דייויד יאנג - עיתונאי זוטר משועמם ומוסיקאי מתוסכל - קיבל הזדמנות שכל אחד היה חולם עליה: הוא קיבל הזדמנות להופיע עם להקתו הקיקיונית בסיבוב הופעות קצר בגרמניה. בעיקר בגרמניה המזרחית. הסיבוב הזה הפך את עולמו. הוא לא הצליח כמוסיקאי אבל גילה מה אפשר לעשות עם יכולת תחקירית וכישרון כתיבה - שבמקרה שלו עולה בהרבה, כך נראה, על כשרונו המוסיקלי.
הרומן הזה - הוא יותר רומן מספר מתח, למרות שהוא מותח מאד - עוסק בכוח. הוא מדגים את האימרה הידועה של לורד אקטון "כוח משחית. כוח מוחלט משחית לחלוטין". בגרמניה המזרחית יש זרוע מחוקקת, שופטת ומבצעת - השטאזי. הוא הוקם בשנות החמישים לפי המודל של הקגב הרוסי ועלה לפעמים על יוצרו. הוא היה השליט העליון בגרמניה המזרחית, אווירת הפחד של האזרחים - גם אלה שבעצמם שייכים לאכיפת החוק - מודגמת היטב בסיפור הזה. גם במשטרים דמוקרטיים, שלכאורה מקפידים על זכויות אזרח, קיים סוג של יראה מבעלי הכוח - אלה שאוכפים את החוק. גם בהם יש מקרים שהכוח שבידיהם עולה לאוכפי החוק לראש והם משתמשים בו לשררה. במדינה כמו גרמניה המזרחית הקומוניסטית ודומותיה אין לאזרח שום כלים להתנגד לבעלי הכוח והשררה.
הסיפור המרכזי פה הוא לכאורה ניסיון לפתור רצח של נערה צעירה שגופתה הושחתה עד חוסר אפשרות לזיהוי כלשהו. במקביל מספרת דמות עלומה את סיפורה - היא כלואה בסוג של פנימייה לילדים שאין להם זכויות. ילדים שהוריהם נכלאו, ילדים "שהוריהם אינם יכולים להוות מודל חינוכי עבורם", ילדים שחינוכם הקומוניסטי לוקה בחסר הועברו בחסות המדינה לפנימיות מהסוג שהיו מלמדות את דיקנס דבר או שניים, שהילדים החוסים בהם נחשפים לעבודת פרך, התעללות ואף מוות.
יאנג הוא בריטי ואינו מכיר את גרמניה המזרחית מלידה. אני מניחה שגרמני שיקרא את הספר הזה יגלה בו צרימות שאני לא גליתי. מבחינתי הוא היה אמין ביותר ומזעזע. מישהו כתב שסוף הסיפור "הוליבודי". אני מציעה לקרוא שוב את הסוף כדי להתרשם ממיעוט "הוליבוד" שיש בו. התפעלתי מאד מהספר, מהסיפור וממיומנות הסופר לטוות תוך כדי סיפור מרתק עולם וחיים שלמים, ולתאר את ההשחתה המוחלטת של הכוח המוחלט ההופך ליכולת מוחלטת להחליט מי מהאזרחים יחיה ובעיקר איך יחיה.

















