עושה רושם שהביקורות לא מתפעלות מהספר הזה, החדש של יואב בלום. 

כל הספרים של יואב בלום נטווים סביב רעיון מקורי, מבריק לפעמים. ככל שהפער בין הרעיון המוצלח לעלילה, ה(אולי פחות) מוצלחת גדל, ככל שהפער בין המחשבות והתהיות שהרעיון מייצר לעומק שהספר (לא) מוכן ללכת אליו גדל - גדלה כנראה האכזבה של הקורא.
נראה שבספר הזה, הפערים גדולים מאי פעם, והטוויסטים וההפתעות שהספר מייצר לא מספיק גדולים כדי לחפות עליהם.
עדיין, מדובר בספר קריא ומרתק שנהנתי לקרוא. 
כמו תמיד אצל בלום, בבסיס שלו עומד רעיון מבריק ומעורר מחשבה: יואב בלום לוקח את הרעיון (המרתק בפני עצמו) של קריאת מחשבות ונותן זוית חדשה ומרתקת ליכולת המופלאה הזו: בהנחה שאדם מסוגל "לקרוא" את מחשבותיו של האחר, כלומר מחשבותיו של האחר מהדהדות בתוך ראשו - איך בעצם אמור קורא המחשבות לדעת שאלו אינן מחשבותיו שלו? איך ידע להבחין בין מחשבה שלו עצמו למחשבה של האחר שמהדהדת בתוך ראשו? וללא הבחנה כזו, איך יצליח לגבש לעצמו זהות, להבין מי הוא?
לאן הולכים עם הרעיון הכל כך מעניין הזה? לא רחוק מדי.
זה ספר מתח/בלש, שלא מרבה לעסוק בחיבוטי הנפש וגיבוש הזהות.

מומלץ? רק לחובבי הז'אנר.
איזה ז'אנר? על זה אני באמת לא יודעת לענות...

תגידו מה שתגידו על קוראי המחשבות, אבל אם היינו כאלה, לא הייתי צריך לשבת עכשיו מול המחשב ולהשקיע זמן וכוח בכתיבת הביקורת הזו. הייתם פשוט קוראים את מחשבותיי על הספר והייתם מעבירים אליי באמצעות המחשבה את התגובה שלכם, וזהו. כמה פשוט, כמה נוח.



***


עם ישראל הוא עם של ניגודים: מצד אחד יש את ההייטק, העגבניות שרי, הטפטפות, פרסי נובל לכימיה, ביבי מלך ישראל (סתם, צוחק) וכ'ו. מצד שני, הרכבת התחתית נבנית כבר מי יודע כמה זמן והאור לא נמצא בקצה המנהרה (תרתי משמע), אסירים בורחים מבית כלא תחת אפה של השומרת (שנרדמה) בעודם נעזרים בתוכנית הארכיטקטית של הכלא שפורסמה באינטרנט באופן חופשי, אנשים זורקים אחד על השני כיסאות פלסטיק בפארק מים, אישה באמצע טיסה צועקת "תביאו לי ת'שוקולד", וקהל של צופים במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל שאמנם מכנה את עצמו פטריוט ציוני אוהב ישראל אבל שורק בוז לשחקן ערבי אשר לובש את המדים של הקבוצה של המדינה שהם כל כך אוהבים (כלומר, הקהל שורק בוז גם לנבחרת ולמדינה מבלי משים) ונותן לפוליטיקה המלוכלכת והלא קשורה להיכנס למגרשים ולספורט ולהרוס את האחדות בעם.

יואב בלום הוא ישראלי מאוד בצורת הכתיבה שלו, ולא רק בגלל השמות של הדמויות והשפה הסחבקית הישראלית האופיינית.
יואב בלום, כמו עם ישראל, הוא סופר של ניגודים: מצד אחד, הרעיונות היפים והמתוחכמים והמחשבה מחוץ לקופסא. מצד שני, הביצועים הסבירים והמאכזבים לאור הציפיה הגבוהה מהם בתור רעיונות יפים (במקרה הטוב. במקרה הרע, הביצוע אפילו גרוע).
ב"מצרפי המקרים" וב"המדריך לימים הקרובים" הביצוע היה די גרוע ומאכזב לכל הדעות. ב"הקבוע היחידי" הביצוע היה אחלה אבל גם אז היה אפשר לטעמי לסחוט מהרעיון היפה מעט יותר.
הספר הזה, החדש של בלום, מתקרב יותר לקבוצה הראשונה.

הספר עוקב אחר בחור, קורא מחשבות שבטוח שהוא בין הבודדים מסוגו. הוא מעדיף את הפינה השקטה שלו וכמה שפחות להתרועע עם אנשים, מכיוון שמחשבותיהם השונות מתפרצות לכיוונו והוא מתקשה להתמודד עם הרעש ועם הבילבול הזה של מתי המחשבות הם של אחרים ומתי הם שלו. הוא מעדיף לנצל את הקללה/ברכה הזו למטרות מועילות ושימושיות יותר לאנשים מסוגו כמו לקרוא מחשבות של שחקנים במשחקי פוקר ובכך לקחת את כל הקופה, או עזרה למשטרה בחקירת חשודים באמצעות קריאת מחשבותיהם של הנחקרים (לא בטוח ששני העיסוקים שלו משתלבים טוב כל כך ביחד...)
ואם זה לא מספיק הסבל הזה בלהיות קורא מחשבות, אז מתגנבת אליו שמועה מכיוונם של קוראי מחשבות אחרים שאותם הוא פוגש באיזה סוג של מחנה, שיש מישהו, לא ידוע מי, שמסיבה כלשהי שגם היא לא ידועה, שבכוונתו לחסל קוראי מחשבות (אולי דווקא זה ישים סוף לסבל שבחיים בתור קורא מחשבות?).

הרעיון נשמע טוב. לכן כשקראתי את התקציר, הספר הזה לגמרי קנה אותי. בדיעבד אני אומר, שמזל שאני לא קניתי את הספר...

בואו נתחיל מזה שיש שתי דמויות נשיות בספר, מירב ודניאלה, שנשמעות בדיוק אותו הדבר כשהן מדברות. זה לא אמין, והעומק והייחודיות של הדמויות נפגע. בכלל, נראה שלא השקיע הרבה זמן באיפיון דמויות. הן הרגישו לי כמו דמויות מעוד ספרים אחרים שקראתי, אין להן נשמה משל עצמם.
בנוסף, השפה הסחבקית הישראלית העממית הפשוטה והקלילה של הספר גרמה לו להרגיש חובבני וחפיף כזה, לא תואם את הרעיון המרשים, יותר תואם את הביצוע המאכזב.
העלילה גם לא מתקדמת בקצב מהיר. יש לו את כל מה שאפשר בשביל שיהיה יותר קצב, כמו מישהו שרוצה להתנקש בקוראי מחשבות (אגב, גם זה לא הלהיב אותי במיוחד, הרגיש לי שקראתי קטע בסיגנון בספרים אחרים, ואפילו גם בספרים אחרים של יואב בלום), אבל הספר יותר מתרכז בקוראי המחשבות עצמם ובדינמיקה ביניהם, וגם בדיבורים שלהם בסיגנון של: "הי, אני לא יכול לקרוא את המחשבות שלך ואתה לא יכול לקרוא את שלי כי שנינו קוראי מחשבות!" או: "בא לי הביתה, קשה לי עם המקום הזה שבו אנחנו נמצאים!" - ואליהם מצטרפים עוד ועוד דיבורים וחפירות, זיכרונות מהעבר שקוטעים את הרצף העלילתי העכשווי, ויש בספר גם לא מעט מחשבות על מחשבות שחושבות הדמויות. ספר מעורר מחשבה? לא בדיוק.

לסיכום, הספר יצא לא משהו בכלל, מפוזר ומבולגן. לעיתים היה נראה שמרוב שהוא מנסה להיות מיוחד ושונה, הוא נהיה מגוחך וחובבני ומתאמץ מדי. הספר יצר אצלי תחושה שיואב בלום ניגש לכתיבת הספר רק עם רעיון טוב, ולא עוד משהו בנוסף לזה, כשהוא אומר לעצמו: נתחיל לכתוב, ונראה מה יהיה, מקסימום נאלתר תוך כדי. בקיצור, הוא רחוק מלהיות תואם לציפיות שלי (כמו רוב הספרים של יואב בלום, אפשר לומר).


***מקדיש את הביקורת לסקאוט, שאמנם לא הביאה לי את הספר אבל חוגגת מחר יום הולדת (מזל טוב!). הרשי לי לקרוא את המחשבות שלך: מתנת יום ההולדת האידיאלית בשבילך היא ספר...




נ.ב - אגב, עד לא מזמן, הרבה אנשים כאן באתר היו קוראים מחשבות. עכשיו הם קוראים מורי.

לפני הספר הזה קראתי משלו את מצרפי המקרים וזנחתי מהר. ניסיתי את זה ודעתי לא השתנתה. בלום לא יודע לספר סיפור. לפחות לא סיפור מעניין.
הספר הזה עוסק בקוראי מחשבות ולכן חשבתי מיד על סיפרה של דלית אורבך בדידותו של קורא המחשבות הנהדר. גם הספר הזה מדבר על הצפת קוראי המחשבות במחשבותיהם של אחרים, ומה שנראה בהתחלה כברכה, אולי גימיק, הוא קללה אמתית. את הסיפור אנחנו מקבלים ממספר בגוף ראשון, נטול שם.
כעיסוק הוא מסייע למשטרה בפענוח פשעים ע"י קריאת מחשבותיהם של נחקרים. כמגורים הוא משתמש בבית מרוחק ביער, להמנע מהצפה ממחשבות את שכנים. כשהוא נחטף מתברר שיש מספר עלום של קוראי מחשבות, שהוא לא היחיד ושמועדון הגולף אליו הובא להגנתו הוא מקום שאיש עשיר קנה להגן על קוראי המחשבות האחרים.
מאין באים אותם קוראי מחשבות? האם הם יחידים? האם ראשונים? האם הם יכולים לקרוא את מחשבותיהם של כולם? האם המחשבות הן מחשבות מדוברות בשפה כלשהי או שמא הן תחושות?
שום דבר תמים לא יוצא מזה וכל הסיפור נחשף בעמוד 248. העמודים הבאים אינם פגומים מההדפסה בבית הדפוס למרות שהם נראים כאלה.
בלום מתמחה בספרי מתח. האם הייתי מתוח בזמן הקריאה. סקרן, אולי. האם הסיפור כתוב טוב? לא במיוחד.
בלום מרבה לצפות בסדרות מחו"ל, מהסוג היותר ירוד וזול. הנופים בספרו משם, מתגי החשמל משם, מועדוני הגולף משם, הוא מרבה להשתמש ב"הא" וזה צריך להיות "אה", השמות ישראליים, העלילה יכולה להתרחש בכל מקום בעולם. העלילה הקלושה לא יכולה להחזיק ספר שגם השפה שלו יומיומית וסתמית.
אפשר להשאר עם בדידותו של קורא המחשבות של אורבך ולדלג על זה. זה אולי לא בזבוז זמן מוחלט, אבל חסר הצדקה באופן בולט.

טוב, מזמן לא כתבתי ביקורת על שום ספר, אבל אחרי שכל כך נהניתי מהספר הזה וראיתי שרוב הביקורות פה לא טובות, הרגשתי שאני חייבת לאזן קצת את הדף:)

בקיצור- בעיני הספר הזה מעולהה (תוסיפו עוד הרבה פעמים את האות ה"א). קראתי אותו בנשימה אחת.

ובאירוך:)-
קונספט מקורי (כצפוי מיואב בלום). כתיבה משובחת. אני אחת שקוראת ממש מהר, אבל ספר כזה גורם לי להתעכב קצת יותר על כל משפט כדי ליהנות מהיופי שלו. עלילה זורמת- הסופר זורק אותך בבת אחת לתוך ההתרחשות, ובמקביל יש קפיצות חזרה לעבר שגם אהבתי. הגאונות של לכתוב פעמיים את אותה סיטואציה, רק שבפעם השניה יש רובד נסתר וגאוני (לא רוצה לפרט כדי לא להרוס). תיאור מדויק ומדהים של רגשות- במיוחד בקטעים שדברו על הורים וילדים. דמויות שתיארו לך בצורה אחת בתחילת הספר וגיבשת עליהם דעה (שהם לא מי יודע מה...), ובהמשך אתה מגלה עוד רבדים שלהם ומבין שטעית לגמרי. הרבה סימבוליות יפה- הגיבור שלא יודעים את שמו, *אזהרת ספוילר**-

המסך הלבן – כשאין את העין והאוזן של הסביבה שרואה ושומעת אותך, משהו בך נשבר ומתהפך. ההשפעה הדו כיוונית של הסביבה על המחשבות שלך ולהפך.

**** עד כאן ספוילר.
בכלל יש שלב בספר שהסופר מצליח ליצור הרבה חוסר ודאות, אתה כבר לא יודע מה הדבר הבא שיקרה, מי טוב ומי רע. ועוד "גימיק" שאני ממש אוהבת, שמשתמשים באותיות עצמן שבספר, בצורת הטקסט, כדי להעביר רעיונות ותחושות. מעולה מעולה מעולה.

זה נכון שיש בספר קצת הרבה תהיות פילוסופיות, שלעיתים קצת נוטות ונופלות לקלישאות. והרבה מידי דמויות מכדי שכולם יתפתחו כמו שצריך. אבל מבחינתי אלה היו פגמים קטנים יחסית לכל הטוב הזה.

לפני שנים רבות קראתי את "המדריך לימים הקרובים", אבל איני זוכר את העלילה (חוץ מחוויה חיובית סך הכל), כך שלא אוכל לעשות השוואה.
בשבת האחרונה וביום ראשון גמעתי את הספר "מה שאחרים חושבים בי". די נהניתי, כי לא משנה אלו נקודות שליליות אציין בהמשך – מדובר במותחן, והספר אכן די מתח אותי.
רגע לפני שאתייחס לנקודות ספציפיות בספר, אזהיר את מי שטרם קרא את הספר או מי שבאמצע לקרוא אותו – לא לדפדף לסוף! בסוף יש איזה גימיק נחמד של עימוד מיוחד בצורת האותיות, שלכד את עיניי בדפדוף הראשון, וגרם לי קצת לקרוא ולגלות מה קורא בסוף הספר. כל המשך הקריאה ניסיתי לשכנע את עצמי שלא באמת הבנתי מה קורא שם, כדי שאולי אצליח באמת להנות מהספר.

ועכשיו לגוף הביקורת { * אזהרת קדימונים – "ספוילרים" } :
אני אוהב כל ניסיון לקרב את עולם גיבורי-העל והפנטזיה לעולם שלנו. לכן התיאור של קורא מחשבות ששומע את המחשבות בקולו הוא - דווקא מצא חן בעיני. אבל עם העלילה ההתלהבות שלי הלכה ופחתה. לא מדובר באדם אחד, יש בקריאת מחשבות סוגים שונים של אנשים, והמקלט לק"מים הזכיר לי יותר מדי את האקס-מן. הסוף בכלל אכזב אותי – מקריאת מחשבות בנאלית זה נהיה סוג של כח-על בלתי אמין נוסח צ'רלס אקסבייר. כמו כן, האישיות של דניאלה נשארה לא-ברורה.
זה חבל כי בספר מרפרפות שאלות פילוסופיות יפות, והיה ניתן לתת עליהם יותר את הדעת. האם הרעיונות שייכים לנו או שאנחנו שייכים לרעיונות? האם האדם הוא ההעדפות שלו או שהוא משהו אחר? לצערי, חוץ מנגיעות קטנות ולא משמעותיות, לא ניתן לסוגיות האלה מקום מספיק, לטעמי.
יש בספר תִחכום שאני אוהב. למשל, במהלך רוב הספר אתה תוהה מדוע הוא שואל את כולם על גדי ועל מסך לבן, אבל לא הייתי צריך להגיע ממש לסוף בשביל להגיע למסקנה.
עלילת הספר מתפרשת סה"כ על פני שלושה ימים בערך. זמן קצר למדי. (אם כי היום הראשון מופיע בהפרש שלושה חדשים מהשאר. ובמהלך הסיפור יש נגיעות לעבר של המספר).
ומשהו אחרון, הספר משדר הוליווד ומגרשי גולף של אמריקה, אבל מדבר ישראלית. משהו בזה צורם לי.


ולסיכום, לא הייתי ממליץ עליו באופן אקטיבי לחבר, אבל אם מישהו ישאל אותי אגיד לו שזה ספר לא-רע

לגיבור הסיפור של יואב בלום יש יכולת לקרוא מחשבות. למעשה, מחשבות של אחרים מציפות אותו כשהוא מתקרב אליהם ועם הזמן הוא למד איך להתרחק מחברה כדי למצוא לעצמו מעט שלווה. אבל יום אחד נכנסת אליו הביתה חברתו לשעבר, ומאיימת עליו באקדח. הפעולה הזאת מתחילה רצף של אירועים שבמהלכם הוא מבין שהוא וקוראי מחשבות אחרים מאויימים.
מי מאיים עליהם? איך ניתן להתגונן? ומה יקרה בסוף? כל התשובות נמצאות בסיפור הלא שגרתי הזה.
יואב בלום מצליח שוב לייצר סיפור מקורי, להעלות שאלות מהותיות על החיים וליצור סיפור מקורי ומותח.
אני נהניתי מאוד.

לפני כתיבת הסקירה על הספר הזה אומר שאני אהבתי מאוד את "מצרפי המקרים". זה ספר כיפי עם ריח חדש ומרענן של רעיונות מעניינים וטובים. משום מה לא כתבתי עליו סקירה כאן, כמו שקורה לי לפעמים שאני מפספסת סקירות ולא מקפידה לכתוב מיד מיד את כל מה שחשבתי על כל ספר שקראתי. עם זאת, סיווגתי אותו בקטיגוריה של שווה קריאה שניה. אהבתי, אם כי קצת פחות, את הספר "המדריך לימים הקרובים". לספר "הקבוע היחידי" לא התחברתי, ועדיין נותר בי סנטימנט אוהד ליואב בלום. עד כדי כך שאפילו ביקשתי לקנות את הספר שלו. וקניית ספרי קריאה זה לא דבר שאני עושה בתדירות גבוהה.

מחשבות.
מה אני חושבת? מה אתה חושב? למה אני חושבת דבר אחד ואומרת משהו אחר? למה אתה עושה משהו אחד למרות שאתה חושב אחרת לגמרי? האם זה גורם לאי הבנות, לשקרים, להטעיות, לבגידות, לתקיעת סכינים בגב? וכמה דברים אנחנו עושים על מנת להבטיח אמינות וקיום הבטחות? אולי היה אפשר לדלג על כל הקושי?
קריאת מחשבות.
כוח על שרבים חושבים עליו, מפנטזים עליו, חושקים בו, חושבים שהכל יהיה טוב אם תהיה להם היכולת הזאת. שכל עולמם יסתבדר טוב יותר ככה. ואם אינה קיימת, הם מנסים לעקוף אותה בעזרת סדנאות לקריאת שפת גוף ומכונות לזיהוי שקרים. של הזולת כמובן, אף אחד אינו אוהב שמחשבותיו האישיות גלויות.

גיבור הספר, שהוא מספר נטול שם, ניחן מאז לידתו ביכולת לקריאת מחשבות, והוא לא אוהב אותה. כל כך לא אוהב, שהיא גורמת לו לבנות לעצמו בית זכוכית בלב היער ולגור בו לבד, בשקט. לפרנסתו או עושה שימוש בכישורים שלו, ומסייע במקרים מורכבים למשטרה. ויום אחד כל עולמו חרב עליו כשהוא מגלה שלא זו בלבד שיש עוד קוראי מחשבות רבים בעולם, אלא גם יש מישהו או מישהם שמחסלים קוראי מחשבות באופן סדרתי.

את ההמשך אני כותבת בצער רב. זה ספר שכתוב בעברית, ודי ברור שהכותב מגיע גם לאתר הזה. יואב יקירי, לספר ביכורים זה היה עובר, לספר רביעי ממש לא. הבאת כמה רעיונות חביבים בנוגע לקריאת מחשבות ומהם למה קריאת מחשבות עושה להגדרת ה"אני". אבל הספר הזה הוא בוסר. הרעיונות לא הבשילו, העלילה צריכה לעבור עריכה מסיבית. הדמויות לא משכנעות, חלק מהדרמה נלקחה מסדרות אמריקאיות קונספירטיביות. לא נהניתי, וחבל.