זהו ספרה השלישי שאני קורא של גונדר גושן והשני ברציפות. אחרי ‘לילה אחד מרקוביץ’’ הייתה לי אתנחתא קלה (חצי שנה בערך), עם ‘חירות’ הנהדר של פראזן ועוד כמה ספרים חביבים אבל לקרוא את גונדר גושן זה אחרת. זה שונה. זה מיוחד. אתה כמו יכול לחזור לילדות שלך ולחשוב על חייך הבוגרים. זה כמו לשבת על חוף הים ולראות את העקבות של הגלים על החוף עד אשר גל אחד בא ומפוגג עקבותיו של הראשון. זה כמו לצאת לעת ערב לטיול אל מול השקיעה, לשמור את התמונה הזו, את הרגעים הללו, של טיול ערב אל מול השקיעה ובטיול הבא למול השקיעה לדעת ולזכור שזה לא יהיה אותו דבר.
רציתי לקרוא אותו כמו תה צמחים אוורירי ביום סגריר אך לבסוף גמעתי אותו כעוגיית אלפחורס, בחופזה, כשעוד הטעם העדין – מתקתק נותר בחלל הפה.
הסיפור הוא על נושא די נפיץ בחברה הישראלית בפרט ובעולם בכלל: פייק ניוז והטרדה מינית. מסופר על נופר שלו, נערה די אפרורית, נוסעת מדי יום ממקום מגוריה אל עבר העיר, למקום עבודתה בגלידרייה, ובחופש הגדול האחרון לקראת שנת הלימודים האחרונה בבית הספר היא ‘מוטרדת מינית’ בחצר האחורית של הגלידרייה– איזה מושג! - על ידי פליט ריאליטי, זמר מפורסם שדרך כוכבו באלבום הראשון ומאז אינו מצליח לשחזר את ההצלחה. השקר מתחיל לפרוש כנפיים ולקבל ממדים לא ראויים: השקר מתחיל להיות אמת. עדות למתרחש שם, נצפתה על ידי נער צנום, והקשר בינו לבין נופר מתחיל להירקם.
וכמו בספריה הקודמים, אף כאן גונדר גושן נותנת מקום לדמויות בשוליים. לנופר השקטה והדי אפרורית, אשר רוצה שקולה יישמע, שמישהו ייראה אותה, יתייחס אליה, ייתן לה את תשומת הלב הראויה, לאחר שכל השנים חייתה בצילה של אחותה מאיה, שקיבלה את מלוא תשומת הלב: זו אשר החדר זהר וקרן עוד בטרם נכנסה אליו. ללביא, הנער הצנום, בנו של מפקד הצבא, אשר חייו די משעממים ואפרוריים עד שהוא רואה מהקומה הרביעית את המתרחש בחצר הגלידרייה ומשתמש בזאת בכדי לסחוט את נופר, וקשר ייחודי נוצר בין שניהם.
השקר מלווה כמעט את כולם: את הנשיא שנואם ב ‘יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים’, נאום המגנה אלימות נגד נשים, כאשר הוא בעצמו הטריד מינית לפני כשלושים שנה רל"שית בפיקוד, קשישה מרוקאית שהתחזתה לניצולת שואה, כמו גם את לביא - הנער הצנום שלפתע – בדומה לנופר – מקבל תשומת לב ונצמד לשקר שלו להוריו שהוא נוסע למיונים לסיירת.
ההיצמדות לאמת כאן הינה ההיצמדות לשקר, זו האמת. השקר הופך להיות אמת. ההיכנעות, ההתרפקות, ההשתכנעות, השכנוע העצמי. והשקר הוא האמת שהינה כמו חבל הצלה לדמויות הבודדות. הכנועות. לפעמים זה מה שצריך בחיים בשביל להציל את עצמך. בשביל להוציא את עצמך מבנאליות הדברים. מבנאליות המקרים. מהשגרתיות המביכה. השגרתיות המעיקה. ולביא ונופר משקרים כי אין להם מוצא אחר או התחושה היא שאין מוצא אחר. לפתע חייהם השתנו ואינם יודעים האם תהייה הזדמנות נוספת בחיים שלהם לשינוי שכזה.
השקר משנה יחסי כוחות. וכך נופר, האחות הבכורה, הנערה האפרורית, הופכת להיות מפורסמת, תמונתה מעל כותרי העיתון, ראיונות בטלויזיה וברדיו, אנשים מגלים כלפיה אמפתיה בלתי מוגבלת ומאיה, האחות הקטנה, היפה כביכול, בעלת תשומת הלב, הזוהר, נהיית צל לעומת נופר. והקנאה שורפת וכואבת.
אי אפשר, למרות השקרים, שלא להזדהות עם נופר, להבין אותה, להקשיב לה באמת. אולי בכל אחד מאיתנו קיימים חלקים מנופר: הרצון לקבל אהבה, שמישהו יקשיב לנו, שמישהו יישמע את קולנו.
ויש את העיר, שהיא גיבורה בפני עצמה. העיר בה שגרת היום – יום מכסה את פיח האוטובוסים ואת עייפות האנשים במלאכת יומם. העיר בה הקבצן הפוסט טראומטי צועק את האמת ואף אחד לא מקשיב לו. העיר בה זמר מפורסם מנסה לשוב ולחזור לקדמת הבמה. העיר בה הסתיו ועונות השנה חולפות במהרה ואנשים ספונים בביתם, תחת האוויר המלאכותי של המזגן. העיר בה קולות שהם אמת הופכים לניגון של צרצרים בלילה, אחיד, מונוטוני, שגרתי. העיר בה הנערה האפרורית מאזור הספר מנסה לחפש מקום בשביל עצמה.
העיר עם הגלידרייה והחצר האחורית.
הרבה מתרחש באזור הספר החצר האחורית. בעצם, כשאנחנו חושבים על החצר האחורית, זה הפריפריה של הפריפריה. בחצר האחורית של הגלידרייה מתרחשת ‘הטרדה מינית’. בחצר האחורית של הגלידרייה נופר נפגשת עם לביא. בחצר האחורית של הגלידרייה, בצד של החיים, במבואה שהיא אפילו לא מבואה, במסדרון שהוא אפילו לא מסדרון, מתחיל כל הסיפור ושם נרקם הקשר המשמעותי של נופר עם לביא. בחצר, אבל לא סתם חצר, חצר אחורית ולא סתם חצר אחורית אלא ‘החצר האחורית של הגלידרייה’. גונדר גושן, נותנת משמעות למקום, לזמן ולמרחב. הרי זה לא סתם ש ’ההטרדה המינית’ התרחשה בחצר האחורית בגלידרייה פשוטה במרכז העיר. שאבישי מילנר המפורסם שמנסה למצוא חזרה את הנוסחה לעלות על הגל, פוגש בנופר ומטיח בה קללות מבישות שבנקודת זמן זו בחייה של נופר, עדיף היה לו להימנע מכך. זה לא סתם שלביא הנער הצנום ונופר הנערה האפרורית נפגשים שם. השוליים נפגשים בתוך השוליים. מה זה אומר בעצם: לשוליים אין מקום בתוך המרכז? השוליים צריכים להישאר שוליים? לשוליים יש מקום בתוך השוליים? ומי קובע בעצם מי נמצא במרכז ומי נמצא מחוצה לו. עד הספר הבא של גונדר גושן (האחרון יצא השנה) יהיה לי הרבה זמן לחשוב.
