ב"מה היה קורה אילו" משתעשעים כולנו, לא רק סופרים. אפשר לבדוק איך יכולנו להביא לתוצאה טובה יותר משקיבלנו או, לפעמים, תוצאה גרועה בהרבה ומחרידה, כמו בספר הזה. הספר מתאר שישה ימים באפריל 1964, לקראת יום הולדתו ה 75 של הפיהרר, בגרמניה שניצחה במלחמת העולם השניה והשתלטה על כל אירופה. ג'ון קנדי עומד להגיע לביקור ראשון בגרמניה, המקווה לשיפור יחסים עם ארה"ב. וגופת גבר מבוגר מתגלה באגם על יד שכונת פאר שמורה ביותר, מביאה למקום את זאוויר מארץ', חוקר משטרה שעבודתו היא גם התשוקה שלו, הלובש - כמו כל חוקרי המשטרה - מדים ועונד דרגות של אס.אס.
גרמניה ההיא מתוארת כמו כל מדינה טוטליטרית. רמת החיים של האזרחים נמוכה וכל המשאבים מופנים למלחמה (עיין 1984). חיי אזרחים מרוכזים סביב דמותו של המנהיג, אנשים פוחדים פחד עצום מכל בעל שררה. האיום "להישלח למחנות" "להישלח למזרח" תלוי ועומד. במקום יחסי משפחה יש אהבה אל המנהיג והמולדת. הלשנות מקבלות עידוד מהמדינה, בכל מקום ציבורי תלויות "אמרות שפר" המגדירות התנהגות מצופה מאזרח מסור. זכויות יתר לבכירי המשטר ברורות מאליהן, מי שיש לו מעט כוח משתרר על החלשים ממנו, ומכל בן משפחה מצפים להסגיר את בן משפחתו שסטה מהדרך. חברות במדינה כזו היא תמיד על תנאי - עד שהיא מסכנת את שרידתו של היחיד.
הספר מאפשר הצצה למה שהיה יכול להיות לו ההיסטוריה היתה שונה. הוא עוסק בדמויות אמיתיות בארועים בדיוניים: אני לא קוראת בדרך כלל ספרות על השואה, אך השואה התגנבה לעלילה הבידיונית ונכחה בה בעוצמה.
והנה ציטוט מדברי קצין אס אס בספרו של פרימו לוי "הטבועים והניצולים":
"לא משנה כיצד תסתיים המלחמה הזאת - ניצחנו במלחמה נגדכם. איש לא יישאר כדי להעיד. אבל גם אם מישהו ישרוד העולם לא יאמין לו. אולי יהיו חשדות, דיונים, מחקרים היסטוריים אבל לא תהיה ודאות, כי אנחנו נשמיד את ההוכחות יחד איתכם..."
הספר מרתק, מכאיב, כתוב היטב, מעלה מציאות חלופית הבנויה על ארועים שקרו ואנשים שהיו. הספר המתין לי על המדף למעלה משנה, ולמרות הקושי שהוא גרם לי בקריאתו אני שמחה שקראתי אותו. אלה מכם המחבבים ספרים היסטוריים, מתעניינים בנציזם, אוהבים דמיון (לא פרוע בכלל) כתיבה טובה וסיפור מותח כדאי לכם לקרוא את הספר הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
