שנת 2014 בספרים

מקובל בלב הסערה הוא ניסיון שאפתני להציג את הרמח"ל כדמות שנקרעה בין חזון מיסטי אדיר לבין מציאות דתית שלא ידעה כיצד להתמודד איתו. הספר מתאר את הרמח"ל כמי שנולד עם להבה פנימית שלא אפשרה לו להישאר בגבולות המקובלים, אך לעיתים נדמה שהמחבר מתאהב יותר מדי בדרמה וממעט להעמיק בשורשי היצירה עצמה. הרמח"ל מוצג כמעט כגיבור טראגי, אדם שנרדף על לא עוול בכפו, אבל התיאור הזה חוטא לפשטנות מסוימת: המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת בהרבה, והספר לעיתים מיישר אותה כדי לשרת את הנרטיב.

המחבר מדגיש שוב ושוב את ההתנגדות שהרמח"ל עורר, את החשדנות כלפיו, את הפחד מפני חזרה על משיחיות שקר. זה נכון, אבל ההתמקדות הזו יוצרת תחושה שהרמח"ל היה בעיקר קורבן של זמנו, ולא הוגה בעל שיטה עמוקה ומסודרת. במקום להעמיק בתפיסת האדם, האלוהות והעולם שהרמח"ל ניסח — הספר מתעכב על המאבקים, על המכתבים, על העימותים. כך נוצר מצב שבו הדרמה ההיסטורית גוברת על העומק הרוחני, והקורא מקבל תמונה מרתקת אך חלקית.

יש בספר נטייה להציג את הרמח"ל כמי שעמד לבדו מול עולם עוין, אבל האמת מורכבת יותר: היו לו תומכים, היו לו תלמידים, היו לו רגעים של יצירה שקטה ושל קבלה. הספר כמעט אינו נותן מקום לשקט הזה, לרגעים שבהם הרמח"ל פשוט יושב וכותב טקסטים שהם מהיפים והמדויקים ביותר שנכתבו בעברית. במקום זאת, הוא מעדיף את הסערה, את העימות, את האש. זה יוצר דמות דרמטית, אבל גם דמות שאינה נאמנה לחלוטין למורכבות ההיסטורית.

הכתיבה עצמה בהירה, לעיתים מרשימה, אבל גם נוטה להדגשה יתרה של נקודות מסוימות. יש תחושה שהמחבר מבקש להצדיק את הרמח"ל בכל מחיר, להציג אותו כמי שנרדף שלא בצדק, וכך הוא מפספס את ההזדמנות להציג את הרמח"ל כדמות אמיצה אך גם שגויה לעיתים, אדם שהלך רחוק מדי, מהר מדי, ושילם על כך מחיר. הרמח"ל היה גדול — אבל לא חסין מטעויות — והספר אינו תמיד מוכן להודות בכך.

למרות זאת, מקובל בלב הסערה מצליח להחזיר את הרמח"ל אל מרכז השיח, להראות עד כמה חייו היו טעונים, עד כמה יצירתו נולדה מתוך מתח מתמיד בין חזון לבין התנגדות. הוא מציע קריאה שמטלטלת את הקורא, שמכריחה אותו לראות את הרמח"ל לא רק דרך מסילת ישרים אלא דרך חייו עצמם. זהו ספר חשוב, אך גם ספר שמבקש לעצב את הדמות יותר משהוא מבקש להבין אותה.

מי שקורא אותו בעיניים ביקורתיות ימצא בו תרומה משמעותית להבנת הרמח"ל, אבל גם יזהה את המקומות שבהם הדרמה גוברת על העומק, והנרטיב על המחקר. זו ביוגרפיה מרתקת — אך לא תמיד מאוזנת — על אחת הדמויות הנועזות ביותר בתולדות המחשבה היהודית.

ספר מעולה, למרות שהוא מאוד ישן והדוגמאות המובאות בו משנת התרפפו עדיין הוא רלוונטי. הספר עוסק בתקשורת בין אישית בבני אדם, איך לדבר לאנשים, איך לגרום להם להקשיב לך, ועוד.. ממליץ! [לא להיבהל מהמקרים הישנים שבספר..]

נפתח בשאלה – על מי אמרו "אחד היה, מהקדמונים קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום" ?
רמז – אמרו עליו שהוא איש "ששומע תורה מפי קודשא בריך הוא ושכינתיה".
אם לא גיליתם אז אגלה לכם – "הרב החסיד מופת הדור רבי ישראל הבעש"ט".
אם אינכם יודעים מי הוא הבעש"ט שהקים תנועה דתית עצומה ביהדות מזרח אירופה באמצע המאה השמונה עשרה, אז מומלץ תחילה להאזין לסדרת ההרצאות המעולה של מחברת הספר – פרופסור רחל אליאור ביוטיוב שכותרתה החסידות והשבתאות. אז תבינו היטב מי הוא הבעש"ט, באיזה רקע צמח וגדל, מה היה מצב היהודים בפולין בתקופתו (איום ונורא), איך הוא פעל, איך התחברו אליו עמי ארצות ותלמידי חכמים גדולים פי כמה ממנו, מה הוא חידש במחשבה היהודית (על ההלכה היהודית הוא וחסידיו הקפידו מאד לשמור) ומה הוא הוריש לממשיכי דרכו.
איננו יודעים בוודאות את תאריך לידתו (1690 או 1698) ומעשיו עד גיל 35 בערך. יודעים שאביו נחטף בילדותו ואמו, שעבדה כמיילדת, גידלה אותו. אבל באמצע שנותיו הוא זכה לגילוי כפול – גילוי ע"י יהודים שראו בו צדיק וחסיד, בעל כריזמה ענקית, וגם גדולי ישראל שבשמים גילו אותו. הוא זכה לעשות "עליות נשמה" ולעלות לשמי מרום בחלום, ללמוד בישיבות של מעלה, להיפגש עם גדולי עם ישראל שמתו על קידוש השם כמו רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ללמוד תורה מפיהם, לשאול אותם למה מצבם של יהודי פולין איום ונורא – הרבה מאד עלילות דם שהתוצאה שלהם הייתה הריגה של הרבה יהודים במיתות אכזריות ועוד. הוא השתדל בשמים לבטל את הגזרות שנגזרו על היהודים אבל לא כל כך הצליח, אבל, הוא קיבל הסבר למה באות על היהודים כל הצרות.
הספר שלפנינו הוא כרך ראשון מסדרה של שני כרכים על דמותו של רבי ישראל בעל שם טוב כפי שהוא התקבל בדורו ובדורות שלאחריו. לאחר ששומעים את ההסברים הקצרים בסדרת ההרצאות שציינתי פותחים בספר את אחד הנושאים שרוצים לדעת עליו יותר – ויודעים עליו הרבה יותר. המחברת מביאה מקורות רבים מספרות החסידות מהמאות ה-18 וה-19 מנתחת את המקורות ומבארת אותם היטב. היא מביאה, כמובן, גם מקורות שאינם מהספרות החסידית, גם מקורות של אנשים שאינם מהיהדות. הכל מבואר היטב, בחכמה רבה, במשפטים ארוכים וברורים. אתגר אינטלקטואלי ענק לקורא.
ההשקעה שהשקיעה המחברת בספר זה היא ממש עצומה. הייתי מעז אולי לומר שזה כמעט מפעל חייה של פרופסור רחל אליאור. נראה לי שחובה, לכל ישראלי משכיל, גם מי שאיננו שומר תורה ומצוות לעיין בספר זה שעוסק באחד מגדולי העם היהודי.
כמובן שזמן מותו של הבעש"ט ידוע היטב - ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760. למה הוא מת ? נינו, רבי נחמן מברלסב אמר כי החרמות הנוראים שהטילו הרבנים על השבתאים (בזמנו היו הרבה מאד שבתאים בכל קהילות ישראל) וגרמו להדחתם מעם ישראל ניקבו שני חורים בליבו של הבעש"ט והביאו את מותו.

מודה ומתוודה,
ניסיתי , באמת ניסיתי, על פניו, נראה כי הנושא מרתק את חובבי המתח אבל.....
הבטחות לחוד ומציאות לחוד.
הספר, כבד, מסורבל, משמעמם לא מתפתח לשום מקום , קופץ מאז לעכשיו ללא חיבורי זמנים.

אז כן, פרשתי בשיא.
זה כמעט לא קורה לי,
פה זה קרה!!!!

dont!!!

ספר על אהבה. התרגשות, ציפייה ואכזבה. גם אני חשבתי שזה ספר ילדים אבל הו לא... האיורים המקסימים של הלה חבקין שליוותה את ספריה של דתיה בן דור מתעתעים ויכולים להפיל את הספר לקטגוריית ילדים אבל מדובר פה על אשה חזקה שלוקחת את עצמה בידים ומעריכה את עצמה בזכות מה שהיא. כל הכבודה לגברת רוזי ושלום ותודה למר חס.

אני אוהב לקרוא ספרים שבהם מעבר להנאה מהספר, אני גם לומד משהו. והספר הזה האיר לי כמה אירועים היסטוריים שלא הייתי מודע אליהם, ובראשם כמובן אותו פיצוץ במנהטן אחרי מלחמת העולם השניה. כשקראתי בספר על האירוע, הייתי בטוח שמדובר בסיפור דימיוני. אז מיד הלכתי ובדקתי ו... גיליתי שאכן היה אירוע כזה. אז תודה לך רובנפלד שהוספת לי מידע חשוב. ובאשר לסיפור עצמו - למרות שהוא קצת אמריקאי (הגיבור היא איש מושלם, חזק להפליא, אמו בכלי הרג ומשחית, שיודע הכל וגם לא מת אף פעם) עדיין הסיפור הוא טוב. כתוב היטב, מעניין ובחלקים נרחבים גם מותח. וכמו שיעל כתבה - ברור מאד שהסופר מעריץ את פרויד ולכן הוא מכניס אותו לסיפור, אבל זה בסדר. זה משתלב יפה. והתוצאה - סיפור שמסופר היטב, על בסיס עובדות היסטוריות (לא הכל!) ואפילו מותח.

מאוד אוהב את הכתיבה של הסופר. נכנס לדברים עד העצם. ספר מצוין.
בקריאה שניה הרגשתי אותו דבר.

ספר שהותיר אותי כלכך נסער,

כאדם שהצד הרוסי שלו מזדהה כלכך עם האופן שבו פייר מוצג. כמות הפעמים ששמעתי מחבריי שהגיעו מברית המועצות אודות תחושותיהם בעקבות כך שאימם אמרה להם ״היו לי כלכך הרבה בנים חתיכים וטובים ואני לא מבינה למה התחתנתי עם אבא שלך״ מצד אחד, ומצד השני ״הוא והיא״ של צ׳כוב, אודות אהבה אמיתית בעין רוסית.

בניגוד לקפקא, כאן לג׳וק יש מוצא, ובאופן כלכך לא אירופאי, המוצא הוא אוניה טרנס-אטלנטית, כאבן בוחן של של האמריקאיות החדשה כתשובה לאירופאיות הישנה, אבן בוחן שלא הגיע לתשובה חד משמעית עד היום, 150 שנים אחרי. כאן לג׳וק יש ברירה, וברגע שהוא הבין שחטאי אימו הפכו אותו לג׳וק, הוא בוחר לצאת מהבית. כמו גם ז׳אן, שבחר לוותר את ירושתו האיש שחושב שהוא אביו. שניהם בוחרים בפעולה גברית, תחת הפשע המהות הנשית. יש כאן שאלה רבת עוצמה, אודות היחס של מופסן לנשים, שכנראה היה חשדני באופן קיצוני, עד כדי דיכאון וקיפאון רגשי מוחלט ובלתי נמנע של איש שבוחר להיות ישר מעצם כך שמוותר על כל טוב שהעולם יכול להציע לו , כפי שמאה שנים אחרים כתב אודותיו אלבר קאמי בספרו הנפלא ה״נפילה״.

מדהים לראות, כמה תוכן אפשר להכניס בכלכך מעט מילים, ממש מעורר קנאה. לא רק שהספר צלח את מבחן את הזמן, זה יכול להיראות כאילו הספר מתאים לימינו אלה, כאילו נכתב עליהם. הריאליזם הפסיכולוגי, כמו עלוקה מתחת לעור, מציגה את המודרנה והרומנטיציזם כמו הסרטן של המשפחה, כמו הדבר שכולנו מתעלמים ממנו, שכולנו לא מוכנים להודות שהוא רצח את נפשנו, ומאיים תמיד לרצוח את עצם קיום המשפחה. ויותר גרוע, איך בחירות נוראיות של בני משפחה יכולים להשפיע בכלכך הרבה אי צדק על בנייה, והכל תחת המודרנה והרומנטיציזם, הכל תחת הכמיהה להחזיק בארוס עבור הבלתי מושג, גם במחיר של הרס כל דבר טוב שקיים. אבל הרי שדוסטייבסקי כתב על זה כלכך הרבה, וכנראה שהיה דן למוות את האמא, ואולי אפילו אחרי שהיא תחזה במות בנה הממזר, או לחלופין הוא היה בוחר לזעזע אותנו, בעזרת כך שהאם ובנה הממזר היו הוגים לרצוח את פייר.

הספר היה טוב ומעניין

בניגוד לספר הראשון שעובר כל הזמן בין עבר והווה, כאן הכל בהווה והיא מדי פעם נזכרת מה קרה בעבר, זה יותר נחמד לקרוא על זה ככה.
העלילה קשה לקריאה בגלל הסיפור, לחשוב שנערים, ילדים, מתנהגים ככה, מרשים לעצמם וגם התנהגו ככה בהמשך כשהם מבוגרים.
הדמות של קימי, לאורך כל הספר קשה לגבש דעה, מצד אחד מרחמים עליה, מצד שני כשמבינים מה רמת המעורבות שלה בכל החבורה הזאת קשה לרחם עליה וקשה שלא לחשוב שכל מה שקרה לה מגיע לה.

הסוף היה קצת לא מספק, צריך היה סוג של סגירת מעגל, לפרסם את השמות שלהם, שכולם ידעו מי הם ומה הם עשו.

אבל הספר היה טוב ומותח ובגלל הדמות של קימי קשה היה לדעת מתי ייגמר ואיך. אז שווה לקרוא

ספר מעולה. הסופר מנווט היטב בין דרמה נוגעת ללב (ולא מייגעת!) לבין קומדיה שבדית משובחת- יש שיראו בו מסחטת רגשות, לדעתי הספר נעים ושווה קריאה

הספר שאיתו אני מוכיחה לאנשים שהם לא שונאים מדע בדיוני, הם פשוט עוד לא פגשו את הספר הנכון. הספר שונה מאוד מאוד מהסרט. אחד הספרים המכוננים בתיאור יחסי אדם-מכונה, אבל בעצם ספר על מה היא אנושיות. כמו כל הספרים של דיק, הוא על סף הפסיכדלי, וכל פעם שאני קוראת אותו אני מגלה עוד פרטים קטנים.

״ארנה 1״ מאת מורגן רייס התגלגל אליי בעיקר בזכות ההבטחה על העטיפה: ״אם אהבתם את משחקי הרעב, אתם ׳תמותו׳ על ארנה 1״. בפועל, ההשוואה הזו עושה עוול, ובעיקר לספר של סוזן קולינס.
נכון, על פני השטח יש קווי דמיון: מציאות קשה, שתי אחיות, וגיבורה בוגרת שמגוננת על הצעירה ממנה. אבל כאן בערך מסתיים הדמיון. בעוד ״משחקי הרעב״ מציע עולם בנוי היטב, דמויות מורכבות ומתח אמין, ״ארנה 1״ מרגיש רדוד ו״הכול קורה מהר, אבל בלי הצדקה ובלי עומק.
בניית העולם כאן חובבנית ולא משכנעת, והדמויות אינן מצליחות להתפתח מעבר לקווים כלליים למדי. העלילה עצמה מתקדמת באופן צפוי, בלי עומק רגשי או מורכבות של ממש.
הבעיה הבולטת ביותר היא חוסר האמינות: הגיבורה נלחמת שוב ושוב כנגד כל הסיכויים, נפצעת באופן חמור, ושבה לתפקד כאילו דבר לא קרה. בשלב מסוים קשה להמשיך להשעות את חוסר האמון; עם כמות הפציעות שהיא סופגת, סביר להניח שכבר מזמן לא הייתה שורדת.
בשורה התחתונה, מדובר ברעיון שמנסה ללכת בעקבות הצלחה גדולה, אך הביצוע שטחי מכדי לעמוד בהשוואה.