#
היתרון שהיה לספר הזה הוא, שבגלל כמה ביקורות עליו שקראתי, ציפיתי לספר גרוע ומרוח, וההפתעה שלי היתה כולה לטובתו. הוא כתוב היטב (אם כי התרגום יכול היה להשתדל יותר), קל לעקוב אחר התפתחות העניינים למרות שהוא מדלג בין זמנים, ההסברים שהקורא מקבל להתנהגות הדמויות מתקבלים על הדעת, ולמרות מופרכות מובנית אפשר לקרוא אותו ואפילו להינות. זו לא ספרות גדולה אבל זה ניסיון להחיל את נקודת ההשקפה הייחודית של אוונס – שהיא מדענית וצופה בבעלי-חיים – על חיי בני אדם שרב בהם הדמיון על השוני בינם לבין מינים אחרים.
חלקו הראשון של הסיפור עוסק בהזדהות: ילדה בת 6 חווה נטישות של כל הקרובים לה החל מאמה והמשך באחים בוגרים ואב מתעלל וחסר אחריות. כמו בספרים אחרים בעלי נושא דומה (למשל "טירת הזכוכית" ) הקורא כועס על המבוגרים חסרי האחריות והרגישות ומגוייס לטובת הילדה חסרת האונים. האם אפשרי לילדה מבודדת בקרבה לטבע לשרוד לבד? האם אפשר להניח שהיא תלמד – מהתבוננות – איך משיטים סירה, איך מבשלים דייסה מתירס, איך חופרים צדפות, מעמיסים אותן על סירה ומוכרים אותן לחנות, בתמורה לחומרים נחוצים לחיים? האם אפשר להניח שילדה בת 9 תדע לתעדף דלק לסירה על פני אוכל וממתקים? אני לא מכירה ילדים כאלה. הילדים שאנחנו מגדלים מוגנים, צרכיהם מופיעים על הצלחת ואנחנו נחרדים מהסיכוי שייחוו מחסור קלוש ככל שיהיה – ילדים אלה מן הסתם לא היו שורדים במצב המתואר.
חלקו השני של הספר הוא החלק המופרך בסיפור. הילד שמתחבר לילדה הנטושה – שכמו כל תושבי הכפר חי בתוך דעות קדומות נגד "שוכני הביצה", במיוחד הילדה המוזנחת – לא מובן מדוע שיהיה מעוניין להתקרב אליה בצורה כל כך רגישה ומבינה.
ילדה שעד גיל 14 היתה אנאלפביתית ובורה באופן קיצוני, מגלה לא רק את הקסם בקריאה, אלא את קסם ההשכלה. לא סתם קריאה להנאה - קריאה מדעית וקריאת שירה... לי זה נראה די מופרך.
חלקו השלישי של הספר, ניסיון לפענח פשע, מנסה להדגיש את נקודת המבט של אוונס.
דליה אוונס כתבה סיפור שמתאים לחלק מהחוויות שהיא עצמה עברה. היא אמנם לא היתה ילדה נטושה, אך סיפרה ששוטטה ימים שלמים לבדה – באיזור מרוחק ומיוער בג'ורג'יה, שם גדלה - בעידודה של אמה. לאחר שנישאה לבעלה לשעבר עברו השניים לחיות באפריקה, באמצע טבע לא-סלחני, בתנאים קשים ובמצב של בדידות יחסית. זה אמנם רומן הביכורים של אוונס אבל היא כתבה מאמרים מדעיים והיתה שותפה לספרי עיון בתחומה.
אנחנו יצורי-להקה שמרגישים ביטחון כשהלהקה שלנו נמצאת בסביבה ומגינה עלינו. אבל לפעמים – עקב תקלה או נסיבות יוצאות דופן – הפרט נשאר לבדו וצריך ולשרוד בלי הגנה מאחרים. הצורך לשרוד גובה מחיר בהתנהגות זרה. ולהקה המרגישה את הזר בתוכה – מתנפלת ומנקרת בו עד מוות. וזה, נראה לי, הסיפור שאוונס ניסתה לספר פה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
