יש משהו מעצבן בכתיבה של כריס פאבונה, וקשה לי לשים על זה את האצבע ולהגדיר במדוייק.

התחושה שלי כשאני קוראת אותו היא שבהתחלה הוא כתב טקסט רזה מאוד, נטול תיאורים ודימויים, ואז העורך עבר על הכל והחזיר לו את הטקסט עם דרישה נחרצת: לעבות ולהוסיף תיאורים, דימויים, להפוך את זה לספרותי יותר. עיתונאי פחות. ואז פאבונה ישב כמו תלמיד חרוץ ושקדן בסדנת כתיבה ועמל קשות על פירוט וריבוי תיאורים ודימויים, שאף אחד מהם לא מרגיש אותנטי. לא מרגיש כאילו זרם לו מהראש לאצבעות המקלידות. הכל קצת מתאמץ מדי, קצת מזוייף.
אני יכולה לנסות להדגים, אבל כאמור: אולי זה רק בתוך הראש שלי, או שאולי זה האפקט המצטבר.

למשל <i>"מכונת הקפה רושפת ומשפריצה את הטיפות האחרונות שלה, והן נופלות לתוך הקנקן"</i> כשדמות כלשהי מכינה לעצמה קפה בתוך פרק שלם שמוקדש לתיאור ארוך ודקדקני של הזעם של הדמות בזמן שהיא קוראת טקסט, לפני שאנחנו עוד יודעים בכלל על מה מדובר, מה הטקסט ולמה הוא משפיע ככה על הדמות. זה אמור אולי ליצור אווירה ומתח, אבל זה בעיקר מייגע.

או פירוט היתר בתיאור הדמות המאוד שולית הבאה: <i>"בראדפורד מק'נלי בוחן את החליפה המהוהה, השמנונית, הלא מתאימה של סת', סמנכ"ל הכספים שלו. הצווארון השחוק של החולצה הלא לבנה במיוחד שלו, הגרביים השחורות שאיבדו כל אלסטיות ועכשיו זולגות במורד רגלו, חושפות רגל חיוורת, שעירה, רפויה, ונעליים מצוחצחות, לא אופנתיות, מרוטות כמעט. הנקודה הקרחת באמצע הקודקוד, נוצצת ולחה, והחלקה המזוקנת באמצע הצוואר שלו, נקודה שסכין הגילוח שלו פספס, מתחת לסנטר, כמעט בלתי נראית." </i>
כל זה נותן תחושה מאוד מתאמצת ומוגזמת.

ואותה תחושת זיוף נמצאת גם בדמויות הנשיות שלו. יש בהן משהו מאוד… גברי. כלומר, הן בנויות וחושבות כמו שגבר מדמיין איך אישה בנויה וחושבת. הן עסוקות מאוד במראה ובמיניות שלהן ושל הסובבות אותן בצורה מחפיצה שמזכירה יותר מבט גברי על נשים מאשר מבט נשי. וכמובן שבאיזשהו שלב צצה קלישאת האישה היפה והמושכת שלא מסתדרת עם נשים, רק עם גברים.

אוקיי, והעלילה? העלילה היא עלילת מתח ופעולה, אבל היא לא מותחת ומסתורית כמו שנראה שפאבונה חושב שהיא. אין פה הפתעות גדולות או טוויסטים יוצאי דופן. פאבונה פותח ברצף של דמויות ולוקיישנים, ולאורך הספר הוא קופץ ביניהם, הורג את חלקם, וכל הזמן יש תחושה שהוא מציץ לך מאחורי הגב בזמן שאתה קורא, מחכך את ידיו בהתלהבות ושואל, נו? איך בילבלתי אותך, אה? איך הפתעתי אותך עכשיו! נכון? והתשובה היא… לא כל כך, האמת.

זה ספר שני של פאבונה שאני קוראת והערך המוסף המרכזי שלו מבחינתי הוא שהצלחתי להגדיר לעצמי מה אני לא אוהבת אצלו, אז כנראה שהוא גם האחרון.

מעט ארוך ומדי מתיש זה ספר מתח אנחנו יכולם לנחש ללא מאמץ את התעמולה, קצר בבקשה אץ אורך הספר..

כתב היד הזה יכול להזיק מאד לצ'רלי וולף רב העוצמה ולא רק לו. לכן יש מי שמוכנים להרחיק לכת כדי להניח את ידם עליו כולל סוכן ה- CIA היידן גריי. למרות השנים שחלפו עדיף שהעניין יישאר קבור. מחברו נמצא בתנועה מתמדת, משנה זהויות ואת חיצוניותו. לטובתו, עדיף שיישאר מתחת לרדאר ככל האפשר בעולם בו כל כך לעקוב אחרי כל אחד.
איזבל ריד, הסוכנת הספרותית המנוסה מחזיקה בצרור הדפים שהגיע אליה באנונימיות. חומר נפץ .
והטירוף מתחיל.
העלילה נמשכת יום בו המטרה העיקרית היא השגת כתב היד. תוך השתלשלות העניינים עם מידה סבירה של מתח ואיום על המעורבים נחשף נושאו - הארוע הטראגי מהעבר, התאונה שפתחה את קן הצרעות. מזל מחורבן של רגע בחיים ליד אית'קה, עיר קטנה בצפון מדינת ניו-יורק
(בה, אגב, נולדתי) ואירועים שהתרחשו אחריה. ועשרים שנה לאחר מכן עולם של כסף גדול, אימפריה תקשורתית, מוציאים לאור בעלי השפעה, עורכי דין המרפדים את כיסיהם במאות דולר לשעה ושוחד בסכומים של חמש ספרות ויותר. בעלי ממון ואינטרסים שאינם בוחלים באמצעים ושקרים. מפגשים חשאיים בפאבים ומסעדות, רודפים ונרדפים.
לאורך הסיפור מתגלים טוויסטים מפתיעים וחיבורים לא צפויים בין העבר להווה.
והכל מתנקז לעימות בבית קיט נידח שאמור להיות בטוח.
הספר מציג במידת מה אמריקה של ניגודים. ניו יורק של רחובות נידחים ודירות מעופשות לצד פאר ויוקרה של בעלי אמצעים וכוכבי קולנוע.
אמריקה של פוסט מתקפות 9/11 המרושתת כולה מצלמות מעקב המצלמות מדי יום מספר שעות דמיוני של רחובותיה. אפשר לעקוב אחר כל אדם באמצעות הטלפון הנייד. לדוג מידע בפריצה למחשב שלו וכל אמצעי אלקטרוני שניתן להעלות על הדעת. אמריקה בה לסוכנויות מסויימות יש כוח אבסולוטי ואדם יכול להיעלם בקלות אם יש לחפצים בכך אינטרס כזה. נרטיב מוכר בספרות המתח העכשווית.
הספר שעלילתו מתרחשת בכמה ארצות סביר בסגנונו ולמרות אורכו המחבר אינו מתיש מדי בעומס פרטים טפלים ומיותרים כסופרי מתח אחרים.
מעבר בין זמנים ומקומות יכול לבלבל מעט פה ושם.
אפשר לטעון שהעניין המרכזי בכתב היד ומי שמנסים לקבור אינו כל כך נורא. איוולת של שני תלמידי קולג' פזיזים שנגמרה רע לפני זמן רב, מה שמוציא קצת את העוקץ מהסיפור. החלק שאינו חשוב פחות מכך- העולם הבלתי מוכר לרובנו שהמחבר מציג לקורא.

סיפור רילוקיישן של משפחה אמריקאית המגיעה ללוקסמבורג בעקבות עבודתו של הבעל, כיועץ הבטחה לבנק גדול, גורם לקייט מור להנות ממנעמי אירופה, טיולים ונפגשים עם משפחות רילוקיישן אחרות, אבל היא נוצרת סוד גדול, קייט היא סוכנת סי. איי. איי האחראית לכמה מבצעים נועזים בדרום אמריקה ולא האשה הקטנה כפי שבעלה מכיר אותה, רגע לפני המעבר קייט התפטרה מעבודתה אבל חושי הריגול שלה עדיין פעילים וחדים, קייט חושדת בזוג שנדבק אליהם, זוג תושבי חוץ ללא ילדים, גם בדקסטר בעלה היא חושדת, הוא נוסע למדינות זרות, הוא מתנהג מוזר, החושים של קייט לא מאכזבים אותה, היא תמיד דרוכה ומוכנה לכל תרחיש.

קייט מתחילה לבלוש אחר בעלה בחיפוש מדוקדק אחר רמזים, בולשת אחרי זוג החברים, היא פונה אל אנדי הקשר שלה כאשר היתה סוכנת.

קייט מסתירה סוד מפני בעלה אבל מה הוא מסתיר? אחרי מי עוקבים ביל ג'וליה אחריה או אחרי דקסטר?
הסודות מתערבבים זה בזה, החשדות עולים וצפים, אף אחד לא בטוח, אף אחד לא רגוע כולם מסתירים סודות, לכולם יש מניעים נסתרים.

ספר מתח השומר על דריכות לכל אורכו, עד לשליש האחרון שבו הכל נחשף, הכל צף ונכנס לסחרור מטורף.

כריס פאבונה זכה בפרס האדגר הספר המתח הראשון הטוב ביותר, גם שאר הספרים שלו מצויינים.
הנאה מובטחת

אלמוני כותב ספר על חייו של טייקון ובו ארוע תאונה שפירסומו יטיל צל כבד על הטייקון.
הטייקון שולח איש סי.אי.אי. למשימה פרטית למצוא את כל עותקי כתב היד ולמנוע הוצאתו לאור.
לא נהניתי מחווית הקריאה כיוון שהספר מכניס אותך לאפלה במשך זמן רב.
הדמויות והזמנים מסודרים בצורה שמקשה על הקריאה וזה נראה שהספר לא היה ערוך סופית כמו שצריך.
כדי להסתיר עותקים של כתב יד מספיק לסרוק לדיסק און קי ולשלוח את הקובץ לכמה מקומות מבטחים ,אבל פה סוחבים אותו ביד לכל העולם.
מעבר לזה נראה כאילו רוב הדמויות בספר עברו הכשרה בסוכנויות הביון כדי שיוכלו לפעול כמו שהם.
אשרי המאמין.

כתב יד שהוא חומר נפץ פוליטי ותקשורתי מגיע, מודפס, לשולחנה של איזבל שהיא עורכת ספרותית. איזבל מגלה במהרה שהיא לא היחידה שמעוניינת בכתב היד הזה, ויוצאת לשמור על נפשה, וכן על העותק של כתב היד, כשסביבה נהרגים אנשים , וברור שגם חייה בסכנה. נזקקתי לשתי שבתות כדי לסיים את הספר הזה. וזה כבר אומר עליו משהו. מותחן, שאפשר להניח מהיד באמצע שבת, ולחזור אליו באמצע השבת הבאה, כי "אגם הצללים" נגמר ואין ספר אחר. ובכן, זה לא מותחן. לפחות לא מבחינת ההגדרות הדורשות מתח וקריאה בנשימה עצורה וכל זה.

מה אומר ומה אגיד? העלילה מלאה בחורים ולא משכנעת. איזבל, שמבלה את ימיה בקריאה ובשיפוט של כתבי יד, הופכת בהרף עין להיות סוכנת סתר מיומנת, מצליחה לזהות מעקבים ולהתחמק מהם, ופועלת בתושיה מרובה. הרודפים אחריה אולי מסוכנים, אבל לא משכנעים, העתקים של קבצים ושל דפים הם דבר שקל מאוד לייצר ולהעביר הלאה. לא ברור איך כל מי ששיכפל את הדפים לא חשב לסרוק אותם לקובץ באותה מכונה עצמה ולהפיץ בעולם. תיאוריות קונספירטיביות נשזרות בעלילה, ולא תמיד ברור מה הן משרתות בעצם. הדמויות עצמן, עם כל הניסיון של הכותב, נשארות שטוחות וחלולות. וחסרו לי, ובכן, תיאורים. נוסיף לזה תרגום מתנדנד והגהה צולעת ורשלנית, ותבינו שאפשר ממש לוותר.

וכן, אני יודעת שזו דעת מיעוט. יש כאן ביקורות של קוראים וקוראות מנוסים ממני ומוערכים מאוד שאהבו את הספר. משאירה לשיפוטכם.

ספר מתח קצת שונה מהז'אנר הרגיל. מצד אחד חיי אנשי הרילוקיישן וההסתגלות שלהם לחיים בארץ אחרת, במקרה זה לוכסמבורג. מצד שני עלילת מתח בה שני בני הזוג מסתירים אחד מהשני סודות משמעותיים בחייהם. יש בהחלט מתח אבל קצת סובל מחוסר אמינות וגם הסיום לא ממש משכנע. בכל זאת ספר שכתוב טוב, קריא מאוד ובהחלט מתאים לשבוע של העברת זמן קריאה מהנה.

זה ספר חכם!! המחבר הוא אנונימי שמסתתר תחת זהות לא ידועה, הוא חיבר אוטוביאוגרפיה על אדם מפורסם וכל השלדים עליו יצאו לאור, תעשית הספרים תוססת ורוגשת כל מי שבסוד העניינים מנסה לשים את ידו על הספר אבל יש גם מי שמחפש לגנוז אותו לעד. אסור לצלם להעביר להדפיס וכו אבל זה דולף מודפס מצולם מועבר לתעשית הקולנוע. יש מי שרודף אחרי העותקים יש מי שקוטל אנשים ויש מי שבורח מסתתר תחת זהות מראה דמות שונה.
סוכנת הספרים יודעת שאסור להעביר אבל אולי זה מאוחר היא עצמה נושאת צער משל עצמה. היא רואה אנשים מתים בגלל הספר היא במנוסה. מחפשים , רודפים אחריה איתה הסוכן, חבר מאהב והם בורחים.
מי המחבר? מי מנסה למנוע פרסום? מי מת? מי חי? חייבים לקורא זה מטורף!!!!

בעולם שלנו קשה מאד להסתתר. הבן אדם מופיע בעשרות מאגרי מידע, שרק לחלק קטן מהם הוא מודע. וכשמישהו מחפש אותך ברצינות - סביר שהוא ימצא אותך. וכך המותחן של פאבונה מתאר הרבה מהאמצעים האלקטרוניים החדשניים, המאפשרים למצוא אנשים שהחליטו שהם לא רוצים שימצאו אותם. כמו אנשים גם המעשים שעשו כשהיו צעירים וטפשים, ניתנים לגלוי. מעשים שאם יתפרסמו יחבלו בשאיפות של בעליהם. פאבונה מספר פה סיפור על כתב יד המופיע יום אחד ומאיים לחשוף גילויים הרסניים על אחד שבמהלך השנים הפך מליארדר רב השפעה. ומספר על הדרך הרצחנית בה כתב היד - שאי אפשר לדעת מי מחברו - עבר כדי להגיע לידיעת הציבור או לפחות לידיעת אלה המתווכים בינו לבין הציבור.

זה הספר השני של פאבונה שאני קוראת. הראשון "תושבי חוץ", שזכה ב"אדגר", הרשים אותי בכתיבה, בעלילה המתוחכמת ובאיפיון הדמויות. והספר הזה, להפתעתי, אינו נופל מהראשון. יש בו עלילה מפותלת היטב, טוויסטים בלתי צפויים, מתח לכל אורכו, וגם פה הדמויות מאופיינות היטב. הסיפור מתרחש בעולם ההוצאה לאור של ספרים, ונראה שפאבונה עשה תחקיר די יסודי על הדמויות המככבות בענף הזה באמריקה, ואפילו על הבניינים המאכלסים הוצאות לאור. מעניין להשוות את הספר ל"תולעת משי" של גלבריית, המתאר את אותו עולם באנגליה.

לאחרונה יש מעט (מדי...) ספרי מתח המספקים עבורי את הסחורה. לרוב העלילה כתובה ברישול, המתח לא מותח, הסופרים נזקקים לליטרים של דם, לתיאורי זוועות ועינויים במקום עלילה מרתקת, לקורבנות סתם כדי למלא עמודים, ומייצרים למרבה הפלא שיעמום וניכור. הספר הזה - כמו קודמו - שונה. האלימות המתוארת היא עניינית לסיפור. הרוצחים אינם מבזבזים זמן על עינויים מיותרים. הם נאמנים למה שאמר ההוא מהסרט הבלתי נשכח: "אם אתה רוצה לירות - תירה. אל תברבר..." ובאופן כללי העלילה יכולה היתה להיות. יכול מאד להיות שבנו המפונק של אדם עשיר היה פרוע בנעוריו ועשה דברים שיכולים היום לחרב לו ת'קריירה. יכול להיות שמי שיש לו תועפות ממון ינסה למנוע גילויים הרסניים על מעשיו ולא במיוחד יתחשב ברווחתם של אלה המפריעים לו. כמעט יכול להיות שאשה בגיל העמידה שהנשק הכי קטלני שהחזיקה בחייה היה עט, תצליח איכשהו להימנע מלההרג למרות שהרודפים אחריה הם מקצוענים.

כמו שהבנתם - נהניתי מהספר. חובבי ספרי המתח שאינם מזלזלים באינטליגנציה - לדעתי תהנו גם אתם.