"אחרי שהרגתי את אדום השער, הלכתי לי ל'קווינ'ס' לאכול צדפות לארוחת הערב". זה המשפט הראשון בספר הזה, שלמרות מה שנדמה, ולמרות שהוא כולל הרפתקאות אפלות, מעשי נכלים, בגידות ונקמות אין הוא ספר מתח, ואולי ההגדרה המתאימה לו היא "וידוי" שהוא כותרת המשנה של שמו. הספר עוסק, לדעתי בשני נושאים: המציאות שאינה כפי שהיא נראית, ואף שהאדם ינסה לתכנן תוכניות, המציאות - אותה אינו מבין ואת חלקה אינו מכיר, תטפח על פניו. הנושא השני הוא כוחה העצום של הנקמה והנזק שהיא מסבה - לנוקם.
הספר הזה הוא אחד הספרים של סופרים עכשוויים הכותבים על אנגליה הויקטוריאנית - באופן כמעט מוצלח יותר מכותבים אותנטיים של אותה תקופה. בניגוד לדיקנס ולוילקי קולינס, קוקס שומר על רצף סיפורי וקצב שמתאים יותר לקוראים עכשיו. יחד עם זאת הוא מצליח לכתוב בסיגנון התקופה וכתיבתו אמינה ומרתקת. כשקראתי אותו הוא הזכיר לי את "עלה הארגמן" הנפלא ואת "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל" יוצא הדופן שניהם ספרים מאותו ז'אנר.
הספר הזה הוא ספר ביכורים של קוקס, ששימש עורך בכיר בהוצאת הספרים של אוקספורד, פורסם ב 2006 ופה ב 2008. לצערי הרב מאד לא נוכל לקרוא עוד ספרים של קוקס, שנפטר ב 2009. הספר מעניין, כתוב (ומתורגם) היטב. המחבבים סיפורים שתוכם אינו כברם, המוכנים להצטרף למסע מחכים, המוכנים להמשיך לחשוב על ספר שכבר סיימו - ייהנו מהספר הזה הנאה מרובה, כמוני.


















