את הכדור שהיה מונח על השולחן ובחנה אותו, היא שאלה אותו למה הוא העמיד אותו בצורה כזאת ליד המחברת, הוא התמהמה ולפני שהוא הספיק להסביר שהוא רצה לכתוב עליו סיפור לגבי כל מה שאותו כדור יכול להיות, היא שאלה אותו אם בהנחה והיה לו רובה שמתאים לאותו כדור האם הוא היה משתמש בו, הוא ענה שלא, שהוא מקווה שלאותו כדור יש סיפור שונה משאר הכדורים.
הוא ראה אותה קמה באיטיות, היא נעמדה מול הארון והתכוונה לפתוח אותו, הוא מיהר לעצור אותה מלעשות זאת. היא שאלה אותו אם זה שם, הוא לא ענה, והיא חזרה לשבת.
היא החלה לשאול אותו שאלות על עצמו. מה גילו, הוא ענה שאינו בטוח אך בוודאות יודע שהוא עבר את גיל 35, אם הוא היה נשוי, הוא השיב שהיא נהרגה, גם הילד, היה בן חמש. מה הוא היה לפני, הוא ענה שהוא היה כותב למחייתו וציין שפעם, לפני שהכול החל, הוא היה מתבייש להגיד זאת, היא שאלה מדוע והוא ענה שלא היה בזה הכנסה, היא סיפרה שהיא לא הכירה את העולם שלפני, מה שגרם לו להבין שהיא מתחת לגיל עשרים. הוא שאל אותה אם ההורים שלה בחיים והיא השיבה בשלילה, שהם מתו כשהיא הייתה בת אחת עשרה ביחד עם אחיה הצעיר, הם שתקו ושמעו את הצעקות מבחוץ. היא שאלה אותו איך הוא עומד בזה והוא הראה לה את אטמי האוזניים שלו. הוא לא רצה לעשות זאת אבל ידע שהוא היה חייב, הוא ביקש ממנה להראות לו את האישור שלה, היא השיבה שהוא לא עליה, הוא בלע את הרוק וניסה להרגיע את עצמו, הרי יש לה מסיכה לכן חייב להיות לה אישור, היא דוברת אמת. היא שאלה אותו כמה זמן הוא לא יצא החוצה והוא ענה מאז שהורו על כך, היא גיחכה בחוסר אמונה ושאלה אם הוא רציני והוא ענה בחיוב.
היא שאלה אותו שוב מה הוא מתכוון לעשות עם ברוס התחמושת לאחר שתיקה ארוכה. הוא חשב אם לענות על כך או לא. כשהיא ראתה שהוא לא עונה היא אמרה לו שהוא יכול לסמוך עליה ומפני שהיא מגיעה מבחוץ, אולי היא תוכל לעזור. הוא לא מצא סיבה מדוע הוא בעצם אינו יכול לספר לנערה הזאת על מה הוא מתכוון לעשות וסיפר לה על התוכנית שלו להיפטר מן מלאי התחמושת האסורה על פי החוק בדירתו.
היא שאלה אותו אם הוא מעוניין שהיא תצטרף אליו לדרך, הוא אמר שהוא מתכנן לצאת רק שהחשיכה תגיע בעוד מספר שעות, היא השיבה שאין לה מה לעשות עם זמנה הפנוי, הוא שאל אותה אם היא אינה מפחדת אך ידע מה התשובה, כשהוא שאל אותה מה היא חיפשה מלכתחילה בדירתו היא השיבה שנאמר לה להביא את המזוודה הזו אליו, הוא שאל אותה מה יש בתוכה והיא השיבה שהיא אינה יודעת.
הוא התיישב על הרצפה ותחב את אטמי האוזניים לתוך תעלות אוזניו, הם המשיכו לדבר עד אשר הוא השעין את ראשו על הקיר ועצם את עיניו רק לרגע קט, הוא פקח אותן שלוש שעות לאחר מכן לקול של ירי עמום.
הוא הביט סביבו, תחילה הוא לא הבין מה עיניו רואות, מספר קליעי מתכת ריקים היו פזורים ליד הכיסא שהוזז אל מול החלון היחיד בדירה, ברוס התחמושת לצד הכיסא פתוח וכמעט מרוקן מתוכן, המזוודה שהיא הביאה עמה הייתה פתוחה, הוא הבין מה היה בה, רובה צלפים שנשאר עומד איתן כפי שהיא הניחה על שולחן הכתיבה שגם אותו היא הזיזה סמוך לחלון. הוא רצה לקרוא בשמה אך הוא לא ידע אותו ואפילו אם הוא היה יודע אותו זה לא היה משנה משום שחצי מהמוח שלה היה מרוח על הקיר מול רקתה הימנית, המסכה עוד חבושה למה שנשאר מראשה שהיה מוטל אחורה, זרועותיה מוטלות שמוטות לצדדים, גופתה איכשהו לא נפלה מהכיסא.
מרוב ההלם שבו הוא היה שרוי, הוא לא התייחס לדפיקות בדלתו. הוא הלך באיטיות אל עבר החלון וראה אותם, לצד הכביש מוטלים על הקרקע כתריסר גופות ערומות לחלוטין, מלאים בחבורות של המחלה הידועה וכה ארורה, הוא שמע צעקה ואז קול ירייה, הוא עף אחורה ונפל על גבו, הוא נפגע, הוא הסתכל אל עבר בטנו וראה חור חדירה קטן, הוא ניסה לנשום, הוא הרגיש רטיבות בגב והבין, הדם נשפך החוצה ממנו, כמה זמן נשאר לו? דקה או שתיים, המחברת עוד הייתה על השולחן וגם הכדור הבודד שהוא הניח לצידה, אם הוא רק היה יכול לכתוב על איך שזה נגמר עבורו והכדור. הוא שמע קול הלימה חזק וראה את הדלת עפה פנימה מיד נכנסו לדירתו כוח של כחמישה לוחמים לבושים כולם בשחור, מסיכות על פניהם, הוא שמע את נשימותיהם, הם נעמדו מעליו וסרקו את גופו, מיד אחריהם נכנס מישהו שהוא זיהה, אותו אחד שהוא ראה דרך העינית כשהמרחרחים עומדים מאחוריו, הוא ראה אותו בוהה בו לפחות משלוש שניות. הוא ראה אותו הולך באיטיות אל השולחן ומרים את הכדור הבודד, הוא נתן אותו לאחד מעוזריו ואמר לו להכניס אותו לברוס התחמושת החדש שהוא הביא איתו ולא לשכוח הפעם להשאיר את הרובה בדירה, הדיירים החדשים מאבדים את דעתם כשהם שומעים אותם זועקים לישועה מבחוץ.