“באחת מסקירותיי על ספר מתח כלשהו, מורי המליץ לי בתגובה לקרוא את הספר הזה, כשהוא כותב שאם אני רוצה לקרוא ספר מתח מצוין, אז זה הספר בשבילי (זה, ו'האישה בלבן', שגם אליו כמובן אגיע בהמשך).
מורי צדק באומרו שזה ספר בשבילי. אבל הוא טעה באומרו שזה ספר מתח מצוין. כי זה לא ספר מתח. הוא אומנם מתחיל ברצח ונגמר ברצח, והוא מאוד מותח, אבל להגיד על הספר הזה שזה ספר מתח, זה כמו להגיד שהארי פוטר זה ספר לילדים: הארי פוטר זה ספר לילדים, נוער, מבוגרים וקשישים - פשר הלילה זה ספר שיש בו מתח ומסתורין, רומנטיקה ותשוקה, דרמה, טרגדיה, תככים ומזימות, נקמה, קצב של רכבת הרים של רגשות, וכל זה בתיבול של אנגליה הויקטוריאנית והמעמדית שרוח התקופה דבקה בספר היטב. ואיזה דמויות, אח, איזו חיות יש בהן, כאילו הן הרבה יותר מדף ודיו! פבוס דונט, הנבל, ששנאתי בכל ליבי. ואדוארד, דמות הגיבור, שליבי יצא אליו. מופת, פשוט מופת...

יש לי כל כך הרבה דברים נוספים שאני יכול לכתוב על יצירת המופת הזו שלא הרבה נראו כמוהה, לא פחות, אבל הדבר כרוך בסיכון שהאתר יקרוס מרוב מלל ולא תיחשפו כלל לסקירתי ולהמלצתי הנרגשת, וגם במצב שבו הדבר לא יתרחש, אזי עלול לקרות מצב אחר שבו יקח לכם שנים רבות מאוד לקרוא את המלל המשתפך והחפרני הזה עד סופו, בזמן שבו יכולתם להספיק כבר להשיג אותו, לסיים לקרוא את כל 700 עמודיו, ולכתוב עליו ביקורת בעצמכם כדי שעוד ועוד אנשים יקראו אותו. כי הוא שווה כל רגע. אז רוצו, לקרוא, עכשיו!

***את הסקירה אני מקדיש לשני אנשים: למורי, שבזכות המלצתו נחשפתי אליו והחלטתי לקרוא (אני מאוד מצפה לקראת הקריאה ב'האישה בלבן' אם הוא הוזכר אצלך באותה נשימה עם הספר המופלא הזה), ולסקאוט שהשיגה לי אותו בספריה שלה, תודה! אל תשכחי לקרוא אותו גם כמובן...”

“יומון אמריקאי נודע הקרוי "וושינגטון פוסט" מכנה את הספר שלפנינו 'פאסטיש מזהיר', ואתם, ידידיי היקרים, וודאי התחלתם שואלים את עצמכם מהו הדבר. אודה ואתוודה: לא היה לי כל מושג מה פירוש הדבר, ולא הטרחתי את עצמי לבדוק מבעוד מועד, וכך אפוא הסכמתי בלב חפץ לגשת לקריאתו של הרומן, אף-על-פי שכתריסר ספרים אחרים כבר היו ממתינים ליד מיטתי, ודימיתי בעיני רוחי את המבט הרושף של הספרנית פן לא אזדרז...אנא סילחו לי, התרגשות נלהבת גואה בי ומסיטני מהנושא שלשמו התכנסנו...
אז הכינותי מראש פירוש מלומד והנה הוא לפניכם:
פסטיש היא טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית, סגנון או עלילה של ספר אחר.

ובכן, "פשר הלילה" הוא חיקוי ספרותי לרומן ויקטוריאני, וחושבני שאולי מוטב לעשות עמכם חסד גדול ולהדגיש זאת מפורשות.
מטבעי אני ברייה הנוטה לספקנות-מה, ולכן התחלתי שואלת את עצמי (בדיעבד, לדאבון לבי) באשר לתועלת של חיקויים מעין אלה, וזאת עליכם לדעת: הברנש מייקל קוקס פרסם כמה ספרי עיון בעניין אנגליה הוויקטוריאנית וספרותה ואני משערת שהיו באמתחתו חומרים וידע לא מבוטל, ולכן כל זה נראה מתקבל בהחלט על הדעת ואין ספק שהיה לכך חלק לא מבוטל בהחלטתו לכתוב הפסטיש המדובר, הרי אין דרך טובה מזאת לחשוף את הקהל הרחב לנפלאות התקופה ובד בבד להתבלט על פני המתחרים בתחום ספרות המתח הרדודה בת-זמננו.

אספר לכם, אם כן, על מה הספר:
דמו בנפשכם שרגליכם נטועות באדמת אחוזה לונדונית עתיקת יומין, ובין חומותיה מסתתרים סודות אפלים החורצים גורלות של עלמות חן ענוגות וגברברים מאוהבים.
אחסוך מכם את התלעלעויותיו הרבות של מר קוקס הנפרשות על-פני 731 עמודים, ואציג בפניכם על קצה הקולמוס את המתרחש בסיפור שלפנינו, וכך היה: בן-בליעל המתחזה לג'נטלמן מכובד ואף למשורר דגול ומפורסם, מנסה להפליל ברנש אחר, חביב וכשרוני (שהוא גם חברו הטוב מהאקדמיה) ולנשל אותו מנכסיו (שעליהם נודע לו עצמו לא מכבר, מתוך יומניה של אמו המנוחה). בין המנוול חסר הרחמים לבין גיבורינו מתרחש קרב מוחות עתיר עמודים, כל אחד בתורו מצליח לסובב את העניין לטובתו שלו, ויש להודות כי הדבר נעשה בפיקחות המעוררת התפעלות.

גיבורינו המרומה מנסה לשפוך אור על חידת זהותו האמיתית ולגשש את דרכו באפלה כל עוד אין בידו כל אפשרות לפותרה, ולשים את מבטחו בחושיו החדים אשר שימשוהו היטב עד כה, ובגורל.
דמויות המשנה מפצירות בגיבורינו הנחוש ואמיץ הלב למשוך את ידיו מהעניין, ומזהירות אותו כי אויביו מפללים למותו אך הוא אינו שועה לעצתם וממשיך ברדיפת הצדק על אפם ועל חמתם של כל המעורבים, וכך הלאה וחזור חלילה.

אט-אט החל להתגבש בי קוצר רוח ותמה סבלנותי לפרשיה הוויקטוריאנית הזו אך בו בזמן לא יכולתי שלא להסתקרן כיצד תסתיים התעלומה שבה איש משכיל וביבליופיל מושבע נפל קורבן לנוכל שניסה לנשל אותו מכל נכסיו, כאמור. כמו כן, אני תקווה שלא תוכלו להאשימני בסקרנות יתרה לסיפור שמתחיל במשפט הבא: "אחרי שהרגתי את אדום השיער הלכתי לי ל'קווינ'ס' לאכול צדפות לארוחת הערב".

ואכן, כפי שעולה מדבריי אלה, הייתי מוכרחה לגלות כיצד נגמר הסיפור.
ואכן, גיליתי.

ואז חשבתי והרהרתי ביני לבין עצמי והחילותי להסיק כי הסיפור הכזיבני: מה הן התובנות שהוא מלמדני? האהבה עיוורת היא? כבדהו וחשדנו? היש נחמה בנקמה? התענוג הוא לרמות את הרמאי? כשאתה בוגד באדם אחר, אתה בוגד גם בעצמך?

אין להכחיש שמדובר ביצירה ספרותית מרשימה ורבת רושם בכל הקשור באנגליה של המאה ה- 19 לרבות אחוזותיה המפוארות, תארי אצולה מכובדים וביאורים אין-ספור על אודות ספרים נדירים (שאם אתם לא נמנים עם ביבליופילים אירופאים בני התקופה, מובטחני שהדבר לא אומר להם מאומה); ואף-על-פי כן, אם יורשה לי להניח בזהירות הראויה, היצירה שלפנינו הינה משמימה ומעייפת לעתים קרובות, ורק להמחשת הדבר תואילו בטובכם להכפיל את העמוד הזה בכמה מאות עמודים פתלתלים ומפותלים הכתובים בכישרון ויקטוריאני הגדול עשרות מונים מזה של עבדתכם הנאמנה.

ובכן, סבורני שאמרתי כל שחפצתי לומר, אם כי על קצה הקולמוס כאמור, ולא נותר לי אלא להשאיר את ההחלטה בידיכם.
מילאתי את חובתי, ועתה עלי ללכת.
תם ונשלם.”

“Michal cox- The meaning of night

בהולכי בין מדפי הספרים בספריה, לרוב אני מחפש את שטעמי כבר נטווה בסגנונו. לפעמים זה סופר ולפעמים תקופה או סוגה ספרותית. עם זאת, מידי פעם אני גם משאיר חלונות אשר נסמכים על המזל ובסטייתי זו מובל למחוזות אחרים לגמרי. אינני יודע מה גרם לי לבחור דווקא את הספר הזה. בכל זאת, עב כרס הוא ודרך לא מבוטלת העומדת על יותר מ-700 עמודים חצצו בינו ובין סיומו. למזלי הרב, לא רק שהעניין אשר מצאתי בספר היה רב, הוא גם נגמע במהירת היות ושפת הכתיבה קולחת וזורמת.

בגדול זהו ספר על נקמה, אך הוא הרבה מעבר לכך. תקופתו- התקופה הויקטוריאנית באנגליה ואופיו כספר מתח בלשי.

אני מקווה שמי אשר יקבל המלצה זו יהנה ממנו לא פחות ממני.”

“טעות, טעות, טעות חמורה הייתה לקרוא את הספר הזה בימי יוני החמים שלנו. ציינתי פה כבר בעבר שיש קשר ישיר, לדעתי, בין מזג האוויר לסוג הספר שצריך לקרוא בכדי ליהנות ממנו. ובכן, פשר הלילה הוא חד משמעית ספר חורפי, המתאים לקריאה מתחת לשמיכת פוך בלווית תה חם, סקונס, כריכוני מלפפונים ואוושת הגשם והרוח המכים בחלונות. היות שאתרע מזלנו להיפגש דווקא בימי שמש חמים ומהבילים ועוד בתקופת לחץ של סוף שנת הלימודים יצא שכרנו בהפסדנו.

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, אז למרות חוסר ההתאמה האקלימי (זה לא הוא, זו אני) כמה מילים על הרומן הפסאודו ויקטוריאני עב הכרס ומרובה הפרטים הנ"ל.

מייקל קוקס, פרופסור ומומחה לספרות ויקטוריאנית התקנא במושאי מחקרו והחליט אף הוא לכתוב רומן ויקטוריאני בלשי לעילא ולעילא, רצוף אזכורים ספרותיים, רלבנטיים פחות או יותר, וגדוש מחוות לגדולי הדור כגון סיר ארתור קונן דויל עליו השלום ווילקי קרולינס המנוח.

הנקמה הטובה ביותר, כידוע לכל, מוגשת קרה. לכן קוקס אינו מזדרז בסיפור הנקמה האפי שלו. גיבורנו, אדוארד גלפתורן, נע ונד בין העבר להווה, בין מקומות שונים באנגליה ובין העיר לכפר. הכול איטי, גדוש ומסולסל כמו חדר הסבה בבית כפר ויקטוריאני אמיד. לגודש יש קסם משלו, ובעיקר אהבתי את תיאורי העיר לונדון במירעה, כמקום אפל ורקוב, השורץ סחי ואלימות.
יחד עם זאת, לעיתים הקצב היה פשוט איטי מדי, הפרטים מרובים מדי והתפניות בעלילה צפויות ממרחק קילומטרים רבים.

כמו כן, הסיפור הוגש כסיפור בתוך סיפור, הנמסר ע"י פרופסור לויקטוריאנה, המגלה את היומן. מלבד יצירת אמינות כביכול, לא ברורה לי פשר הבחירה בצורה זו של מסירת הסיפור. הפרופסור אינו הופך בשום שלב לדמות משמעותית ברומן והערות השוליים שלו לרוב משמימות ומיותרות.

בקיצור, אם הסתקרנתם וחשקה נפשכם בעלילה מתח בריטית ערפילית ומסובכת, הכניסו את הספר למקפיא והמתינו לימים קרירים ונעימים יותר.

נב באתר goodreads ראיתי שיש המשך לספר. קצת הופתעתי היות שלפי דעתי הסופר סגר את כל הקצוות ולא השאיר אף שביב חוט להמשך. מסופקני אם ההוצאה תטרח לתרגם את החלק השני, ובמידה וכן לא נראה לי שאטרח לקרוא אותו.”