שנת 2000 בספרים

וולטר הוא לא פילוסוף במובן המקובל, אין לו מתודה סדורה, ואם יש לו - אז היא מסתכמת בכתיבה בינונית, לא עמוקה במיוחד אך חדה ומדויקת, במטרה להפגין בוז , לעג, והרבה מאוד רעל עטוף בצלופן של ביקורת לגיטימית על כל הפילוסופים מאפלטון מאריסטו ועד לאותם אלה אשר פעלו בשנותיו. ליבניץ היה הקורבן המרכזי לו, עליו הוא כתב ספר שלם שכולו בוז ולגלוג, אולם בספר זה מתגלה וולטר גם כאנטישמי ארסי ורעיל במיוחד, בייחוד בקטע המעניין שבו הוא מנהל מן ויכוח עם פסקל שנטה לאהדה מסוימת כלפי היהודים. שנים לאחר מכן הוא הוציא את המאסה על הסבלנות שם הוא כבר מיושב ומתון יותרץ מה שהזכיר לי את צ'רצ'יל , כששאל, מי הו אנטישמי? זה ששונא את היהודים קצת יותר מכל השאר. חיבור נדיר, ומעורר עניין רב בקריאתו. בהמשך הספר הוא ממשיך ומחבר מן מילון פילוסופי, שנהניתי לקרוא. בערך "היהודים" באותה ציניות מרושעת ואנטישמית הוא ממש מבקש מהיהודים לעזוב לפלשתינה, בטענות אירוניות עלובות ששל תמיכה בהקמת מדינה ריבונית, כאשר הארס האנטישמי נוטף מכתיבתו.

הסיפור הוא סוג של פנטזיה אורבנית, המתרחש בעיקרו בעיירה אמריקאית קלאסית, ששוכנת בסמוך לפארק רחב ידיים, שיש בו גם עצים עתיקי יומין. מסתבר שבעבר הרחוק, היה הפארק הזה חלק משטחי הציד והמחיה של שבט אינדיאני קדום. הדמות הראשית בסיפור היא נסט, בת 14, יתומה מאם, שגדלה בביתם של סבה וסבתה מצד אימה. נסט אינה יודעת מיהו אביה, וסבתה אינה מספרת לה עליו דבר. בפארק, שהוא בעצם גם סוג של יער בחלקו, שוכנים בנוסף לבעלי החיים הרגילים, יצורי יער קסומים, ולנסט קשר מיוחד עם חלק מהם. מסתבר שנסט היא חלק משושלת נקבית של מכשפות או קוסמות, שייעודן הוא לשמור על הפארק ואוכלוסייתו. באותו איזור קיימים גם יצורי אופל שנקראים "זוללים", שניזונים מרגשות שליליים של בני אדם, כלומר רגשות של פחד, שנאה, חרדה, בהלה, כאב, וכיו"ב. בני אדם אינם יכולים לראות את הזוללים אך נסט, סבתה, וכן יצורי יער קסומים, יכולים לראותם. יש לציין כי ספר זה עומד בפני עצמו, אך יש גם ספרי המשך נוספים, "אביר המילה חוזר" תורגם גם לעברית, שבהם ממשיך טרי ברוקס את קורותיו של אותו עולם חלופי. אביר המילה הוא ג'ון רוס, שמגיע לעיירה באחת ממשימותיו, במסגרת נדודיו בעולם. ג'ון חולם בלילות על החיים שלו ושל יתר בני האדם שנותרו בעולם, בסוג של עתיד דיסטופי. בזמן שהוא ער, הוא חי בהווה, ולכן לסיפור יש בעצם שני קווי עלילה. העלילה הראשית היא זו שבהווה, בפארק ובעיירה. העלילה המשנית היא זו שמתרחשת בעתיד, וג'ון חי אותה בזמן שהוא נרדם וחולם. אחת הסוגיות שעולות בספר היא האם פעולותיו של ג'ון רוס בהווה, יכולות לשנות את מה שיקרה בעתיד או שהגורל הוא בלתי נמנע. הספר קריא ומותח, וקל להזדהות עם הדמויות הראשיות, נסט וג'ון רוס. השימוש באלמנטים של פנטזיה אורבנית הוא קל יחסית, במסגרת הרעיון העיקרי של מלחמה ארוכה ומתמשכת בין הטוב לרע. "הטוב" או מי שבראה את כל היקום, היא "המילה" בעוד ש"הרע" הוא הריק, אשר שואף לכלות את כל מה שקיים, ופועל באמצעות שדים (שהיו לפני כן בני אדם, אבל מכרו את נשמותיהם לשטן). הספר מאד מותח, וקשה מאד להפסיק לקרוא אותו לפני שמסיימים. הוא מומלץ לדעתי לכל קורא, הן לבני/ות נוער, והן למבוגרים/ות. מזל שרכשתי כבר מראש את ספר ההמשך, ועכשיו אתחיל לקרוא גם אותו.

זהו ספר מיוחד ומופלא: קצר ומדויק, ייחודי, פשוט, לוגי ואלגנטי.
לא כל יום נתקלים בספר כזה — משל גאומטרי על החברה, על המדע ועל גבולות התודעה.

הספר דן במעמדות חברתיים ובאופן שבו אנשים כבולים להיררכיה מסורתית וממוסדת, המוצדקת באמצעות מאפיינים ביולוגיים יבשים. בספר מדובר במספר הצלעות שיש לך; במציאות אלה יכולים להיות גוון עור או מוצא אתני.
המבנה החברתי והרעיון המדיני הם מסך עשן — הצלליות הראשונות שהאדם פוגש כאשליה של אמת.

הדיון מתפתח לדיון פיזיקלי על המציאות. ייתכן שמה שאנחנו יודעים על מרחב, זמן וחומר הוא רק חלק קטן — רובד אחד של מציאות רחבה הרבה יותר.
האפסיות של האדם מול הבנה אמיתית של מהי המציאות מודגשת היטב: איננו יכולים לדעת מעבר למה שהחושים הביולוגיים שלנו מאפשרים לנו לקלוט.
המעבר בספר מעולם לעולם מציג מציאות שבה כל עולם פרוס על רובד אחר של המציאות.

מכאן הדיון מתפתח לשאלה האם ניתן להבין מציאות שמעבר למציאות הפיזיקלית. כל דמות בספר מסוגלת להבין את המציאות רק בגבולות העולם שלה.
החלק של אפס הממדים, לדעתי, ממחיש זאת באופן העמוק ביותר: תודעה הכלואה במציאות שהיא הכול — אין מרחב, אין אחר, יש רק לפני ואחרי.
תודעה כזאת “צפה” במציאות פרטית, ללא יכולת להעלות על הדעת משהו אלמנטרי מבחינתנו, כמו עצם קיומו של האחר.
אחד שאינו יכול להעלות על דעתו את קיומה של שתיים.

הספר מפתח את הדיון הזה ומפגיש את הגיבור (ריבוע) עם סוגים שונים של מציאות. בכל מציאות יש צורות חיים — תרתי משמע — שמפתחות מבנה חברתי, אך אינן מסוגלות לראות את האשליה הקיומית שבתוכה הן חיות.
האם זעזוע של המושגים האונטולוגיים שלנו היה מוביל אותנו לבנות מבנה חברתי אחר? ייתכן מאוד שכן. הרי תרבויות שונות בנו עולמות תרבותיים שונים על בסיס — או לפחות בהצדקה — של תפיסות מציאות שונות.

ספוילר לסוף הספר בפסקה הקרובה

כמו אצל אפלטון במשל המערה, גם כאן אבוט מראה שמי שראה את המציאות — את אידאת האמת — אפילו אם הוא רק מודע לקיומה ואינו יכול להכיל אותה במלוא הדרה, כאשר הוא חוזר ומספר על כך לאנשים שעדיין כבולים בעומק המערה של הבנת המציאות, דינו מר.
האדם אינו עושה רע ביודעין; אך כאשר הוא אינו יודע דבר ושומר על צמצום מחשבתי, הוא עלול לפעול כרצונו מתוך עיוורון.

ספר שכתוב טוב. אומנם קשה אבל התיאורים חזקים ואמינים.

ספר נוער מצחיק וקליל אבל:
1. מצטייר שם שהבחור נוגע בה בלא רשותה וזה פחות 2026
2. מצטייר שם שילדה בת 13 יכולה לנהוג לבד בכבישים מסוכנים
3. המורה לסרות קורא את היומנים האישיים שביקש מהתלמידים לכתוב - אמנם קורא אותם בעילום שם אבל עדיין כולם מבינים מי כתב.. נראלי קצת מוזר ולא מכבד - ושוב, מה הנוער שקורא את זה אמור להבין?

יש כאן ספוילרים.

אני מבין שהספר נחשב לנכס צאן ברזל בתרבות המערב, עם זאת, הקריאה בו מתישה משעממת, וחסרת פשר בעיניי לקורא בימינו אלה (כותב את זה כבחור בן 33). ממש כמו אפשר לומר שהומרוס כתב יצירות מופת, וחווית הקריאה ביחס לאורכה היא חוויה כמעט בלתי נסבלת. ומעולם לא הייתי כלכך חסר סבלנות שגיבור הספר יתאבד בסופו של דבר. כאילו מישהו לקח את השפה השייקספירית והחליט להשחית אותה בגרמניות של המאה ה18, המונולוגים ארוכים ומתישים, חוזרים על עצמם, חסרי טעם, אולי התרגום הוא זה שכשל את המערכה, אני באמת לא יודע, העונג שבקריאת הספר הקצרצר נדירה ביותר, לעיתים רחוקות מאוד. עם כל זאת, ניכר שיש עומק שהיה אפשר לתרגם בצורה קריאה יותר.

יש נקודות יפות אבל עמוס לעייפה כתמיד בספריה.

ספר מעולה. הצצה מעניינת ונדירה לעולם סגור ומסקרן, אם יש טיסה ליפן באופק - ממליץ לקורא לפני/במהלך/אחרי החזרה.
חבל שלא ארוך יותר. יכולתי לקרוא 4 כאלה.

איפה מתחילים. הספר ממש לוקח אותך לטיול בירושלים וסביבותיה. עושה לך הכרה עם כל טיפוסי הרחוב של שנות ה90-2000, ולמרות הליהוק הלא-משהו ושינוי העלילה, גם הסרט היה הפקה קולנועית נחמדה ביותר.

בספרה המעולה "ספרות המופת בהודו הגדולה: דת, תרבות ופילוסופיה", מתארת ד"ר נעמה שלום, כי החל משנת 1988 ולמשך שנתיים, שידרה רשות השידור ההודית הפקה טלוויזיונית של אפוס המהאבהארטה. הסדרה, בת קרוב למאה פרקים, זכתה לאחוזי צפיה חסרי תקדים של מיליוני צופים אשר התכנסו בכל פעם למשך שעה אל מול מסך הטלוויזיה. בזמן הקרנת הפרקים, הורגש שקט יחסי ברחובות הסואנים של הערים ההודיות.
הסדרה פנתה למכנה המשותף הרחב של מגוון האוכלוסיות המרכיבות את הפסיפס ההודי , איחדה בין דתות, תרבויות ומעמדות בחברה של תת היבשת ויצרה מודל רחב ומשותף של "מדורת שבט".

אפוס המהאבהארטה, נחשב לאחד משתי היצירות ההודיות המכוננות, יחד עם הראמאינה. נכתב בין המאה הרביעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה, כאשר הוא עובר כסוג של תורה שבעל פה ועל ידי כך מתווספים אליו נדבכים על נדבכים. היצירה מספרת את קורותיו של שבט בהארטה הקדום הנחשב לאבי האומה ההודית. שמה של מדינת הודו כיום הוא בהארטה ואילו פירוש השם "מהאבהארטה" הוא הסיפור על שבט בהארטה הגדול.
האפוס כולל מעל מאה אלף בתים (בעוד שהראמאינה כוללת "רק" 24000 בתים) המאוגדים בכ-18 ספרים ולהם כמאה תתי פרקים, ארוך בסדרי גודל ביחס לאפוסים קלאסיים כמו האיליאדה או האודיסיאה. הוא נחשב ליצירה הספרותית הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית.

כתיבתו משויכת לויאסה (Vyasa) אשר נחשב למחבר המיתולוגי של המהאבהארטה, ופירוש שמו בסנסקריט הוא "המארגן" או "העורך". דמותו ייחודית בתרבות ההודית משום שהוא נחשב למרכזי ביצירות הודיות נוספות. בנוסף, פירוש ה"יוגה סוטרה של פטנג'לי" משויך אליו גם כן, כמו גם העלאת ה"וודות" על הכתב (הוודות הן הכתבים העתיקים של התרבות ההודית - מתוארכות לתקופה שבין מחצית האלף השני לפנה"ס ועד 500 לפני הספירה). על פי המסורת ההודית, ויאסה גולל את סיפור המהאבהארטה לאל הפיל – גנשה (Ganesha), אשר שבר את אחד משני החטים שלו כדי להשתמש בו ככלי כתיבה ולפיכך מתואר במיתולוגיה ההודית כפיל עם חט אחד.

סיפור המהאבהארטה עוסק במעמד המלכים והשליטים ההודי – הקשטריה. בחובות המלך, באופן בו הוא מתייחס לנתיניו, בסוגיות שלטוניות וכך הלאה. במרכז העלילה עומדות שתי שושלות אשר מקורן מאותה משפחה: בני פאנדו ובני קורו אשר נאבקות על השליטה בממלכה. בני פאנדו, בהובלת בכיר האחים – יודהישטהירה, הינם היורשים הלגיטימיים של המלוכה אלא ששרשרת אירועים טרגית מובילה את בני פאנדו להפסיד במשחק קוביה את כל רכושם לרבות הממלכה והמלוכה. על בני פאנדו נגזרים 12 שנות גלות של נדודים בישימון וביערות ועוד שנה אחת אשר תיקרא "שנת ההסתר" במסגרתה הם יאלצו להתחבא מפני בני קורו. במידה שיתגלו על ידי האחרונים, ייגזרו על הפאנדואים כ 12 שנות נדודים נוספות וחוזר חלילה.

לאחר שעוברות 12 השנים הראשונות וגם שנת ההסתר ללא גילויים של בני פאנדו על ידי דודניהם, מסרבים בני קורו לתת להם את שהובטח. בני פאנדו מוכנים להסתפק בארבעה כפרים בלבד - רחוק מאד מכלל הממלכה, אולם גם לזה אין הסכמה על ידי בני הדודים. בכור האחים של בני קורו - דוריודהאנה, אשר מהווה את דמות הנבל הנבזי בעלילה, אינו מסכים להתפשר עימם אף על שטח הקטן כראש סיכה... אירועים אלו והסירוב של בני קורו באים בניגוד לסדר הקוסמי הנקרא "דהרמה" במסורת ההודית. ומכאן קצרה הדרך למלחמת המהאבהארטה שנועדה להשיב את הסדר הנ"ל על כנו.

מה אין כאן? היצירה שופעת באלים, שדים, כלי נשק מאגיים, ארמונות, יערות וקרבות, חכמים, נבלים, גיבורים ומגוון של תורות פילוסופיות.

המהאבהארטה נחשבת לתמצית ההינדואיזם, במיוחד הספר המפורסם בתוכה הנקרא הבהגווד-גיטא. היא כוללת את התורות שהנצו בעמק האינדוס , עוברת דרך העולם הוודי ששם דגש על הקרבת קורבנות ועל הריבוד המעמדי (קסטות) הידוע לשמצה של החברה ההודית, דרך עולם הטקסטים של האופנישדות שעוסק בנהייה אחר ה"עצמיות הטהורה" וממשיך לתורות שחרור נוספות כמו הבודהיזם, הג'ייניזם ותורת היוגה, בואכה דרך הבהקטי-יוגה המתמקדת בעבודת האל הפרסונלי - מסע של 3000 שנה ויותר. בנוסף, אנו מקבלים הצצה לעולם העתיק ההודי ולמנהגים אשר היו שגורים בו, כגון נישואי אישה אחת למספר רב של בעלים (דראופדי היא רעייתם המשותפת של חמשת בני פאנדו), הריבוד החברתי , משמעות הדהרמה – הסדר הקוסמי , אמונות ודתות.

רשיפורם קרישנסומי איאר נראינסומי, אשר קיצר את שמו לר"ק נראיין נחשב לאחד הסופרים המובילים של הודו בת זמננו. הוא כותב את ספריו באנגלית (תרגום הספר הנדון לעברית – דני רוה) ועיקר סיפוריו מתרחשים בעיר בדיונית בשם מלגודי, אשר היא פרי דמיונו ואולם מזכירה לקוראיו ההודיים את עיר מגוריהם.
כריכת הספר מאוירת ומתארת את ויאסה המעביר בעל פה את סיפור העלילה לגנשה, אל הפיל המעלה אותה על הכתב באמצעות החט שלו.

המהאבהארטה היא יצירה על סף אינסופית, עמוסה בסיפורי צד , המוני פרטים ושלל דמויות. לא ניתן להכניס את האפוס הזה, הארוך ביותר אשר יצרה האנושות ב 227 דפי הספר. ולפיכך התיאור הוא שוטף וכרונולוגי, אך גם קצר מאד ומקמץ בפרטים, כמעט טלגרפי - וזה חוזקו, עבור מי שמבקש להכיר את הסיפור מתחילתו ועד סופו, וחולשתו, עבור מי שמבקש להעמיק בפילוסופיה העומדת מאחוריו.
הבהגוד-גיטה אותו הזכרתי קודם לכן הוא טקסט אייקוני המתאר את שיחתו של גיבור הקרב - ארג'ונה, אחד האחים לבית פאנדו, עם הרכב שלו המתגלה כאל קרישנה, שהוא אוטר בעולם של האל וישנו. השיחה הפילוסופית ביניהם נחשבת לטקסט מהותי בעולם ההינדואי, וכאן מטבע הדברים, התיאור של השיחה הזו אורך פחות מעמוד.
הספר הזה עשוי להוות כניסה קלילה יחסית, לעולם המרתק של ספרות המופת של הודו הגדולה.

לפני זמן מה קראתי את הספר "במרחבים" של הרנן דיאז. ספר נחמד שמתיימר להיות סיפור ריאליסטי על קורותיו של אדם בודד במערב הלא מיושב של ארה"ב במאה ה-19. מה שנקרא המערב הפרוע. אבל אם אתם רוצים לקרוא ספר ריאליסטי על התקופה, מוטב לעזוב את "במרחבים" ולפנות לדבר האמיתי – "יונה בודדה".

השלד הסיפורי מבוסס על מסעות הובלת הבקר ההיסטוריות של המאה ה-19 (Cattle drives) מהדרום לצפון דרך הסְפַר והאזורים הלא מיושבים של ארה"ב, שנמשכו חודשים רבים וחצו מדינות ונהרות, והיו בין הגורמים שקיבעו את דמותו האיקונית של הקאובוי האמריקאי. שני ריינג'רים טקסנים מזדקנים, וודרו קול וגאס מקריי, מחליטים להוביל אלפי ראשי בקר מן הדרום אל הצפון הרחוק, החלטה שנראית תחילה כגחמה רומנטית, כמעט הרפתקה אגבית, אך מתפתחת למסע ארוך, רצוף סכנות, אובדן, בדידות והתפכחות.

קשה למצוא שתי דמויות הפוכות מאשר קול וגאס, ואף ששניהם לוחמים קשוחים וקצינים לשעבר בדרגת סרן, הראשון הוא איש חוק נוקשה, מאופק ומסודר וכזה שמתקשה לבטא רגש ומוכן לשלם מחיר אישי כבד בשם האחריות, ואילו השני מרבה לדבר ולהתפלסף, אירוני, חובב נשים, אוכל והנאות. אבל מתחת לקלילות מסתתרת חוכמה עמוקה והבנה מפוכחת של החיים בכלל, ושל חיי האדם במערב השומם. לשניים מצטרפת לורנה היפה, העצמאית והקשוחה, שיוצאת למסע בעקבות הרצון לשלוט על גורלה, אבל גם היא תגלה דבר או שניים על החיים ועל אהבה. בהמשך נגלה את קלרה אהובתו של גאס משכבר הימים ועוד דמויות משנה רבות ומגוונות. אורכו של הספר מביא לכך שכמעט כל הדמויות זוכות לפיתוח מעמיק וייחודי, דבר שלא ניתן היה להגיע אליו בספר קצר. לי אישית נדרשו כמאה–מאתיים עמודים כדי להיכנס אל תוך הספר, אך משם ואילך כמעט שלא יכולתי להניחו מן היד.

המסע של וודרו וגאס מתחיל מן הדרום הצחיח של טקסס – ארץ שטוחה, חמה, מאובקת ודלה בצל, ועוברת, במפורש או במשתמע, דרך אוקלהומה לאחר חציית הנהר האדום, משם לדודג' סיטי שבקנזס, לאורך עמק נהר הפלאט שנברסקה, ואל המישורים העצומים וחסרי הרחמים של ויומינג, ומשם עד ליעד הסופי: מונטנה הקרה, הירוקה, הפראית והמרוחקת. מרחק בלתי נתפס שטומן בחובו עוצמה סיפורית מרהיבה של מבחן אנושי אדיר, של שחיקה ושל חברות. הנוף משתנה מאבק וחום אל עשב, רוח וקור. סערות גשם וברקים, נחילי ארבה ונחלים שוצפים. אנשים רעים ואכזריים, לצד טובי לב ותמימים. הגיאוגרפיה אינה רק רקע מרהיב למסע, אלא שיקוף של התפכחות. ככל שהמרחבים נפתחים, כך מתחדדת תחושת הריחוק והבדידות, והעמידה העקשנית מול הטבע הקשוח והאדיש — שאינה תמיד רומנטית — מלווה בכאב ובאובדן, לעיתים ממש שובר לב.

המסע עצמו חושף בהדרגה את הפער בין מיתוס המערב הפרוע לבין המציאות הקשה והמורכבת של חיים על הגבול. ההרפתקאות הרבות, המבחנים האנושיים, המפגשים עם האינדיאניים, נכתבו בשפה קולחת, לא מתייפיפת ומאוד ריאליסטית. הכאב הוא כאב והקללות הם קללות, החום והקור, העייפות והרעב והצמא, הייאוש והתקווה - כולם מועברים לקורא בלי חציצה.

מזמן לא יצא לי לקרוא אפוס רחב יריעה, מדויק, מרהיב, אנושי וגדול מהחיים, עם דמויות מדויקות ובלתי נשכחות, הרפתקני ומהורהר ועם כתיבה מושחזת ומקורית. מסע של כמעט אלפיים קילומטרים, על פני כמעט אלף עמודים — שבסיומם צר היה לי להיפרד.

כתבו כאן כבר כל כך הרבה ביקורות יפות ומדוייקות, אז אנסה להסביר יותר את החוויה האישית שלי עם הספר.

את המסע שלי עם מורקמי התחלתי לפני כמה שנים.
אחי מצא ארגז ספרים נטוש ליד דירתו. הוא חשב עליי, מסר לי את הארגז.
התחלתי למיין, ובשלב מסוים נתקלתי בספר "קפקא על החוף". אפילו שעברו שנים, והעלילה החלה להיפרם במוחי, אני זוכרת כמה הספר ריגש אותי, נגע בי, הוביל אותי לדמעות. המשחק בין הריאלי לפנטסטי, הדמות המבולבלת של קפקא המתבגר, שהזכירה לי מאוד את הבלבול שלי. התחברתי מאוד לכל המוזרות הזו.

לאחר מכן מצאתי גם את "ציפור מכנית" ברחוב. עוד מוזרות מורקמית שאהבתי. קניתי את "הרג קומנדטורה". קראתי. אהבתי.
כעת עברו שנים ובן הזוג שלי מסר לי את "יער נורבגי". ספר ריאלי, עם קורטוב בלתי מורגש כמעט של מיסטי-פנטסטי. יחסי עם הספר יותר מורכב.

הסיפור מתמקד בגיבור ווטנבה, שעובר מסע התבגרות, לימוד עצמי, צבירת חוויות וגיבוש הזהות. כמו בכל ספריו של מורקמי, הגיבור הלכאורה בנאלי ורגיל מפצה על כך בהתקלות עם המון דמויות צבעוניות וייחודיות. מערכות היחסים שנרקמות בין הגיבור לדמויות שסביבו הן נקודת החוזקה של הסיפור. הכול מתואר בצורה אמיתית, לא מתיימרת, והקשרים לפעמים מחזיקים, ולפעמים הולכים ומתפוררים עם הזמן.

הספר גם עוסק באהבה ובמיניות. אני אולי במיעוט כאן, אבל המיניות המוצגת בספר כן גרמה לי להרגיש מעט לא בנוח. הרבה חוויות מיניות מוצגות בתחום האפור, כמו הפעם הראשונה שווטנה שוכב עם ידידתו נאוקו לאחר ששתתה הרבה ויש שאלה על הסכמה, או תיאור של חוויה מינית פדופילית של רייקו עם ילדה.

אבל אם להתעלם מכול זה, הדבר המיוחד בספר לדעתי הוא השאלות שהוא מעלה על מוות וזיקנה. חלק הציעו בביקורת כי אולי עיסוק זה באובדנות ובמוות קשור לתרבות היפנית, אבל המוות מוצג בצורה אישית, כואבת, כחלק ממסע חייו של הגיבור שאני לא חושבת שמדובר רק בעניין תרבותי. המוות מוצג ביחד עם אהבה, מיניות, זהות, והמשכיות הבלתי נמנעת של החיים. המוות נוגע בכל אלו, והגיבור לומד איך חיים כשהצל הזה מלווה אותך לכל מקום: חברו הטוב מת בתיכון, בת זוגו מתאבדת (נאוקו), ידידתו מתה לאחר שהקשר נותק ביניהם (הצומי), אבא של ידידה (מידורי) מת. לא בכדי הגיבור חש אבוד, ומרגיש צורך לצאת לטיולים ארוכים בהרים עם תרמיל בלבד על הגב, מחפש חוויות מיניות מזדמנות. הכול מרגיש תלוש כשהמוות ניבט אלייך מכול עבר, מבית הספר התיכון בילדות ועד לבית ההחלמה לאנשים עם "הפרעות" שנאוקו נמצאת בו. המוות מקושר גם לזיכרון אצל הגיבור. שנים לאחר מותה של נאוקו, כשווטנבה הגיבור זקן, הוא נזכר בחוויותיו עם אהבת חייו. החוויות אבל איבדו מצבען עם השנים, והגיבור המזדקן רק נותר לתהות מה עוד שכח. מחשבות אלה מלוות בכאב ובצער. הוא מבין לבסוף שהדבר היחיד שנותר הוא לתעד את שאריות הזיכרון, להביא אותן לכתב. זהו הסיפור שאנו הקוראים מקבלים לידינו.

לסיכום החוויה האישית של הספר, עבורי, הספר גרם לי להרגיש שאני לא לבד במחשבות האלה. בחשש מההזדקנות, מההתמודדות עם מוות. הספר גרם לי לראות את החיים מזווית אחרת. אני חושבת שהספר מומלץ לצעירים שמעסיקות אותם שאלות על זהות, מיניות, אהבה וחברות ומאידך מבוגרים יימצאו חיבור לעיסוק בזיקנה, אובדן, הפרעות נפשיות יחד עם שאלות של זיכרון וחיפוש אחר זהות ובית גם בגיל מבוגר (למשל דרך דמותה של רייקו). וזה כל היופי בספר, הוא מאוד אישי, ולכן כל כך הרבה יכולים להתחבר אליו.