אני לא שופטת
זה מוזר לצאת עם מישהו, שאני חושבת שהוא חמוד, ולהרגיש כל כך מעט.
נראה שיותר אכפת לי אם טוב לו איתי, מאשר אם לי טוב איתו.
אולי כי אני מבינה שבכלל לא הייתי יוצאת איתו, אם לא היה לי טוב איתו באופן משמעותי.
אבל זה כאילו...
זה כמו שברור שאני אוהבת את המשפחה שלי, אבל אני לא חשה את האהבה הזאת עבורה ביום יום.
אולי זאת האנהדוניה, ואני צריכה לקבל אבחון כלשהו לגבי מה לעזאזל לא בסדר איתי, או - שככה זה פשוט אצלי.
הרי דרך המערכת יחסים איתו, אני מקבלת משהו שרציתי בעבר, אבל עד שקיבלתי את זה, הפסקתי לרצות את זה.
ובכל זאת אני מכריחה את עצמי לקבל את זה.
אבל אני לא מדברת איתו הרבה.
אני לא חושבת עליו הרבה.
אני כן חושבת עליו בקטע של לזכור דברים שהוא אמר ועשה איתי, אבל יש בזה משהו קצת מנותק עבורי.
כאילו, אני לא באמת שם, ואני לא באמת רואה אותו, אני סוג של עיוורת למה שאני עושה בנוגע אליו ולמה.
אני תוהה אם אולי זה מנגנון הגנה או משהו, הניתוק הזה שאני חשה.
אין לי מושג אם הניתוק מעיד על כך שאני עושה משהו לא נכון, או אם הוא מגן עליי מלהרגיש מוצפת ושאני לא מסוגלת להתמודד.
אז אני מניחה שאני פשוט אצא איתו עד שאני אגלה.
ישבנו על ספסל באיזה 4 לפנות בוקר, ושאלתי אותו מה הוא חושב על הקשר שלנו.
הוא אמר שהוא זורם.
סוג של הבנתי מה הוא אומר, הוא נכנע לזה, זה לא חדש לי, אני סוג רגילה לשים אנשים במצב הזה של להיכנע למה שאני רוצה.
אני חושבת שהוא שאל אותי בחזרה, מה אני חושבת, ועניתי משהו בסגנון: "אני לוקחת מה שאלוקים נותן לי. כי מבחינתי כאילו... זה מאלוקים, אתה מבין?"
הוא אמר שגם הוא, אפילו יותר ממני.
הייתי חייבת לשאול: "באמת? אתה גם רואה את זה ככה?"
פשוט התקשיתי להאמין שאנחנו באמת מדברים על אותו הדבר, ואולי זה כי אני רגילה לגברים שלא מאמינים במה שאני מאמינה.
סיפרתי לו בדייט הראשון שלנו, על כך שאני אוהבת טארוט ואסטרולוגיה, והוא בתור חרדי לשעבר ודתי בהווה, כמובן הגיב כמו שהייתי מצפה ממנו להגיב.
הוא אמר: "באמת? זה ממש אסור."
בדייט השני פתחתי עוד את הנושא ואמרתי שלאחרונה אני מתחילה להעדיף אמונה פשוטה על פני כל העניין של כוכבים ומזלות.
שיש משהו בלנסות לפענח את עצמי לבד שמתיש אותי, ושגם, אחרי שנים, אני סוג של מבינה שזה לא מביא אותי לשום מקום.
שנינו הסכמנו שיש משהו בלשים את הכול בידיים של הבורא, שמעניק נחת.
עבורי אני מניחה, כרגע, יש איזשהו אתגר של להאמין יותר בדברים שבאים אליי, מאשר בדברים שאני חושבת עם עצמי.
אמרתי לו את זה גם, שהתחלתי להבין דרך הקשר הזה, שאני חושבת יותר מדי, ברמה חריגה.
אני כן מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית.
כבר חשבתי עם עצמי הרבה לפני, שאני כן רוצה ללכת לטיפול, אבל בשלב מאוחר יותר בחיי כשאני ארצה לעבוד על מערכות היחסים שלי.
סוג של הבנתי כבר מזמן, שיש לי בעיה ספציפית באזור הזה, ושאני אצטרך עזרה מקצועית כשאני אחליט שאני כן נכנסת לזה.
אבל לא הייתי מוכנה לזה, לא החלטתי מתי זה מתחיל.
אני מבינה למה האדם שמלווה אותי כבר כמעט שלוש שנים, אומר שאני משוגעת.
לפעמים דברים פשוט קורים לי.
אין בהם החלטה שלי, זה פשוט קורה פתאום שיום אחד אני חושבת: "בא לי שיהיו לי אקסים."
אמרתי את זה לידיד והוא אמר משהו מאוד שמרני, על להיות עם אדם אחד.
מסתבר שאני לא בקטע של להיות עם אדם אחד.
אני לא מחפשת את האחד שלי, אני לא מרגישה שאני רוצה את זה כרגע בכלל, ויש משהו מוזר בי, שכאילו, המחשבות שלי מקדימות את הרגשות שלי.
קודם חשבתי דברים מוזרים, כאלה שהגבתי אליהם ביני לבין עצמי ב-"מה? באמת? מה עובר עלייך?"
ואז ראיתי איך המחשבות האלה, הן לא סתם משהו חולף, ושאני מתחילה לשנות את ההתנהגות שלי.
זה מוזר, בקטע מטריד קצת.
יש איזשהו פיצול בנפש שלי אני מניחה, אני לא מרגישה שאני עושה את ההחלטות, אני לא מרגישה שאני זאת שחושבת את הדברים, זה מרגיש כאילו מישהי אחרת מתחילה לחיות דרכי.
וזה למה - אני כנראה צריכה טיפול.
אבל כבר בדקתי את העניין, כבר שקלתי ברצינות ללכת לטיפול בגלל הקשיים שחוויתי בחודשיים האחרונים.
ונראה שהגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא להתמודד עם זה לבד.
טוב, לא לגמרי לבד, בכל זאת, יש אנשים סביבי ששומעים ממני מה עובר עליי ומה אני מרגישה שמסובך לי.
אני כרגע בדעה, שהקשיים הנפשיים שלי כרגע הם בעיקר בגלל שהייתי בקיצון אחד, ועכשיו אני מתחילה להיזרק אל קיצון אחר.
ואני כן מרגישה שיש פה איזשהו עניין, בתחושה הרגשית שלי, שמשום מה, אני חשה שזה קורה לי, שאני לא בשליטה על זה, שזה משהו שלא באמת בחרתי בו.
וזה הגיוני.
אני אף פעם לא הייתי בוחרת בזה מרצוני החופשי, אבל כן יש חלק בי, שבוחר בזה, אני פשוט לא... מזדהה עם החלק הזה.
אבל לפחות גיליתי שאני לא שרלילה.
נשפך עליי קצת מהקפה, ועכשיו אני תוהה אם זה אומר שגרמתי לאחד מהאנשים שקוראים אותי להיחנק.
הכוונה היא, שציפיתי מעצמי להיות יותר קלת דעת מבחינת מגע ומיניות, אבל לא.
אני חושבת שזה עניין של גיל, אני פשוט לא נדלקת בקלות, כאילו... אם בעבר הייתי יכולה להידלק מגבר שאני בכלל לא רוצה, היום אני צריכה להרגיש חיבור אינטימי לבן אדם כדי להידלק.
ליבידו נמוך, שווה, פחות מופקרות.
האמת יש בזה משהו קצת מאכזב, אני מנשקת מישהו, ומרגישה כלום.
אז אני שואלת את עצמי, למה את ממשיכה לנשק אותו? אבל אין לי תשובה, אולי כי אני מרגישה שזה הכרחי.
אני מניחה שיש בזה סוג של מניפולציה מהצד שלי.
האדם שמלווה אותי, כבר אמר לי את זה מזמן, שאני מניפולטיבית בלי לשים לב בכלל.
אני מנשקת את הבחור הגבוה כדי סוג של להשאיר אותו מחובר אליי, שלא ילך לשום מקום.
וגם - כדי לתרגל.
פאק, אני חרא של בן אדם תכלס.
אבל הוא כן אמר לי בפעם הרביעית שהתנשקנו שהשתפרתי, מצד אחד זה מוכיח שאני באמת לא יודעת להתנשק, מצד שני, הוא נדלק מזה בכל מקרה.
גברים הם כל כך קלים.
האדם שמלווה אותי, מחכה שהבחור הגבוה יבין שאני משוגעת.
שאלתי אותו אם זה מוזר שאני סופרת את מספר הפעמים שהתנשקנו, אבל אז הגבתי "שיט, למה שאלתי", כי אני כבר יודעת את התשובה.
בכל פעם שאני שואלת אותו אם משהו לגביי מוזר, הוא אומר כן.
אבל הסברתי את עצמי, אמרתי: "תחשוב כשאני והוא נהיה בני 80 ואז אני אגיד לו שהתנשקנו כך וכך פעמים, והוא יתווכח איתי, ואז הוא יגלה שספרתי, ושאסור לחלוק
עליי."
הוא ענה: "הוא יברח ממך הרבה לפני."
האדם שמלווה אותי בהחלט מצליח להצחיק אותי, אבל כמובן, גם תמיד להחדיר בי ספק.
אני מתלוננת על זה הרבה, אבל לא מזיז לו, הוא מבחינתו פשוט אומר לי את האמת.
סיכמתי איתו את הנושא ב-"אוקיי, אז אם אני סופרת, להסתיר ממנו שאני סופרת."
האדם שמלווה אותי לא חושב שהבחור הגבוה יחזיק מעמד הרבה.
אבל יש לי קטע, שאני סוג של מזהירה גברים שמעוניינים בי מפניי, אני יודעת שאני מתוסבכת ובעייתית הרי.
הבעיה היא - שאני לא יכולה להזהיר אותם מדברים שאני עצמי לא ידעתי על עצמי.
לכולם יש צד אפל הרי, אז מניחה ששלי מתחיל להתגלות עכשיו.
לפחות איני שקרנית.
ואם הרי באמת הייתי מרגישה שאני מניפולטיבית בכוונה, הייתי כבר מתוודה על חטאי או משהו בסגנון.
אבל מכיוון שגם הגעתי להבנה שאני חושבת יותר מדי, ושהמחשבות שלי מזיקות, אני מסרבת לשתף דברים שאני סתם חושבת עם הבחור הגבוה, כי אני יודעת שזה יבלבל אותו.
אפילו אותי זה מבלבל, אז ברור, הוא לא צריך לדעת עד כמה אני מנסה לא לפגוע בו.
אני גם מבינה שאני יותר מדי מאשימה את עצמי, ושוכחת שיש לי עסק עם גברים בוגרים, ושאני לא צריכה לשמור עליהם מפניי.
אבל זה אנושי לפחד לפגוע בבני אדם.
מי לעזאזל רוצה להגיע למצב של להתחנן לסליחה, בגלל שהוא עשה טעות מתוך הטבע הרע שלו?
לכולם יש טבע רע כלשהו.
אם זה אלימות, אם זה התעללות פסיכולוגית, שיפוטיות, אם זה שקרים והסתרות.
והטבע הרע שלי... אני מניחה שאני מגלה אותו עכשיו, ומהמעט שאני יודעת כרגע, נראה שזה קשור לכך שאני נותנת תחושה של מישהי שמשחקת בבני אדם.
אני נצלנית מסתבר.
אבל זה ממש מסובך, כי בזמן שאני מנצלת אנשים במובנים שהם עצמם לא רואים, אני גם מסרבת לקבל מהם דברים שהם רוצים לתת לי.
זה כאילו, אני באמת לא עושה את בכוונה.
אני כן רוצה לתת לבחור הגבוה דברים טובים, אבל... אולי זה הערך העצמי הנמוך שלי או משהו, אני לרוב עיוורת למה שאני נותנת.
הרי ברור שגם הוא מקבל משהו מכך שהוא יוצא איתי.
אבל הראש שלי לא מחשיב את הנתונים האלה, מבחינת הראש שלי, אני לוקחת מאנשים דברים שאני לא אמורה לקחת.
אני מפחדת לבזבז להם את הזמן, אני מפחדת לפגוע בהם, אני מפחדת לגרום להם לחשוב דברים שהם לא נכונים לגבי העתיד שלנו ביחד.
בכל אופן, אני מרגישה בשליטה נפשית.
אני כבר לא מרגישה שאני צריכה טיפול, כאילו, אני ללא ספק דפוקה וצריכה התערבות כלשהי, אבל אני מרגישה כאילו... החיים כבר מתערבים מעצמם.
האנשים סביבי, הדברים שקורים, אני מרגישה שהחיים מטפלים בי ועוזרים לי, ושהם נותנים לי את מה שאני צריכה כדי לתקן את עצמי.
אם לא הייתי במצב של לרצות לתקן את עצמי, של להודות שיש המון דברים שלא בסדר איתי ושאני לא מבינה לגביי, כנראה ששום דבר שאנשים היו אומרים או עושים, לא היה עוזר.
יותר מדי דברים קורים אצלי.
אם זה ימשיך ככה, וזה כנראה ימשיך ככה, אני מתישהו אתעורר ולא אבין איפה אני נמצאת בחיי ולמה.
אבל זה בסדר, כשהיום הזה יבוא, הדבר היחיד שיהיה חשוב זה אם טוב לי או רע לי.
וגם כשהכול מבולגן לי כרגע, אני יודעת שהכוונה שלי מאחורי הדברים, זה שיהיה לי ולכולם טוב יותר.
אז אני מקווה שהכוונה שלי חזקה יותר מזה שאין לי מושג מה אני עושה כרגע.
זה פשוט, מלא דברים בו זמנית, גם העניין של הדיכאון, גם העניין של השינוי באמונה, גם העניין של זוגיות, גם העניין של לרצות לחוות יותר, גם העניין של לא הרגיש שום דבר מינית ולא להיות בטוחה אם זה כי אני מדחיקה, אם זה כי אני צריכה להכיר את האדם הזה יותר, או שזה באמת כי אני לא מרגישה ככה.
יש בית משיר שמלווה אותי בתקופה הזאת, ואולי כבר ציטטתי אותו איפשהו:
"אני לא קוראת מזלות
הכל ביד א-לוהים
אני לא אשאל שאלות
זה בדברים הקטנים
מה ששלי יגיע עד אליי
יש השגחה פרטית פה מעליי"
ככה אני רואה וחווה את המציאות כרגע.
בכל משפט בבית הזה, יש איזושהי מורכבות אישית.
כי זה ברור שאני לא מישהי שבאה מהמקום הזה, של לא לקרוא מזלות, של לשים את הכול בידיים של הבורא, של לא לשאול שאלות.
זה ברור לי, שאני כן במקום של להיכשל להראות אמונה וקבלה, בדברים הקטנים.
שאני כן במקום של תמיד להרגיש שאני צריכה לרדוף אחרי דברים, כי שום דבר לא יבחר אותי, וגם להרגיש כאילו... אני יכולה לטעות בדרך, ושאף אחד לא שומר עליי.
זה פשוט מדהים כמה צדקתי בנוגע לזה של לצאת עם גבר יתסבך אותי.
יש סיבה למה לא רציתי את זה עד היום.
אבל אני מניחה שהגיע הזמן להתמודד עם זה, אי אפשר לברוח כל החיים מלהכיר את עצמי ברמה הזאת.
אני גם מנסה לא לשפוט ולהחליט שמה שאני רואה וחווה עכשיו, זה כל מה שאני אראה גם בעתיד.
אני מנסה להיות פתוחה ולתת למישהו, או משהו, לשנות את דעתי.
אולי אני לא משוגעת.
אולי אני פשוט... חדשה מדי להמון דברים, וגם מוזרה בכללי.
אבל להיות מוזרה, לא אומר שמשהו לא בסדר איתי.
זה מזכיר לי איזשהו סרטון שבו ראיתי בחורה שמעדכנת שהמאבחנת אמרה לה, שהיא לא אוטיסטית, שהיא פשוט מוזרה.
אני גם מבינה שיש הבדל בין דיכאון, לבין עצבות רגילה - אבל אני די בטוחה שאני לא חווה עצבות רגילה, אלא דיכאון.
אני חושבת שלעולם נוח יותר, כשאנשים כמוני מטופלים, אבל ממה שאני רואה... יש המון אנשים מטופלים שהטיפול לא עוזר להם.
אני בטוחה שיום אחד, טיפול יהיה הדבר הנכון עבורי, אבל כרגע, ברגעים שבהם אני בוכה ומרגישה כל כך רע, כל כך בדיכאון, במקום להרגיש חסרת אונים ושאני צריכה עזרה, אני אומרת לעצמי - שאני יכולה להתמודד עם זה.
אני חושבת שאם לאדם יש כלים להתמודד עם דברים בעצמו, הוא לא חייב לקבל עזרה מקצועית, אם זה לא מסתדר.
ויש המון אנשים שמשום מה, זה לא מסתדר להם.
אני לא שופטת אותם, או את עצמי.
(23/7/26 22:15)