אופה, סוריקטה, פאלפ וכל החברים,
מה שלומכם? יצא לי להתקל בדיון שלכם כאן, ואני רוצה להציע דרך להתבונן בדברים.
לפני כן אספר לכם כי אני יהודי, דוס מטונף ומצחין, ימני עד קצה גבול היכולת, וכלב מנוול בשעות הפנאי. שיהיה לכם ברור, כמו שלי ברורה העמדה השמאלית שלכם (אם כי לא יודע איזה חיה אתם בשעות הפנאי, והאם היא נבלה או מיטיבה.)
החלטתי להצטרף לדיון משום שאני חושב שיש דרך אחרת להסתכל על הדברים. אלה בעד טראמפ, אלה נגד, אלה בעד התיקון השני, אלה נגד, אלה בעד הגירה, אלה נגד, אלה הומופובים, אלה שמרנופובים, אלה נאצים, אלה נאצים (בסוף יצא שכולם נאצים, וזה נצחון די גדול לנאצים ההם). כלומר אתה נמצא באיזו קלחת, ובוחר לך צד. על פי רוב, הצד שתבחר הוא צד שמבטא את עמדותיך שלך טרם שמעת על הבעייה הספציפית, או על העניין המדובר, ולמעשה זו עמדה שמסדרת לך את הקיום שלך הפרטי, בתוך הקיום הכללי. אם נורא חשוב לך להיות מוסרי, אז תתפוס עמדות מוסריות מאוד מובהקות, ותהיה טבעוני, שמאלני, ווטאבר. ואם חשובה לך המסורת, אז תתפוס עמדות שמרניות, ואיכשהו זה אומר שתאכל בשר וגבינה, אבל לא ביחד כי אתה דוס מטונף.
כאן, וזו הצעתי, אפשר לקחת צעד לאחור, ולא לתמוך באף עניין, אלא להתבונן בדברים בשורשם. למה הכוונה? למשל בשאלת ההומופוביה, שהעלו כאן כמה מגיבים. באמת השאלה היא למה? למה לאורך כל ההיסטוריה כמעט, למעט כמה כיסונים פה ושם (יוון העתיקה, למשל), היתה ההומוסקסואליות תופעה מתועבת, ואנשי החברה אסור על העניין, ואף תקפו אנשים על נטיותיהם. למה? זאת השאלה שלי. לא בעד מי אתה ונגד מי אתה. זה לא מעניין כל כך. לא מעניין בכלל, למען האמת. השאלה היא, וראוי שתשאל על כל התופעות כולן, השאלה היא - למה התופעה הזאת מתחוללת כמות שהיא? למשל כדורגל. למה כדורגל? מה זה כדורגל? מה הוא מסמל? למה כל כך הרבה אנשים מתעניינים בזה?
או מוסד המלוכה הבריטי. מה זה? למה זה מעניין אנשים?
אלה השאלות שלי. אני לא עוסק בהצהרות כגון כדורגל זה בזבוז זמן, זה 11 מטומטמים, או 22, שרודפים אחרי כדור, או בהצהרות מסוג את מי זה מעניין החתונה המלכותית, ואת מי מעניין עוד פיסת מידע על קייט או על השנייה. השאלות שלי הן למה זה ככה? למה הדברים הם כמות שהם? רק אלה השאלות עושות אותך חכם. במקרה שלי, שאני מפגר, עושות אותי מתבונן. שואל. חוקר. תוהה. אבל אלה השאלות. ברור? יופי. עכשיו נחזור לענייננו: שאלת ההומוטקסואליות. למה היחס אל התופעה הזאת הוא כמות שהוא?
כדי לענות על הדבר הזה שלא מן התחום הפוליטי/מוסרי/מסורתי, יש לזכור דבר אחד: אנחנו בני אדם. התפתחנו כאן, על הכדור הזה, ענק מצד אחד וקטנטן מצד אחר, ואנחנו עקודים לעניינים שהכדור, או הטבע, או החיים, מסלילים אותנו. עבורי, שאני דוס מטונף כאמור, זה אלוהים, אבל עבור מי שאינו דתי או אינו מאמין, אין משמעות למילה אלוהים, אלא משמעות משנית (כלומר, הלא־מאמין חייב להכיר בכך שלמרות שהוא אינו מאמין, וברור לו כי "אלוהים לא קיים" וכל זה, יש כמות עצומה של אנשים שכן מעניקים משמעות למילה הזו, אלוהים, והיא כן מפעילה אותם, וכמות עצומה זו של אנשים היא כוח, (מדיני, כלכלי, תרבותי, מסורתי, צבאי, מה שלא יהיה) ועל כן יש למילה הזו, לתפישה הזו, השפעה גם על הלא־מאמין, רק מעצם כוחה האדיר בחברה הכללית), ועל כן אני בוחן את הדברים במנותק מן האלוהיות הדתית, דרך "האלוהיות" של הטבע, נגיד האל של שפינוזה, שהוא אחלה לגמרי, ואני קורא לספרו הגדול "חמשת חומשי האתיקה", כי הוא עונה על עניינים רבים, אבל, כצפוי מבן אדם, מותירים עניניים רבים אחרים מחוץ לתחום הדיון.
אז מה צריך להבין? צריך להבין שהתפתחנו על כוכב הלכת הזה מתא אחד, שני תאים, ארבעה תאים, שמונה תאים (אפשר לקרוא את זה במנגינה). לא ברור כלל איך ומה, אבל כן ברור שזה קרה. זה נס, בלי קשר להיותך מאמין או לא מאמין. למה זה נס? כי מה שקרה, וכך אנו מתארים זו היום במדע - זה שדומם הפך לחי. תקראו את זה שוב, תגידו את זה בקול. דומם הפך לחי. דומם הפך לחי. זה מטורף, וזה דורש הרבה מאד מאד מאד מחשבה, שהיא, המחשבה, בסופו של דבר צריכה לתת דין וחשבון עקיב, הגיוני על העניין הזה, שדומם הפך לחי. הרי דוממים לא הופכים לחיים, נכון? רק חיים מביאים חיים, אבל ניחא, נגיד שזה מסתדר לכם (זה לא, אבל נגיד). ולא זו בלבד שדומם הפך לחי, *הוא* (מי?) (הטבע, שפינוזה) טבע בכל יצור ויצור את הרצון העז להתמיד בקיומו, ואם אי אפשר אז *הוא* המציא מנגנון שיאפשר לכלל היצורים להתמיד בקיומם. זו רבייה. זו מיניות. הטבע כולו עסוק כל הזמן בשימור החיים. החיים זה כוח, כוח שלא ייאמן. מרגע שהופיעו, והופעתם, כאמור, מביאה עמה בעיות פילוסופיות רבות ובלתי פתירות, הם מכוונים את כלל היצורים - כלל היצורים - אני מדגיש - כלל היצורים - לשימור עצמי שהוא, בעצם, המפתח לשימור חברתי. כל רימה, כל מקק, וכל צומח וכל פורח, וכל יונק וכל עוף כנף וכל דג וכל דבר חי, עושים כל שביכולתם על מנת לשמר את עצמם, ובכך, בעצם, ממשיכים את החיים, עובדים את החיים, במינוח דתי מובהק. אנחנו, בני האדם, איננו יוצאי דופן, ואנו כלולים בכלל זה עד עומקי עמקים. כעת, משהקימו בני האדם חברות (שזה בסך הכל צבר של פרטים בעלי כמה מכנים משותפים וכוונות משותפות) וזה קרה בגלל שהריבוי הטבעי היה גדול בהרבה מן החיסור הטבעי, (המוות הטוב והמתוק השוכן באיזה עתיד נפלא וקרוב במיוחד, עבורי לפחות) הטבע המשיך לדחוף אותם לכיוון של רבייה. אלא שאז קמו מתוך הפלא האנושי יצורים שמבקשים להזדווג עם בני מינם. דבר זה לא התיישב עם שכלם הקמאי של בני האנוש הראשונים, שהיו עקודים לרצון הטבע להתרבות. מכאן צמח כעס - נציגים של החיים כעסו על נציגים אחרים של החיים - "למה אתם לא מתרבים? זה לא הולך ככה. אתם חייבים להתרבות. חייבים. זהו הציווי של החיים, ואנו משרתים את החיים, כמו כל יצור חי אחר". אבל ההם - גם אם התעניינו בהתרבות - לא רצו לעשות את המעשה עם הצד המשלים, או הצד השני, אלא עם בני מינם. זה יצר אנשים שלא משתתפים בצו הניתן מאת החיים עצמם, מאת אלוהים של שפינוזה, וזה עורר כעס (טבעי לחלוטין), אצל ראשוני בני האדם. [אני מזדהה לפעמים כא-מיני, וזה מעורר כעס גדול מאד בקרב אנשים שלא שמעו על התופעה. מעניין לציין שבקרב אותם כועסים נמצאים גם להט"בים רבים, המסרבים להכיל את הא-מיניות, ומהם נשמעות אותן קריאות שהופנו אליהם עד לפני זמן לא רב: "זה לא טבעי". ויש לדון בדבר זה עד מאד.]
עכשיו, מה שנתתי זו רק דוגמא אחת, מתוך שלל דוגמאות שאפשר לדון בהם. אלא שזו דוגמא טובה, משום שהיא מכילה את זרע הקיום האנושי - הסתירה בין הכלל ובין הפרט. עד לא מזמן, פרט לא היה נחשב ליצור שיש להתחשב בו. הכלל היה חשוב. המדינה, הדת, המוסדות. אבל, מרגע מסויים, התחיל הפרט לדרוש את זכויותיו, כלומר להגביל את הכלל: אתה לא יכול לעשות לי מה שאתה רוצה. אתה, הכלל (המדינה), צריך לפעול באופן מאוד מסוים בכל הנוגע לפרטים, ואין לך לגעת בשערה משערות ראשו של פרט מסויים, אם הוא שומר על החוקים. ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות בחדר השינה שלי, ומה לשים במקרר שלי. והכלל שמע, ונכנע. כי הפרט צדק. וכך הפכו הכלל והפרט לסוג של שני מתאגרפים שווי כוח. וזה חבל, כי הם באמת פוגעים זה בזה, ולא עובדים זה עם זה. לא מעריכים זה את חברו. השמאלנים - הם אנשי פרט. זה ברור. הימנים - הם אנשי כלל. שורש המאבק הוא הסתירה הנפלאה הזו, שהיא סוד הקיום האנושי, והיא סוד הנפש האנושית, ובאין סתירה אין אדם. אין. אדם הוא יצור שיכול להכיל סתירה, ולא זו בלבד שיכול, אלא שמכיל בפועל. ובמקום שאין סתירה - שם אין אדם. על כן המאבק של היום, כמו גם המאבקים של פעם, הם בסך הכל ביטוי חיצוני לסתירה הפנימית המפעמת בלב כל אחד ואחד מאיתנו. וכך, פעם תהיה ידם של אלה על העליונה, ופעם ידם של אלה. לכן יש לשמור על המוסדות שלא יהיו נגועים בפוליטיקה, משום שאז הממסד עצמו, הפקידים, העם, הוא מתחיל לפגוע בפרטים באמצעות הכוח שניתן לו. זה המצב שבו אנו מצויים עכשיו, והוא יוביל, בהכרח, למלחמה. לא רק כאן, בישראל, אלא בעולם כולו.
ואחרי המלחמה, כמו אחרי כל מלחמה מספיק גדולה, יבוא שלום. כי סתירת מלחמה ושלום היא אחת מסתירות היסוד הנטועות באדם, כמו סתירת כלל ופרט, סתירת טוב ורע, סתירת חיים ומוות, סתירת ימין ושמאל, סתירת נצח וזמן, סתירת א-מיני חרמני שכמוני, סתירת כתבתי-הרבה-יותר-מדי-לאנשים-שישנאו-אותי-עד-מוות-בגלל-הדברים-שכתבתי-להם, למרות שהם נועדו להרבות אהבה. לפחות אהבה לחשיבה פילוסופית־קיומית־אבולוציונית־דתית. אבולוצ-יה. כך אני אומר, ובכך מיישב את הסתירה לרגע, אבל משמר אותה לנצח.
[יש עוד זיליון לכתוב, להבהיר, לחדד, לעגל, להשלים, אבל אי־אפשר, פשוט אי־אפשר. ועל־אף שחיסרתי המון, הרי שחרגתי הרבה מעבר למידה סבירה, וצריך לחיות עם זה.]
מוזמנים לשנוא אותי עד תום. אשתוק ולא אומר מילה. מבטיח. (ואם יעל תצווה, אמחק את התגובה המטונפת הזאת.)
