קאיה היא ילדה שגדלה כל חייה ליד החוף, הביצות; היא חיה בטבע וחבריה הם בעלי החיים מאז ומתמיד.
תחילה מתואר כיצד נטשו אותה בני משפחתה בגלל האב האלים, עד שגם האב נטש, והיא הייתה רק ילדה קטנה שלא היה לה לאן ללכת. התושבים מכנים אותה ״ילדת הביצות״, כאילו היא מין מוזר של אדם שאסור להתקרב אליו.
העלילה נעה בציר הזמן קדימה ואחורה: סיפור החיים של קאיה, ופרשיית רצח כמה שנים קדימה, עד לסיום הספר שבו קווי העלילה נשזרים אחד בשני.
קאיה מתחברת לבחור צעיר בשם טייט.
כמה שנים אחר כך נמצאת גופתו של צ’ייס בקרבת מקום, ומיד התושבים חושדים בקאיה, הילדה המוזנחת בלי משפחה וחברים.
במקביל, בספר מתואר הרבה על טבע, בעלי חיים למיניהם, מעין ספר ביולוגיה וזואולוגיה מיוחד שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על עולם החי והצומח. דליה אוונס הסופרת בעצמה נהגה לחיות בטבע רחוק מאנשים וקרוב לבעלי חיים, והיא מדענית חיות-הבר באפריקה - מכאן שהסופרת מחוברת מאוד לקאיה, הדמות שיצרה, ומובן כי הכתיבה באה מנושאים שקרובים לליבה.
החלק הראשון של הספר, כ-150 עמודים, הוא הקדמה ארוכה ואיטית שבה מתוארים חייה של קאיה בילדותה, התבגרותה ותחילת החקירות על מותו של צ’ייס. האמת שלקח לי הרבה זמן לקרוא את כל ההתחלה, ולא ידעתי איך אסיים את הספר כשכל פעם שאני ממשיך לקרוא אני לא מסוגל להתקדם יותר מעשרה עמודים. אפילו בפגישה של קאיה עם מישהו ששאל אותה מה עבר עליה כל השנים, היא ענתה: ״זה סתם סיפור ארוך ומשעמם״, כלומר - היא והסופרת מודעות לכך. למרות זאת, לכל אורך הספר אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי קאיה, להיות עצובים איתה, נטושים כמוה, מנסים להבין בקושי מהי בדידות ואיך היא מצליחה לחיות באופן הזה כל יום מחדש במשך שנים.
ואז, חלפו השנים, קאיה כבר גדולה, והתחיל להיות מעניין. נגמר העבר, והתחיל הסיפור. פתחתי את הספר בפרק 23 (מתוך 57) בשעת חצות, בלילה, אני לא ממהר לשום מקום ויכול לקרוא כמה זמן שארצה. אני ממשיך וממשיך, פתאום העמודים חולפים, מחסום הקריאה נשבר כאילו לא היה כבר שבועות, הראש מסתקרן מה יקרה, הלב מתרגש ומתוח ביחד עם קאיה… הלם. קראתי ונהנתי עד 6 בבוקר, ומיד כשהתעוררתי למחרת סיימתי את הספר (לא סיימתי קודם כי כבר כאבה לי היד מלהחזיק את הספר כל כך הרבה זמן רצוף).
וסיימתי עם תחושה: וואו. מה קראתי עכשיו? אין לי מילים.
מה שבטוח, הנה ספר לדוגמה שאין מה לשפוט אותו אם לא קוראים עד הסוף. כי אין ספק שכמחצית מהספר העלילה איטית, וצריך לשרוד אותה. תחשבו אם זה שווה לכם. אם אתם מחליטים שכן, תנסו להסתכל על זה כחוויה בנבכי הטבע, ואל תחכו לסיפור מתח. תחיו עם קאיה את הכאב והצער, ויחד איתה תמצאו נחמה בסרטני הנהר, שאני לפחות לא אשכח בקרוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
