באחת מסקירותיי על ספר מתח כלשהו, מורי המליץ לי בתגובה לקרוא את הספר הזה, כשהוא כותב שאם אני רוצה לקרוא ספר מתח מצוין, אז זה הספר בשבילי (זה, ו'האישה בלבן', שגם אליו כמובן אגיע בהמשך).
מורי צדק באומרו שזה ספר בשבילי. אבל הוא טעה באומרו שזה ספר מתח מצוין. כי זה לא ספר מתח. הוא אומנם מתחיל ברצח ונגמר ברצח, והוא מאוד מותח, אבל להגיד על הספר הזה שזה ספר מתח, זה כמו להגיד שהארי פוטר זה ספר לילדים: הארי פוטר זה ספר לילדים, נוער, מבוגרים וקשישים - פשר הלילה זה ספר שיש בו מתח ומסתורין, רומנטיקה ותשוקה, דרמה, טרגדיה, תככים ומזימות, נקמה, קצב של רכבת הרים של רגשות, וכל זה בתיבול של אנגליה הויקטוריאנית והמעמדית שרוח התקופה דבקה בספר היטב. ואיזה דמויות, אח, איזו חיות יש בהן, כאילו הן הרבה יותר מדף ודיו! פבוס דונט, הנבל, ששנאתי בכל ליבי. ואדוארד, דמות הגיבור, שליבי יצא אליו. מופת, פשוט מופת...

יש לי כל כך הרבה דברים נוספים שאני יכול לכתוב על יצירת המופת הזו שלא הרבה נראו כמוהה, לא פחות, אבל הדבר כרוך בסיכון שהאתר יקרוס מרוב מלל ולא תיחשפו כלל לסקירתי ולהמלצתי הנרגשת, וגם במצב שבו הדבר לא יתרחש, אזי עלול לקרות מצב אחר שבו יקח לכם שנים רבות מאוד לקרוא את המלל המשתפך והחפרני הזה עד סופו, בזמן שבו יכולתם להספיק כבר להשיג אותו, לסיים לקרוא את כל 700 עמודיו, ולכתוב עליו ביקורת בעצמכם כדי שעוד ועוד אנשים יקראו אותו. כי הוא שווה כל רגע. אז רוצו, לקרוא, עכשיו!

***את הסקירה אני מקדיש לשני אנשים: למורי, שבזכות המלצתו נחשפתי אליו והחלטתי לקרוא (אני מאוד מצפה לקראת הקריאה ב'האישה בלבן' אם הוא הוזכר אצלך באותה נשימה עם הספר המופלא הזה), ולסקאוט שהשיגה לי אותו בספריה שלה, תודה! אל תשכחי לקרוא אותו גם כמובן...

יומון אמריקאי נודע הקרוי "וושינגטון פוסט" מכנה את הספר שלפנינו 'פאסטיש מזהיר', ואתם, ידידיי היקרים, וודאי התחלתם שואלים את עצמכם מהו הדבר. אודה ואתוודה: לא היה לי כל מושג מה פירוש הדבר, ולא הטרחתי את עצמי לבדוק מבעוד מועד, וכך אפוא הסכמתי בלב חפץ לגשת לקריאתו של הרומן, אף-על-פי שכתריסר ספרים אחרים כבר היו ממתינים ליד מיטתי, ודימיתי בעיני רוחי את המבט הרושף של הספרנית פן לא אזדרז...אנא סילחו לי, התרגשות נלהבת גואה בי ומסיטני מהנושא שלשמו התכנסנו...
אז הכינותי מראש פירוש מלומד והנה הוא לפניכם:
פסטיש היא טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית, סגנון או עלילה של ספר אחר.

ובכן, "פשר הלילה" הוא חיקוי ספרותי לרומן ויקטוריאני, וחושבני שאולי מוטב לעשות עמכם חסד גדול ולהדגיש זאת מפורשות.
מטבעי אני ברייה הנוטה לספקנות-מה, ולכן התחלתי שואלת את עצמי (בדיעבד, לדאבון לבי) באשר לתועלת של חיקויים מעין אלה, וזאת עליכם לדעת: הברנש מייקל קוקס פרסם כמה ספרי עיון בעניין אנגליה הוויקטוריאנית וספרותה ואני משערת שהיו באמתחתו חומרים וידע לא מבוטל, ולכן כל זה נראה מתקבל בהחלט על הדעת ואין ספק שהיה לכך חלק לא מבוטל בהחלטתו לכתוב הפסטיש המדובר, הרי אין דרך טובה מזאת לחשוף את הקהל הרחב לנפלאות התקופה ובד בבד להתבלט על פני המתחרים בתחום ספרות המתח הרדודה בת-זמננו.

אספר לכם, אם כן, על מה הספר:
דמו בנפשכם שרגליכם נטועות באדמת אחוזה לונדונית עתיקת יומין, ובין חומותיה מסתתרים סודות אפלים החורצים גורלות של עלמות חן ענוגות וגברברים מאוהבים.
אחסוך מכם את התלעלעויותיו הרבות של מר קוקס הנפרשות על-פני 731 עמודים, ואציג בפניכם על קצה הקולמוס את המתרחש בסיפור שלפנינו, וכך היה: בן-בליעל המתחזה לג'נטלמן מכובד ואף למשורר דגול ומפורסם, מנסה להפליל ברנש אחר, חביב וכשרוני (שהוא גם חברו הטוב מהאקדמיה) ולנשל אותו מנכסיו (שעליהם נודע לו עצמו לא מכבר, מתוך יומניה של אמו המנוחה). בין המנוול חסר הרחמים לבין גיבורינו מתרחש קרב מוחות עתיר עמודים, כל אחד בתורו מצליח לסובב את העניין לטובתו שלו, ויש להודות כי הדבר נעשה בפיקחות המעוררת התפעלות.

גיבורינו המרומה מנסה לשפוך אור על חידת זהותו האמיתית ולגשש את דרכו באפלה כל עוד אין בידו כל אפשרות לפותרה, ולשים את מבטחו בחושיו החדים אשר שימשוהו היטב עד כה, ובגורל.
דמויות המשנה מפצירות בגיבורינו הנחוש ואמיץ הלב למשוך את ידיו מהעניין, ומזהירות אותו כי אויביו מפללים למותו אך הוא אינו שועה לעצתם וממשיך ברדיפת הצדק על אפם ועל חמתם של כל המעורבים, וכך הלאה וחזור חלילה.

אט-אט החל להתגבש בי קוצר רוח ותמה סבלנותי לפרשיה הוויקטוריאנית הזו אך בו בזמן לא יכולתי שלא להסתקרן כיצד תסתיים התעלומה שבה איש משכיל וביבליופיל מושבע נפל קורבן לנוכל שניסה לנשל אותו מכל נכסיו, כאמור. כמו כן, אני תקווה שלא תוכלו להאשימני בסקרנות יתרה לסיפור שמתחיל במשפט הבא: "אחרי שהרגתי את אדום השיער הלכתי לי ל'קווינ'ס' לאכול צדפות לארוחת הערב".

ואכן, כפי שעולה מדבריי אלה, הייתי מוכרחה לגלות כיצד נגמר הסיפור.
ואכן, גיליתי.

ואז חשבתי והרהרתי ביני לבין עצמי והחילותי להסיק כי הסיפור הכזיבני: מה הן התובנות שהוא מלמדני? האהבה עיוורת היא? כבדהו וחשדנו? היש נחמה בנקמה? התענוג הוא לרמות את הרמאי? כשאתה בוגד באדם אחר, אתה בוגד גם בעצמך?

אין להכחיש שמדובר ביצירה ספרותית מרשימה ורבת רושם בכל הקשור באנגליה של המאה ה- 19 לרבות אחוזותיה המפוארות, תארי אצולה מכובדים וביאורים אין-ספור על אודות ספרים נדירים (שאם אתם לא נמנים עם ביבליופילים אירופאים בני התקופה, מובטחני שהדבר לא אומר להם מאומה); ואף-על-פי כן, אם יורשה לי להניח בזהירות הראויה, היצירה שלפנינו הינה משמימה ומעייפת לעתים קרובות, ורק להמחשת הדבר תואילו בטובכם להכפיל את העמוד הזה בכמה מאות עמודים פתלתלים ומפותלים הכתובים בכישרון ויקטוריאני הגדול עשרות מונים מזה של עבדתכם הנאמנה.

ובכן, סבורני שאמרתי כל שחפצתי לומר, אם כי על קצה הקולמוס כאמור, ולא נותר לי אלא להשאיר את ההחלטה בידיכם.
מילאתי את חובתי, ועתה עלי ללכת.
תם ונשלם.

Michal cox- The meaning of night

בהולכי בין מדפי הספרים בספריה, לרוב אני מחפש את שטעמי כבר נטווה בסגנונו. לפעמים זה סופר ולפעמים תקופה או סוגה ספרותית. עם זאת, מידי פעם אני גם משאיר חלונות אשר נסמכים על המזל ובסטייתי זו מובל למחוזות אחרים לגמרי. אינני יודע מה גרם לי לבחור דווקא את הספר הזה. בכל זאת, עב כרס הוא ודרך לא מבוטלת העומדת על יותר מ-700 עמודים חצצו בינו ובין סיומו. למזלי הרב, לא רק שהעניין אשר מצאתי בספר היה רב, הוא גם נגמע במהירת היות ושפת הכתיבה קולחת וזורמת.

בגדול זהו ספר על נקמה, אך הוא הרבה מעבר לכך. תקופתו- התקופה הויקטוריאנית באנגליה ואופיו כספר מתח בלשי.

אני מקווה שמי אשר יקבל המלצה זו יהנה ממנו לא פחות ממני.

טעות, טעות, טעות חמורה הייתה לקרוא את הספר הזה בימי יוני החמים שלנו. ציינתי פה כבר בעבר שיש קשר ישיר, לדעתי, בין מזג האוויר לסוג הספר שצריך לקרוא בכדי ליהנות ממנו. ובכן, פשר הלילה הוא חד משמעית ספר חורפי, המתאים לקריאה מתחת לשמיכת פוך בלווית תה חם, סקונס, כריכוני מלפפונים ואוושת הגשם והרוח המכים בחלונות. היות שאתרע מזלנו להיפגש דווקא בימי שמש חמים ומהבילים ועוד בתקופת לחץ של סוף שנת הלימודים יצא שכרנו בהפסדנו.

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, אז למרות חוסר ההתאמה האקלימי (זה לא הוא, זו אני) כמה מילים על הרומן הפסאודו ויקטוריאני עב הכרס ומרובה הפרטים הנ"ל.

מייקל קוקס, פרופסור ומומחה לספרות ויקטוריאנית התקנא במושאי מחקרו והחליט אף הוא לכתוב רומן ויקטוריאני בלשי לעילא ולעילא, רצוף אזכורים ספרותיים, רלבנטיים פחות או יותר, וגדוש מחוות לגדולי הדור כגון סיר ארתור קונן דויל עליו השלום ווילקי קרולינס המנוח.

הנקמה הטובה ביותר, כידוע לכל, מוגשת קרה. לכן קוקס אינו מזדרז בסיפור הנקמה האפי שלו. גיבורנו, אדוארד גלפתורן, נע ונד בין העבר להווה, בין מקומות שונים באנגליה ובין העיר לכפר. הכול איטי, גדוש ומסולסל כמו חדר הסבה בבית כפר ויקטוריאני אמיד. לגודש יש קסם משלו, ובעיקר אהבתי את תיאורי העיר לונדון במירעה, כמקום אפל ורקוב, השורץ סחי ואלימות.
יחד עם זאת, לעיתים הקצב היה פשוט איטי מדי, הפרטים מרובים מדי והתפניות בעלילה צפויות ממרחק קילומטרים רבים.

כמו כן, הסיפור הוגש כסיפור בתוך סיפור, הנמסר ע"י פרופסור לויקטוריאנה, המגלה את היומן. מלבד יצירת אמינות כביכול, לא ברורה לי פשר הבחירה בצורה זו של מסירת הסיפור. הפרופסור אינו הופך בשום שלב לדמות משמעותית ברומן והערות השוליים שלו לרוב משמימות ומיותרות.

בקיצור, אם הסתקרנתם וחשקה נפשכם בעלילה מתח בריטית ערפילית ומסובכת, הכניסו את הספר למקפיא והמתינו לימים קרירים ונעימים יותר.

נב באתר goodreads ראיתי שיש המשך לספר. קצת הופתעתי היות שלפי דעתי הסופר סגר את כל הקצוות ולא השאיר אף שביב חוט להמשך. מסופקני אם ההוצאה תטרח לתרגם את החלק השני, ובמידה וכן לא נראה לי שאטרח לקרוא אותו.

"אחרי שהרגתי את אדום השער, הלכתי לי ל'קווינ'ס' לאכול צדפות לארוחת הערב". זה המשפט הראשון בספר הזה, שלמרות מה שנדמה, ולמרות שהוא כולל הרפתקאות אפלות, מעשי נכלים, בגידות ונקמות אין הוא ספר מתח, ואולי ההגדרה המתאימה לו היא "וידוי" שהוא כותרת המשנה של שמו. הספר עוסק, לדעתי בשני נושאים: המציאות שאינה כפי שהיא נראית, ואף שהאדם ינסה לתכנן תוכניות, המציאות - אותה אינו מבין ואת חלקה אינו מכיר, תטפח על פניו. הנושא השני הוא כוחה העצום של הנקמה והנזק שהיא מסבה - לנוקם.

הספר הזה הוא אחד הספרים של סופרים עכשוויים הכותבים על אנגליה הויקטוריאנית - באופן כמעט מוצלח יותר מכותבים אותנטיים של אותה תקופה. בניגוד לדיקנס ולוילקי קולינס, קוקס שומר על רצף סיפורי וקצב שמתאים יותר לקוראים עכשיו. יחד עם זאת הוא מצליח לכתוב בסיגנון התקופה וכתיבתו אמינה ומרתקת. כשקראתי אותו הוא הזכיר לי את "עלה הארגמן" הנפלא ואת "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל" יוצא הדופן שניהם ספרים מאותו ז'אנר.

הספר הזה הוא ספר ביכורים של קוקס, ששימש עורך בכיר בהוצאת הספרים של אוקספורד, פורסם ב 2006 ופה ב 2008. לצערי הרב מאד לא נוכל לקרוא עוד ספרים של קוקס, שנפטר ב 2009. הספר מעניין, כתוב (ומתורגם) היטב. המחבבים סיפורים שתוכם אינו כברם, המוכנים להצטרף למסע מחכים, המוכנים להמשיך לחשוב על ספר שכבר סיימו - ייהנו מהספר הזה הנאה מרובה, כמוני.

בדיחה עתיקה מספרת על המנוח שנתנו לו לבחור לאיזה גיהנום ללכת: גיהנום אמריקאי, גיהנום בריטי, או גיהנום ישראלי. הגיהנום האמריקאי הוא בייסבול, מקדונלדס, זכות לשאת נשק, טלוויזיה, אן.בי.איי, הוליווד, וכל בוקר בשמונה אפס אפס לבלות שעה עגולה בשמן רותח. הגיהנום הבריטי הוא קולטורה, תיאטרון, ספרות, שרלוק הולמס, מרי פופינס, אוקספורד וקיימברידג', כדורגל, איטון, ביטלס, וכל בוקר בשמונה אפס אפס שעה בשמן רותח. והגיהנום הישראלי מורכב ממס הכנסה, מילואים, חמסין, טרור, כפייה דתית, פוליטיקה, וכל בוקר שמן רותח. המנוח כידוע הלך על הגיהנום הישראלי, כי "מניסיון, בישראל שמונה בבוקר זה לא שמונה בבוקר, שעה היא לא שעה ושמן רותח הוא לא שמן רותח."
בכל אופן. נניח לגיהנום הישראלי ונתמקד בגיהנום הבריטי, שהספר "פשר הלילה" מאת מייקל קוקס מיטיב לתאר כמו שמעטים היטיבו לתארו. מוסר ויקטוריאני צבוע, תככים ומזימות, עוני ודלות, מאבקי כוחות אקדמאיים, מאבקי ירושה, תארי אצולה, אחוזות כפריות של אדונים ומשרתים – הסופר מכניס את הקורא לחברה הויקטוריאנית של המאה התשע-עשרה בתיאורים בנויים היטב, מעמיקים, פרי מחקר אדיר.
האמצעי שבו בחר הסופר לבנות את הסיפור הוא מוקומנטרי, כלומר: יוצר את האשליה שמדובר בסיפור אמיתי. תרגיל ישן-נושן שזכור בזכות אלכסנדר דיומא ו"שלושת המוסקטרים" (הספר הלא-קיים של זכרונותיו הלא-קיימים של הרוזן דה-לה-פר הלא-קיים). בהקדמה מאת ה"עורך" מתואר כיצד כתב היד העתיק כביכול נמצא בספריה העצומה של משפחת אצולה בריטית ותיקה. מדובר בתרגיל מסוכן, כי בעוד שהוא מבסס אצל הקורא תחושת אמינות ואווירה, הסופר מסתכן בלמעוד ולפספס באיזה פריט עובדתי הקשור לתקופה. יחד עם זאת, חיפשתי ולא מצאתי שום מעידה. כל התאריכים, האירועים, האישים, פריטי הלבוש, כלי-הבית וההליכים החוקיים המוזכרים בספר, יצוקים היטב במקומם.
בתוך הגיהנום הויקטוריאני הזה, המורכב מרחובות לונדון העשנים, אורות פנסי-גז, יצירותיהם של אוון פלטהאם וג'ון דון, משרתים עניים ונשים מוכות-גורל, רבי-משרתים ואצילים כפריים נבזיים - פועל הגיבור המסתורי, שיוצא למסע נקמה נגד כל הנ"ל, על כל מה שצריך להיות שלו אך נגזל ממנו. על פני 700 עמודי הספר נפרשת העלילה הפתלתלה, על מאבקו של אינדיבידואל אחד למצוא צדק בעולם אפל ועוין נגד כוחות עלומים ואדירים שמאיימים להכתיב את מסלול חייו, וכמובן – על השאיפה למצוא דריסת-רגל במעמדות העליונים הכל-יכולים, שמסמלת את אנגליה הויקטוריאנית יותר מכל דבר אחר.

אדוארד גלפתורן, הוא אדוארד גלייבר, בעצמו אינו יודע מיהו עד שהדבר מתברר אי-שם עמוק בתוך הספר. הדבר מתגלה לו (ולנו) ואז נוצרת בעיה.
אבל כל דבר בעתו וראשית דבר אנחנו עוקבים אחר אדמוני אחד, היוצא ממקום עבודתו, ואדוארד גלייבר/גלפתורן מספר לנו מדוע הוא עוקב אחר אותו אדמוני ומה המטרה. המטרה, כפי שהיא נגלית לנו די מהר, פשוטה: רצח. גלפתורן מתכוון לרצוח את האדומי, אחד טרנדל, לשם אימון בלבד, בטרם יפנה לרצח האמיתי. ועל זה הספר כולו.
מאחר ומדובר בסוגיית מתח, סוגיה ולא סוגה, כל גילוי קטן יהיה בבחינת ספוילר גדול. אבל הספר גדול ואי אפשר להסתפק רק בעמימות מכוונת ושליחת קורא הסקירה לספר עצמו בלי לספק טיזרים הולמים, שישכנעו את קורא הסקירה למהר ולמצוא את הספר.
גלייבר מגלה בשלב מסויים שמה שחשב על עצמו ומשפחתו אינו כפי שזה נראה. בנקודה מסויימת בחייו, כשהוא לומד באיטון, הפנימייה היוקרתית, דרכו חוצה את זה של אחד פבוס דונט. בתחילה הם ידידים משום שבאו מאותה כברת ארץ. אבל תקרית מסויימת גורמת לסילוקו של גלייבר ומאז עבר בניהם חתול שחור. את גודל העמימות אי אפשר להקטין.
השנה היא 1835 לערך, יש מעמדות, המעבר ביניהם לא פשוט וצריך קשרים, קשרי נישואין וכל מה שאפשר כדי שאדם יוכל לבנות עצמו כראוי. לא בנה? ישרת הוא את מי שכן בנה.
גלייבר מנסה למצוא תרוץ לסילוקו מאיטון, זמן מה הוא אף מסתובב ולומד באירופה וחוזר לאנגליה כדי לגלות שאין הוא מי שהוא חשב שהוא. מכאן מתחיל סיפור מורכב. פבוס דונט הולך מחיל אל חיל כסופר ומשורר. כבנו של כומר מחוז דופורט, משכנה של טירת איוונדווד, הוא לא יכול היה להגיע רחוק. אלא שפטרונו הלורד טנסור פותח לפני שערים שאחרת היו נשארים נעולים לעד. הדבר מסתייע בזכות אמו החורגת של דונט הצעיר, קרובת משפחתו של הלורד טנסור. עובדה נוספת המובאת לפנינו היא מותו של בנו הצעיר והיורש של הלורד. מכאן ועד אימוץ פבוס הצעיר ליורש הדרך אולי לא קצרה, אבל מתקצרת במהירות.
משמגלה גלייבר מיהו (ואף מיהם) אויבו, רגשי הנקם מתחילים להשתולל, אבל בדרך הארוכה יש גם אהבות גדולות, בגידה ולא רק אחת, אנשים שמידע חשוב בידיהם, אך לא מסתייע להם לגלותו וכך הלאה.
בין לבין אנו מתוודעים לכתיבה הנפלאה של מייקל קוקס, לאווירה השלטת באותה תקופה, לתלבושות, לנימוסים, לתחביבים, וכך הלאה. כל זה כל כך מושך לקריאה ומביא למסקנה שזה בכלל לא מפליא שבריטניה היתה אימפריה.
הספר שומר לכל אורכו על מתח רצוף. זה לא מתח של ספר מתח רגיל. האווירה נפלאה, אנגליה הערפילית מעולם לא היתה קסומה כל כך, אף לא הנכלוליות. 724 עמודים עוברים ביעף. למרות היותו של הספר ספר ביכורים, הדבר אינו ניכר ואנחנו מקבלים כתיבה משובחת והסיפור כתוב בכישרון גדול.
נפלא ממש.

ספר משובח ביותר! וידויו של אדם הנפרש על גבי למעלה מ 700 עמודים, אך לא משעמם לרגע.
הסופר מיטיב לשקף את לונדון במאה ה-19 ומספק עלילה מותחת ומעניינת. הקריאה זורמת ונעימה ולא מכבידה לרגע.
מומלץ בחום!!!

נפלתי בפח של הביקורות הטובות פה באתר, אבל הייתי צריך להבחין שהן נכתבו ברובן ע"י חובבי הז'אנר (ספרי בלשים). אין לי דבר כנגד זה, פשוט חשבתי שיש פה שילוב של בלש עם ספרות יפה, ואין פה כלום מהשניה.לכן, לא אהבתי - נטשתי די בהתחלה.