תמיד אהבתי לתכנן תכניות, להכין רשימות, לתעד, להקליד, שחלילה לא אשכח, היומן שלי היה מלא בשטויות לחמש שנים הקרובות..
קניות, הזמנות, טיולים, פגישות, עבודות הגשה לילדים, תפריט לשישי, תפריט לאמצע שבוע, שיחות טלפון, למי לצלצל, למי להחזיר צלצול...טבלאות באקסל, חישובים, הכל מתועד, סוג של הפרעה.
ביום רביעי, 28/10/15 בשעה 11:00 היה אמור להיות לי תור לרופא שיניים .
תמיד הייתי בשליטה, ידעתי בכל רגע נתון של היום מה אני עושה ומה עליי לעשות, מכוילת כמו מחשב LG חדש, אף פעם לא מופתעת...
תמיד הייתי מתעצבנת שאת אחותי, ההיפך הגמור שלי, וכמו בכל יום שישי כשהטלפון שלי היה מצלצל בשעה 06:30 ...
ואני עוזבת את הבצק שהיה מייחל למעט מנוחה מהחבטות שלי, מנגבת את הידיים ועונה לך "מה שכחת?"
ואת היית צוחקת ואומרת "בוקר טוב אחותי, איזה כיף לדבר איתך בבוקר" , "נו אחותי, מה...אני באמצע הלחם" הייתי עונה לך בחוסר סבלנות, כהרגלי, "יש לך כוסברה", היית שואלת אותי
ואני מגלגלת עיניים לשמיים ,נאנחת בקול ותוהה בפעם המיליון אייך אפשר לשכוח לקנות כוסברה ועוד ליום שישי?
לפני ארבע שנים ארורות המחשב שלי עשה Restart לעצמו, הוא לא שאל אותי אפילו "האם אני בטוחה?" הוא פשוט כייל את עצמו מחדש בלי רשות מאף אחד, אין תיעוד, אין תכנון, הכל נגמר!
ארבע שנים בלעדייך אחותי.
ארבע שנים של דממה, שתיקה, ומונולוגים ארוכים שחוזרים על עצמם.
"היי אחותי, מה קורה? מה שלומך?" אני שואלת
"את שומעת אותי?" אני חוזרת על עצמי
"ביום ראשון אני רוצה שניסע יחד לב"ש מה את אומרת"? אני ספק שואלת ספק קובעת עובדה
"מה את אומרת שנפגש השבוע ונתחיל את הפרויקט שדיברנו עליו?" אני שוב מנסה
"אני חייבת לספר לך משהו" אני אומרת לה ומציתה לעצמי עוד סיגריה, העיניים שלי מתמלאות בדמעות, הגרון ניחר, המלים מסרבות לצאת, אני בולעת את הדמעות ומנסה שוב...
"אני מתגעגעת אחותי, " אני אומרת "אני צריכה אותך, את חסרה לי כל כך" אני ממשיכה, ואין קול ואין עונה, רק הרוח ששורקת סביבי , כמו רוצה להשוויץ שאותה כולם שומעים.
אני מניחה את ראשי על המצבה, נזכרת ביום הארור שחשתי בחזה שלי משהו שבחיי לא חשתי, פחד.
לוחץ, חד, מאיים , כזה שלופת אותך ולוחש "משהו רע קורה".
ארבע שנים ארורות, ארבע שנים שאני מדברת אל המצבה, מנסה בכל יום שישי מחדש, סוחבת בקבוקים מלאים במים בכדי לנקות את האותיות שנושאות את שמך, מדליקה נר נשמה לעילוי נשמתך, ושוב חוזרת על הפעולה בכל פעם מחדש.
הזמן חולף אך הגעגוע מתחזק, בכל דקה של היום.
אני ממשיכה אחותי.
החלטתי לבחור בחיים כשאת איתי, לדבר אלייך, לדבר עלייך, לחוות חוויות ולשתף אותך, לחוות אכזבות ולהתנחם במילים שלך, לשבת בשולחן שבת ולהעלות זיכרונות, לא לתת לאיש לשכוח, את חיה אחותי, בשבילי!
למדתי לצחוק ולספר לך מה מצחיק כדי שגם את תצחקי, תתגלגלי מצחוק...
חזרתי לכעוס על דברים קטנים ולשתף אותך כדי ששוב תגידי לי "אחותי, דיי תתקדמי"
התחלתי שוב להתעמל רק בכדי להיזכר בפעם האחרונה שהתעמלנו ואת באת לחדר כושר עם נעלי עקב
נזכרתי באותו יום שישי שבאת כדי שאכין לך את הבצק ללחם, רצית לקרוץ בעצמך את הצורות, רק ששכחת שהבצק ברכב שלך והלכת לעשות ציפורניים. הזיכרון הזה גרם לי לשוב ולאפות ולבשל את כל המאכלים והעוגות שאהבת רק בכדי לטעום מהם ולשמוע בתוך ראשי את המחמאות שלך וההתענגות שלך עליהם.
נסעתי לאותם מקומות שהיינו יחד, עם הילדים שלך ושלי, רק כדי לשמוע אותם צוחקים עד דמעות מהזיכרונות.
התחלתי להקשיב לשירים שאהבת ולמדתי שזה לא נורא אם הילדים רואים אותי בוכה, הם מבינים שזה השיר שלנו, הם יודעים שאפילו אם השיר שמח ומקפיץ, את אמא שלהם זה מעציב.
את מבינה אחותי, אני בחרתי לחיות כשאת כאן איתי, הווייתך נוכחת בכל רגע מהיום שלי, פיזית את לא כאן, אבל נשמתך חיה, בועטת, מוכיחה לי בכל יום מחדש שלא עזבת אותי.
השארת לי תפקיד חשוב, אני נלחמת בכל יום למלא אותו, אני לא אצליח לבצע אותו כמוך לעולם, אבל אני מתעודדת בכל פעם מחדש כשילדייך מחבקים אותי ואומרים לי שאני מצליחה.
הייתי מוותרת עליו, לא רציתי אותו מעולם, אבל אני יודעת בתוך תוכי שאת גאה בי, שהיכן שאת לא נמצאת עכשיו, את מחייכת ואומרת:
"זו אחותי הקטנה".
אחותי, אני תמיד אשאר אחותך הקטנה, ואת תהיי בשבילי האחות, החברה, האדם שאני אוהבת יותר מהכל בחיי.
ת.נ.צ.ב.ה
