שנת 2020 בספרים

ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

לפעמים היצירות המשמעותיות ביותר מגיעות אלינו דווקא כשאנחנו לא מצפים מהן לדבר. אל "אדמה אמריקאית" ניגשתי, אני מודה, בקורטוב של חוסר חשק ובלי שמץ של אמונה. השם של הסופרת לא היה מוכר לי, הכריכה של הספר לא משכה את העין או את הלב, ושום דבר בנקודת הזינוק הזו לא הבטיח גדולות ונצורות. אלא שמבחן המציאות של הספר הזה התגלה כהפתעה מוחלטת – מאותם מקרים נדירים שבהם הדפים פשוט תופסים אותך בכוח, טורפים את כל הקלפים והופכים רתיעה ראשונית לחוויה ספרותית קסומה ובלתי נשכחת.
תמצית העלילה
הסיפור נפתח בנפץ אלים ובלתי מתפשר באקפולקו שבמקסיקו. לידיה, אישה משכילה ובעלת חנות ספרים, מוצאת את עצמה בן לילה בלב קטסטרופה, כאשר קרטל סמים אכזרי טובח כמעט בכל בני משפחתה. הניצולים היחידים הם היא ובנה בן השמונה, לוקה. כשהם חסרי כל, פגועים ורודפים, השניים נאלצים להפוך בן רגע למהגרים בלתי חוקיים בארצם שלהם. הם יוצאים למסע בריחה הישרדותי מטורף ומורט עצבים אל עבר הגבול האמריקאי, כשהם נאלצים לטפס על גגותיה של "לה בסטיה" – רכבת המשא האימתנית והמסוכנת, המהווה סמל מובהק לתופת של נתיבי ההגירה.

איכות הכתיבה של ג'נין קאמינס היא ללא ספק חוויה בפני עצמה. מדובר בכתיבה חושית, עוצמתית ואינטנסיבית ביותר, כזו שאינה מאפשרת לקורא להישאר פסיבי או מרוחק. נכון, פה ושם הספר נוטה להתיש במעט עם תיאורים אינסופיים של מסלולים ופרטים דקדקניים, שיוצרים לעיתים תחושת עומס קלה; אך גם ברגעים הללו, רמת הליטוש הגבוהה של הטקסט והיכולת התיאורית המזהירה של הסופרת מצילות את הקצב, שומרות על מתח פנימי גבוה ומבהירות שלא מדובר בעוד ספר שבלוני או נוסחתי.
הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות הראשיות. קאמינס לא מייצרת כאן קריקטורות של קורבנות, אלא דמויות נפלאות, עגולות ומרגשות, שיש להן "נשמה" אמיתית המהדהדת מתוך הדפים. המניעים שלהן, הפחדים המצמיתים והקשר העמוק והאינסטינקטיבי בין האם לבנה, הופכים את החוויות שלהם למשהו שנוגע ישירות בלב הקורא. התמות המרכזיות אינן משמשות כתפאורה פוליטית גרידא; הן מבוססות על מחקר עומק אנושי מובהק שמעניק לסיפור את המשקל הראוי לו.
במבחן "התהודה הרגשית", הספר הזה רושם ניצחון מוחץ. רחוק מלהיות חוויה סטרילית או "נעימה", זהו ספר קשה, עצוב וטעון, המצליח לייצר את אותו ריסוק רגשי ומשמעותי שספרות טובה באמת שואפת אליו. המבנה שלו מהודק, והמסע המפרך והמתיש הזה מוביל בסופו של דבר אל סוף נפלא ומספק – קלוז'ר מדויק שמעניק את המשקל הנכון לכל התלאות שעברו על הדמויות.
שורה תחתונה
"אדמה אמריקאית" הוא הוכחה מנצחת לכך שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה. ספר קשה, קסום ומשמעותי בצורה בלתי רגילה, חובת קריאה לכל מי שמחפש כתיבה משובחת, עומק פסיכולוגי וחוויה ממגנטת שאינה מרפה גם זמן רב לאחר נעילת השערים.

ספר מעולה על רומן עם פערי גילאיים. במיוחד אהבתי את הפרק על הסאונה. המלחמה בראש שלה היה מרתק ממש עד שהיא נשברה מהעונג.

נהניתי מזה, זה הספר הרביעי שמסכם את הסיפור של שאנון וג'וני, ומבחינת הזוג הזה, הייתי מרוצה מאיך שהסיפור נגמר.
אבל אני עדיין צריכה לקרוא עוד על שאר הדמויות, הן מעניינות אותי, אז אני אמשיך את הסדרה, כי יש המון דברים שאני עדיין צריכה לדעת ולהבין.

בכל אופן, זה ספר רביעי בסדרה, כבר עשיתי ספוילרים לספר הראשון והשני בביקורת על הספר השלישי.
אני לא רואה טעם לדבר על הסיפור שוב.
אני רק אסכם מבחינתי את ארבעת הספרים האלה ומה היה בהם, בצורה הכי כללית שאני יכולה.

בספר הראשון הייתה ערגה, והיכרות עם הדמויות.
הדמויות הראשיות ג'וני ושאנון לא היו הרבה ביחד בספר הזה, אז בעיקר ראינו את החיים שלהם בנפרד, ואת הקשיים של כל אחד.

בספר השני כבר הייתה יותר היכנעות למצב, והתחילה להיווצר קירבה ביניהם.
הם התחילו להכיר זה את זה, והיה עומק מסוים לשיחות ביניהם, כאילו... הם לא סתם דיברו, הם היו השקט אחד של השנייה, כאילו עם כל אחד אחר הם נזהרים, אבל כשהם זה עם זה, זה כאילו שהם חיכו שנים רק להיות במצב הזה, של קירבה.
זה היה מקסים.

בספר השלישי היה יותר אקשן, יותר כאב שקשור למצב המשפחתי של שאנון.
הייתה מלחמה על להיות ביחד, ועל להתמודד עם מצב קשה.

בספר הרביעי דברים מגיעים לסיכום.
הוא לא ספר יותר קל לקריאה, אבל יש תחושה של היפתחות שוב לעולם הזה, ולשאר הדמויות, והתעוררה אצלי סקרנות לגבי המון דברים שלא קשורים לשאנון וג'וני.
הספר הבא, החמישי יהיה על אחיה של שאנון, וקוראים לו ג'ואי, וזה מאוד דומה לג'וני, ולכן אני אומרת.
זה לא הסיפור שאני הכי מתרגשת לקרוא, אבל כמובן שאני צריכה לקרוא את זה, כי אני עדיין צריכה לראות מה קורה עם האחים הקטנים של שאנון וג'ואי, ואני מקווה שבספרים עליו, אני אראה יותר גם מהם.

פשוט כל כך אכפת לי מהדמויות.
יש משהו קצת אפל בספרים האלה, ואני חייבת לציין, שזה ממש לא קשור לזה שזה רומן אירוטי.
אין פה הרבה אירוטיקה, ומה שיש פה הוא לא מאוד דומיננטי לסיפור, מעבר לזה שבאיזשהו שלב בסדרה הם בעיקר מתנהגים כמו מתבגרים חרמנים, ואני לא יודעת למה אני כותבת "כמו", כי הם אכן מתבגרים חרמנים.

בכל אופן, נהניתי, נתתי לכל הספרים ארבעה כוכבים, וזה מרגיש שבאמת הספרים שומרים על רמה ואיכות קבועה.
זה מעניק לי המון ביטחון להמשיך לקרוא את הסדרה, כיף להרגיש שאני יודעת מה אני הולכת לקבל.

נהניתי מהספר הזה, זה השלישי ויש עוד ספר אחד על הזוג הזה.
אני לא רואה איך אני יכולה לכתוב ביקורת עליו בלי לעשות ספוילרים, אז אני מזהירה, שאני הולכת לעשות ספוילרים לספר הראשון והשני.

אז שאנון עוברת התעללות מילולית ופיזית בבית שלה, אבא שלה אלכוהוליסט.
הוא מתייחס אליה כאל לא רצויה, קורא לה זונה ושרמוטה כל הזמן, מבזבז את הכסף של המשפחה, וגם חובט בה פיזית כשהוא שיכור.
לכן שאנון חיה בחרדה תמידית, היא מקיאה מחרדה ולכן היא סוחבת בתיק שלה באופן קבוע מברשת שיניים ומשחה.
היא בסך הכול ילדה בכיתה ט', שמבחינת גיל אמורה להיות בכיתה י' כי היא נשארה בגן שנה, כי הייתה לה שנה נוראית בגן, כי גם שם היא חוות בריונות.

ג'וני הוא כוכב רוגבי, הוא בכיתה יא', מבחינת גיל הוא אמור להיות בכיתה יב', כי גם הוא נשאר שנה, מסיבות אחרות.
הוא משחק בנבחרת של בין הספר, אבל הוא גם מנסה להיכנס לנבחרת אירלנד, הם נפגשים ביום הראשון של שאנון בבית הספר כשהיא חוצה את מגרש הרוגבי בניסיון לקצר את הדרך, והוא בטעות פוגע בה כשהוא בועט כדור מזעם ותסכול.
היא חוטפת זעזוע מוח, הוא נשאר איתה, וזה בעצם הרגע שג'וני מתאהב בה, כי שאנון ממש יפה, היא פשוט לא חושבת ככה על עצמה.
אני חושבת שבסצנה הזאת, ג'וני רואה צלקת בפנים שלה, והוא שואל איך היא קיבלה את זה, והיא עונה מתוך טשטוש "אבא שלי".
והוא שואל אותה לגבי זה שוב, שואל אותה אם היא באמת אמרה עכשיו שאבא שלה גרם לצלקת הזאת, והיא מיד מכחישה ואומרת שלא, מה פתאום.

זה קורה בתחילת הספר הראשון, ולאורך הזמן ג'וני רואה על הגוף שלה סימנים, והוא שואל מה קרה אבל היא לא משתפת אותו.
שאנון פשוט ממשיכה לחיות בחרדה, עם אבא שמתעלל בה, שמגביל אותה, שעלול להכות אותה אם היא חוזרת מאוחר מדי הביתה, שלא מסכים לה לישון אצל חברה.
אבא שלה בעיקר לא מאשר שיהיה לה חבר, והוא מניח עליה יד וחונק אותה, כשהוא רואה תמונה שלה ושל ג'וני בעיתון.
אחיה הגדול ג'ואי היה שם, והוא הצליח להרחיק ביניהם, ואני חושבת שבסופו של דבר שאנון עלתה לחדר וג'ואי ואבא שלה רבו מכות קצת, זה לא כזה ברור כי את רוב האלימות אנחנו לא רואים על הדף.

בכל אופן, אז שאנון מרגישה ממש לא מוגנת בבית שלה, למעשה היא מרגישה שאם היא תמות הכול ישתפר, היא מרגישה אשמה, היא מרגישה שמישהו ימות בגללה אם לא היא, בגלל שאבא שלה וג'ואי יכולים להיכנס למצב של מכות רצח.
בכל אופן, אני עומדת לכתוב על הספוילר הכי משמעותי פה, שקורה בספר השני.

הפיצוץ הסופי, הרגע שבה אנחנו ממש רואים את האלימות בבית, מגיע בסוף הספר השני.
למעשה זה מגיע ממש בסוף, שאנון וג'וני מתנשקים כשהוא נפצע על המגרש ומחכה לאמבולנס, והמורה/מאמן תופס אותם בתנוחה מאוד לא הולמת.
כל זה קורה במצב שבו שאנון רחוקה מהבית, לא חזרה הביתה, וכבר חושבת שאבא שלה יהרוג אותה כי היא לא חזרה הביתה.
היא לא חזרה הביתה כי היא לא הייתה מודעת לכך שיהיה טיול כיתתי למשחק של הנבחרת הרוגבי עם קבוצה אחרת, היא לא קיבלה את ההודעה כי אבא שלה הטביע את הפלאפון שלה באותו שבוע.
אז היא מסתכנת, הולכת לראות את ג'וני, נתפסת על ידי המורה, הולכת אחרי זה לבית החולים ושומעת מג'וני מלא שטויות שהוא אומר כשהוא מסטול.
כשהוא מסטול הוא שואל אותה מי עושה לה את זה, מי מכאיב לה, וממש לפני שהוא נרדם, היא אומרת לו שזה אבא שלה.

כשג'וני מתעורר הוא לא זוכר שום דבר שהוא אמר כשהוא היה מסטול, שאנון שם אבל הוא מבקש ממנה לצאת ולקרוא לאבא שלו.
הסיבה היא כי לג'וני יש פציעה במפשעה, ששאנון כבר יודעת עליה, אבל ג'וני מובך וצריך לדבר עם אבא שלו שיעדכן אותו שהזין שלו בסדר.
שאנון יוצא וחוזרת לשאר הכיתה, היא חוזרת הביתה עם המחשבה שאבא שלה יהרוג אותה, והוא אכן כמעט הורג אותה.

זאת הייתה סצנה כל כך קשה.
הוא מרביץ לה, כמעט הורג אותה, אמא שלה לא עוצרת אותו, אחיה ג'ואי מנסה להילחם בו אבל הוא מגיע מאוחר אחרי שכבר אבא שלה הכה אותה קשות.
יש שם גם שלושה ילדים קטנים שצופים בהכול, בני 11, 9 ו-3.
ג'ואי מביע את התסכול שלו, אומר לאמא שלו שזה או אבא שלהם או הם, ואמא שלו לא עונה ישר.
זה גורם לג'ואי להיגעל, לומר שהוא שונא אותה יותר משהוא שונא את אבא שלהם - ובינתיים שאנון חווה קשיי נשימה.

בקצרה, אבא שלה חורר לה ריאה, ג'ואי לא מצליח לעזור לה כי אבא שלו משתלט עליו וחונק אותו, וטייג בן ה11 מצמיד סכין לגרון של אבא שלהם, ואומר לו לשחרר או שהוא יחתוך לו את הגרון.
הוא באמת פוצע אותו קצת, כדי להראות שהוא רציני, וג'ואי בינתיים צורח לאמא שלו לעזור לשאנון, אבל אמא שלו לא מתפקדת.
אני מרחיבה כדי שתבינו כמה הסצנה הזאת קשה, כי הספר השלישי כולו מושפע מהסצנה הזאת.
נהניתי מהספר השלישי, אני חושבת שהסיפור מעניין ומותח, ושאנון חווה קצת יותר חופש כאן, אבל עדיין יש אתגרים והגבלה כי האירוע הזה ממש לא מתקן את המשפחה שלה.
אנחנו רואים את ההשלכות של מה שקרה, על שאנון פיזית, על ג'ואי, על האחים הקטנים.
זה גם נורא מעניין כל העניין עם אמא של שאנון, שאנחנו לא יודעים איך להרגיש לגביה, כי היא לא הגנה על הילדים שלה, ותמיד קיבלה את אבא שלהם בחזרה.
בספר השלישי חווים יותר את המשפחה של שאנון, וכמה היא דפוקה וצריכה עזרה, ואני מקווה שבספר הרביעי אנחנו נראה פתרון מספק לכל הדברים האלה.

אני אומרת מקווה כי אני די בטוחה שהספר החמישי יהיה על אחיה ג'ואי.
אז אני מקווה שכל התסבוכת עם הילדים, ועם מי הילדים יהיו ואם הם צריכים להיות עם אמא שלהם שהזניחה אותם - תיפתר בספר הרביעי.
אני כל כך שקועה רגשית, האירוטיקה פחות מעניינת אותי והיא פחות העניין פה.

בכל אופן, אין לי טענות, הסיפור מעניין אותי, כל דמות בסיפור מוסיפה לו משהו וגורמת לי לתהות אם אנחנו נראה יותר מדמויות מסוימות בעתיד, והכול מרגיש עמוק ואפל.
אני אוהבת את זה.

הפעם קרה לי הפוך, קודם ראיתי את הסרט ואז קראתי את הספר. מהסרט מאד מאד נהניתי. מהספר? עוד יותר! כתיבה מופלאה, אווירה קסומה ומורכבת יחד. למרות שידעתי את הסוף, עדיין נהניתי מכל רגע. מומלץ ביותר!

נהניתי ממנו יותר מהספר הקודם, כי העלילה מתקדמת פה יותר מהר.
אפילו צחקתי בקול רם פעמיים, ובאחת הפעמים אני באמת ניסיתי לא לצחוק כדי שאמא שלי לא תעצבן אותי כשהיא תשאל אותי מה אני קוראת.
הפעם הזאת גם הייתה מתוכן די סוטה אבל מצחיק, אז... כן, ניסיתי לא לצחוק בקול ונכשלתי, אבל לא משכתי את תשומת ליבה כי החנקתי את זה קצת.

מסתבר שרומנטיקה צעירה זה ממש בשבילי.
בייחוד כשהסיפור מתפרש על ארבעה ספרים, פשוט ידעתי שאני נרשמת למסע ארוך עם זוג, וידעתי שיהיה שם את העומק שאני מחפשת.
כמובן שהכול נורא איטי, אבל ספציפית כאן בספר הזה, האווירה קצת שונה, כי אנחנו מבלים פחות זמן בלהכיר את הדמויות, ויותר זמן בלראות אותם מתחברים וחווים דברים ביחד.

נראה לי שכתבתי שבספר הראשון, לא הרגשתי ממש את זה שהם בתיכון.
כאן כן הרגשתי את זה, וזה גרם לסיפור להרגיש יותר קליל.
כי הסיפור עוסק בדברים נורא כבדים, כמו אלימות במשפחה ובריונות.

נהניתי מהספר הזה יותר מהספר הראשון, והתחלתי לחשוב שאולי זה יהיה הספר מתוך הארבעה שהכי נהניתי ממנו, אבל - אחרי שסיימתי אותו הייתי חייבת להמשיך מיד לספר השלישי.
מה זה המשכתי מיד? - קראתי 200 עמודים מהספר השלישי לפני שעצרתי.
זה אומר שקראתי 600 עמודים באותה השבת.

אז כן נהניתי מזה, אבל גם הספר השלישי סוחף אותי, כי יש שם תחושה של מתח ודאגה.
אני רוצה לראות מה יהיה, וכשהלכתי לישון והתעוררתי, קמתי עם מחשבות על הסיפור.
אני פשוט אוהבת שהסיפור כל כך ארוך, ושאני מתחברת אליו, וששום דבר לא מפריע לי או מרגיש "לא הקטע שלי".

הסיפור הזה לא מעורר אותי לחשוב, הוא שואב אותי כמו סדרת טלוויזיה.
אני פשוט רוצה לראות מה יקרה, ואני נהנית מהאווירה.
וזהו, אני לא יכולה לכתוב יותר נראה לי כי זה בכל זאת ספר שני בסדרה.

נהניתי ממנו, אבל אין לי מושג ממה בדיוק נהניתי.
כנראה מהערגה.
אני חושבת שהספר הזה יכול להיות ממש משעמם, למי שרוצה קצב יותר מהיר מבחינת הרומנטיקה.

אני יודעת שזה ספר נורא פופולרי, אבל זה די עבר לי מעל הראש, אני יודעת שהוא פופולרי כי אנשים מדברים על כמה שהוא פופולרי.
לא בטוחה מה גרם לי להחליט לקרוא אותו... כנראה הדברים ששמעתי עליו מיוטיובריות שקראו אותו, עיצבו לי תפיסה מסוימת.
התפיסה הזאת הייתה שיש קשר באמת עומק בין שאנון לג'וני, ושהוא דואג לה.
אני לא אוהבת ספרים עצובים, אז חששתי כי שמעתי שיש נושאים כבדים פה, כמו בריונות ואלימות במשפחה.
אבל אחרי שקראתי אני יכולה להגיד שלפחות בספר הזה, אנחנו בעיקר שומעים על זה ולא ממש רואים את זה, ומה שהפך את הקריאה לקלה יותר עבורי.

מה שלא ידעתי על הספר, זה שהעלילה מתרחשת בשנת 2005, שזה בהחלט משפיע על האווירה.
לא רציתי להמשיך לקרוא את זה כשקראתי את הסצנת פתיחה, כי הרגשתי שהספר יהיה יותר מדי תיכוניסטי עבורי.
אבל הוא ממש לא הרגיש ככה, אז כן הספר עוקב אחרי נערה בת חמש עשרה תכף שש עשרה, ונער בן שבע עשרה תכף שמונה עשרה, אבל אולי מכיוון שהעלילה מתרחשת בעולם כל כך שונה, זה מרגיש בוגר.
גם בעמודים הראשונים שאנון אומרת על עצמה שהיא זקנה.

פשוט אהבתי את הערגה, את התמימות, את זה שעדיין יש בו דיבור אירוטי על סקס, אבל אנחנו רואים את זה בעיקר מנקודת המבט של ג'וני ולא מנקודת המבט של שאנויש משהו מאוד משכנע בעולם הזה.
הספר כתוב בגוף ראשון, ובאמת שיש חלוקה די שווה בין ג'וני לשאנון, ואנחנו רואים את החיים שלהם, ואת המרחק ביניהם, ואת איך שלאט לאט הם מתקרבים.
יש פה קצת וייב של אהבה אסורה, כי ג'וני אוסר על עצמו להתקרב אל שאנון, בגלל שהיא צעירה מדי לדעתו.
כשהוא מגלה שהיא כל כך צעירה, הוא ממש מתבאס, ויש עוד דברים מלב זה, שגורמים להם לנסות לשמור מרחק אחד מהשנייה.
וזה עובד להרבה זמן.
עד שזה לא.
אני מבינה למה יש אנשים שממש מתחברים לסיפור, כי יש פה ערגה, ואני מבינה למה יש אנשים שזה פחות הקטע שלהם, כי אין בספר הזה אפילו נשיקה אחת ביניהם.

מי שאוהב רומנטיקה צעירה, תמימה, איטית, מהוססת, עם עומק - יאהב את זה.
אבל מי שמחפש רומן סוער, מהיר, עם הרבה דברים שקורים שמקדמים את היחסים בין הזוג - עלול להתאכזב.
יש ארבעה ספרים על הזוג הזה, אז הספר הראשון באמת לוקח את הזמן שלו, ומעמיק בדברים אחרים, ככה שהאפשרות של קשר ביניהם עדיין מרגישה מרגשת וטובה, אבל ברור שזה ייקח זמן.
אני משערת שאחרי שלב הערגה וההיכרות עם שאנון וג'וני כאנשים נפרדים, בספר הבא יהיו יותר רגעים שלהם ביחד, ופחות התחמקות ממה שהם מרגישים.
הרי הספר הבא נקרא "להתמסר ל13", אז אני מצפה להתמסרות.

ספר מתוק ממש! הסוף קורע לב וצפוי כמובן, אבל הוא פשוט ספר משפחתי חמים ומנחם, עם כל הצער שיש במחלה הנוראית הזאת לחולה ולבני משפחתה. הדמות הראשית קסומה ממש. ספר שהשאיר בי חותם דווקא בפשטות והאמיתיות שלו.

יש בספר הזה כמה אלמנטים בולטים: הומור, רומנטיקה, ומתח.
לדעתי הספר לא הצטיין באף אחד מהם, אבל מה שהוא כן הצטיין בו, זה הקלילות.

ההומור, היה יותר קלילות מאשר הומור, זה היה עיקר הערך שלו מבחינתי.
כשכן צחקתי, זה היה כי קובי היה פשוט כל כך חמוד.
הרומנטיקה הייתה קצת חלשה מבחינתי, כמישהי שממש קוראת את הז'אנר הרומנטי, אבל - היא כן הייתה מניע חזק בסיפור, וזה אחלה מניע לדעתי, וגם שם הייתה קלילות.
המתח... ובכן, אני לא מישהי שאוהבת מתח, אני לא אוהבת להרגיש חשש לגורל הדמויות או שמשהו רע עומד לקרות להן, אז אהבתי את זה שזה לא קרה פה, אז - גם המתח קליל.

יש לי כמה טענות, אבל לפני זה, אני אגיד את הדברים החיוביים שגרמו לי לתת לו ארבעה כוכבים.
אהבתי את קובי, אהבתי את הקלילות, ומכיוון שאני לרוב קוראת ספרים בז'אנר הרומנטי, נהניתי מכך שהספר לא היה צפוי לי, כי הוא לא עוקב אחרי נוסחה צפויה כמו בז'אנר הרומנטי.
ספרות מקור בכללי, בגלל שאני לא רגילה לקרוא, אז כשאני כן קוראת ואני נהנית ממנה - אני אולי נוטה להרגיש הרבה יותר חיובית כלפיה, מאדם שלא מעניין אותו שזאת ספרות מקור, או מאדם שרגיל לקרוא ספרות מקור.

עכשיו, הטענות!
מבחינת העמודים האחרונים של הספר, החשיפות והדברים שקרו בו, היה שילוב מוזר של רצינות וחשש ממה שיקרה עם קלילות של הסיפור.
כאילו הכתיבה ניסתה לומר לי, לרמוז לי, שאני צריכה לחשוש ממה שעומד לקרות, ואז דברים קרו - וזה היה נורא קליל ולא מדאיג בכלל.
עכשיו להבהרה - אני אוהבת את זה, כי אני באמת לא אוהבת לקרוא מתח.
אני לא אוהבת לקרוא על סיכונים גבוהים, על מצבים שהם מישהו בוודאות ימות, אז הייתי בעד זה שהכול לא היה ממש מאתגר עבור הדמויות.
ובכל זאת, כן יש פה טענה, כי הסיפור הוא בגוף שלישי, והכתיבה רומזת שצריך לחשוש ממשהו שיקרה, או שקרה משהו נורא ואיום בעבר, ואז כשדברים נחשפים, וזה מאוד שונה ממה שכתיבה נתנה לנו לחשוב... לדעתי זה אולי יעצבן מישהו.

הטענה הבאה, היא על הרומנטיקה.
לאורך הספר, הייתי נגד דמות מסוימת, לא חיבבת אותה, ולא רציתי אותה בסביבה.
אבל בסוף מסתבר שהסופר כן בעדה, ובמקום לתת לי את מה שאני רציתי כקוראת, הוא נתן לדמות הזאת את הסוף הטוב שהיא רוצה.
וכן, כשהתחלתי להבין שהדמות הזאת נשארת, ושהיא הולכת לשנות את הסיפור למשהו אחר ממה שציפיתי לו, התחלתי לראות דרך הכתיבה והחשיפות, למה אני צריכה להיות בעדה.
אבל זה שפיתחתי אנטי כלפי דמות הזאת מההתחלה, לדעתי, זה בעיה.
כי בגלל האנטי הזה, במקום לקבל את מה שרציתי בתור קוראת, קיבלתי משהו אחר, והייתי בסדר איתו, זה עדיין סיפור חמוד.
אבל, בגלל זה, היה פחות עומק והשתכנעות אצלי, מבחינת הפן הרומנטי של הסיפור.
זה היה קצת כאילו הדמויות קלטו וראו דברים שאני לא, ולכן לא הבנתי את הרגשות שלהם ולמה הם מתאהבים במי שהם מתאהבים בו.

אלו הדברים העיקריים, אני בטוחה שאני יכולה לכתוב על עוד, אבל לדעתי עיקר הטענות והחולשות של הספר, זה בקשר לדברים האלה שלא הלכו לפי מה שאני ציפיתי בתור קוראת.
אז עכשיו לעלילה עצמה.

קובי הוא סופר בן שלושים ושבע, והגיל שלו לא כתוב ממש בספר עצמו, אלא בתקציר - אז שימו לב!
אם לא הייתי קוראת את התקציר אולי הייתי חושבת שקובי מבוגר יותר, לא יודעת, כי בסיפור יש את מיכל, הדמות הראשית השנייה, שהיא גם בת שלושים ושבע, ובכל זאת היא הגיבה אליו כאילו הוא הרבה יותר מבוגר ממנה.
בכל אופן, אז קובי מקבל מההורים שלו, שרוצים כבר נכדים וחושבים שהוא צריך עזרה למצוא בת זוג, כרטיס לשיט של פנויים פנויות.
הוא לא רוצה ללכת אבל אחרי שיחה שבה ההורים שלו צלקו אותו מעט, הוא הסכים ללכת.
מיכל היא עוד דמות, שמקבלת את הכרטיס הזה, ולא רוצה ללכת, אבל זאת מתנת יום הולדת אז היא הולכת.

באופן אישי, אני לעולם לא אעלה על אונייה שכזאת, לשיט שכזה.
אז זה היה נחמד לחוות משהו שאף פעם לא הייתי עושה, עם דמויות שגם - לא ממש רוצים להיות שם, וזה גם לא ממש הקטע שלהם.
הם היו מעדיפים להישאר נעולים בחדר שלהם ולעבוד על הספרים שלהם, מיכל כעורכת מקצועית, וקובי כסופר שכתב בעיקר ספרי ילדים, ומנסה לכתוב ספר מתח.
אז זה היה נחמד לעקוב אחרי דמויות שלא ממש רוצות להיות שם, להזדהות עם התחושה הזאת כקוראת, ואז לראות איך הן נפתחות לחוויה זאת, כל דמות בדרך שלה.
כן מוזר לי שבסוף יש תחושה כזאת שמיכל היא יותר דמות ראשית מקובי.
אבל זה היה בסדר, כי הדרכים שלהם השתלבו, ונהניתי מזה שקובי לא בעניינים, ובסוג של עולם אחר מבחינת הדברים שקורים בספר.
הוא פשוט משתכר, לא זוכר את הסקס שהוא עשה, בוכה קצת בגלל אקסית ששברה לו את הלב, וכועס על ענת שמנסה לעבור לגור איתו, והיא גם זאת שאמרה לאקסית שלו, רונית, להיפרד ממנו.

אז לסיכום, מבחינתי הצד החזק של הספר הוא הקלילות שלו והחיבה אל הדמויות.
אלו הסיבות שאני נהניתי ממנו.
אם הייתי קוראת אותו ורוצה ממנה משהו יותר עמוק רומנטית, או יותר מורכב מבחינת מסתורין ומתח - כנראה שהייתי נותנת לו שלושה כוכבים.
אבל קראתי אותו בשביל להישאב לכמה שעות בשבת וליהנות מהן, ואכן נהניתי.

כל כך היה מיותר לכתוב את הספר הזה. האי של סופיה היה קסום! זה ספר ההמשך והוא פשוט מיותר. וכל מילה מיותרת . עזבתי אותו באמצע...

"כי דבר שאדם אומר כהלכה
עובר מפה לפה בקול אלמוות
ועל פני הארץ המעניקה כל פרי
ומעבר למרחבי הים
זוהר מעשים מופתיים אינו כבה לעד"

פינדרוס נחשב אחד מ"תשעת המשוררים הקאנוניים" של יוון העתיקה. "תשעת המשוררים" הם סוג של העילית של העילית על פי קובעי הבון - טון של העולם ההלניסטי, הלא הם המשכילים של ספריית אלכסנדריה, כמה מאות שנים אחריהם.
למה הדבר דומה? ליחס לבטהובן, באך, מוצרט וכו' בימינו, או לביטלס, לבוב דילן ולביץ' בויז.

לצערנו הרב מבין תשעת המשוררים הקאנוניים יש מי ששפר עליהם מזלם ויצירות שלמות שלהם נשתמרו, ויש מי שלא זכו באותו הלוטו ההיסטורי וכל מה שנותר לנו ממאות שיריהם הוא מאות שורות בודדות, קרועות וחסרות הקשר.
פינדרוס הוא המשורר שמזלו הכי שפר עליו. הוא המשורר היחיד מתשעת הקאנוניים שיש בידינו ספר שלם שהמשכילים באלכסנדריה ערכו משיריו. היו לפינדרוס עוד ספרים, שאיגדו שירים בעוד 8 סוגות אחרות(!) שהוא חיבר, אבל מה ששרד זה הספר שאיגד את מזמורי הניצחון שלו.

ובכן, מה הם מזמורי ניצחון?
זו סוגה שירית שהייתה פופולרית ביוון העתיקה לבערך שני דורות לפני שהיא נכחדה, והקונספט הוא כזה:
ספורטאי (או ספונסר עשיר של ספורטאי) מנצח באחת מארבעת התחרויות הגדולות של יוון: האולימפיאדה, המשחקים הפיתיים, המשחקים הנמאיים והמשחקים האיסתמיים. הוא רוצה לפרסם את הניצחון שלו ולרשום אותו בדברי הימים, אז הוא הולך למשורר ומשלם לו כדי שיכתוב מזמור שחוגג את הניצחון הספורטיבי ויהלל את הספורטאי.
זה מה שנשמר לנו שלם לחלוטין מפינדרוס, שכתב כאמור גם בכל שאר הסוגות של ימיו.
45 מזמורים, באורך משתנה. הארוך ביותר באורך כמעט 300 שורות, הקצר ביותר באורך של 12, אבל הרוב באורך ממוצע של 100~ שורות.

המבנה של רוב המזמורים יחסית דומה, והולך בערך ככה:
בפתיחה פינדרוס מציג את הפטרון שלו, אח"כ הוא עובר לספר בקצרה מיתוס אחד או שניים, ולבסוף הוא חוזר לפטרון שלו.
המזמור הארוך ביותר הוא מספר בקצרה את סיפור הארגונאוטים, שקיבל שירות אפיות באורך אלפי שורות (אחת מהן, "הארגונאוטיקה לאפולוניוס, מהתקופה ההלניסטית, אף תורגמה לעברית ואני ממליץ עליה.) ובתור חובב גדול של מיתוס הארגונאוטים ומדיאה, נהניתי מהשיר הזה. פינדרוס מצליח לא רע לדחוס סיפור כזה עמוס לתוך מסגרת כה קצרה.

בכלל, פינדרוס משורר מאוד מיומן ומקצועי. הוא מצליח להציג מיתוסים ולעבור באופן יחסית חלק אל המיתוסים ומהם, כשבמסגרת הפטרון, וזה כשהרבה פעמים הקשר הנושאי הוא די צולע (אה, הפטרון מגיע מאזור מסוים? אז בוא נספר על הגיבורים מהאזור הזה.) אבל הטכניקה של פינדרוס לא גורמת לשירה להרגיש כמו קטעים דבוקים בגסות, למרות שתכלס היא קטעים דבוקים, כשחושבים על זה בדיעבד.

האמת שזה הדבר העיקרי שמבאס אותי בספר הזה: השירה הזו היא יותר נוסחה טקסית מאשר עבודת אמנות שמביעה את האינדיבידואליות של פינדרוס (כפי שעשו המשוררים הליריים שפעלו לפניו, למשל סאפפו), או רעיונות מורכבים (כפי שעשו המחזאים הראשונים, שנים בודדות לאחר זמנו של פינדרוס).
לא, במקום, הרעיון של 45 השירים הוא ברובו אותו הרעיון, הסיפור של המיתוסים הוא תקצירי מטבע הפורמט, ואם אנחנו מדברים על רעיונות מורכבים, אז לחלוטין יש אחד, והוא מעניין, אבל הוא חוזר על עצמו באותו האופן בעשרות מזמורים כאן.

מהו הרעיון? אתן לפינדרוס לנסח את זה:
"אכן, לבני התמותה לא נהיר כלל
גבולו של המוות,
ואם לא אם נסיים את היום, בן השמש,
בשלווה כשאשרנו בלי פגם.
לחלופין זרמי סיפוק ומצוקה
באים מפעם לפעם על בני האדם.
כך המוירה, המקיימת את מנת הברכה
שירשו מאבותיהם, ואת אשרם,
מתת האלים, הוסיפה להם אף אומללות,
שגם היא נגזר שתפוג יום אחד."
האולימפית השנייה, 31 - 37)

"ואילו זה הזוכה בהצלחה חדשה,
מרוב זוהר נמלא תקווה,
מרחף על כנפי השגיו האמיצים,
ושואף למה שנעלה מעושר.
אך עונג בני האדם מלבלב
לרגע, וכהרף עין צונח לארץ
בטלטלה של שיפוט מנגד.

יצורים בני חלוף! מהו איש? ומה אין הוא?
חלום של צל הוא אדם."
(הפיתית השמינית, 89 - 96)

"ומאחר שחלקם לא מועט
בשמחות יוון,
אל יקנאו האלים
ויביאו עליהם תהפוכות.
אל יתרעם לב האל,
אך בעיני הנבונים מבורך
וראוי שישירו עליו הוא האיש
שמכריע בידיו או בסגולות רגליו
וזוכה בפרסים הדולים
באומץ ובעצמה,

ובעודנו חי הוא רואה
את בנו הצעיר נעטר
כיאה בזרי פיתו.
עד שמי הארד הוא לא יטפס,
אך ביחס למיני התהילה שמשיגים אנו, בני החלוף,
הוא מרחיק עד לקצה המסע.
הן לא כיוצא בספינות ולא ברגליך
היית מצליח למצוא
את הנתיב המופלא
אל חגיגות ההיפרבוראים."
(הפיתית העשירית, 19 - 30)

זה דבר די מפתיע בתחילת הקריאה, שפינדרוס מביא שוב ושוב במזמורי שבח והלל את האזהרות הללו בדבר אפסות האדם וזמניות האושר. תחשבו על איזה המנון של קבוצת ספורט היום שיכלול בתוכו רעיונות כאלו, זה יהיה די מוזר, הא?
אני אוהב את זה, את הענווה וההבנה שיש בשירים האלו, שמצד אחד מקרקעת, אבל מצד שני לא נראה שממש פוגעת בשמחה ובמשמעות ההישג, אלא אפילו מעצימה את המשמעות שלו, בתור השיא האפשרי לבן אנוש.

ובכל זאת, למרות מה שאמרתי קודם על ה"תפירה" הטובה של המיתוסים לתוך השירה, לפעמים פינדרוס כן עובר מתקציר של מיתוס אחד לתקציר של מיתוס שני ואז אפילו שלישי באותו המזמור (באורך ממוצע של 100 שורות, כן?) וזה לדחוס כל כך הרבה לתוך טקסט קצר באופן יחסי שזה מרגיש מבולגן ובבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת".
פינדרוס עצמו אפילו מכיר בכך בכמה מזמורים:
"עצור במשוט, ומירכתיים
חיש קבע בקרקע את העוגן
כְּבַלָּם מול הצוק המשונן,
כי המנון השבח הנפלא
חש כדבורה מנושא לנושא"
(הפיתית העשירית, 51 - 54)

"האפשר, הו ידידיי, שהתבלבלתי
בדרכי הישרה עד כה שהתפצלה
כאשר הגעתי לצומת?
או שאיזו רוח טלטלה אותי
מנתיבי כספינה בים?
מוזה, זה תפקידך, מאחר
שהשכרת את קולך תמורת כסף,
להקפיצו מעניין לעניין."
(הפיתית האחת עשרה, 37 - 44)

האמת היא שהמזמורים שהכי עניינו אותי כאן היו המזמורים לכבוד התחרויות האיסתמיות, שהן התחרויות הכי פחות "נחשבות" בין ארבעת התחרויות הגדולות.
באולימפיות פינדרוס לרוב נשכר על ידי מלכים ואצילים גדולים ופיאר בהתאם, אבל באיסתמיות הוא נשכר יותר על ידי אנשים מסטטוס נמוך יותר, והוא פחות מביא מיתוסים רבים, די מקצר בכתיבה שלו, ובשני המזמורים האחרונים באוסף הוא גם מתייחס לנסיבות שהן כל כך רלוונטיות עבורי כקורא ישראלי מודרני: נפילה בקרב של דוד של זוכה בתחרות, ובד בבד הרצון לחגוג את הניצחון, וחגיגת זכייה בתחרות לאחר המלחמות היווניות - פרסיות העקובות מדם, בהן עירו של המשורר צידדה בפרסים תחילה וספגה הרבה אבידות.
יוצאים לו שם קטעים די יפים. תראו את ההספד לחיל הנופל:
"אך הכבוד הוא הפרס האצור לאמיצים.
יידע בבירור כל מי שבענן הקרב
הודף מארצו היקרה את ברד הדמים

ונושא כליון אל שורות האויב -
שהוא מרומם לשיאה את תהילת בני עירו
בהיותו בחיים ולאחר המוות.
וכך גם אתה, בן דיודוטוס,
כשהלכת בעקבות מלאגרוס הלוחם
ובעקבות הקטור ואמפיאראוס,
נפחת את נשמת עלומייך במלוא פריחתם
בין לוחמי החזית שבה האמיצים
עמדו באלימות הקרב בשארית תקוותיהם.
נשאתי צער שאין לבטאו. אך עתה
מטלטל הארץ המציא לי רוגע
לאחר הסופה. אענוד זרים לשערי ואשיר.
אל תתערב לרעה קנאת בני האלמוות,

כי אוחז בעונג שבא יומיום
אצעד שליו אל הזקנה ואל מכסת חיי
שנגזרה. הרי כולנו נמות,
אל לכל אחד גורלו. אם איש מסתכל הרחק,
אף על פי כן הוא קטן מכדי להגיע
אל רצפת הארד במשכן האלים.
ואכן, פגסוס המכונף השליך

את אדונו בלרופון שהשתוקק
להיכנס אל מעונות השמיים
ואל חברת זאוס.
סוף מר ביותר צפוי
למתק שמחה שאינה כדין."
(האיסתמית השביעית, 26 - 51)


והנה פינדרוס על חגיגה לאחר ההרסנות של המלחמות הפרסיות - יווניות:
"גם אני, אף שלבי עוד אבל,
נדרש לזמן את המוזה הזהובה.
נפטרנו מצער גדול,
ואל נצנח למחסור בְּזֵרִים,
גם חדל לטפח את צרותייך.
נניח לתלאות המביכות,
ונשמיע לאזרחים שיר מתוק
ואפילו לאחר עמל רב.
משום שאחד האלים
הסיר את אבן טנטלוס
התלויה מעל לראשינו.

זה יֶגַע לא נסבל שהעיק על יוון.
ואני, לאחר שפגה האימה
לא אשקע עוד בדאגות;
מוטב תמיד להסתכל בכל מה
שקרוב לרגלינו, כי מעל האדם
תלוי זמן מתעתע
שמפתל את נתיב החיים. אך גם לכך
יש מרפא לאנשים, אם בידם החירות."
(האיסמית השמינית, 6 - 16)

אם כבר הזכרתי קודם את העובדה שפינדרוס מחבר כאן שירים ליוונים בעלי סטטוס גבוה - כולל מספר מלכים - אז כדאי שאציין משהו שעניין אותי בקריאה כאן: פינדרוס הוא משורר אריסטוקרטי למהדרין, שמדגיש שוב ושוב את חשיבות הייחוסין של אדם ליכולותיו, ומזלזל ביכולת להגיע להישגים מתוך למידה בהשוואה להישגים שלטעמו מגיעים מהעליונות המובנית בייחוס משפחתי גבוהה.
זו רוח שאולי נשמעת לקורא שפחות בקיא בעת העתיקה ביוון כהגיונית להיסטוריה, אבל האמת היא שתקופתו של פינדרוס היא גם תקופת הדמוקרטיה האתונאית, מרידות בפרסים, ומוביליות חברתית באמצעות הקמת קולוניות יווניות בכל הים התיכון, אז אין ספק שזו הייתה תפיסה מאוד חשובה ביוון העתיקה, אבל לא התפיסה היחידה. אולי אפילו בעצם האזכורים של פינדרוס לעליונות הייחוס על הכישורים יש הד לעובדה שהוא נאלץ להיאבק בתפיסה נגדית ולטעון בזכות תפיסתו.

אז, לסיום, החוויה שלי מהספר הזה די מעורבת:
לא אשקר, היו מזמורים שקראתי בשעמום יחסי, היו כאלו שאהבתי הרבה יותר, ובאופן כללי אני מניח שזה ספר שירים נחמד למי שכמוני מאוד אוהב את יוון העתיקה וקרא כבר את הומרוס, הסיודוס וכו' ומבין את המשמעות ההיסטורית של פינדרוס, אבל לא הייתי ממליץ על זה לקורא הממוצע שאינו מושקע בנישה הזו.

"ואולם הזוהר הקדום נרדם,
ובני התמותה אינם זוכרים מאומה

ממה שאינו מתנשא אל פרחי השירה,
רתום לפלגי פיוט מהוללים."
(האיסתמית השביעית, 16 - 19)