ראובן

ראובן

בן 62 מחיפה

התמונה מסקוטלנד, ארץ יפהפיה ואהובה עלי במיוחד

מתוך 'מסביב למדורה' הנפלא- דורית ראובני-
"למולכם האומה על סיפו של הדרור, משתחווה ובוכה-הבינוה"

There's nothing to fear but fear itself



» דירג 63 ספרים
» כתב 84 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 3 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 5 שעות
» קיבל 289 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של ראובן

» מדף הדירוגים (4 מתוך 63)

זו ארץ זו? דודו גבע מיכאל קובי ניב סידון מרמרי 1982
דודו גבע,

דירוג של ארבעה כוכבים

הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון
אירל קונראד

דירוג של ארבעה כוכבים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 84 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

מה יש להגיד-פשוט מצחיק. למי שלא מחפש משהו רציני ומעמיק אלא פשוט לצחוק מבדיחות פשוטות, מערכונים וציורים משעשעים כולל פתגמ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 שעות


אין טעם לחזור על העלילה הפוסט אפוקליפטית. אישית נהניתי מהספר. הכתיבה,התיאורים יוצאי הדופן,הקשר החזק בין האב לבן. ההישרד... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 ימים


לא מדהים.ככה-ככה. סילבי נשואה לבוב שנים רבות,כל הסיבות להיות מאושרת-בת 40 לערך,משפחה מבוססת ומאושרת בבית מפואר בפרבר עשיר. ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע


בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. סיפורו האמיתי של הייווד פטרסון, צעיר שחור חסר השכלה ואחד מחבורת נערים שחורים באלבמה-נערי סקוטס... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


ההמשך ל'פרפר' על קורותיו של הנרי שרייר שעבר את מערכת העונשין האכזרית בצרפת ומחוצה לה. את 'פרפר' קראתי מזמן ואינני זוכר מדי.... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


הספר אינו רע במיוחד לכשעצמו אבל סגנונית ממש לא דיבר אלי. הייתי מגדיר 'ככה- ככה' עיקר העלילה הוא סביב חייו של יורם ספיבק הע... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שלושה שבועות




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

"אם יש ל'דור הפרוזק' מטרה כלשהי, היא לצאת ולומר שדיכאון קליני הוא בעיה של ממש, בעיה שביכולתה להרוס חיים, שהיא כמעט ניתקה את ... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 ימים


מרפרוף בתגובות קודמות עלתה לא מעט המילה "קלאסיקה", ובצדק. יחד עם זאת, הספר מחולק ל-2 חלקים, שגם מחלקים את טיב היצירה ואת חווי... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


האזנתי לספר בהנאה מרובה. אוסף סיפורים קצרים אשר בכל אחד מהם הוא מצליח כל פעם להפתיע אותי מחדש ולגרום לי לאי נוחות או כיווץ... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


אחרי שקראתי את הסיפורים של אייזיק אסימוב ב"מחר כפול תשע" ו*התאהבתי* במיוחד ב"שאלה האחרונה" ניגשתי לספר הזה בתחושה של הרבה י... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


טרילוגית לב דמידוב שוכבת אצלי בשידה כבר קרוב לחמש שנים, כל פעם אמרתי לעצמי שאני אקרא אותה בהזדמנות, קניתי אותה לפי המלצות ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-10 חודשים


ידעתי שאני מחזיקה בידי ספר טוב שהוא גם רב-מכר, והופתעתי שאני לא כל כך מצליחה להתפעל ממנו: אפיזודה ועוד אפיזודה, מעוררות פל... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-2 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

" למה עשיתי את זה"
כך נפתח מכתבה של יעל .
"מצד אחד, נהדר כאן. זמן קצר לאחר הגעתי סומנתי ככוכבת הישראלית, ילדת הפלא החיפאית, מטאור. בית מדהים וענק במושגינו קרוב לעבודה-המילגה מממנת- טיפוסי לאזור מבוסס כזה בארה"ב. תנאים מעולים, המענק מאפשר לי חיי רווחה שבישראל לא יכולתי לחלום עליהם.
המחיה זולה, בעלי מקצוע לא מנסים לעבוד עליך, המוכרת בחנות תמיד תאחל בחיוך have a nice day
נהגים לא צופרים בעצבים אם את לא זזה ברמזור שנייה אחרי שהאור התחלף.
הרחובות נקיים, אין דבר כזה להשאיר את שקית האשפה ליד הפח.
תחילה הייתי מסוחררת, באופוריה. הילדה החיפאית בלב ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
מכל בחינה אני צריכה להיות בעננים. עוד שנה אוכל להישאר כאן בעמדה בכירה, משכורת ואופציות, תנאים מפליגים ולא יהיה לי קשה למצוא עבודה בארץ אם אשוב. בינתיים יכולה לחסוך הרבה.
אבל יקירתי...
הייתי צריכה להתרגל לאוכל התפל שונה כל כך משלנו. לקפה הדלוח.
חסרה לי הסחבקיות הישראלית. ה"אהלן, מה הענייניים".
האמריקאים קורקטיים, מנומסים, אדיבים. יחזיקו את הדלת פתוחה עבורך, ישאלו אם הם יכולים לעזור, מה אני יכול לעשות למענך, כשנכנסתי לבית באה אלי שכנה לברך אותי בתור the new kid in town....
ראיית העולם שלהם נאיבית-טובים ורעים, בוקרים ואינדיאנים. הם לא מסוגלים להבין את הסכסוך המקומי שלנו ו"פשוט תדברו". יש איזו אווירה אנטי ישראלית בקמפוס. אנחנו הכובש הרע ומכונת המלחמה והם האומללים המדוכאים. זה הציק לי,עכשיו מתעלמת, תנו לכלבים לנבוח...ממילא לא אשכנע אז לשם מה?
מדהים אותי כמה מקובל כאן ללכת ל"שרינק" כאילו שכל כך רע להם, במקום להתמודד. כולם באיזה משבר, רוצה לדבר על זה? ואולי באמת רע להם?
שומעים בחדשות הרבה על אלימות. לכל סוג אלימות יש שם, road rage למשל ומנסים להצדיק בילדות הקשה, גזענות, חוסר הזדמנויות. לפעמים נדמה שלעבריין יש יותר זכויות והבנה אליו מאשר לקורבן. כל כך קל להשיג נשק ומדי פעם מזעזע טבח המוני את האומה אבל שינוי לא קורה. ככה זה כשהתיקון השני לחוקה- זכות לשאת נשק- קדוש. בארץ זה לא קורה.
לא יזרקו רמזים "בקרוב אצלך" ו"מתי יהיו לי נכדים ממך"? לא נכנסים לך לעצמות.
כאן שנתיים ועדיין חשה זרות.
הנחמה האמיתית היא ג'פרי, שכן אלמן ללא ילדים מבוגר ממני במעט. ראש פתוח, גבר מושך, חביב, משכיל, הומור בריא. ראה עולם, לא משחק את האמריקאי התקין פוליטית-צרה בפני עצמה- אומר את מה שיש לו ישר ולעניין, בכמה מובנים מזכיר לי את עמי. אנו יוצאים מדי פעם, מבלים שעות וממש טוב לנו. קורא לי "הישראלית היפה שלי" בחיוך... מקסים.
אבל... הוא לא עמי, אין מה לעשות.
אני מתגעגעת אליו כל כך. עם ההבדלים בינינו הוא הגבר שאני עדיין אוהבת.
מתגעגעת לצבריות ולשורשיות שלו, לחיבוק החם והמעניק, להומור, אהבתו למשק למרות שאינני בטוחה כלל שזה אורח החיים שיתאים לי. מתגעגעת למהות שלו. למי שהוא. מרגישה שהוא משלים אותי, החצי השני שיוצר מאיתנו שלם. ממש עמי ותמי...מתגעגעת לשבתות במושב, לאוכל, לחום שלו, לדברים קטנים.
אמא שלו... נו...יאכנע מעצבנת וקרציה אבל אני מאמינה שאם היינו יחד הייתי מעמידה אותה במקום בסופו של דבר.
מדברת הרבה עם ההורים והאחים בסקייפ אבל זה לא כמו להיכנס לאמא הביתה, להכין לנו קפה, לפרוס עוגה ולשבת במטבח וסתם לקשקש, לרכל, אמא ובת.
לפעמים אני תמהה מה היה לולא קיבלתי את ההזדמנות הזו. התמחות באוניברסיטה אחרת, אולי חברה פרטית. יש לי מה להציע. אולי אירופה, משם הביתה זה כמה שעות טיסה.
אולי לימודים ועבודה בתל אביב.
אני חוששת. חוששת שהוא לא יחכה.
השנה תסתיים, אני יודעת ותמיד אוכל לשוב.
בינתיים הגעגועים מכרסמים. ושב ושוב אני שואלת את עצמי האם עשיתי נכון, מהרבה בחינות ברור לי שכן.
אבל יש לי חוסר ענק.
טוב לי כאן, אבל יש גם מועקה.
מקווה בקרוב להגיע לחופשת מולדת ולראות אותך, יקירתי."
נכתב לפני שבועיים
"אתה תעבור את הקיר הזה" התעקש המ"פ של טירוני גבעתי.
"אבל אני לא יכול!!!"
החייל המסורבל וגדול המימדים היה מיואש.
שוב ושוב ניסה לעבור את הקיר במסלול המכשולים,הציוד מקשה עליו עוד יותר.
רץ ו...לא.פשוט לא.שוב ושוב.
מה שקצינת החינוך הגופני לא הבינה כי מבחינת ה-מ"פ שלכל הדעות הינו חייל מעולה-
מעבר הקיר אינו העניין.
כולה קיר מחורבן.
העניין הוא ביצוע המשימה ולא משנה איך.חייבים לבצע.זוהי חיילות אמיתית.
"אתה תגור פה,תאכל פה,תגדל את הנכדים שלך..."
מאוחר יותר באותו ערב חזר המ"פ לשטח האימונים והחייל שהחל מתמקם הצדיע לו.
"אבל המפקד, איך? איך אני עובר את הקיר"?
המ"פ המהורהר אמר..."אני רואה שלוש אפשרויות-מעליו, מתחתיו או דרכו".
והחייל המסורבל שכונה בפי כולם 'גוליבר' בעל כוח רצון של בולדוזר..
מצא איכשהו פטיש ענק והחל חובט בקיר.
מכה,עוד מכה..עוד אחת...שוב ושוב והקיר נכנע בהדרגה לעיקשותו של הבולדוזר האנושי.
כוח הרצון של החייל המתנשם והמזיע שהחליט ללכת עד הסוף היה חזק מהקיר...
מתפורר,נשבר,מתפרק...עד שנוצר חור ענק שהחייל עבר דרכו.
המשימה הוכתרה בהצלחה!
הקיר נוצח.כוח הרצון גבר על מכשול בטון.
(מדקה 6)
https://www.youtube.com/watch?v=rqTkw2XYfU8&t=387s
נכתב לפני חודש
הוא לא הצליח להגיע להחלטה שהיה שלם איתה, או לפחות הפחות גרועה.
אחרי שנות אימונים מפרכים זכה לחגורה החומה והדרגה הבאה היתה חלום, משאת נפש שלו ושל אמני לחימה בכלל.
חגורה שחורה. צירוף מילים שעורר בו התרגשות, תחושת ניצחון. הרגשה עילאית. אולי בעתיד דרגת דאן ואפשרות להדריך .
הדרך לא היתה קלה. הוא למד קרב מגע 8 שנים, אהב את הענף, התמיד והצטיין וכעת החגורה השחורה נראתה קרובה. אבל האימונים הארוכים גבו מחיר בצורת פציעות מתרגילים שביצע שוב ושוב, מכות שספג, שרירים מאומצים עד קצה גבול היכולת, גידים שעמדו במאמץ קשה, חבלות וכאבים כתוצאת כל אלה ושתי אצבעות שבורות שהתאחו בצורה סבירה.
ומעשה שטן, כחודש לפני הבחינה תאונת דרכים שהובילה לנזק קל בחוליות ואישפוז בן שבוע.
ההנחיות שקיבל מרופאו היו ברורות. לא להתאמץ מדי.
"אל תעמיס מדי על עצמך. מאמץ מוגזם עלול לגרום לנזק קבוע או כאבים לתקופה ארוכה"
"דוקטור, אני בפני המבחן לחגורה שחורה, אם אפסיק עכשיו..."
"אני לא יכול להחליט במקומך ומחוייב כרופאך לומר לך את ההשלכות. אני מניח שמדובר במאמץ לא קל והנזק יכול להיות חמור. הפגיעה בחוליות מסכנת אותך ומצבך הכללי אינו טוב. אתה סובל מנזקים שעלולים להחמיר "
פנה לרופא ספורט שאישר את האבחנה.
וידע היטב שאין שום ערובה שיעבור את הבחינה וייתכן שיצטרך לגשת שוב.
הוא נקרע בין האפשרויות. הדילמה היתה אכזרית.
החגורה השחורה, משאת נפש. פסגת ההישגים של אמני לחימה.
מול כאבים, נזק קבוע אפשרי. הוא היה בן 32 ולפניו שנות חיים רבות. הוא ניסה לחשוב קדימה-רואה את עצמו בן 50-60- אולי סובל כאבים ומגבלות עשרות שנים ולשם מה? כמה תהיה חשובה לו הדרגה אז? אז סבבה, זכיתי לזה אבל באיזה מחיר?
התהפך על משכבו לילות ושנתו נדדה.
הוא ניסה להתאמן מעט אך הכאבים היו קשים. נטל משככי כאבים אבל ידע שזה לא הפתרון אלא פלסטר. הוא גם לא רצה להתייעץ עם חברים וקרובים יודע שכל אחד ימשוך לכיוונו וההחלטה היא שלו.
המדריך הבכיר אמר לו כי הוא מוכן להתחשב במצבו ולהתאים את רמת הבחינה אליו במידת האפשר, ושיש גבול לגמישות וכמה הוא יכול להקל עליו ועדיין יהיה מאמץ לא קל.
לא היה אחד מאלה שאומרים "יאללה, מה שיהיה –יהיה" או "הכל מלמעלה" והבלים דומים אלא אדם רציונלי, מחושב ושקול.
הוא דחה את הבחינה, לא מסוגל להחליט עד שקיבל הודעה שעליו להגיש מועמדות עד תאריך מסויים או שלא יוכל לגשת לבחינות. הוא היה חייב לקבל החלטה.
ולבסוף החליט בלב כבד, מרירות ותחושת החמצה שקרעה אותו רגשית להפסיק את האימונים ולוותר על החגורה, חש שהמחיר כבד מדי.
נכתב לפני חודשיים
זה כרסם שנים רבות.
לכאורה היו להם כל הסיבות להיות מאושרים-זוג באמצע החיים, מבוסס, בלי חובות, מקצועות חופשיים, בן ובת קרובים מאד ומצליחים גם הם בחייהם. מה שנקרא "מסודרים בחיים".
חיי חברה, חופשות משותפות.
בני הזוג שוחחו על זה הרבה, בשקט.
"אני לא יודע אם החלטנו נכון לא לשתף אותם"
"מאוחר מדי עכשיו, עברו הרבה שנים, מה הטעם לפתוח תיבת פנדורה"?
"אני לא שלם עם זה, הם חיים בשקר מאז נולדו".
"הם לא. הם פשוט לא יודעים את כל האמת, זה לא אותו דבר. מה שלא יודעים לא פוגע. גם אני לא מרגישה טוב עם זה אבל טובת הילדים קודמת"
ובני הזוג לא הצליחו להגיע להסכמה קל וחומר להחלטה, האם לשתף את ילדיהם או לא.
מצד אחד היה לאב רצון לשתף את ילדיו ומצד שני חשש מובן מתגובתם-במיוחד הבת שהיתה יותר אמוציונלית מאחיה מונחה ההגיון. הוא נקרע בין שני הקטבים ועמדת אשתו הברורה-לא לספר. חששה מתגובת הבת היה חזק והיא לא ראתה איזו טובה תצמח מכך שידעו.
הצורך להציג את חזות "הכל בסדר, החיים יפים" הקשה עליהם ובמיוחד עליו. בזמנו הרגישו שעשו את הדבר הנכון אבל עצם שמירת המעשה בסוד מילדיהם- לא פחות מהמעשה עצמו- גרם למועקה שלעתים השתלטה על הווייתו, מעיקה ומציקה, גורמת לו לעתים מתיחות וקוצר רוח. היא היתה הרבה יותר שלמה עם ההחלטה ממנו.
ויום אחד החליט שזהו, עליו לעשות מעשה. באמצעות פנייה לרשויות ובעזרת בלש פרטי בירר את העובדות. הוא רצה לספר לילדיו וכצפוי אשתו התנגדה.
"אתה באמת רוצה להפיל עליהם שיש להם אחות שנמסרה לאימוץ לפני שנולדו? היינו צעירים ודי טיפשים ומהר הבנו שלא נוכל לגדל אותה והיא בגרה והידרדרה לפשע וכיום אסירה משוחררת. יש לך מושג מה זה עלול לעשות להם? אני לא מוכנה לזה."
"יש להם אחות, מגיע להם לדעת"
"ומה זה יעשה לה? אתה תהרוס את חייה יותר. מבחינתה מי שמגדלים אותה הם הוריה"
"אי אפשר לדעת. יהיה הלם אבל אולי הדברים יתפתחו לטובה"
"רד מזה. פשוט רד. אתה מתעקש להכניס ראש בריא למיטה חולה ועושה מזה יותר מדי "
הוא פשוט לא יכול היה להגיע להחלטה, לכוד במעגל קסמים קטלני. הרצון לספר את מה שנראה לו כסוד אפל ונורא ולהשתחרר מהמועקה מול החשש להשלכות והתנגדותה התקיפה של אשתו.
כעבור קרוב ל15 שנה נפטר, לוקח לקברו את מה שנראה לו סוד נורא שמירר את חייו.
נכתב לפני חודשיים
מה קרה לנו?
פעם דיברנו לא דרך מסכים.
לקח שנים לקבל טלפון של בזק ולא התעצבנו.
לא התמכרנו לתרבות האינסטנט, המיידיות, עכשיו, סלפי, הנצחה תמידית של כל חי, צומח ודומם.
לא היינו אובססיביים אם לא קיבלנו את מספר הלייקים שקיווינו לו. אוי ויי, למה לא יותר?
לא ישבנו באולם קולנוע, הרצאה או בית קפה דבוקים למסך של כמה אינצ'ים שחלילה לא נפספס איזה מבזקון, עדכונון, סטטוסון מטופש ש"חבר" – אמיתי או פייסבוקי- העלה לפייס כמו הסושי שמונח לפניו כרגע במסעדה.
בהופעה נהנית כי לא היה מי שיתקע לך מסך בוהק מול העיניים ופלאשים מטמטמים.
יצאנו לטייל בנגב ובגליל בלי לצלם כמו מטורפים, בחזקת "לא צילמת- לא היית". יצאנו כי היה כיף.
ולא העלינו לענן אלפי תמונות דומות או זהות פשוט כי אפשר. כשטיילנו בחו"ל לא היינו עסוקים בהנצחה מטורפת של כל בניין, פרח, אריה או פיל ושלנו עושים פוזות דביליות עם או בלי האחרים. האנושות לא העלתה מאות מליוני תמונות לפייסבוק ואינסטגרם כל שנה פשוט כי אפשר ואם לא- מי יזכור אותנו? צילמנו בטיולים שנתיים, טקסים בבית הספר, צילום כיתתי של סוף שנה.
לא הפצצנו את האמא, הדודה מחדרה, הסבתא, הגיסים והגיסות באינספור תמונות של הרך הנולד מזיל ריר, מורח אוכל על עצמו, זוחל וישן. מעניין אותם או לא, מה זה משנה.
ואם חטפנו מכות מהבריון השכונתי לא רצנו למשטרה או לאמא-אבא. שתקנו או עשינו לבן -יונה אמבוש כמה יחד והכנסנו לו באבי- אבי- אביו. השתוללנו בחוץ, בחול ובבוץ משחקים מחבואים, תופסת, קלאס, גולות, סטנגה. ההורים היו צריכים לצעוק עלינו להיכנס הביתה. חזרנו הביתה מלוכלכים ומזיעים ועם הרגשה שהיה כיף וסבבה ולא היה צריך תמונה כדי לזכור, ליהנות, לכייף ולצחוק. ואם חטפנו מכה או דיממנו קצת שטפנו, שמנו פלסטר ונגמר.
אמהות לא קראו לבנותיהן 'לייק' ו'ים' אלא 'רותי' ו'חגית'.
ראינו סרטים באולם מאולתר-מסרטת 16 מ"מ או דומה-אם הקולנוע היה רחוק מדי או סגור בשישי בערב- על מסך דמיקולו, הקיר או סדין מתוח- ג'ון ויין יורה באינדיאנים, ברוס לי מרביץ לרעים, ברוס ויליס מחריב בניין ומפוצץ מטוס ומייקל ג'יי פוקס טס 30 שנה לאחור בדלוריאן והיה סבבה.
אולי היינו תמימים.
תמימים אך מאושרים.
נכתב לפני 3 חודשים
אח ואחות בעימות בדירתה על ירושת אביהם. הוא הצעיר, טרם נישא והיא נשואה ואם לשלושה. היחסים ביניהם עכורים מזמן כי האחות לדבריה לא מצאה זמן לטפל בהוריהם שנפטרו והאח עשה הכל וסוחב מטען של כעס ובעל נטייה לשפה גסה. האחות קיבלה עזרה רבה מהוריה לרכישת דירה והאח גר בשכירות . בצוואה חסכונות בשווי 700,000 לבת ושתי הדירות לבן.
"הצוואה ברורה, למה את מתווכחת בכלל? אנחנו אחים, בואי נגמור את זה בטוב"
('איזה ביץ' וגולד דיגרית ..איפה היא היתה כשטיפלתי בהורים שנים, לא ביקשתי כלום ומימנו לה חצי דירה')
"תשמע, זה לא הגיוני...יש לי שלושה ילדים, ואתה מקבל 2 דירות ששוות בערך 3 מיליון"
"ההורים מימנו לך יותר מחצי דירה ואת מקבלת 700,000. די ליילל, בכיינית. אני בן 31 וגר בשכירות"
"אתה יודע איזה הוצאות זה שלושה ילדים"? ('ברור שלא, הוא חתיכת דרעק אגואיסט')
"זה לא שייך. מירב, חבל על הוויכוח. את יודעת שאני צודק, כמו שאמרתי עדיף בטוב" ('על גופתי תקבלי דירה')
"תשמע, כמו שאמרת אנחנו אחים. לא הגיוני שההורים ישאירו לך 2 דירות ולי כלום...."
"700,000 זה לא 'כלום', מירב! גודאמיט!"
"אני לא מתכוונת לוותר על חלקי...."
"אני לא מבין אותך. הצוואה הכי ברורה שיכולה להיות, ואיפה היית כשטיפלתי בהם שנים, דאגתי לכל? הם היו ההורים שלך כמו שלי אבל תמיד היו לך סיבות ועכשיו את צצה עם 'מגיע לי'? זו חזירות לשמה!"
('אני לא מאמין שהיא כל כך חסרת בושה, שנולדנו לאותם הורים ')
" לא היה לי זמן. משרה מלאה, ילדים קטנים..." (' אם יהיו לו ילדים הוא יבין'...)
"גם אני עובד 50 שעות בשבוע! היה לך נוח כשעשיתי הכל, נכון?"
"אני מבינה שהיה לך לא קל, אבל..."
"אבל כלום, מירב! את לא מבינה כמה היה לי קשה, ומה רציתי? קצת עזרה מאחותי? הם היו ההורים שלך בדיוק כמו שלי! די כבר, הצוואה ברורה, מה את מזבלת במוח? הנה, סעיפים 2 ו-3, יותר ברור מזה לא יכול להיות!"
"אני לא יודעת, אולי השפעת עליהם?!" ('הוא בטח טחן להם את המוח..')
"זה כל כך נמוך ומעליב אחרי כל מה שעשיתי למענם. עכשיו את רומזת שלחצתי עליהם כשהיו חולים ואולי נוחים להשפעה? פאק יו! אין לך שמץ מושג!"
('היא תחפש סיבות מתחת לאדמה לקחת ממני דירה, הנבלה....')
"יניב, נמאס לי...נתראה בבית המשפט"
"את תפסידי, אין לך קייס, חבל שאת מתעקשת. יכולנו לסיים את זה בטוב" ('אני אקרע אותך במשפט, חולרה')
"עוד נראה"
"גמרנו לדבר...ההורים בטח מתהפכים בקבר" (והוא יוצא בסערה מסנן קללות).
נכתב לפני 3 חודשים
"אבי, למה לך את זה? נגמרו הבנות בארץ"?
"אבא, תבין. יש כאן משהו. יש בינינו כימיה שמעולם לא חוויתי"
זה היה במהלך טיול רב לאומי אליו הצטרף ביוגוסלביה לשעבר. כעת היה בקרואטיה המהממת.
ביום השני שם התוודע לקטיה, מדריכה מקומית. משהו קרה, שניהם חשו בזה.
לכאורה הם היו עולמות שונים לגמרי. בן 32, יוצא יחידה מובחרת, צבר מחוספס קמעא, בעל ביטחון עצמי וצעירה בת 28, שקטה, עדינה ושברירית.
הוא רצה זוגיות אך נפשו נקעה מאתרי הכרויות, בליינד דייטס שנסתיימו בכלום, חברים וקרובים שמנסים לשדך. הוא הפסיק ללכת לחתונות כי היה לו לזרא לשמוע 'בקרוב אצלך' ו'נו, אבי, מה יהיה'? ושאר ביטויים חטטניים שתיעב.
אבל משהו קרה במפגש עם קטיה. אי אפשר להגדיר אבל זה היה באוויר, חשמל וכימיה אדירה.
במהלך הסיבוב על חומות דוברובניק מול נוף מדהים של בתים מסוגננים והכחול העמוק של הים האדריאטי היא פלטה משהו על האקס. הוא תמה אם זה היה מקרי או נועד לו...
הוא האמין תמיד בכימיה ראשונית וכאן היא זעקה לשמיים.
בארוחות נהג לשבת לבד, שותפיו לטיול לא עניינו אותו. משפחה קולנית מטקסס בת חמש נפשות, כמה זוגות, אם ובנה. הוא לא חיפש את חברתם והעדיף לשבת לבד. אך באותו יום הוא ניגש לשולחנה של קטיה ושאל אם אפשר להצטרף והיא נענתה מייד בחיוב, מחייכת אליו.
הם סיפרו זה לזו על חייהם, עבודתם, הכל גלוי כולל נישואיה הקצרים ('הבאסטרד הזה') שהסתיימו במפח נפש. מאוחר יותר כשהקבוצה היתה בזמן חופשי עסוקה בשופינג, טיול בסביבת דוברובניק, צילומים אינסופיים וסלפי מטופש שמעולם לא הבין הם עלו שוב לסיבוב על החומות.
והיה ברור להם שזהו. רומיאו ויוליה, בוני וקלייד.
"אבי, תהיה הגיוני. אתה גר כאן, היא שם. זה לא יעבוד. תחזור הביתה ותוך כמה זמן תשכח ממנה"
אבל הוא לא. אחרי ששב לדירתו ברמת גן עם זכרונות ופרידה כואבת ממנה הם המשיכו להתכתב, שוחחו בטלפון או סקייפ והוא פתח דף פייסבוק- פלטפורמה שתמיד תיעב כרדודה- כדי להקל על הקשר. וככל שחלף הזמן רגשותיו התחזקו.
הוא החל לדבר עם חוג מכריו הקרוב על רצונו לעזוב ולהגר לשם. הם ניסו להניא אותו מזה, לשכנע שזה לא יצא. לעזוב את הארץ? עבודה בטוחה, חוג חברים, הוריו, אחיו ואחותו, אחיינים? ובקיצור "צא מהסרט שאתה חי בו".
הוא שקל את האפשרות שהיא תגור בישראל אבל הבין שקשיי השפה והמנטליות יכבידו עליה. היא היתה רגילה לסגנון שונה, אירופאי, רגוע יותר. וגם אם יעקור לשם תמיד אפשר לבקר בארץ.
ולבסוף החליט שזהו. הוא לא מוותר עליה.
נכתב לפני 3 חודשים
מבחינתו זה היה עוד יום עבודה והמתח בגלל הסכסוך המתמשך נתן בו את אותותיו.
לעתים נעצמו עיניו בכבדות במהלך עבודתו כרואה חשבון מול מסך המחשב והמספרים בטבלאות האקסל ריצדו.
והיא חשה מיאוס מהמצב.
ובתפקידה כאחות בכירה שכחה לפעמים היכן הניחה ציוד רפואי, שמה פריטי לבוש לחולים במקום המיועד לרופאים ופעם כמעט שלחה אחות צעירה עם גלולות לא נכונות לחולה מה שהיה עלול להסתיים במותו לולא עלתה על טעותה בזמן.
בתם הבכורה הושפעה מאד מהמצב. מאז ומתמיד היא 'לקחה ללב' מצבים רגישים, לעתים הסתובבה בבית כארי בסוגר או יוצאת לשעות – העיקר להתרחק מהאווירה המעיקה. היא הידרדרה בלימודיה, הסתגרה, חיוכה הקבוע נעלם בהדרגה... היא היתה אהבת חייו הגדולה, בבת עינו והיה לו קשה לראותה כך. הוא היה בין הפטיש והסדן- בתו ששמחת חייה נעלמה והמתיחות הקשה בבית מול רצונו להשתמש בכסף כפי שחשב לנכון, כולל דאגה לעתידה ועתיד בנו - חש שזו אחריותו כאב.
יום אחד ישב כרגיל בעבודתו, ספל הקפה הריק למחצה לידו וערימת ניירת בסלסלה ממתינה.
בדק כבשגרה את מאזן חשבון הבנק המשותף ומה שראה הקפיץ אותו. הוא הרים את הספל והשליך אותו בזעם אל הקיר. הספל התנפץ כשהרסיסים מתפזרים על הריצפה וכתם קפה בעל צורה בלתי ברורה התפשט על הקיר.
הוא יצא בזעם ומיהר למכוניתו מסנן קללות ודהר הביתה.
אשתו ובתו ישבו בסלון, על הספה הצבעונית האהובה עליהם שקיבלו מאמו ליום נישואיהם. על השולחן היה מונח דף שנפלט מהפקס ובפינתו לוגו מטושטש קמעה של חברת ספנות ידועה.
"מה לעזאזל עשית"?
"מה שהייתי צריכה לעשות מזמן"
"200,000 ₪ חסרים בחשבון!"
"הם לא 'חסרים', מוטי. השתמשתי בהם."
" הזמנת את הקרוז הטפשי שלך, נכון"?
"נכון "
"אבא, אני לא יכולה יותר...." אמרה הבת דומעת..."שכנעתי את אמא לעשות את זה. אני...אני משתגעת. מאז שזכיתם החיים כאן הפכו לבלתי נסבלים. די, שחרר, תפסיק להיות כזה...."
הוא לא יכול היה לעמוד יותר בעיקשותו. כמה דקות כואבות מול בתו עשו מה שחודשים של ויכוח עקר לא עשו. הוא פלט אנקת השלמה.
"בסדר, ניקח חופש" אמר והן חייכו. הבת קמה וחיבקה אותו. למרבה הפלא, גם הוא חש הקלה.
נכתב לפני 3 חודשים
המתמחה הצעירה עמדה רועדת ובוכה מול הפכיכופת החמוש שכבר השאיר כמה גוויות בבניין.
הוא בא לנקום את מות אשתו שנפטרה באותו בית חולים לדעתו באשמת הצוות.
ביניהם היה שרוע על הריצפה המנהל הפצוע אחרי שנורה לעיניה, מוכת הלם.מעולם לא עברה חוויה כה קשה.
לא ניצבה מול רוצח עם אקדח שלוף.
לא היתה מול איום ממשי כל כך על חייה, רק בת 28.טרם הספיקה באמת לחיות, לאהוב,להיות נאהבת.
משוכנעת שהכדור הבא יפגע בה.
מנסה לפנות לרחמיו,לאדם השפוי והמוסרי שבו, רוצה לחיות.. סיפרה לו מהר על עצמה.
שמה,המדינה בארה"ב בה נולדה, שמות הוריה ואחיותיה.
מתוך מצוקה אמיתית, פחד נורא, בכי, רועדת מול קנה האקדח המכוון אליה ואצבעו על ההדק...מוכן לירות.
הרי אין לו מה להפסיד.עוד הרוגה אחת..קרבן מקרי עם מזל רע, במקום ובזמן הלא נכונים.פשוט כך.
"אני הילדה של מישהו, אני בן אדם...בבקשה.."
ונראה שהצליחה להגיע אליו.
הוא אמר מילה אחת- "רוצי..."
(סצנה מתוך 'האנטומיה של גריי')

https://www.youtube.com/watch?v=twGTkE2XC7M&t=10s

נכתב לפני 3 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. קראתי ונהניתי אישית 36 73 לפני שבוע
2. לא טוב,לא רע.פרווה אישית 10 48 לפני שבוע
3. תחושת החמצה אישית 13 61 לפני שלושה שבועות
4. טוב פלוס אישית 10 58 לפני חודש

» סך הכל 69 ספרים ב-4 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של ראובן שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. זו ארץ זו? דודו גבע מיכאל קובי ניב סידון מרמרי 1982 / דודו גבע, מה יש להגיד-פשוט מצחיק. למי ... המשך לקרוא Paper Jam לפני 7 שעות
2. זו ארץ זו? דודו גבע מיכאל קובי ניב סידון מרמרי 1982 / דודו גבע, מה יש להגיד-פשוט מצחיק. למי ... המשך לקרוא גוסטב לפני 8 שעות
3. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא Mira אתמול
4. ספיבק / רוגל אלפר הספר אינו רע במיוחד לכשעצמו... המשך לקרוא Mira אתמול
5. הדרך / קורמאק מקארתי אין טעם לחזור על העלילה הפו... המשך לקרוא חילזון עם קפוצו'ן לפני 5 ימים
6. החלפות / אוליביה גולדסמית לא מדהים.ככה-ככה. סילבי נשו... המשך לקרוא גלית לפני שבוע
7. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא Mira לפני שבוע וחצי
8. בארץ הרובוטים / אייזיק אסימוב בדומה ל"מחר כפול תשע" ו"אנוכ... המשך לקרוא Mira לפני שבוע וחצי
9. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא אדמה לפני שבוע וחצי
10. האיש השישי - קינג ומקסוול #5 / דיוויד באלדאצ'י אכזבה לעומת "משחק השעות" ו"צ... המשך לקרוא Mira לפני שבוע וחצי
11. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא Rasta לפני שבוע וחצי
12. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא רץ לפני שבוע וחצי
13. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא יונתן בן לפני שבוע וחצי
14. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא זלי לפני שבוע וחצי
15. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא אירית לפני שבועיים
16. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא Tamas לפני שבועיים
17. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא מחשבות לפני שבועיים
18. הכושי מסקוטסבורו (עמיחי 1964) - סיפור חייו של הייווד פטרסון / אירל קונראד בזמנו,לפני שנים, התרשמתי. ס... המשך לקרוא פרפר צהוב לפני שבועיים
19. בנקו - המשך ל"פרפר" / הנרי שרייר ההמשך ל'פרפר' על קורותיו של ... המשך לקרוא אַסְיָה לפני שבועיים
20. בנקו - המשך ל"פרפר" / הנרי שרייר ההמשך ל'פרפר' על קורותיו של ... המשך לקרוא tuvia לפני שבועיים
21. בנקו - המשך ל"פרפר" / הנרי שרייר ההמשך ל'פרפר' על קורותיו של ... המשך לקרוא סנטו לפני שבועיים
22. בארץ הרובוטים / אייזיק אסימוב בדומה ל"מחר כפול תשע" ו"אנוכ... המשך לקרוא אירית לפני שבועיים
23. גומזים גומזים / אפרים קישון למרות השנים שחלפו מאז נכתב ... המשך לקרוא אירית לפני שבועיים
24. ספיבק / רוגל אלפר הספר אינו רע במיוחד לכשעצמו... המשך לקרוא אירית לפני שבועיים
25. לא שם זין - הוצאה חדשה 2009 / דן בן-אמוץ כתוב היטב. הסיפור מובא בגוף... המשך לקרוא Mira לפני שבועיים
26. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא michalro לפני שלושה שבועות
27. לא שם זין - הוצאה חדשה 2009 / דן בן-אמוץ כתוב היטב. הסיפור מובא בגוף... המשך לקרוא michalro לפני שלושה שבועות
28. לוס אלמוס / ג'וזף קנון תחושת פספוס. היה יכול להיות... המשך לקרוא Mira לפני שלושה שבועות
29. בארץ הרובוטים / אייזיק אסימוב בדומה ל"מחר כפול תשע" ו"אנוכ... המשך לקרוא אדמה לפני שלושה שבועות
30. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא תמי לפני שלושה שבועות
31. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא אירית לפני שלושה שבועות
32. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא פרפר צהוב לפני שלושה שבועות
33. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא סנטו לפני שלושה שבועות
34. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא חני לפני שלושה שבועות
35. השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון קישון יש אחד. סאטירה מצויינ... המשך לקרוא אנקה לפני שלושה שבועות
36. נערה בחולצה כחולה - פרוזה # / גבריאל בן-שמחון אחד הספרים שפשוט לא מתחבר. ... המשך לקרוא Mira לפני שלושה שבועות
37. בארץ הרובוטים / אייזיק אסימוב בדומה ל"מחר כפול תשע" ו"אנוכ... המשך לקרוא מחשבות לפני שלושה שבועות
38. בארץ הרובוטים / אייזיק אסימוב בדומה ל"מחר כפול תשע" ו"אנוכ... המשך לקרוא yaelhar לפני שלושה שבועות
39. בארץ הרובוטים / אייזיק אסימוב בדומה ל"מחר כפול תשע" ו"אנוכ... המשך לקרוא סנטו לפני שלושה שבועות
40. האיש השישי - קינג ומקסוול #5 / דיוויד באלדאצ'י אכזבה לעומת "משחק השעות" ו"צ... המשך לקרוא גלית לפני שלושה שבועות
41. האיש השישי - קינג ומקסוול #5 / דיוויד באלדאצ'י אכזבה לעומת "משחק השעות" ו"צ... המשך לקרוא תמי לפני שלושה שבועות
42. התוכנית / סטיבן ג'יי. קאנל בסך הכל ספר טוב. עלילה סוחפ... המשך לקרוא אדמה לפני ארבעה שבועות
43. לא שם זין - הוצאה חדשה 2009 / דן בן-אמוץ כתוב היטב. הסיפור מובא בגוף... המשך לקרוא yaelhar לפני ארבעה שבועות
44. לא שם זין - הוצאה חדשה 2009 / דן בן-אמוץ כתוב היטב. הסיפור מובא בגוף... המשך לקרוא דנה לפני ארבעה שבועות
45. לא שם זין - הוצאה חדשה 2009 / דן בן-אמוץ כתוב היטב. הסיפור מובא בגוף... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני ארבעה שבועות
46. ילד 44 - כתר מתח # / טום רוב סמית מה אפשר לומר על הספר. חזק,מד... המשך לקרוא גוסטב לפני ארבעה שבועות
47. ילד 44 - כתר מתח # / טום רוב סמית מה אפשר לומר על הספר. חזק,מד... המשך לקרוא אור לפני ארבעה שבועות
48. ילד 44 - כתר מתח # / טום רוב סמית מה אפשר לומר על הספר. חזק,מד... המשך לקרוא yaelhar לפני ארבעה שבועות
49. ילד 44 - כתר מתח # / טום רוב סמית מה אפשר לומר על הספר. חזק,מד... המשך לקרוא לי יניני לפני ארבעה שבועות
50. ילד 44 - כתר מתח # / טום רוב סמית מה אפשר לומר על הספר. חזק,מד... המשך לקרוא אפרתי לפני ארבעה שבועות



©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ