שנת 1998 בספרים

קריירת הכתיבה של שייקספיר היא מן הפוריות והמרשימות ביותר בעולם הספרות.
הוא כתב כ־34 יצירות לאורך כ־20 שנה, שבר את חוקי הכתיבה המקובלים לתקופתו שנוסחו על ידי אריסטו ב"פואטיקה", יצר עומק רגשי ופילוסופי במחזותיו שעולם הספרות הצליח לשחזר רק באופן מועט גם שנים רבות אחריו, והמשיך להתחדש ולהשתכלל מבחינה מבנית ורעיונית לאורך כל התפתחותו היצירתית.

בשלב האחרון של כתיבתו הוא פנה לרומנסות — סוגה שהייתה מקובלת עוד לפני תקופתו, מעין סיפורי אגדות ומסעות גבורה למשל כמו באגדות המלך ארתור.
אך שייקספיר, כמו שייקספיר, כאשר הוא יוצר יצירה — היא שלו. היא אינה כפופה לחוקים ולהגדרות. הוא בורא דבר חי שפועל לפי ההיגיון הפנימי והמורכב שלו.

הוא שוזר בין קומדיה לטרגדיה, אינו מציית לחוקי הכתיבה המקובלים, ובורא אגדה מלאת קסם על הרגש האנושי ועל מחזוריות העונות.

המחזה מתחיל כטרגדיה. רגש הקנאה חודר לנפשו של המלך לאונטס ומוביל אותו לפעול כנגד הקרובים אליו.
אך בשונה מאותלו, כאן הקנאה חודרת כמו תופעה פלאית — היא פשוט נוכחת לפתע, ללא התערבות חיצונית.

זהו ההרס הקר וחסר הרחמים של החורף.
הרוח הקרה של הקנאה מחריבה והורסת הכול.

הפרא וההרס נוכחים בכל: ספינות שוקעות בים, ודוב טורף את השליח שהיה הסיכוי האחרון לתיקון.
בשלב הזה נופלת ההבנה על לאונטס למה הוא גרם; הוא מתפכח וקורס אל תוך הטרגדיה של עצמו.

אך מתוך ההרס של החורף הכול מתחיל ללבלב מחדש.

שייקספיר נוגע כאן באלמנט חדש — הזמן.
בחשיבותו של הזמן בתהליך השיקום של דברים, בין אם הם פנימיים ובין אם חיצוניים.

הזמן מבשר שהשנים חלפו. לכאורה המצב נשאר אותו הדבר, אך מהרגע שהזמן נכנס לתמונה הכול מתחיל לנוע מתחת לפני השטח.
האנשים כבר אינם אותם אנשים; הדברים התבשלו בתוכם, התפתחו והפכו אותם למשהו חדש.

עם תחילת האביב גם האווירה של המחזה משתנה והופכת כמעט לקומדיה. הדברים מנסים להסתדר, אך עדיין חווים התנגדות מצד שרידי העבר — כמו זיכרון של אותו חורף.

אך הטבע חזק יותר. הוא ממשיך להתפתח ולצמוח למרות הכול, כמעט כמו קסם.

שייקספיר מביא בסוף המחזה את התוצר של כל התהליך הזה — הסליחה.
היא מופיעה כפלא שצמח כנגד כל הסיכויים ובקע מתוך האפלה של הטרגדיה.

שייקספיר מציג באגדה הזאת כיצד ניתן לתקן דברים, וכיצד הזמן אינו רק כוח שמחריב — אלא גם כוח שמרפא ומאפשר לעולם ללבלב מחדש.

אך הטרגדיה עצמה אינה נעלמת.
שייקספיר בוחן כאן האם אפשר להמשיך לחיות גם לאחר חורבן רגשי מוחלט.

הסיום עם הפסל של הרמיוני הוא אחד הרגעים היפים והמורכבים ביותר במחזה. שייקספיר שוזר בו בין יכולת ההתמודדות האנושית לבין יראת הסליחה, אך מותיר את הכול ללא הסבר ברור.

הכול נע בין קסם לאמנות; לא ברור האם מדובר בנס, בתחבולה או בהתגלמות ממשית של סליחה וזיכרון.

הרומנסות של שייקספיר הן השלב הסופי בהתפתחות הכתיבה והרעיונות שלו. הן מורכבות, בוחנות מחדש יצירות ורעיונות קודמים שלו, ואף מוסיפות להם רבדים חדשים.

ההתעסקות שלי כרגע ביצירותיו חושפת בפניי את גדולתו לא רק דרך כל יצירה בפני עצמה, אלא דרך מכלול יצירותיו כתהליך יצירתי שלם ומתפתח.

כפרה שייקספיר, איזה יוצר ענק!

סוף סוף קלאסיקה גרמנית שהצלחתי לקרוא, מהמעט שניסיתי ולרב נכשלתי. בניגוד לייצורי ורתר יש כאן משהו עמוק שקשה להצביע עליו, אלביתי מידיי. עמוק מידיי. ספר עם עומק פסיכולוגי נדיר, ולמרות השיח המגדרי המבזה שניתן להבנה כתפיסה שוביניסטית של המחבר, אני רוצה לטעון שיש כאן הצצה לתוך דמות זכרית של המאה ה18 כפי שרצה להגדיר זאת מישל פוקו בתולדות המיניות. עומק פסיכולוגי נדיר, בייחוד בגלל שהצנזורה החברתית של ימינו לא הייתה נותנת לספר כזה להתפרסם מבלי להעלות על המוקד את המחבר. יש כאן משהו עמוק שכל אדם ייגעל מהרגשות האלביתיים שהסיפור הזה מבקש לעורר.

יש כאן תיאור על אופן שלמות של תהליך יצירה, המבוסס על קשר של אהבה תמימה. במילים אחרות, על האופן שבו אהבה תמימה יוצרת יצירת אומנות, ועל הדרך שבה נוצרת. לשם השעשוע, אני חושב שאם הייתי מבקש מאריך פרום לתאר את איך נוצרת יצירת אומנות דרך קשר סימביוטי של גבר לאישה, בעיניים אוסטריות של המאה ה19, כנראה שזה היה קרוב מאוד ליצירה הזו של מאזוך. זה ״האמן ומרגריטה״ של בולגקוב, במימד אחר לגמרי של מציאות.

אין לי התנגדות לחשיבה חיובית אבל בספר הזה לא התחברתי לזה. מעדיף במקרה כזה ציאניד.

זמן רב רציתי לקרוא את הספר הזה. שאלתי אותו מהשכנה החביבה שהכרתי במקלט ודמיינתי בראשי איך כאשר אחזיר לה את הספר אוכל לומר "וואו איזה ספר מדהים, תודה רבה שהשאלת לי אותו". עכשיו אני אצטרך להוריד את האווירה ולהגיד שלא אהבתי. טוב נו, או שפשוט אשקר בנחמדות.

סיפור הבסיס מלא בפוטנציאל. פרופסור זקן מגלה כי הוא חולה בניוון שרירים וימיו ספורים. סטודנט לשעבר שלו, נתקל במקרה בראיון שלו בטלוויזיה מדבר על מחלתו ובכך נזכר בתקופת לימודיו ובהשפעתו הרבה שהייתה לפרופסור עליו. הוא מחליט לבקר אותו בביתו. מכאן מתפתחות רצף של פגישות בין השניים.

איזה מדהים היה יכול להיות אם היחסים המתוארים בסיפור באמת היו בעלי עומק ומשמעות? אבל סלחו לי, מדובר בקשקוש מוחלט! זהו ספר שמתיימר להיות עלילתי אך בעצם רובו מורכב מציטוטים רוחניים של הסופר שנאמרים מתוך דמותו של הפרופסור. לרוב, אין באמת בסיס מוצק לכל מיני משפטים שהוא זורק לאוויר ולא רק זה יש תחושה מתנשאת ודידקטית באופן בו זה נכתב.

אני מחשיבה עצמי אדם שמחובר מאוד לרוח אבל בשום אופן לא אצליח לקנות שטויות כאלה שנאמרות באופן פשטני למדי. בחיי שמצאתי את עצמי מגלגלת עיניים בחלק מהעמודים.

בקיצור, ספר מוטיבציה רוחני במסווה של סיפור שיכול היה להיות מדהים ומרגש אבל הביא לי את העצבים ובזבז לי את הזמן.

הספר הזה מעוגן לחלוטין בתיאוריה הפסיכואנליטית ואין לו כמעט דבר וחצי דבר עם פסיכותרפיה גופנית. העבודה היא אנליטית פרשנית והריפוי של המטופלים נעשה דרך חשיפה וגילוי של שכבות קדומות יותר ויותר בנפש, יחד עם יכולת להכניס את הזכרונות והאירועים הקדומים לתוך נרטיב, לחלום אותם ולתת להם מילים.
השליש הראשון הוא מבוא תיאורטי לא ארוך מדיי ולאחריו כל הספר מכיל תיאורי מקרה, כאשר האחרון בהם מהווה שני פרקים ובסהכ אחוז נכבד מהספר. מתוארים תהליכים מרשימים מאד שנראה שעזרו ממש להוציא אנשים מתהומות נפשיים-גופניים.

מקדוגל מתארת מנגנון שבו בעקבות מצוקה או סטרס חיצוני או פנימי, הנפש שולחת את המסרים שלה ישירות לגוף ועוקפת את תהליכי העיבוד וההכלה שמספקת השפה וההסמלה, בדומה לתינוק שאינו יודע לדבר, ומבטא את המצוקה הנפשית שלו באמצעים פרימיטיביים גופניים. כך גם המבוגר, עד אשר עבר אנליזה של שנים, נאלץ לסבול מסיפטומים סומטיים אשר מקורם בחוויות ינקותיות פרה ורבליות הקשורות לחרדת כיליון או היבלעות, בין השאר.

הציטוט הזה מסכם בקצרה את התובנה המרכזית של הספר -
When such a conjunction is established during the early structuring of the psyche such pathological psychosomatic links may last a lifetime, offering the individual no means, other than drastic somatization, of reacting to external and internal stress since these are excluded from more evolved forms of mental representation and affect-recognition.

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

איך בוראים עולם?

את הביקורת הזאת אתחיל, בצורה לא שגרתית, בנוסחה:
"[[in fiction f, φ]]ʷ = T iff some world w’ in which f is told as known fact and [[φ]]ʷ′ is True differs less from our actual world w than all worlds in which f is told as known fact and [[φ]]ʷ′ is False" (Lewis, 1978).

זוהי נוסחה שנתקלתי בה במסגרת לימודיי באוניברסיטה בקורס מדהים בשם "שפה בספרות ובמשפטים". טבע אותה הפילוסוף דיויד לואיס שחי במאה ה-20. משמעותה היא שבספרות בדיונית (fiction) טענה מסוימת נחשבת לאמת אם עולם שבו העלילה מסופרת כעובדה ידועה והטענה אמיתית רחוק פחות מן העולם האמיתי שלנו מאשר עולם שבו העלילה מסופרת כעובדה ידועה והטענה שקרית. הסתבכתם? גם אני. אז אפשט את זה למשפט אחד שיהיה כמה שיותר מובן: בספרות, משהו נכון אם הוא הכי קרוב למציאות שלנו, אלא אם הסופר אמר לנו אחרת.

העולם אשר טולקין יצר ב-"שר הטבעות" הוא רחוק מאוד מן העולם שלנו, או לכל הפחות העולם שלי. הוא מלא ביצורים קסומים: אלפים, גמדים, אורקים, הוביטים... עם זאת שום דבר מהמתרחש בו לא לוגי - יש היגיון פנימי לעולם הזה, נראה כי כל דבר שנכתב לא נכתב סתם, אלא הוא חלק מבניית העולם המוקפדת של הסופר. בזמן קריאת הספר לא נראה לא הגיוני לקוראים כי קיימים היצורים הקסומים בספר מפני שכול העולם שאותו טולקין בונה הוא קסום בעצם הגדרתו ויש לו חוקים משלו: שפות אותן טולקין המציא, היסטוריה של כול אחד מהעמים הכתובים בספר ואפילו מפות המתארות בדיוק כיצד נראית הארץ אותה טולקין המציא (הארץ התיכונה).

הספר "שר הטבעות: אחוות הטבעת" מספר את עלילתה של חבורה מעניינת למדי במסעה להשמיד טבעתו של סאורון (הוא שר האופל). את הטבעת הזו מצא בילבו בגינס שנים רבות לפני העלילה בספר במסעו המתואר בספר אחר -"ההוביט". חבורה זו מונה את פרודו, אחיינו של בילבו בגינס, הוא הוביט רגיל אשר דודו מינה אותו כמי שיינשא את הטבעת; סם, חברו הטוב והנאמן של פרודו, גם הוא הוביט; פיפין ומרי, שני הוביטים נוספים ודמויות משעשעות למדי; גנדלף, הקוסם רב העוצמה המשמש כמורה דרך לחבורה; ארגורון, אדם מוזר ומסתורי מאוד (שלא כול כך התחברתי לדמותו המעט מרובעת); גימלי הגמד המשעשע והמקסים; בורמיר, דמות אדם המציגה תכונות אנושיות ביותר כמו בצע, ספקנות ותחושת אשמה; ולוגלס, האלף בעל החץ וקשת.

הקריאה בספר מאוד שונה מהצפייה בסרט (המדהים גם הוא). בתור מי שגדלה על סרטי "שר הטבעות" (אם הייתם שואלים אותי בגיל 4 מה הדמות הקולנועית האהובה עליי הייתה אומרת גולום) החוויה הרגישה מאוד שונה. דמויות שמאוד אהבתי בעת הצפייה בסרט הפכו שטוחות בעייני בעת הקריאה בספר (למשל: דמותו של לגולס האלף שהערצתי כילדה, לא מעט משום יופיו של השחקן המגלם אותו אורלנדו בלום, הפכה משעממת בעיני בספר) ואילו דמויות שנראו לי משעממות בסרט הפכו מעניינות מאוד בעת הקריאה בספר (כמו בורמיר שבעת הצפייה בסרט אפילו לא זכרתי כמעט את דמותו).

טולקין ללא ספק הפליא לברוא עולם שקל מאוד להישאב לתוכו. הקסם שקיים בעולם הזה גורם לקורא מעט לשכוח מהמציאות לרגע, אפילו כשהמציאות שאנו חיים בה היא מציאות של מלחמה. אולי זה חלק מהקסם בספרות בדיונית משובחת – היכולת שלה לברוא עולם שלמרות היותו שונה עד מאוד מהעולם בו אנחנו חיים, הוא מצליח להרגיש הגיוני לקורא בזכות בניית העולם המוקפדת של הסופר.

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

https://wp.me/p4kTCp-8Kt

"האנשים ההם מתים, ואני הממשלה בינתיים, שאלוהים יעזור לי, והממשלה לא בורחת" (ג׳ק ראיין לאחר שהושבע לנשיאות והתעקש לבקר בהריסות בניין הקונגרס שבו פגע מטוס נוסעים והרג את רוב יושביו. עמ׳ 22).
המלחמה הנוכחית עם איראן החזירה אותי לספר על מלחמה אחרת עם איראן, כזו שלא קרתה באמת, אבל יש בה נקודות דמיון לזו הנוכחית. "צו נשיאותי" (הוצאת הד ארצי, 1998) שכתב סופר המתח הצבאי האמריקני טום קלנסי תיאר מציאות שבה גיבורו ג׳ק ראיין, אשר שירת בעברו "כסגן-משנה בחיל הנחתים" (עמ׳ 22) וכסגן ראש ה-CIA, התמנה לנשיא ארצות-הברית ונאלץ להנהיג אותה בתקופה סוערת ורוויית משברים מבית ומחוץ.
התפקיד, כך עולה מן הספר, כמו מרבית תפקיד ההנהגה הוא בודד, אבל ראיין לא לבד ולצדו יוכל הקורא לפגוש בשאר גיבוריו הקבועים של קלנסי: ובהם אדמירל רובי ג׳קסון, טייס קרב שהפך לראש אגף המבצעים במטות המשולבים, דן מאריי, ראש ה-FBI וכן אנשי המבצעים של הסוכנות דומינגו "דינג" שאבז, בעברו סמל באוגדת הרגלים הקלה ה-7 של צבא היבשה האמריקני וג׳ון קלארק (הלוא הוא ג׳ון קלי), אשר "שירת בעבר בקומנדו הימי" (עמ׳ 674).
ראיין נדרש להנהיג את האומה החרדה והמתאבלת, למתן את הספקנות של מנהיגי העולם, להקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון ולארגן לוויה ממלכתית – וכל זאת לצד מאמציו להקים ממשלה וקונגרס במהירות האפשרית. אבל זה עוד לא הכול. עיניים רבות עוקבות אחריו, ורבות מהן אינן ידידותיות כלל וכלל. לסינים ולהודים יש שאיפות התפשטות, ואילו האייתוללה באיראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, הוציא לפועל תוכנית אסטרטגית שראשיתה בהתנקשות מתוכננת בחייו של רודן עיראק, המשכה בהשתלטות על עיראק והקמת מדינה מאוחדת תחת השם "הרפובליקה האסלאמית המאוחדת" (רא"מ), וסופה במתקפה ביולוגית בהיקף חסר תקדים על אדמתה של ארצות-הברית באמצעות נגיף האבולה, נסיונות להתנקש בחייו ובחיי בני משפחתו, כשבמקביל צבא איראן תקף קרקעית את סעודיה.
ראיין הופיע לראשונה בספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" כאנליסט ב-CIA שהיה היחיד שהעריך שצוללת הטילים הסובייטית אוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות-הברית. במהלך הספר התרחש קרב תת-ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. "הוא ניסה להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה. הוא הרג אחד מקציני האונייה ופצע קשה ביריות עוד שניים, אבל אני ניקבתי את הכרטיס שלו בעצמי – והיו לי סיוטים על זה במשך שנים" (עמ׳ 436), סיפר. ראיין לא היה גיבור כל-יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו כקצין בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ.
גם הפעם המשימה נראית בלתי אפשרית, אולם ראיין הוא מסוג המנהיגים שאינם בורחים מאחריות ועושים במלאכה בראש אנשיהם. "זה חלק מהמנהיגות. לימדו אותי זה את זה בקוונטיקו. החיילים צריכים לראות אותך עושה את העבודה. הם צריכים לדעת שאתה עומד לצדם" (עמ׳ 14). מאז ה-7 באוקטובר 2023 (וגם לפני כן) נראה שמנהיגיה של ישראל יכולים לקבל מראיין שיעור או שניים באחריות המצופה מהנהגה בשעת משבר ובכלל.
קלנסי הקפיד להציג בספריו גישה מאוזנת כלפי ישראל וצה"ל (חבל שלא עשה כן בכל האמור במדינתו וצבאה). בספר תואר שיתוף הפעולה ההדוק בין צה"ל לצבא האמריקני (אם כי אפילו קלנסי לא דמיין כמה הדוק הוא יהפוך להיות במציאות) והוזכרו אימונים משותפים. בין היתר הביסו כוחות השריון האמריקנים את חטיבה 7 בתרגיל דו צדדי בנגב. "חטיבת השריון 7 הישראלית היא אחת העוצבות הגאות בעולם. לבדה, למעשה, עצרה גיס שריון סורי שלם ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ומפקדה הנוכחי היה אז סגן שלקח פיקוד על פלוגה שנוצרה ללא מפקד ולחם בצורה מזהירה" (עמ׳ 238), כתב. ניכר שכחלק מהתחקיר שקדם לספר קלנסי קרא את ספריהם של חיים הרצוג ואביגדור קהלני על מלחמת יום הכיפורים.
מנגד, ציין (כמעט באופן נבואי) כי "הצבא הישראלי כמעט איבד את רוח הלחימה שלו בהרים ובכפרים של לבנון" (עמ׳ 240). קשה לבוא אליו בטענות כשחושבים על הסיפור הבא: לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בכיר בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני בשנת 2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות וצמצום האימונים. הם מצידם חשבו שהוא משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה שצדקו.
קלנסי הכיר והעריך את יכולות ה"מוסד" והכוחות המיוחדים של צה"ל ממבצעים דוגמת "אביב נעורים" ואחרים. כך למשל, תיאר את ההתנקשות ביחיא עיאש, הוא "המהנדס" של ארגון החמאס, וציין שאנשי המודיעין הישראלי "נהגו בחוכמה מיוחדת כאשר הרגו את אחד מעמיתיו באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, כאשר קלקלו תחילה את המכשיר באמצעות אות אלקטרוני ואחר-כך הסדירו שיקבל מכשיר חלופי... ועשרה גרמים של חומר נפץ חזק תקועים בתוך הפלסטיק. שיחת הטלפון האחרונה של האיש, כך סופר, באה מראש ה"מוסד": "הלו, כאן אבי בן יעקב. תשמע טוב, ידידי." ובנקודה זו לחץ היהודי על לחצן הסולמית. תכסיס חכם, אבל טוב רק לשימוש חד-פעמי" (עמ׳ 165).
ראש ה"מוסד" שהזכיר, אלוף אברהם בן יעקב, היה קצין צנחנים בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים שזכה להערכה רבה ממקביליו ברחבי העולם ובכלל זה ראיין. לקורא הישראלי, אגב, הצטייר בן יעקב כבן דמותו של אלוף (מיל׳) מאיר דגן, גם הוא קצין בכיר יוצא הצנחנים שהיה לימים לראש המוסד. בעלילת ספר זה ובאחרות ניכר שהמחבר ביקש לייחס לאמריקנים נכונות ללחום באויביהם בצורה דומה יותר לעמיתיהם מישראל, באמצעות סיכולים ממוקדים מוכוונות מודיעין מדויק. לא שהאמריקנים אינם פועלים כך, כיום לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. אך קודם לכן הם היו נכונים לכך הרבה פחות.
בשלב מסוים, לאור מתקפת טרור על משפחתו, ניסיון התנקשות בחייו וכן אותה מתקפה ביולוגית שבה נעשה שימוש בנגיף האבולה, החליט ראיין על צעד דרסטי (זהירות, ספוילר). אנשיו אמרו לו שההחלטה היא הפרה של צו נשיאותי האוסר לעשות כן שקבע הנשיא פורד. "תנסחו לי צו חדש" (עמ׳ 834), השיב הנשיא.
ראיין נשא נאום לאומה שבו פתח ואמר כי "כל רעיון בדברי ימי האדם, טוב או רע, התחיל במוחו של אדם אחד, ומלחמות מתחילות מכיוון שמוחו של אדם אחד חושב שכדאי להרוג ולגנוב. הפעם, זה קרה לנו בדרך אכזרית במיוחד. הפעם, אנחנו יכולים להיות בטוחים בדיוק מי עשה את זה – ויותר" (עמ׳ 842).
במקביל, לא הרחק מבית המטרה בטהרן התמקמו קלארק ושאבז במבנה שאת בעליו, משפחה תמימה, כפתו והותירו באחת מפינות הבית, מוגנים מכל רע. "קלארק לחץ על כפתור משדר הלייזר" (עמ׳ 841). מארזי ההנחיה של פצצות המטוסים היו מערכת טכנולוגית מתקדמת. אוטומטית הם "רכשו את נקודת הלייזר, והודיעו על כך לטייסים, ואלה ביצעו את השחרור" (עמ׳ 842). הפצצות המונחות היו בדרכן למטרה. רוכבות על הקרן לייזר שכיוון קלארק.
זהו בית מגוריו של האיש האחראי, מנהיג איראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, המשיך באותה עת ראיין בנאומו. "האיש שתקף את ארצנו במחלה, האיש שתקף את הילדה שלי, האיש שניסה לתקוף אותי, האיש ששלח את צבאו במשימת כיבוש שהפכה למשימת מוות. זהו האיש שחילל את דתו ואת חוקי האדם והאומות, ועכשיו, מר דרייאי, הנה התשובה של ארצות-הברית של אמריקה" (עמ׳ 843). הפצצות ששיגרו מטוסי החמקן והכווין קלארק פגעו והרגו את המנהיג האיראני.
"הדבר שאנשים מכנים "היוזמה", בין אם מדובר במלחמה בין אם מדובר בכל תחום אחר של פעילות האדם, לעולם איננו אלא יתרון פסיכולוגי. היא משלבת את תחושתו של צד אחד שהוא מנצח עם תחושת הצד שכנגד שמשהו השתבש – שעכשיו עליו להתכונן לפעולות האויב ולהגיב עליהן במקום להכין את הפעילות ההתקפית שלו עצמו" (עמ׳ 817).
לחיים יש דרך לחקות את האמנות. אמנם, במציאות ישראל הותקפה ב-7 באוקטובר 2023 בעיקר באמצעות כוחות השלוחים (פרוקסי) של איראן, ובתקיפה אווירית שהיתה חלק ממכת פתיחה מרשימה היתה זו ישראל שהרגה את המנהיג האיראני, האייתוללה עלי ח'אמנאי. ועדיין יש לא מעט נקודות דמיון, בעיקר בעצם היוזמה להכות באיראן בשל התנהלותה האלימה והכוחנית. בסופו של יום "השוטר של העולם" פעלה נכון. גם אם כמאמר צ׳רצ׳יל עשתה כן לאחר שמיצתה את כלל האפשרויות האחרות.
בספריו של קלנסי, ארצות-הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם.
במציאות הנשיא דונלד טראמפ ממש לא דומה לראיין. ארצות-הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה, במקרה זה במסגרת המאבק על משאבים והתחרות העולמית מול סין, ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. ועדיין יש בנכונות שלה לפעול כנגד מדינה עם משטר רודני שביקשה לפתח נשק גרעיני נקודת אור. 
בספר, פעולת ההתנקשות במנהיג האיראני היא פחות או יותר אקורד הסיום למלחמה. האיראנים נכנעו הסכימו לשתף פעולה עם מנגנוני פיקוח נגד נשק להשמדה המונית וקיבלו על עצמם הגבלות כאלה ואחרות שקבעה ארצות-הברית. בסך הכל ראיין ניהל מערכה קצרה, ממוקדת ומוצלחת. החיים, כידוע, מורכבים בהרבה וכלל לא ברור כיצד יגיע המחזה הזה לכלל סיום, ועד כמה הוא יהיה מוחלט.
בספרו המופתי תיאר גנרל הנחתים האמריקני ג׳ים מאטיס כי התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הראשונה (בה לחם הוא עצמו כמג"ד בנחתים) הגדיר הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה של בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידה בעבר. לדבריו, תחת הנהגתו החכמה, לא היתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", כלומר משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה. יש לקוות שכך קורה גם כעת.
כך למשל, בהקשר הלבנוני. פעולת צה"ל כעת בלבנון הזכירה לי סיפור ישן שסיפר פעם עפר שלח על מבצע "צלצל" ביולי 1981, שבו השתתף. כוח הצנחנים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר (ייה) פשט על בסיס מחבלים בלבנון, הרג כמה מחבלים, השמיד מספר מבנים ושב ארצה לאחר שספג הרוג ומספר פצועים. בתחקיר, שבו נכח הרמטכ"ל, רפול, אמר המח"ט שכדאי לבודד את איזור הפעולה ואם פושטים על גבעה כדאי לכבוש גם את הגבעות השולטות עליה. רפול, סיפר שלח, היה משועשע. "איפה שצריך לכבוש עוד גבעות נכבוש, אמר, אם כי אני מזכיר לכם שלכל גבעה שולטת יש עוד כמה גבעות ששולטות עליה". כלל שכדאי לזכור אותו בבואנו לשפר את קו ההגנה.
כדאי גם לשים לב שמדינת ישראל ניהלה בשנתיים האחרונות, במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", שורה של סבבי עימות עם איראן, והדבר מתחיל להיראות במידת מה כמו הסבבים שנוהלו מול רצועת עזה בשני העשורים האחרונים (סבבי עימות שעיקרם הפעלת אש וכוח אווירי ונטולי כוחות מתמרנים על הקרקע). מול מדינה קטנה בגבולה המערבי של ישראל זה פתרון אפשרי, גם אם לא טוב. אבל מול מדינה מרוחקת, אדירת ממדים, ובעלת יכולות בליסטיות, מוטב לחפש פתרונות אחרים.
פעם כתבו ספרים כאלה, עבי כרס כאילו היו "מלחמה ושלום", שעלילתם נעה בקצב אטי והם מבוססים על תחקיר שלא יבייש עבודת דוקטורט. היום הרבה פחות… ולצלוח אותם מורכב כמו לצלוח את תעלת סואץ ב-73׳. כך או כך, למרות היותו ספר מתח, קלנסי כתב ספר מרתק ומאיר עיניים על סוגיות גיאופוליטיות ולקחיו בדבר חשיבות האחריות הנדרשת ממנהיגים כמו גם הצורך ליזום ולשמר את היוזמה, נותרו רלוונטיים גם כיום.

את רוצה ספר שיגרום לך לתהות אם את באמת קיימת, או שמישהו פשוט חולם אותך כרגע?

בדיונות – חורחה לואיס בורחס

מראות ומשגלים נתעבים, מכיוון שהם מרבים את מספר בני האדם.

עלילה:
אוסף סיפורים קצרים, באמצע המאה העשרים בארגנטינה ובעולמות דמיון מרוחקים, על תעלומות מטפיזיות, מבוכים ופרדוקסים של זמן ומרחב.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: פחות רקע, בקושי עלילה ודמויות

דמויות מעוררות: ניתוק-קר, התפעמות-שקטה, ניכור-אסתטי

וייב: מהורהר, מערער, משתובב

טון: רשמי, מנותק, רהוט

מבוך אינטלקטואלי של מראות וחידות; רעיונות פילוסופיים מופשטים על זמן, אינסוף וגורל נדחסים לתוך סיפורים קצרים שהם מסות ספרותיות מוסוות.

אהבתי

את הדיוק הכירורגי של השפה; תחושת סחרחורת; כל דף חושף יקום מקביל או ספרייה סודית שמשנה את חוקי המציאות המוכרים.

אבל

החוויה היא שכלתנית בעיקרה, כמעט מתמטית, והעדרן המוחלט של דמויות עגולות או רגש חם ישאיר אותך בתחושת ניכור וריחוק.
כשהלכתי לאיבוד, הייתי זקוק להערות שוליים כדי להעריך את הטקסט.

בקיצור:

יצירה קצרה, דחוסה וחד-פעמית, אתגר מחשבתי שמרחיב את גבולות הדמיון.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - בדיונות https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%91%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/

סדרת ספרים מהפנטת. הוב בונה עולם וגיבורים שנכנסים ללב. היה לי קשה לחזור לקרוא ספרות בז'אנר הזה לאחר שסיימתי את כל ספרי הסדרה. ממליץ בחום

אזהרת ספוילר: יש כאן התייחסויות לדברים שראוי להם להתגלות רק במהלך הקריאה, אבל בלי לתת פרטים.

הדי בן עמר יודע לספר סיפורים, והספר הזה משקף זאת. הוא טווה את העלילה למקוטעין, ומרכיב אותה מאירועים שונים ודמויות שונות שאנחנו נחשפים אליהם בהדרגה. כך הוא בונה עולם שמצד אחד נטוע במוכר, אבל מצד שני שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. העולם הזה הוא מדינת ישראל אחרי שעברה תיאוקרטיזציה, והדת שולטת ברחובותיה. גיבורי הסיפור, למרות שהם מתלבשים כדתיים בחוץ כדי להשתלב, בעצם מתנגדים למציאות הזו. אבל זה מאוחר מדי לשנות. כל מה שנותר להם לעשות זה לברוח. וגם זה לא פשוט.

בן עמר ממקם את הסיפור ב-2010. כשכתב את הסיפור אחרי רצח רבין, זה היה טווח הזמן שהוא הקציב לשינוי הזה להתרחש. בינתיים כבר עברה תקופת זמן כפולה מזה, ועדיין לא כל מה שהוא חזה קרה. מצד שני, בהרבה מובנים הוא קלט את הכיוון שבו נושבת הרוח הרבה הרבה לפני האחרים.

לפי עדותו בהקדמה (לגרסה הדיגיטלית), היו קטעים שהוא בכה כשכתב אותם.

הערה אחת: אם כבר הורגים דמות בסיפור, ראוי להפיק מזה יותר. בחיים האמיתיים, כשמישהו נהרג זה דרמטי. אבל כאן זה נדחק לשוליים, מחוץ לפריים המרכזי. לא משפיע בצורה משמעותית על הדמויות האחרות או על המשך העלילה. אז אחת משתיים – או שלא היה צריך להרוג את הדמות, או שזה בוזבז. ובאופן כללי הסיפור קצת מאבד גובה לקראת הסוף.

השורה התחתונה – אני בהחלט ממליץ על הספר. גם סיפור לא רע, וגם מעורר מחשבות על מה שקורה סביבנו. והכי חשוב: יש כאן בעצם פתח לאופטימיות, כי הסיפור מתאר עד כמה היה יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע. כמובן יכול להיות שעוד יהיה; אבל מצד שני אולי בסוף בכל זאת יהיה תיקון.

קשה להשיג את הספר כיום, אבל אפשר לקבל במייל מהמחבר קובץ pdf.