“#
ספר קטן 263 עמודים. משום מה הוא מוגדר מותחן.

בבית אחוזה גדול, ישן ומבודד נמצאת קבוצה של ילדים – בגילאי 10 עד 18 - שנמצא שהם בעלי מוטציה גנטית הגורמת למחלה. פינבורו אינה מתארת את המחלה עצמה, או את תסמיניה. היא גם אינה עוסקת בעולם המאפשר לסלק מתוכו את החשודים בחולי, שהיא התנהגות מוכרת, המורכבת מבורות ופחד. פינבורו מתרכזת בבית עצמו, המזכיר מושבת-מצורעים. הילדים חסרי המשפחה צריכים להתמודד עם חיים בבידוד מוחלט מהעולם אותו הכירו, עם הפחד הקבוע מפני פיתוח "תסמינים" והחשש מפני העברתם לסנטוריום, ממנו איש אינו חוזר.

מה שמרשים בסיפור הוא רמת האמינות הגבוהה שלו. אין פה כמעט מתקתקות של "אוי הילדים המסכנים שנקרעו ממשפחתם וצריכים להתמודד לבד עם חולי" הילדים מתנהגים כמו ילדים רגילים: הם משתעממים בשיעורים – שמועברים להם על ידי "מורים" משמימים ומרוחקים, שאינם מפגינים שום קשר רגשי אל "הפגומים". הם מנסים להתקרב לילדים המקובלים, שלא במקרה הם הגדולים והתוקפניים יותר. הם מנסים למצוא נחמה במה שהם יכולים, ללא יותר מדי אפשרויות. הם מתחברים, הם הופכים אוייבים, כשברקע מתקתק השעון של חיים בצל אסון ידוע מראש, ו"מערכת" אדישה ולא מתערבת.

הסיפור הזכיר לי קצת את "לעולם אל תיתן לי ללכת" הנפלא של אישיגורו, וקצת את "אי הילדים" הנפלא של לובה. כמו יחסינו למציאות איתה אנו חיים היום, גם בספר יש התיחסות לא הגיונית למחלה, שלמרות שאינה מסכנת אחרים – מדובר במוטציה גנטית הגורמת לחולי – החברה הכללית מקיאה מתוכה את הלקויים במוטציה, שאלה במקרה הילדים שלהם.

בהקבלה - גם אנו מוכנים, בגלל פאניקה ועיוורון, שאינם המצב היעיל ביותר לפתרון בעיות, לגרום נזק עצום למירקם החברתי שלנו. אנו מוכנים לגרום לאיבוד פרנסתם של רבים היום, לשעבד את עתידנו לבעיות כלכליות, לגרום לדור של ילדים לנטוש למעשה את לימודיו ולהשאיר מאחור את אלה שאין להם רשת-ביטחון חינוכית. לאפשר בעקיפין אלימות וייאוש שעלולים להישאר איתנו גם כשתחלוף הסערה. כל אלה כדי להימנע ממה שאי אפשר להימנע ממנו: להידבק במחלה. אין חולק שזו מחלה קשה לחלק מהחולים בה, וגורמת למוות (כמו מחלות ויראליות אחרות, בעלות אפיל פחות דרמטי) לחלק מהחולים בה. אבל בעוד עשר או חמישים שנה, כשמישהו יבדוק את מה שהקרבנו בניסיון להתחמק מלחלות, ויבחן את המחיר לא רק הבריאותי ששילמנו - מה הוא יגלה?

הספר הזה מנסח יפה מאד את הפחד העיוור שלנו מהמוות. פחד כה גדול שאנחנו מוכנים למות בגללו...”

“לפני שהתחלתי לקרוא הוזהרתי שזה "ספר כבד" ו"לא משהו", אך בכל זאת נתתי צ'אנס כי התקציר עורר בי עניין והכריכה משכה אותי. ובואו, זו שרה פינבורו. ה-שרה פינבורו שכתבה את "מאחורי עיניה", אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי וחקוק בראשי עד היום. הפעם הספר די קצר, כתוב כלבבי בגוף ראשון בזמן הווה מפיו של הגיבור טובי הנגוע בנגיף מסתורי ומתגורר בבית המוות, ומשלב פלאשבקים לאירועי העבר בגוף שלישי. לרוב הקריאה די זורמת, אך אכן לאורך כל הספר כלל לא מרגישים שמדובר בשרה פינבורו הגאונה. יותר מזה, אם היו מוחקים את שמה ומבקשים ממני לנחש מי הסופר, בחיים לא הייתי מאמין שזו היא. ההתחלה בכלל לא מותחת. אכן יש בו משהו מלנכולי ומדכא לכל אורכו. אפילו עשיתי הפסקות קריאה של כמה ימים כי משהו בו קצת הכביד ולא תפס אותי. היה מעניין לקרוא על הדינמיקה החברתית בין הילדים, היחסים בין המינים והקבוצות הנרקמות בבית המוות הסגור. רק באמצע הספר מתחיל להתעורר איזשהו מתח, אבל גם אז זה מרגיש כמו מתח עדין מאוד לנוער. למען האמת, הוא הרבה יותר דרמה ממתח בעיניי והסיווג שלו כספר מתח מטעה. מקריאת התקציר לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, ציפיתי למשהו אחר... הייתי מגדיר אותו כסיפור מדע בדיוני המשלב חברות ורומנטיקה. הוא גם מרגש ושובר לב, בעיקר לקראת הסוף.
מילה לגבי שם הספר- באנגלית הוא נקרא "THE DEATH HOUSE" ובתרגום העברי הוחלט לשנות את שמו. אולי המתרגם הרגיש שזה שם קשוח מדי כי הספר ראה אור בישראל בתקופת הקורונה. עם זאת, בעיניי גם השם הנבחר משרת את המטרה ומעביר את האווירה המלנכולית של הספר.
לסיכום, מדובר בדרמת מד"ב כבדה ומרגשת בסופה, אך כלל לא מותחת. לגמרי ציפיתי ליותר משרה אהובתי וזה כלל לא מייצג את שאר ספריה שיצאו ב"ידיעות ספרים" ואהבתי מאוד את כולם.
אגב, מישהו קרא את הספר "13 דקות"? האם הוא באמת מתח או שגם שם צפויה לי אכזבה?”

“הנה כמה דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה:
א. הוא משווק בתור ספר מתח. הוא לא.
ב. יש המלצה של סטיבן קינג על הכריכה, אבל הוא גם לא ספר אימה.
ג. באנגלית הוא נקרא "בית המוות", ההוצאה בעברית החליטה לרכך את הדבר הזה.
ד. יש בו עיסוק משמעותי במגפה. בעברית הוא יצא לאור בדיוק בשנת 2020, שזו בחירה מעניינת. בעיקר כשהמקור באנגלית יצא חמש שנים קודם לכן כשעוד לא היו קובידים באויר.
ה. יש בו עיסוק שדומה לספר "לעולם אל תתן לי ללכת", עם זאת לא נראה לי שהיתה כאן העתקה.
ו. כמו האקדח של צ'כוב, יש בתחילת הספר איזכור של הספר "בעל זבוב" של גולדינג.
ז. זה ספר התבגרות שעוסק הרבה מאוד בזוגיות ואהבה, ומעט בדברים אחרים.

אנחנו באנגליה של עתיד כלשהו, לפחות שמונים שנה קדימה. מגפה גנטית פוגעת בילדים ומאובחנת בבדיקות דם שנערכות באופן תקופתי עד לגיל שמונה עשרה. הפגיעה גורמת לילד להיות חולה ובסופו של דבר כנראה למות, ואם כי לא נראה שהיא גנטית, בכל זאת הילדים והילדות שנמצאו לוקים בה, כלומר "פגומים" מנותקים ממשפחתם, מועברים ברכבים מסחריים אל מוסד מרוחק כלשהו, ושם מוחזקים בתנאי פנימייה על ידי צוות עובדים רפואיים וחינוכיים המטפלים בהם אך לא יוצרים קשר אישי. מדי פעם מישהו חולה ונלקח "לקומה העליונה" ולא רואים אותו יותר, ובהתאם הילדים והנערים השוהים במקום מכנים אותו "בית המוות" וזה המקור לשם באנגלית. טובי הוא בן שש עשרה, בן יחיד שנמצא פגום ומתגורר בבבית הזה. עד כה כל הנערים שנמצאים איתו באותו חדר נותרו בריאים, ובכל זאת הוא מרגיש עצוב, מדוכא וחסר מוטיבציה. ואז מגיע משלוח עם ילדים פגומים נוספים, ובתוכם גם קלרה, שעל אף מוצאה המיוחס מקבלת את אותו יחס כמו כל הילדים - היא מנותקת מהמשפחה שלה ומורחקת לבית. החברות עם קלרה, ודברים נוספים יוצרים אצל טובי מוטיבציה מחודשת. עם זאת ההבטחה לעלילה דמויית בעל זבוב נגוזה עם התמשכות העלילה כי הקשר עם קלרה חשוב יותר כנראה. מדי פעם משובצים זכרונות של טובי מהילדות הנורמלית שלו ומהדרך שבה הובא אל הבית, אבל הם מובאים בסדר רנדומלי ולא בהכרח משפיעים על העלילה או על הפרשנות של הקורא.

אני לא רוצה למלא את הסיפור בקלקלנים אבל היו לי המון המון שאלות על הסטינג הבסיסי של הסיפור הזה, והשאלות רק הלכו והתגברו. עם זאת, הספר כתוב טוב והקצב מצוין, ואם מתעלמים מהשאלות ומייצרים את השהיית הספק הנדרשת אפשר להנות ממנו. אני מניחה שאפשר לדרג אותו בשלושה וחצי כוכבים, ואם אתם בני נוער שמעוניינים לקרוא אז זה אפילו ארבעה כוכבים.”

“לא אוהבת מדע בדיוני ולקטגוריה הזאת אני מכניסה את הספר הזה ולמרות שהיה קצת הזוי המשכתי לקרוא עד לסיומו.
סיום עצוב וסימני שאלה.
אהבתי יותר את ספריה הקודמים.”