רוצה להמליץ בחום. כבר תקופה ארוכה מאוד שאני לא מצליחה להתמיד בין ספר אחד (כרגע מקפצת הלוך ושוב בין יונס יונסון, MXTX, ריק ריירדן, פ"ז רייזין וליסה סי), אבל הספר הזה הושיב אותי לשלוש וחצי שעות (עם הפסקה לאוכל) שבסופן לא היה לי אוויר. הוא סוחף, מפתיע ומקורי. אהבתי מאוד את קו העלילה המשני ששיקף את העיקרי - נעשה בצורה נהדרת.
מציינת - פחדתי ממנו ולכן חיכיתי ליום שבו אהיה בבית של אמא שלי ואוכל לקרוא בביטחון ושלווה (אני 18+ עם קיבה חזקה של 6+).
עוד מציינת - לאחים שלי נמאס ממני אחרי כמה זמן, כי יותר מפעם אחת צעקתי באושר, זוועה או הלם, ותרשו לי להבטיח שאני לא עושה את זה בדרך כלל - המקסימום שלי בתגובות נשמעות-לאוזן הוא צחוק.

אחרי שסיימתי לקרוא, סגרתי את הספר וישבתי ובהיתי מולי במשך עשר דקות.
משימת העל שלי עכשיו - להכריח את חברה שלי (שהשאילה לי את הספר) לקרוא אותו בעצמה.

יש ספרים המספרים על בעייה חשובה בדרך ההופכת את הבעייה למשהו איזוטרי, מוזר, לא יכול להיות, ועושים בזה שירות דוב לבעייה - וגם לספרות. הספר הזה, העוסק במה שנקרא היום "הטרדה מאיימת", הוא אחד מאלה. קלייר קנדל היא סופרת בריטית והספר הזה, המבוסס על עקרונות הרומן הרומנטי מוגדר כ"מותחן פסיכולוגי". קנדל מתארת גיבורה הסובלת מהטרדה מאיימת של גבר שהופך את חייה לגהינום. הוא שולח לה מתנות ומכתבים, עוקב אחריה לכל מקום, מדגיש את "הקשר הזוגי" שלהם, ותובע ממנה למלא את תפקיד בת זוגו האוהבת. הגיבורה בספר הזה היא חדלת אונים לחלוטין: היא חיה לבד אחרי פרידה מבן זוגה, אין לה חברים, היא שברירית ועדינה, יפה ורזה, נשית ועוסקת בתפירה (!) וכל מה שהיא רוצה זה תינוק... היא אינה מספרת על ההטרדה לאיש, פוחדת להגיש תלונה למשטרה, חוששת שהוריה ידעו על המתרחש וידאגו לה(!)ובאופן כללי - מקלה מאד על עבודתו של המטריד.

רק בשנים האחרונות הפכה הטרדה מאיימת להתנהגות עבריינית וחוקים מאפשרים לתבוע ולהעניש את המטרידים. בעבר זו היתה התנהגות שנתפסה כחלק לגיטימי של ההתנהגות הרומנטית, והופיעה בספרים כהתנהגות לא מגונה - ואף רצוייה. כל מי שסבל אי פעם ממידה כלשהי של אובססייה כלפיו מצד מטריד יודע, שהיא מלווה בהרגשת אשם ובדיקה עצמית של הקרבן "מה עשיתי כדי לעודד את זה"? ובהרגשת חוסר אונים וייאוש.

מבחינות מסויימות קנדל מתארת היטב הטרדה אובססיבית. מבחינות אחרות היא ממסמסת אותה, והופכת אותה למשהו שיכול לקרות רק בספרים. הספר אינו משעמם, אם כי הוא מופרך, והניגוד בין הגיבורה החששנית והמטריד חסר הגבולות הופך את הסיפור לכזה הקורה רק בספרים. אולי אני שופטת את קנדל לחומרה - היא בסך הכל רצתה לכתוב רב מכר, והצליחה למכור אותו למדינות רבות עוד לפני שיצא לאור, כדברי הכריכה האחורית. אבל שתדעו, הטרדה אובססיבית קיימת במציאות ויכולה לקרות לכל אחד - גם לך.

הייתי צריכה לדעת שלספר הזה יהיה סוף מעוות.
אני לא בטוחה מה אני חושבת עליו, אבל אני די בטוחה שזה לא "נהניתי ממנו".
בכנות, קמתי בערך ב-2 וחצי בלילה ועכשיו בערך עשר וחצי בערב, אז אני ערה כבר עשרים שעות ובנוסף לכך, בגלל הספר הזה גם יש לי בחילה.
אז אני לא במצב הכי אידאלי לכתיבת ביקורת, אבל מתי זה אי פעם עצר אותי?

אין בספר הזה שום דבר יוצא דופן בעיניי, אבל הוא כתוב מעולה.
אנחנו עוקבים אחרי קלריסה כשהיא ממלאת את חובתה להיות מושבעת באחד המשפטים, בזמן שהיא אוספת ראיות נגד רֵייף, שאפילו אני שונאת את השם שלו כרגע.
הכתיבה כאן הזה היא בגוף שני "אתה" ובגוף שלישי לסירוגין, כשקלריסה מתעדת במחברת שלה את כל ההטרדות של רֵייף, ואת תחושותיה בזמן שהיא יושבת בבית משפט ומקשיבה למקרה של חטיפה ואונס.
הגופן שונה עבור הקטעים שבהם היא כותבת, ויש משהו באיך שהיא מתעדת כאילו היא מספרת לרייף איך שהיא רואה אותו וחושבת עליו בתור המטרידן האובססיבי שלה, שגורם לספר הזה פשוט לרוץ.
בעיניי אם אין לכם טריגרים לנושאים האלה של הטרדות, אונס ואלימות, הספר הזה ממש קל לקריאה.

בזמן שהיא מנצלת את הזימון כדרך להיעלם לו ממקום עבודתם המשותף, הוא עוקב אחריה ושולח לה מתנות מטרידות.
אין פרקים בספר הזה, הוא מחולק לימים ושבועות, ככה שזה באמת מרגיש כמו מסע מתיש, כשאתה עובר מיום ליום, ובכל יום יש עוד משהו שרייף עושה בזמן שקלריסה מנסה לאסוף נגדו מספיק ראיות כדי לפנות למשטרה.
די מהר היא מפסיקה להגיד לו להניח לה ופשוט מתעלמת מקיומו, כי היא יודעת שהבן אדם לא נורמלי וכי זה מה שייעצו לה לעשות בעלונים.
הוא לא שומע את הלא שהיא אומרת ואת בקשותיה שיניח לה, אלא פשוט מדבר אליה כאילו יש ביניהם משהו רומנטי והם זוג כשהם לא, וזה ממש קריפי.
הם שכבו רק פעם אחת, וגם זה היה כי הוא סימם אותה.
וואו, לחשוב על זה ממש עושה לי בחילה, לא חשבתי שהקיבה שלי רגישה לדברים האלה.

"אהבת את הבונבוניירה קלריסה?"
לא ידעתי שהמעבר בשערים יכול להיות אטי כל כך.
"לא יפה מצדך לא להגיד תודה."
התקווה שתזכה בי כבר לא מרסנת אותך. אפילו אתה בטח מבין שזה לעולם לא יקרה.
"זה לא היה מנומס מצדך לא להזמין אותי להיכנס, קלריסה."
אני מזכירה לעצמי שאתה רק רוצה לגרום לי להגיב. אני לא אגיב. לא משנה מה תגיד או תעשה, אני לא אגיב.
"אני אצטרך ללמד אותך נימוסים, קלריסה."
אני מזכירה לעצמי שאתה לא יכול לגעת בי כאן.
"אני לא מעריך את זה בכלל."
סוף-סוף הגעתי למחסום, ואני מתפללת שלא תעקוב אחרי. על פי לוח הזמנים של האוניברסיטה אני יודעת שיש לך הרצאה בתשע, אז רוב הסיכויים שלא.
-

אין כאן הרבה הקדמה לאיך שרייף וקלריסה נפגשו, כי הוא לא היה משמעותי והיא בקושי הבחינה בו, הוא היה רק עמית לעבודה.
קשה לי עם זה שהיא מתחרטת כל כך על כך שהיא שכבה איתו, כאילו שהיא עשתה את זה מבחירה חופשית, כי כשהיא מספרת מה קרה קל להבין שהיא לא הייתה בהכרה ובכלל לא הסתכלה לכיוון שלו.
ובכל זאת היא ממשיכה להגיד שהיא מצטערת ומתחרטת על כך שהיא שכבה איתו, כאילו שמה שקרה לה לא היה אונס, הקטע הזה שלה בילבל אותי.
אני חושבת שיש משהו בספר הזה שהוא יותר מדי כללי, הדמויות כאן לא ממש בולטות, וכנראה שזה כדי שאנחנו לא נחווה את הסיפור הזה כסיפור, אלא כתסריט אימה.
בסיפור הזה גם משולבים אגדות מטרידות, כמו "כחול הזקן" של האחים גרים ועוד, ו-
סורי, השם של המטרידן באמת הפך לדוחה בעיניי, כנראה שיותר מדי הזדהיתי עם קלריסה, ועם זה שהיא רצתה למחוק את השם שלו ואת המחשבות עליו.
קיצר, אז האיש ההוא עושה דוקטורט בספרות אם אני לא טועה, הפרטים הקטנים נוטים לחמוק ממני, וקלריסה בעצמה מכירה אגדות ואוהבת אותן, והוא משתמש באגדות כעוד דרך להפחיד אותה ולהזהיר אותה.
כותב לה שגורלה יהיה כמו של הדמויות מהאגדות הנוראיות האלו, שמתארות פשעי מין ורצח.

המשפט שמתנהל ברקע של הסיפור הזה, לא ממש תופס הרבה, הוא פשוט גורם לקלריסה לחשוב על איך מערכת המשפט תתמודד עם המקרה שלה, כשזה המילה שלו נגד המילה שלה, ושהוא יכול להגיד שדברים נעשו בהסכמה, ושהוא לא ידע שהדברים שהוא עושה מטרידים אותה ואפילו לצייר אותה כמישהי שמנסה להאשים אותו באונס ושהוא הקורבן בעצם.
הדברים האלו באמת עושים לי בחילה.
לקראת הסוף בכיתי, כי באמת כאב לי בגוף, ואני לא יודעת למה, המוח שלי אומר לי שמה שקראתי הוא לא יוצא דופן ובכל זאת אני בוכה.
היה רגע שבו חשבתי שמשהו ממש דפוק קרה, ובכיתי ונשבר לי הלב, ואז קראתי את השורה הזאת שוב והבנתי שהתבלבלתי כי הראש שלי השמיט את המילה החשובה.

הסוף היה כל כך כואב.
אני בטוחה שאת אחרים הוא יכול לשעמם, ואפילו לעצבן כי הוא לא לגמרי סגור, אבל לי זה פשוט הכאיב.

אמרתי משהו לראסטה לגבי זה שאני קוראת ספר שמעלה לי דברים שהייתי מעדיפה לא לחשוב עליהם, והוא שאל אותי: "אז למה את ממשיכה לקרוא אותו?", ותוך כדי שאר הדברים שדיברנו עליהם שכחתי להתייחס לזה.
אבל כמובן שאחרי זה חשבתי על השאלה, ואני חושבת שזה כי קודם כל - למה לא?
רק בגלל שספר גורם לי להיזכר בדברים לא הכי נעימים, לא אומר שזה דבר רע, ושנית, בעיניי זה ספר שחשוב לקרוא.

כי הדבר שהכי הכאיב לי בספר הזה לא היה הדברים שהוא הזכיר לי באופן אישי, אלא באמת פשוט הייאוש והכאב מכך שיש אנשים בעולם הזה שרוצים להרוס אנשים אחרים ככה. לאנוס ולהטריד מישהי.
לקחת ממישהי דברים שאי אפשר להחזיר בחזרה, כמו תחושת ביטחון, כמו חופש, כמו תמימות, כמו רצון לחיות.
אני פשוט לא מבינה איך מפלצות כאלה יכולות לעשות את זה, איך הן יכולות לראות אנשים אחרים פשוט מנסים לחיות את החיים שלהם, לחיות חיים נורמליים, לחלום על אהבה, משפחה ועתיד, ואז פשוט לבוא ולהרוס את זה להם.
בחיי שאני מבינה את אחיה של דינה, שמעון ולוי, על כך שרק אדם אחד משכם אנס אותה, והם שחטו את כל הכפר המזוין.

אני פשוט לא יכולה להתגבר על זה.
אונס זה באמת לא נושא גדול בספר הזה כמו ההטרדות והאיומים, זה לא היה סתם חיזור מוגזם, הסטוקר כאן היה אלים והייתה ממש סכנת חיים.
ובכל זאת, אני פשוט לא יכולה לרצות להתגבר על זה...
אנשים לא מבינים מה אנסים גוזלים מהקורבנות שלהם, אי אפשר לשים על זה מחיר, והם לא מבינים את זה, ולכן זה באמת מסעיר שגם כשיש מספיק הוכחות לאונס איכשהו העונשים על זה מגוחכים, ואין לי מושג למה.
אני חושבת על סיפורים של נשים שנאנסו, ואיך שהן פשוט התקלחו אחרי זה והלכו למיטה וניסו לשכוח מזה.
כי זה מה שאישה באמת רוצה לעשות אחרי שמישהו הורס אותה, פשוט להתנקות, להיכנס למיטה שלה ולישון (אלא אם כן שם אנסו אותה).

אבל זה לא נותן שקט.
יש כל כך הרבה השלכות למעשה החמדני הזה, וזה דוחה, זה פאקינג דוחה לחמוד ככה.
זה פשוט כל כך מרושע, ואני לא יכולה להבין איך יש אנשים שלא מבינים את זה, איך הם יכולים לא להרגיש בעצמות שלהם שזה מתועב.
למה זה צריך להיות מקרה של ילדה בת שתים עשרה או אונס קבוצתי של נערה כדי שנזדעזע מזה?
זה כאילו שהסיכוי שלך לקבל צדק, תלוי בכמה מזעזע מה שקרה לך היה.
ואני באמת הרגשתי כל מילה במשפט הזה, כי זה כל כך דפוק.
החברה הזאת כל כך דפוקה, כל כך הרבה לא מבינים ואין שום דרך לגרום להם להבין - כשהם רואים נשים כרכוש או מוצר.
הם לא מבינים שלהרוס למישהי את החיים ככה, זה כמו לקחת פרח ולדרוך עליו.
לאנוס נשים זה כמו לשנוא נשים, וקשה לי עם זה, קשה לי להבין איך מישהו יכול לשנוא ככה.

*יש לציין שהספר יצא לאור בשנת 2014, ולא ב-2005 כמו שכתוב כאן באתר.
_

אני משוכנעת שצפית בי מאז יצאתי מהבית. אני לא מצליחה לעצור בעצמי ושואלת אותך מה אתה עושה כאן, אם כי אני יודעת שתשובתך לא תהיה כנה.
עפעפיך רוטטים שוב. זה קורה כשאתה לחוץ. "סתם טיילתי קלַריסָה." ולא משנה שהכפר שאתה גר בו נמצא במרחק שמונה קילומטרים מכאן.
השפתיים שלך מחווירות. אתה נושך אותן, כאילו ניחשת שאיבדו את מעט הצבע שיש להן בדרך כלל ואתה מאלץ את הדם לשוב אליהן.
"התנהגת מוזר בעבודה ביום שישי, קלריסה, כשיצאת ככה מהישיבה. כולם אמרו את זה."
האופן שבו אתה חוזר על השם שלי כל הזמן עושה לי חשק לצרוח.
השם שלך נעשה מכוער בעיני. אני מנסה להרחיק אותו ממחשבותי, כאילו אם אעשה זאת ארחיק אותך גם מחיי.
והוא בכל זאת משתרבב. מתפרץ. בדיוק כמוך. פעם אחר פעם.
גוף שני הווה. זה מה שאתה. בכל מובן.

ספר מתח משובח. העטיפה לא עושה עימו חסד.
התלבטתי עם לקחת אותו בספריה בגלל הכריכה שהקרינה משהו לא מטשקע ומעוצב כלאחר יד.
שמחה שהחטתי אחרת.
בשורה התחתונה - אל תסתכל בקנקן... ספר טוב!

הספר הזה הוא עליי.
וגם עליכם.
לונג טיים אגו, כשהייתי בת 16 הכרתי את החבר הראשון שלי.
הוא אהב אותי אהבת אמת, ואני?
אני רק רציתי להגיד שיש לי חבר.
שלושה חודשים אחרי הגעתי להבנה שאני לא הוגנת כלפיו ושאני מתנהלת בצורה לא מוסרית והחלטתי לסיים עם זה.
בשנה שלאחר הפרידה קיבלתי ממנו אינספור הודעות, מכתבי אהבה, מיילים ותחנונים שנחזור.
כל צליל שבקע מהפלאפון גרם לי לחרדה, כל שיחה שהתקבלה בטלפון הביתי הקפיץ את הדופק ל200 ולכל מקום שהלכתי
הוא הלך יחד איתי, גם אם לא פיזית.
עלילת הספר כתובה בגוף ראשון וכיומנה האישי של קלריסה, אישה בשנות ה30 לחייה שפגשה את הגבר הלא הנכון בלילה הלא נכון.
באיטיות בלתי נסבלת אותו גבר תופס מקום של כבוד בחייה. הוא שולח לה מתנות לא רצויות, הודעות מטרידות במסווה נחמדות,
מופיע על סף דלתה בלי להודיע ומלווה אותה בנוכחותו בכל רגע.
רייף, אותו גבר, מוכר בעולמות האקדמאיים כגבר חביב, מנומס וחכם. הוא אכן חכם-
הוא יודע בדיוק באיזו מדיה להשתמש לכל מסר שרצה להעביר, אילו מתנות לשלוח ומתי ואילו מילים להגיד בדיוק כדי לגרום לך
להרגיש שאת לא בסדר.
הספר עשוי טוב ואני חושבת כך מאחר והוא גרם לי לנוע באותה אי נוחות כמו לפני 15 שנה.
איך זה נגמר?
זה אף פעם לא באמת נגמר.
בק טו מיי אקס- חמש שנים לאחר הפרידה, אי שם באי נידח בתאילנד, הצטלבו דרכינו.
הרגשתי את נוכחותו עוד לפני שראיתי את פניו. כאילו תמיד היה שם והשאלה האם מדובר במקריות עדיין מהדהדת מדי פעם.
מי שלא חווה סיטואציה כזו עשוי לחשוב שהעלילה מוגזמת ולא מציאותית. לצערי, היא עשויה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו.
לא כל יום כותבים עליכם ספר,
לא תקראו?

מעולה!!!
מותחן פסיכולוגי במיטבו .
מפגש יחיד ומטלטל של אשה עם גבר נורמטיבי (מרצה באוניברסיטה ) ההופך את חייה לכאוס מוחלט כאשר הוא מפתח כלפיה אובססיה מטורפת .
בתחילת הספר אנו מרגישים את המועקה שחשה קלריסה , את הפחד ,את הבעתה , את התחושות הקשות שלה שהיא נתונה במעקב , שמיצרים את צעדיה ולא מתייחסים כלל לאמירת הלא שלה .
אנו נחשפים לאט לאט לתובנות של הגיבורה :
מה קרה באותו מפגש מטלטל, אילו דרכי מילוט יש לה, איך לתעד ביומן את המפגשים ואולי להינצל כך .
רמת המתח עולה ועולה כאשר קלריסה חווה את הסכנות ,וכשהיא חשה הקלה (לא באמת ) וחוזרת לחיי השגרה הבריאה והברוכה , אני כקוראת רוצה לצעוק: הישמרי לנפשך , הסכנה לא חלפה .....!
האישה שנישואיה לא צלחו ואי יכולתה להרות ולהביא ילדים לעולם ,הופכת לחיה נרדפת (עדינה ,שברירית ,רגישה עד כאב ) המנסה להשתחרר מהחיה הרודפת-טורפת המנסה לנעוץ בה שיניים ולא מרפה .
הספר הזה לפת אתי בגרון ולא הרפה עד לסופו.
מעולה!!

רומן הביכורים של קלייר קנדל הוא דיוקן מתוחכם ומטריד על כפייה, שליטה וטרור.
סיפור על ההבדל בין אהבה לבין כפייה, על פנטזיה מול מציאות.
סיפור עוצר נשימה על אישה הנחושה בדעתה לשרוד.

זהו סיפור מתח פסיכולוגי מהפנט על אישה החייבת להילחם על חירותה ונלחמת מול מניפולטור מומחה הנחוש להחזיקה ולשלוט בה.
שמו הוא רייף, והוא נמצא בכל מקום אליו קלריסה הולכת: באוניברסיטה שבה היא עובדת, במתפרה האהובה עליה, בתחנת הרכבת ומחוץ לדירתה.
הוא חונק במסריו את התא הקולי שלה ואת תיבת הדואר שלה.
לאחר לילה אחד מצער, האובססיה שלו אליה גדלה והופכת מפחידה יותר ויותר עם כל יום שעובר.
רייף מבהיר לה כי הוא לעולם לא ייתן לה ללכת.

המפלט היחיד של קלריסה מהסיוט מחריד הזה נמצא בתוך אולם בית המשפט שבו היא מושבעת במשפט בו מעורב קורבן עם חוויות מפחידות וזהות לשלה.
בבית המשפט היא מוצאת קצת שקט ואפילו פוגשת חברים חדשים, ביניהם אלמן אטרקטיבי בשם רוברט. היא נהנית מתשומת לב ומאכפתיות הגורמים לה להרגיש רצויה ובטוחה.
כאשר פשע אלים ומטריד מתגלה באולם בית המשפט, קלריסה מבינה שכדי לשרוד היא חייבת לחשוף את רייף.

זהו ספר מתח משובח.

ממליצה בחום!

הדרך הקלה ביותר לתאר את הספר בפני אנשים אחרים היא להשוות אותו לסרט חיזור גורלי.
אני אישית לא ראיתי את הסרט עד שהגעתי לאמצע הספר אבל ידעתי בגדול על מה הוא מדבר.
ההשוואה הזאת לסרט וזאת אני אומרת על אף שהוא זכה להצלחה גדולה, עושה לו עוול שכן היא מורידה מערכו באופן דרסטי.
הספר הזה הוא אחד הספרים המטלטלים ביותר שקראתי בחיי.
לא יכולתי להוריד את הידיים ממנו, הוא מספק מתח בלתי פוסק ותאווה בלתי נשלטת לקרוא "רק עוד עמוד אחד" אפילו שכבר נכנסתי למשרד ועליי להתחיל את יום העבודה.
תסלחו לי על התיאורים הדרמטיים, כנראה בהשפעת הספר שלא מאפשר שום צורה אחרת של תגובה אליו.
מהתיאורים הכל כך מדוייקים וגרפיים של קנדל, הרגשתי שאני נכנסת בלי שום בעיה לתוך עולמה של קלריסה ומזדהה איתה ועם העול איתו היא מתודדת כל יום, כל דקה, כל שניה.
אני ממליצה בחום לקרוא את הספר שכן בשביל ספרים מהסוג הזה, אשר לא עוזבים את מחשבתך ולו לרגע אחד, חיים אוהבי ספרים אמיתיים. לפחות לעניות דעתי.

הספר הזה הוא עליךָ/קלייר קנדל
כותרת משנית: מה קורה כשאומרים לא לגבר הלא נכון
The Book of You/Claire Kendal
מאנגלית: קטיה בנוביץ'.
הוצאה: כתר, 2014
319 עמ', כולל תודות.


המתח מתחיל כבר מההתחלה כאשר קוראים את העמודים הראשונים. קלריסה כותבת יומן המתאר את האירועים שראו בינה לבין רייף, מרצה באוניברסיטה שבה היא עובדת כמזכירה של ראש המסלול לתואר שני.
קלריסה לא מאמינה שהמשטרה יכולה לעזור לה אלא אם כן יש לה ראיות; היא הייתה קורבן בעצמה כשהייתה בת חמש עשרה הותקפה ותיקה נחטף, "קלריסה יצאה מן התחנה בלחיים אדומות ובפנים לוהטים, והרגישה כמו פושעת." (עמ' 34). היא ידעה שאם היא תאסוף ראיות אולי יש תקווה שהמשטרה יעצרו את רייף וישימו סוף למתנות ואולי גם יפסיק לעקוב אחריה.


בספר יש לקלריסה 3 מערכות יחסים, הראשונה עם הנרי; שאותו היא גנבה כביכול מאישתו, וכל מה שהיא רצתה היה ילד, אך בעקבות בעיית פוריות של הנרי ומשרה חדשה שהוא קיבל. במהלך הספר היא חושבת על הנרי ומה הוא היה עושה.

את מערכת היחסים השנייה, קלריסה הייתה מעדיפה לשכוח,אם רייף לא היה מטריד אותה, שולח לה מסרונים כל הזמן ומתנות. רייף אפילו מחטט לה באשפה, עוקב אחריה, צופה בה. תוך כדי קבלת המתנות שלו, היא מגלה תמונות מן הלילה שהיא לא זוכרת מה קרה לה, רק רואה את החבורות על רגליה.

המערכת היחסים השלישית נוצרת עם רוברט, נמצא איתה בחבר מושבעים, היא לא אומרת לו על רייף, אבל היא מרגישה שנוצר קשר מיוחד ביניהם. היא מגלה שרוברט במקצועו הוא כבאי, וגם שהוא לא בתפקיד הוא אוהב לעזור.

קלריסה מוזמנת לשמש מושבעת במשפט; ותוך כדי שהיא מאזינה לתיאור מעשי חטיפה ואונס אלימים, היא מבינה שכדי לשרוד היא חייבת לתעד כל דבר קטן שרייף מביא לה על מנת לשרוד.

בספר יש 8 חלקים, כאשר כל חלק הוא שבוע אחד, יום, תאריך ושעה, כאשר קלריסה דואגת לתעד הכל במחברת.

קלייר קנדל יצרה ספר מתח, מטריד אבל אמיתי, לא זכור לי שנתקלתי בספר כזה, כאשר יכולתי להרגיש את החרדה ולהביט מאחורי הכתף לראות אם רייף עדיין עוקב אחריה.

נהניתי לקרוא ספר מתח, ועוד מותחן פסיכולוגי טוב, אני מקווה שיש המשך לספר, כי סוף הספר נגמר מהר מדי, ורציתי להמשיך לקרוא.

ספר מעולה, קראתי ונהניתי. מומלץ!