להעיר אריות
או
איילת חופרת
*** הביקורת מיועדת למי שקרא כב את הספר, לכן עלולה לכלול ספוילרים **
אין הרבה נקודות השקה בין ספרה השני של איילת גונדר גושן – 'להעיר אריות' –לבין ספרה הראשון –'לילה אחד, ברקוביץ'. השוני הוא כל כך גדול שקורא יכול לתהות האם אלה יצירות של אותה סופרת. בעוד 'לילה אחד, מרקוביץ' הוא סוג של אפוס ארץ ישראלי אלטרנטיבי, בונה ומפרק מיתוסים, נפרס על עשורים, צוחק עם הגיבורים, חומל עליהם, שומר מהם מרחק משועשע – עושה 'להעיר אריות' בדיוק את ההפך: העלילה מתמקדת בתקופה קצרה שהיא עצמה סוג של תאונה בחיי הדמויות – כמו זאת שפותחת את הספר –שלאחריה, כמו שנהוג לומר, חייהם ישתנו לעד, סליחה, ההפך, חייהם חוזרים למסלול השגרתי, התובנות, הסודות והתשוקות ימשיכו להדהד פנימה לזמן (לא ארוך, יש להניח). בעוד שהספר הראשון הוא רווי קריצות עין, חוצפה חיננית, ונגיעות סוריאליסטיות - מטופל השני ברצינות תהומית, גונדר-גושן משכיבה את גיבורי הספר על שולחן הניתוחים הפסיכולוגיים ואת כולנו תחת מכונת הרנטגן החברתית, מורידה שכבות, מתבוננת בנגעים, חושפת עצבּים ונוגעת בהם, ולבסוף אוספת את הכל, תופרת חזרה ושולחת את כולם לדרכם השגרתית הצפויה שממנה סטו באופן זמני.
אבל, למרות כל ההבדלים שמניתי עד כה, אי אפשר לטעות: שני הספרים נכתבו על ידי אותה איילת – איילת מפטפטת, איילת חופרת . רק שבעוד 'לילה אחד, מרקוביץ'' היה יכול לחסוך מהקורא רבע ממספר העמודים שלו, יכול היה להיות 'להעיר אריות ספר מופתי' בעל מאתיים עמודים במקום השלוש מאות עשרים שלו. וזאת למרות שאיילת גונדר-גושן כותבת נהדר, גלריית הדימויים שלה עשירה, מקורית ומפעימה והתיאורים שלה הם שירה משובחת. אבל הי, כמה אפשר? כמה אפשר לגרור את הקורא אל תוך סיפורים צדדיים על קרובי המשפחה של הגיבורים, או על דמויות שוליות שיישארו כאלה ולא יתפתחו ולא יתרמו לעלילה? כמה פעמים אפשר לחזור ולטחון את מוח הקורא בחבטי הנפש ובייסורי המצפון של ד"ר איתן גרין. הלו, הבנו, רחמנות, לא אנחנו דרסנו את האריתראי. קיימים בספר פרקים שהם סיפורים בפני עצמם, כתובים נהדר, אך לא מוצדקים כשילוב אורגני במרקם היצירה. כך, בעוד שהפרק על הביוגרפיה של ליאת תורם להבנת הדמות, בפרק 2 שבחלק שני (עמ' 148) מסופר על הילד הבדוי שרף שחווה את ביזוי אביו שעובד כמבדר תיירים ובמסחור המסורת הבדווית. פרק זה הוא סיפור עצמאי עם התחלה וסוף, סוג של תרגיל בכתיבה יוצרת. נכון שבהמשך מופיע הנער שרף כחלק מחוליית סוחרי הסמים, והשפלת האב היא אולי רמז לסיבת הפורענות, אבל הטיפול המפורט בו, לאומת ההתעלמות מחברי החוליה האחרים לא מובן ולא מוצדק.
ואולי הבעיה היותר גדולה היא שהספר לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. אני מציעה כאן תרגיל: תדמיינו את התסריט של הסרט שיופק על פי הספר. הנה ראשי הפרקים: הפשע נחשף עוד בהתחלת הסרט, ובכל זאת העלילה מותחת ומורטת עצבים, תפניות רבות מעלות את מדרג המתח, רצח רודף אונס רודף רצח רודף תשוקה עד שתמונה לפני הסוף, כמו במיטב המסורת ההוליוודית, נשמעות הסירנות של המשטרה הגואלת. ובתמונה האחרונה, הגיבור נפרד ממושא תשוקתו וחוזר למשפחה החמה, לקריירה ולבורגנות, בעוד למושא עצמו, האלילה השחורה סרקיט אין מה לדאוג, היא מרופדת היטב בשטרות כסף ומוכנה להעניק את חסדיה למי שיעזור לה לצאת לחופשי. יש? ראיתם את זה? הספר שלפיו התסריט הוא ספר מתח משובח עם נגיעות פסיכולוגיות חברתיות.
ועכשיו תשכחו מזה ותדמיינו שוב את הספר, תורידו ממנו חצי מאירועי המתח – למשל הרצח של דווידסון, או כל עניין הסמים והמשלוח, תשאירו רק את התאונה פגע וברח, את האשה השחורה, את החוקית, את רגשי האשם ואת הקיפוח המגדרי העדתי והגזעי. יופי של רומן פסיכולוגי מעמיק על רקע בעיית הפליטים, השחיטות והיחס לנשים.
אבל גונדר גושן בחרה להכניס את תיבת הנח את הכל מכל ולכן אין פלא שלפעמים הספינה נוטה לטבוע מרוב עומס. וגם דברים נופלים ממנה והולכים לאיבוד. כמו למשל:
כמה זמן בדיוק עבר מליל התאונה עד לסגירת המרפאה הלילית? אז זהו, שלא כתוב. מבחינת מספר העמודים, הזמן ארוך ביותר – ובזמן הזה:
1. נבנה בתוך המוסך העזוב בית חולים של ממש עם מדפים עמוסים בציוד רפואי ותרופות שנגנבו על ידי אדם אחד מבית החולים סורוקה ואף אחד שם לב חוץ מאמירת פרווה של רופא או מבט חשדני של אחות.
2. בקרבת המוסך הנטוש שבפאתי הקיבוץ חונה כל לילה ג'יפ אדום מנקר עיניים ואף אחד לא רואה.
3. בבית החולים המאולתר שבתוך הקיבוץ מסתערים כל לילה תורים של פציינטים שחורי עור, מתקיימים ניתוחים עם רופא מרדים, לידות מלוות בצרחות ואף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע.
4. ד"ר איתן גרין הופך לסופרמן, עובד בבוקר בסורוקה, הולך אחרי הצהריים עם הילדים לקניון ובלילות עובד שעות ארוכות בבית החולים השחור.
5. הכי מעצבן, ליאת אשת הרופא שלפי בחירת הסופרת היא חוקרת משטרה מחוננת וחדת עין שמתעקשת לטפל בפגע וברח של בעלה (הוליווד כבר אמרנו?) אותה ליאת היא ממש סתומה ועיוורת כשכל הרמזים פרוסים לפניה, עד שלבסוף היא ממש נעלמת כשעת החשיפה מגיע. כיוון שתכונותיה ותרומתה נאבדו בדרך, כבר עדיף היה אם גונדר-גושן הייתה מייעדת אותה להיות מורה או עובדת סוציאלית או אמנית כיאה לאשת רופא נוירוכירורגי אשכנזי שאפתני.
בתקופת הקיום של בית החולים השחור מספיק איתן לשנוא את הפציינטים שלו ואת סירקיט, לחוש אמפטיה, לסכן את המעמד שלו, להתאהב בסירקיט, ללמד אותה רפואה, לגלות את סודותיה ועוד.
לפי האמור לעל, בית החולים התקיים לפחות חודש אם לא יותר. אם כך, מה פתאום נזכרו הבדויים לצאת לחיפוש המשלוח זמן כל כך רב אחרי שעבד? זמן כה רב עד שמעל המקום שבו הוטמן גדלו ופרחו וורדים מסוממים לתפארת? אני לא חושדת בגונדר-גושן שהיא מזלזלת באינטלקט ל בדווים, הרי זה היה מובן מאליו לחפש אצל אשת הבלדר. לדעתי קוראים לזה רשלנות או חורים בעלילה.
אבל אני חוזרת להתחלה (גם אני חופרת). איילת גונדר-גושן יודעת לכתוב. היא חודרת אל תוך הקרביים של המשולש הרומנטי – סוציולוגי – אנטרופולוגי: איתן ליאת סירקיט, ומושכת אותנו אל תוך המבוך של הנפש והחברה, גוררת אותנו אל הפינות האפלות עד שבה לצעוק: די! את צודקת אבל אנחנו לא רוצים לדעת!
ולסיום, עוד עצה קטנה לאיילת (שמתם לב כמה קל לתת עצות?) תשתחררי כבר מאשכול נבו, קולו עדיין מהדהד בין השורות שלך. אני יותר אהבתי ב'לילה אחד ברקוביץ'' איך הדהדת בלעגנות מסוימת את קולו של מאיר שלו.
