לפני שנדע קצת על מה הספר הנה כמה מילים על משטר הדיכוי האכזרי והמשטרה דאז בגרמניה הקומוניסטית שנקראה "שירות ביטחון חשאי" ובקיצור השטאזי. בדומה ל ק.ג.ב גם להם הייתה מערכת עינויים ורשת מרגלים ענפה. ידם הייתה בכל. בעיקר דיכאו את מתנגדי השלטון. מי שבגד במדינה לדעתם עונה מת נזרק בתעלה או פשוט נעלם. רשת המרגלים גם כללה נערים מתחת לגיל 16שגויסו כעיניים ואוזניים של השטאזי ובתמורה היו אי אילו הבטחות שכמובן לא קויימו והיו חד צדדיות. השטאזי פורק עם איחוד גרמניה המזרחית והמערבית ואף אחד לא מתגעגע כיום לגוף שדיכא הרס ופירק כל כך הרבה אנשים ומשפחות.

העלילה המותחת מתפרסת על השנים 1974-1975זורקת את הקורא לכמה מישורים (וגם אם לא מבינים את ההקשר בהתחלה) ובסוף הכל מתחבר לסיפור מותח ונפלא. מולר מפקדת במשטר העם התבקשה לפענח רצח ביחד עם שותפה. רצח הנערה הדליק לה המון נורות אדומות שלא יכלה להתעלם מהם. האכזריות, האונס, קריעת הבשר, הנעליים שלא התיישבו טוב על הרגליים, עקבות הצמיגים בשלג של הרכב. כל הפרמטרים לא התיישבו טוב ונראו עקומים מהתחלה. מי שלקח את החקירה אליו ופיקד עליה הוא מפקד בשטאזי. הוא לא הותיר למולר ברירות רבות או פרצות שבהן יכלה ממש לחקור בחופשיות כשהגבלות מצדו לא הפסיקו להגיע.
אבל מולר ושותפה לא ויתרו, חקרו גם כשהיה אסור. הסתכנו, התחפשו, עברו את הגבול ועל החוק יותר מפעם אחת כדי לתפוס את הרוצח וכדי להפסיק שרשרת רציחות נוספת.

מה שעולה מהעלילה לא פשוט לעכל. בעיקר את ילדי השטאזי שמנוצלים פיזית לאורך הספר. נערים שרק רצו לשמוע מוזיקה ולהשתובב מצאו עצמם כלואים ומנוצלים מינית "כמאכל" למפקדי המשטרה החשאית התאבים לכח ולשליטה בלתי מרוסנת.
הנערים הללו הוחזקו בתת תנאים רק כי הדודה או ההורים התנגדו באיזה שהוא אופן לממשל. העונש כמובן הוא הילדים שנכלאו לבדם וצוותו לעבודה פיזית בהרכבת רהיטים או כרייה של מכרות.

העלילה כוללת פגישות חשאיות, מרגלים שבורחים זה מזה בין גרמניה המזרחית למערבית. מרדף יריות. זיופים של מסמכים וקומבינות מלא הסל רק כדי להבין מי הרע ומי הטוב פה בסיפור.
יש גם כמה אבדות וכמה ניצולים כך שיש למה לצפות
ועוד משהו הוא נגמע מהר מאוד ואי אפשר להישאר אדישים אליו.

דייויד יאנג - עיתונאי זוטר משועמם ומוסיקאי מתוסכל - קיבל הזדמנות שכל אחד היה חולם עליה: הוא קיבל הזדמנות להופיע עם להקתו הקיקיונית בסיבוב הופעות קצר בגרמניה. בעיקר בגרמניה המזרחית. הסיבוב הזה הפך את עולמו. הוא לא הצליח כמוסיקאי אבל גילה מה אפשר לעשות עם יכולת תחקירית וכישרון כתיבה - שבמקרה שלו עולה בהרבה, כך נראה, על כשרונו המוסיקלי.

הרומן הזה - הוא יותר רומן מספר מתח, למרות שהוא מותח מאד - עוסק בכוח. הוא מדגים את האימרה הידועה של לורד אקטון "כוח משחית. כוח מוחלט משחית לחלוטין". בגרמניה המזרחית יש זרוע מחוקקת, שופטת ומבצעת - השטאזי. הוא הוקם בשנות החמישים לפי המודל של הקגב הרוסי ועלה לפעמים על יוצרו. הוא היה השליט העליון בגרמניה המזרחית, אווירת הפחד של האזרחים - גם אלה שבעצמם שייכים לאכיפת החוק - מודגמת היטב בסיפור הזה. גם במשטרים דמוקרטיים, שלכאורה מקפידים על זכויות אזרח, קיים סוג של יראה מבעלי הכוח - אלה שאוכפים את החוק. גם בהם יש מקרים שהכוח שבידיהם עולה לאוכפי החוק לראש והם משתמשים בו לשררה. במדינה כמו גרמניה המזרחית הקומוניסטית ודומותיה אין לאזרח שום כלים להתנגד לבעלי הכוח והשררה.

הסיפור המרכזי פה הוא לכאורה ניסיון לפתור רצח של נערה צעירה שגופתה הושחתה עד חוסר אפשרות לזיהוי כלשהו. במקביל מספרת דמות עלומה את סיפורה - היא כלואה בסוג של פנימייה לילדים שאין להם זכויות. ילדים שהוריהם נכלאו, ילדים "שהוריהם אינם יכולים להוות מודל חינוכי עבורם", ילדים שחינוכם הקומוניסטי לוקה בחסר הועברו בחסות המדינה לפנימיות מהסוג שהיו מלמדות את דיקנס דבר או שניים, שהילדים החוסים בהם נחשפים לעבודת פרך, התעללות ואף מוות.

יאנג הוא בריטי ואינו מכיר את גרמניה המזרחית מלידה. אני מניחה שגרמני שיקרא את הספר הזה יגלה בו צרימות שאני לא גליתי. מבחינתי הוא היה אמין ביותר ומזעזע. מישהו כתב שסוף הסיפור "הוליבודי". אני מציעה לקרוא שוב את הסוף כדי להתרשם ממיעוט "הוליבוד" שיש בו. התפעלתי מאד מהספר, מהסיפור וממיומנות הסופר לטוות תוך כדי סיפור מרתק עולם וחיים שלמים, ולתאר את ההשחתה המוחלטת של הכוח המוחלט ההופך ליכולת מוחלטת להחליט מי מהאזרחים יחיה ובעיקר איך יחיה.

אני עדיין מחזיקה את הבטן,ורוכנת קדימה מעוצמת המכה שחטפתי כשהגעתי לסוף הסיפור. סוף לתפארת, ציפיתי למשהו חזק,אבל לא שיערתי שיהיה כזה שיטלטל אותי.

קארין מולר,שוטרת המשרתת במשטרת העם של הרפובליקה,נקראת לחקור את פרשת מותה של נערה הנמצאה מוטלת מתה לרגלי החומה המפרידה בין החלק המזרחי והמערבי. אלא שמההתחלה משטרת השטאזי- המשטרה החשאית המזרח גרמנית ,מתערבת בחקירה,ומטילה מגבלות ללא סוף.

ועכשיו שאלה:
איך זה היה מרגיש לכם לדעת שאתם לא יכולים לסמוך על אף אחד, ממש אף אחד זולת עצמך? אני,בראש וראשונה סומכת על עצמי,ונוטה להקשיב לרחשי לבי,לרוב,הם לא מאכזבים אותי.
אבל!! הידיעה שיש מסביב אי אלו אנשים שאני כן יכולה לסמוך עליהם-תמיד עומדת לצדי. וזה כמו רשת בטחון שאני יודעת שישנה שם ,שרק אם ארצה אוכל להשתמש בה.ועצם הידיעה הזו מקנה לי תחושה שאני לא בודדה במערכה.אני לא לבד.

לא כך אצל גיבורי הסיפור הזה. פה כולם נרדפים , כולם תחת מעקב,כולם מתועדים , כולם מצולמים.
תחושת הרדיפה הזו היא נוראית,ויותר מכך,לדעת שאתה לא כלום,כל כך אפסי אל מול משטר קומוניסטי אפל שלא סופר אותך. האשמות ופשעים מולבשים על אזרחים חפים מפשע כמעשה שבשגרה. אין לך אל מי לדבר ונגד מי להילחם. אתה רק כלי משחק בידי גדולים ממך. אתה רק גרגר.ואם מאוד תפריע- יורידו אותך. כמו שעושים פו על שלהבת של נר. פו-והיית.

דייויד יאנג בנה סיפור מתח טוב.הסיפור נע על שני צירי זמן,עכשווי, שנות השבעים זו התקופה בה מתרחשת העלילה,ועוד סיפור מקביל אשר התרחש תשעה חודשים קודם לכן. הסיפורים כרוכים אחד בשני עד לאיחוד של השניים,תוך כדי עליית המתח במקצב מצוין ומדויק (אם לכל ספר היה מצורף פסקול , היה מתאים פה אחד כזה המלווה סרטי מתח.כזה אפל משהו).

דיויד יאנג לא רק מגיש לנו פה סיפור מעולה, הוא גם דאג לייצר אווירה מושלמת. למן ההתחלה אתה נכנס לאווירה. אווירת הפחד,הרדיפה,היא מאוד נוכחת בספר,סמיכה וכבדה,המלווה את הקריאה לכל אורך הספר. פגישות מתקיימות בנקודה הכי גבוהה בתוך קרון של גלגל ענק המתנדנד בצורה מפחידה,כי שם בגובה אין מי שיצותת. או פגישה הנערכת בסירת משוטים בקור אימים,כי גם שם השטח נקי .או שאולי לא. לך תדע. המרגלים נוכחים תמיד ובכל מקום.כולל תיאורי הנוף הקודרים,האפורים,הנטולים כל חיות ושמחה.
הקיטוב החד הזה בין גרמניה המזרחית למערבית.ובכלל, הכל בספר הזה חד ונוקב.

היו כמה ספרים שקראתי שהצליחו לסחוף אותי לתוכם,והכניסו אותי כל כולי לתוך האווירה.כמו בית ספר לקסם אישי, כמו הבגידה,וכמו זה.

ספר מצויין מתחילתו ועד סופו,כזה שנשאר ,וממשיך להדהד.

אז אני מצטרפת למחמאות על הספר הנ"ל. כמעט הכל כבר נאמר במעט ביקורות שנכתבו עליו (כי הספר די חדש) וזה סימן שהוא מסוג הספרים שמצליח כנראה להעביר את אותם תחושות לרוב הקוראים.
הספר מכניס אותך לאווירה כבר מהעמודים הראשונים.. אוירת השלטון החונק והכח המשחית באים לידי ביטוי בכל רגע של קריאה.
הספר מתנהל בשני מישורים:
1. הסיפור המרכזי של קארין מולר (מסופר בגוף שלישי)- חוקרת במשטרה שנקראת לזירת רצח ליד החומה ומתבקשת לחקור את זהות הנרצחת וזאת תוך כדי שמירה על כללים ברורים שהוצבו לה שלא לחקור כלל לגבי זהות הרוצח ומניעיו.
2. הסיפור של נערה צעירה הנמצאת במוסד חינוכי סגור לנוער "בעייתי" שהשלטון מנסה "לחנך" (מסופר בגוף ראשון)

שילוב שני הסיפורים שתחילה כמובן לא ברור איך הם נפגשים נעשה בצורה מצויינת, מרתקת ועיקבית.
הספר שומר על רמת עניין גבוהה לכל אורכו ואין ירידות מתח של מריחת עמודים.
הסיפור מתרחש בשנים 74-75 כלומר השלטון הקומוניסטי בשיאו על כל שיטות האיומים וההפחדה שלו. אף אחד לא בטוח.

גם אני מאוד אהבתי את הסוף של הספר. מצאתי אותו פחות מטלטל ודווקא יותר מציאותי..
שטאזי נשאר שטאזי... החיים הם החיים. תעלומת הרצח נפתרה כמובן בסוף הספר אבל הסיפור הגדול יותר כמובן היה רחוק מסיומו
הואיל ואנחנו יודעים הרי שהשלטון לא התערער לפני סוף שנות ה 80.
היה משהו בסוף הסיפור הזה מאוד מחובר למציאות, למציאות העגומה יש לציין. מעבר לזה לא רוצה להגיד כדי לא להרוס לקוראים עתידיים.
אז ממליצה בחום ותודה לדינה והביקורת שלה על הספר שבזכותה הגעתי עד הלום :-)

במקרה יצא לי לקחת את הספר הזה לפני שבועיים מהספריה. ממש במקרה. לא הכרתי אותו, לא שמעתי עליו כלום, הוא פשוט הונח מולי בדיוק שבאתי שחיפשתי ספרים לקחת. בספריה שאני בכלל לא רשומה אליה. מין צירוף מקרים אחד גדול. ואיזה צירוף מקרים טוב זה היה...
אז בואו נתחיל מזה שהספר מצויין. זהו ספר מתח היסטורי שמתאר את גרמניה, מזרחית בעיקר, לפני נפילת חומת ברלין. אז כל מי שאהב את ילד 44 חייב לקרוא את הספר הזה. הוא בנוי בצורה נהדרת, הדמויות העיקריות בעלות עומק רב, הכל משתלב יחד טוב והעלילה מעניינת לכל אורך הספר. הסופר ממש מצליח להעביר את האווירה ששררה במזרח גרמניה - העוני, החשד התמידי בכולם והרצון לברוח למערב הטובה. אני מודה שלא ידעתי הרבה על התקופה הזאת וגם לא על השטאזי, ומיד שסיימתי לקרוא את הספר ישבתי שעה באינטרנט וקראתי. אני אוהבת ספרים כאלה - שמסקרנים, מעניינים ומלמדים אותי דברים חדשים. אין ספר יותר טוב מזה.

הספר הוא בעצם סיפור בלשי. ככזה הוא מעניין עד גבול מסוים - לא יותר מדי.
את פרטי העלילה אפשר לקרוא בגב הספר.
מה שיותר משך אותי לקרוא את הספר הוא הרקע של הסיפור: החיים בגרמניה המזרחית באמצע שנות השבעים.
מסתבר שלמחבר יש ספר נוסף - זאב בשטאזי. זהו סיפור בלשי נוסף של אותה בלשית מהספר הראשון. הספר ילדי השטאזי לא לא עשה לי חשק לקרוא את זאב בשטאזי.
2 כוכבים.

קראתי את הספר הזה לפני כשלושה שבועות אבל הוא לא יוצא לי מהראש וזה די נדיר למותחנים שבדרך כלל אני שוכח די מהר. הסיבה לכך היא לא שזה מותחן כזה גאוני כי הוא לא. העלילה כתובה טוב למדי, עם תפניות וסיבובים מעניינים אבל יש גם חורים קטנים בעלילה פה ושם. לטובה כדאי לציין שהיא פשוטה מספיק כדי לעקוב בקלות (מה שלא תמיד ברור מאליו) אבל מורכבת מספיק כדי להישאר מעניינת. הדמויות גם הן משכנעות במידה מספקת, למרות שגם פה לא תמיד כל פעולה וכל התייחסות ברורים לחלוטין.
מה שהספר הזה כן מצטיין בו הוא ההיסטוריה, או יותר נכון והאופן שבו היא משולבת במותחן. המחבר הצליח ללכוד את הרוח של גרמניה המזרחית בתקופה שלפני נפילת החומה ולהראות איך החיים היו באותו תקופה. בכך שהסיפור מסופר מעיניה של שוטרת, שאולי אמור להיות לה יותר כוח מאשר לאדם הפשוט, אבל היא ניצבת מול הכוח האדיר של השטאזי ולא תמיד מבינה את יחסי הכוחות ולמה דברים קורים, אנחנו מקבלים הצצה יותר מרתקת לחיים במשטר טוטליטרי. לי לא הייתה הכרות משמעותית עם התקופה ועבורי זה היה מרתק והשאיר אותי מעורב בסיפור. כאמור, הוא עדיין מהדהד לי בראש כמה שבועות לאחר מכן.
לסיכום, מותחן טוב אבל לא מושלם, שנותן הצצה מרתקת לתקופה ומקום פחות מוכרים, אני נותן לספר ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

אחרי שמסיימים לקרוא מותחן בדיוני על החיים במדינה טוטליטרית אפילו החיים בביביסטאן נראים ורודים יותר... וזהו אולי הערך העיקרי של הספר "ילדי השטאזי" המתרחש במזרח גרמניה באמצע שנות השבעים.

הסיפור מתחיל עם זוג בלשים (מפקחת בילוש וסגנה) מהמשטרה הפלילית (הקריפו) הנקראים לחקור רצח של נערה צעירה שאירע בסמוך לחומת ברלין בצידה המזרחי ונראה מבוים. אלא שהשניים הם רק בובות על חוט המופעלות על ידי בעלי שררה במיניסטריון המדינה ובזרוע הביצועית שלו (השטאזי). כשהבלשית מנתקת את החוטים ומתקרבת לגילוי האמת היא מתחילה לשלם מחיר אישי כואב, היא ממשיכה בחקירה כשהיא לא יודעת במי לבטוח... ומי שקרא כבר כמה ספרים מהסוג הזה ידע כבר באמצע הספר איך הוא מסתיים.

בעשור וחצי האחרון יש הצפה של מותחנים המתרחשים במדינות טוטליטריות: בבריה"מ של סטאלין (ילד 44), גרמניה הנאצית (סיגליות מרס, הפושע החיוור), רומניה של צ'אוצ'סקו (רכבת לטריאסטה), דרום אפריקה בימי האפרטהייד (מקום יפה למות בו) ויש גם כאלו שלא קראתי המתרחשים באיראן, בסין של מאו ועוד... ואני די בטוח שכרגע יושבים כמה בריטים שכותבים מותחנים המתרחשים בקוריאה הצפונית של קים ז'ונג-איל.
בכל המותחנים שציינתי יש פחות או יותר את אותו קו-עלילה: בלש/חוקר שנקרא לחקור מקרה רצח וכשהוא מתחיל להתקרב לאמת, הקשורה לבכירים בשלטון, הוא/היא משלמים מחיר אישי. ברוב העלילות הנרצחים הם בני נוער או ילדים שעברו התעללות מינית.
גם ל"ילדי השטאזי" יש קו-עלילה דומה רק שהוא צעקני, בוטה ו"צהוב" יותר. יחד עם זאת הסופר עשה תחקיר מקיף על מזרח-גרמניה של אותן שנים: החיים השוטפים, החינוך (או יותר נכון שטיפות המוח), מנגנוני הענישה למי שלא הולך בתלם, הצמרת הנהנתנית וכו'. לספר יש הקדמה המספקת רקע לעלילה ואחרית דבר הכוללת הבהרות.

זהו מותחן יעיל ושבלוני (הכותב משתמש במניפולציות שכבר עשרות לפניו השתמשו) שאותי לא הצליח להלהיב. התיאורים על החיים במזרח גרמניה של אז עניינו אותי הרבה יותר מהעלילה עצמה.

הערה בקשר לתרגום: התרגום כל כך מעצבן הרבה זמן כבר לא נתקלתי. שטף הקריאה נעצר כל כמה שורות בשל עודף המילים בגרמנית, בד"כ מילים בשפת המקור (10-20 אותיות ומעלה) ולעיתים גרמנית מעוברתת. מילא דרגות ומקומות אבל מדוע כל כך הרבה מילים שיש להן תרגום עברי חד משמעי (כגון "אומה" או "מוטר", סבתא או אמא זה לא טוב?).

אחד הספרים היחידים שסיקרנו אותי בתקופה האחרונה, עלילה מעניינת על תקופה בהיסטוריה שלא ידעתי עליה דבר,
אני בד"כ נוטה לפרוש באמצע, אבל העלילה הספציפית הייתה מותחת (לפחות עבורי, בניגוד לשאר מבקרים לפני) עד העמוד האחרון...
ממליצה למי שאוהב ספרי מתח.